עיגול לטובה – לא עומדות מנגד

לאחרונה ביימתי סרטון עבור העמותה לא עומדות מנגד בכדי לעודד עיגול לטובה עבורה.

צילמנו את השורדות – לנה דיוואין ותמי אביגיא ואת מנכ"לית העמותה – נעמה גולדברג – באולפן קטן בתל אביב – גרין גו. המאפרת: אינגריד פלדמן, מוסיקה: ספי עספורי ועריכה: שי מזרחי.

כאן הלינק לעיגול לטובה

הזמנה להקרנה – ציון, אדמתי – בקפה שפירא

ביום רביעי ה – 23 ביוני ב – 20:30, יוקרן סרטי הדוקומנטרי-אישי *ציון, אדמתי (פרטים על הסרט בלינק) בקפה שפירא בתל אביב – רחוב רלב"ג 15. פרטים נוספים על הסרט באתר פילמדי.

הנה הטריילר לסרט:

הכניסה להקרנה היא ללא תשלום והישיבה בערב קיץ נעים, מתחת לעץ נדיב במיוחד, מומלצת.
ישנה אפשרות גם לקנות במקום שתייה ואוכל.

לאחר ההקרנה (משך שעה) תערך שיחה עם הקהל.

כולן/ם מוזמנות/ים.

לאירוע ההקרנה בפייסבוק

* בספטמבר 2021, ימלאו 17 שנים לצאתו של הסרט – ציון, אדמתי – לאוויר העולם בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות. הפסטיבל כבר לא קיים אבל הסרט הזה ממשיך להיות רלוונטי (למרבה הצער). הוא עוסק בנכבה, בשואה ובאחריות שלנו – ההורים – כלפי הבנות והבנים שלנו במדינת ישראל.

יומן קורונה 5#

עבר עלי שבוע קשה במיוחד. קרסתי והייתי הרבה במיטה עם סחרחורות ובחילות

אבל, השבוע גם קרה משהו מעודד בשבילי שלא קשור למגפת הקורונה ועליו אני רוצה לספר לכן/ם כאן.

הסיפור הזה התחיל לפני כמה חודשים כאשר הגשתי לקרן גשר לקולנוע בקשה לקבלת תמיכה בפיתוח תסריט לסרט עלילתי שהשם שנתתי לו הוא – מי הרג את ג'סיקה.  לפני כשבועיים התקבלה התשובה השלילית ואליה צורפו שלוש חוות דעת של לקטורים.  החוות דעת הראשונה הייתה מצוינת. החוות דעת השנייה הייתה די טובה והשלישית, איך שהתחלתי לקרוא אותה, לא יכולתי להמשיך והפסקתי. אמרתי לעצמי – מה זה חשוב. כנראה לא אלמד מחוות הדעת הזאת כלום ולא קראתי. אפילו לא הורדתי למחשב את ה – PDF הזה.  כתבתי לשותפים שהיו לי אז להגשה שלא התקבלנו ובזה סגרתי את הסיפור.

יום אחד השבוע קראתי בפורום הקולנועניות טקסט של הבמאית שרון יעיש – שבדוקאביב האחרון ראיתי את סרטה – זונה שכמוני – שבו היא מספרת על חוות דעת נוראית שקיבלה באותו מועד על אותה הגשה ושלאחר זמן שעיכלה פנתה למפיק שיפנה לקרן והקרן אמנם לקחה אחריות והתנצלה.  הודיתי לה על הגילוי ופניתי למייל ההוא ולחוות הדעת ההיא מגויסת לקרוא אותה. מייד לאחר שקראתי, חשתי בחילה עזה ושלחתי מייל לקרן גשר.

שלום לירון,

חוות הדעת שקיבלתי קטועה. אני לא רואה את סוף הטקסט של החוות דעת השלישית שעליה אני מבקשת להגיש תלונה.

הטקסט לא נראה כמו חוות דעת של אדם מאוזן ו/או שאיכפת לו מבני אנוש:

 

חוות דעת 3
"אין ספק שמדובר בנושא רלוונטי, שהיה כזה מאז ימי רחב הזונה. האדם הינה חיה מינית, שכמו שהיא
זקוקה לאוויר ואוכל, היא גם זקוקה למין ו/או קרבה אנושית אינטימית. בהגשתה מצהירה היוצרת כי "
היצירה תאפשר להפוך את ג'סיקה ואת אורן לסובייקטים ותעמיק את ההבנה של הצופים בחשיבות
של איסור צריכת מין בתשלום במסגרת החוק שעבר בכנסת אך טרם יושם"… אבל האם באמת החוק
הינה הבעייה כאן? הרי מראש מציינת היוצרת כי "בית הבושת היה בתחילת דרכה של ג סיקה מקור
לעצמאות ושמחה"…. מה קרה לה בחייה שגרם לכך שעבורה הלך ונעשה העולם "המשחרר" הזה
ל"כלא עבורה גיהינום פרטי בו היא לכודה ללא מוצא עד שלבסוף מרוסקת ושבורה היא תולה עצמה על
הרמקול בחדרה עירומה"…. ? האם באמת מדובר בפגם חברתי/מוסרי/אכיפתי או שמדובר בבחירה
ו/או נטייה אישית, בחסך רגשי, אלה שמובילים אדם (גבר או אישה) לאורח חיים שמאפשר להם את אי
?"השייכות, אי המשמעת, חוסר המסגרת של אותו "כלא פרטי
הקרבן והמקרבן, במקרה זה, אחד הם. כל אחד ממלא את צורך מסוים אצל השני. ולכן, אולי, אין פלא
שבסוף הסיפור "יושב אורן על אחת מהאבנים הגדולות שיוצרות חיץ בין החוף לטיילת ומתבונן עצוב
." ….בג'סיקה אולי אפלו מזיל דמעה
התחושה של הקורא במקרה הזה היא כי יש כאן יצירה ששואפת ל"התחסדות"… יש רעים ויש טובים,
יש חוק ויש פורעי חוק, כאשר למעשה, בסופו של יום, מדובר בבדידותן האישית של הדמויות, והצורך…"

 

אחכה לשמוע מכם – בהמשך לתלונות נוספות שהוגשו לכם על ידי יוצרות שונות.

בריאות, יולי

 

לאחר יומיים קיבלתי מייל מהקרן:

 

בוקר טוב יולי,

שמי גיא עפרן ואני הלקטור הראשי בקרן גשר.

קיבלתי את תלונתך לגבי התסריט "מי הרג את ג'סיקה" שהוגש במועד הייעודי.

ראשית, הרשי לי להתנצל על הדברים שנכתבו. בכל מועד אנו עושים את המיטב למצוא את אנשי ונשות הקולנוע הטובים ביותר שיוכלו לכהן כלקטורים מקצועיים, במטרה לא רק למצוא את התסריטים הטובים ביותר, אלא גם כדי שאלו יוכלו לחלוק עם היוצרים והיוצרות את דעתם לגבי הפרויקטים השונים, ובתקווה גם לסייע להם להשתפר, דרך חוות הדעת, גם אם הן שליליות.

במועד המדובר בחרנו בלקטור שבדיעבד לא היינו צריכים לבחור בו. הרזומה הקולנועי שלו אולי מרשים, אך לא כל יוצר יכול לשמש כלקטור, ועוד יותר – לא כל יוצר יכול להיות אדם עם לב פתוח, כזה שמסוגל לסייע לאחרים ולא רק לראות את הפגמים.

בחוות הדעת שאת מציינת כאן יש בחירת מילים שאנו פשוט לא מוכנים לקבל, ובעיקר תחושה שהערכים של הלקטור נכתבו במקום חוות דעתו המקצועית.

לצערי, את אינך היחידה שהתלוננה על אותו לקטור, וזהו נושא שכבר נמצא בטיפול אצלנו.

כל שאני יכול להבטיח לך הוא שמעבר לכך שאותו אדם לא יוכל לשמש כלקטור אצלנו שוב, שאנחנו ננסה ללמוד מהמקרה הזה, להשתפר ולכוון טוב יותר את האנשים הבאים שיכהנו בתפקיד החשוב הזה, כך שיבינו שמאחורי כל תסריט שכזה ניצבים אנשים עם רגשות.

כולי תקווה שהחוויה הלא נעימה הזו לא תמנע ממך להגיש אלינו בעתיד את הפרויקט, שכן הוא עוסק בנושא חשוב מאוד, והוא ללא ספק סיפור שצריך להיות מסופר.

אשמח לענות על כל שאלה נוספת, אם יש לך.

בברכת חג שמח ובריאות לך ומשפחתך בתקופה המוטרפת הזו,

גיא.

איור: אלון בראייר

 

נדמה לי שאין צורך להוסיף כאן עוד מילים אבל רק מזכירה לעצמי: לא לוותר. לא להרים ידיים. להמשיך.

 

מכתב ראשון לחאלד מחמוד סלבי

חאלד שלום,

אנחנו לא מכירים.

אולי אתה קורא עברית? אני, לצערי, לא יודעת ערבית.

אני כותבת לך כי קראתי שמגיל 14 אתה שוהה בבתי כלא ישראלים.

חאלד מחמוד סלבי                                                                      צילום: מגד גוזני

החיוך שלך בצילום נותן לי להרגיש שאתה אדם טוב והעובדה שעצרו אותך לראשונה כשהיית קטין בן 14 היא בלתי נסבלת בעיניי ולכן אני כותבת לך.

קראתי את העדות שנתת בכתבה של נטע אחיטוב שפורסם בעיתון הארץ לפני שנה במרץ 2019:

"נעצרתי כשהייתי בן 14, עצרו את כל הבנים במשפחה באותו לילה. כעבור שנה עצרו אותי שוב, עם בן דוד שלי, אמרו ששרפתי צמיגים. זה קרה בזמן שישנתי. אמא שלי העירה אותי. חשבתי שהגיעה השעה ללכת לבית הספר, אבל כשפקחתי את העיניים ראיתי חיילים מעל המיטה שלי. הם אמרו לי להתלבש, אזקו אותי והוציאו אותי החוצה. הייתי עם חולצה קצרה והיה קר באותו לילה, אז אמא שלי התחננה שיאפשרו לי ללבוש ז'קט, אבל הם לא הסכימו. בסוף היא זרקה את הז'קט עליי, אבל הם לא הרשו לי להכניס את הידיים לשרוולים.

הם הובילו אותי להתנחלות כרמי צור בעיניים מכוסות והרגשתי שהם לוקחים אותי סתם בסיבובים. כשהלכתי היתה מהמורה בכביש והם דחפו אותי לתוכה, נפלתי. משם העבירו אותי לעציון, שם שמו אותי בחדר וכל הזמן נכנסו חיילים ובעטו בי. מישהו עבר לידי ואמר שאם לא אודה, ישאירו אותי בכלא לכל החיים.

בשבע בבוקר אמרו לי שהחקירה מתחילה וביקשתי ללכת לשירותים לפני כן. העיניים שלי היו מכוסות וחייל אחד שם כיסא לפני. נפלתי. החקירה נמשכה שעה. אמרו לי שראו אותי שורף צמיגים ושזה מפריע לכלי טיס. אמרתי להם שלא עשיתי את זה. עורך דין פגשתי רק אחר הצהריים, והוא ביקש מהחיילים שיביאו לנו אוכל. זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי מאז שעצרו אותי בלילה. ב–19:00 שלחו אותי לכלא עופר, שם הייתי שישה חודשים. בתקופה הזאת הייתי ביותר מעשרה דיונים בבית משפט והיתה גם חקירה נוספת, כי לחבר שלי אמרו בחקירה שאם הוא לא יודה וילשין עליי, יביאו את אמא שלו ויירו בה מול העיניים שלו. אז הוא הודה והלשין. אני לא כועס עליו. זה המעצר הראשון שלו, הוא היה מפוחד".

לבי יוצא אליך חאלד. איזו ילדות ארורה. איזו מציאות קשה לחיות תחת כיבוש, אתה והורייך וכל המשפחה שלך. והיום, יום המשפחה, ואתה כנראה לא יכול אפילו לדבר עם אמא שלך.

זה מכתב ראשון ממני אליך.

אכתוב שוב בשבוע הבא.

שמור על עצמך. להתראות, יולי

די לרצח נשים

שלשום, ה – 3 באוקטובר 2019, נרצחה בחורה בת 32, אם לתינוקת בת 8 חודשים שעדיין יונקת, על ידי בעלה. לא הכרתי את מיכל סלה זכרונה לברכה. אני מכירה את אחותה – לילי בן עמי – כפעילה פמיניסטית יוצאת דופן ומעוררת השראה.

מאז שנודע דבר הירצחה, לא הפסקתי לכאוב, לבכות ולחוש חוסר אונים מול תופעת האלימות של הגברים.

חשבתי לעצמי שאני אישית, כבר שרדתי את האלימות של הגברים כלפיי ושיצאתי מאיזור הסכנה, אבל החשש לבנותיי הצעירות (31, 29) לא הפסיק להטריד… מיכל סלה ז"ל דיווחה במילים ותמונות – בדף הפייסבוק שלה עד לפני כמה ימים – על אושר משפחתי מושלם עם בעלה (שרצח אותה) ובתה התינוקת.

כך, מאוד שמחתי להצטרף לקבוצת נשים שהתארגנה אתמול בכוונה ובמטרה לפעול; לא לתת לחוסר האונים להשתיק ולהכניע אותנו.  רעיון הקבוצה הוא הצפת הארץ בגרפיטי: די לרצח נשים.

כתבתי לקבוצה שמכיוון שאני גרה ביפו, אני חוששת לפעול במרחב הציבורי ולחילופין, אכין פוסטר קטן ואפרסם אותו במרחב הוירטואלי, וכך עשיתי:

 

הבוקר, פרסמתי את הפוסטר ברחבי פייסבוק; אצלי בעמוד וגם כתגובה למספר פוסטים של כמה מ"חבריי וחברותיי".

אחד מהם היה בתגובה לפוסט של אסף רומאנו – שאינני מכירה אישית – שהעלה צילום של שמיים בתוספת כמה מילים פואטיות על השקט שיש בשמיים.

מייד קיבלתי ממנו הודעה במסנג'ר והנה ההתכתבות בינינו:

בלב פתוח, התכוונתי להוריד. לא מתאים, לא מתאים. זה ממש בסדר.  אבל הוא המשיך:

 

אֵלֶּה אוֹמָנַיִךְ יִשְׂרָאֵל…

בהעדר הצדדים

בשנת 2010 הגיש ד"ר עז-א-דין אבו אל-עיש תביעת נזיקין נגד משרד הביטחון. במסגרת הדיון בתביעה טען משרד הביטחון שבמבנה שבו נהרגו שלוש מבנותיו היה מצבור אמצעי לחימה שתרם לאסון.  לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעתו.

להלן סיכום השופט שלמה פרידלנדר לתביעה של עז-א-דין אבו אל-עיש נגד מדינת ישראל.

השופט שלמה פרידלנדר

ת"א 407771210 אבואלעיש נ' מדינת ישראל

סיכום

65. במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ביום 16.1.09, נורו 2 פגזים לדירתה של משפחה פלסטינית בג'בליה. כתוצאה מן הירי נהרגו 3 אחיות ואחיינית, ונפצעו בני משפחה נוספים. האסון אירע בעת שאביה של 3 האחיות, ד"ר עזאלדין אבו אלעיש, רופא שעבד אז במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר, התראיין לטלוויזיה הישראלית. הלב נחמץ נוכח דמותו האצילית של הרופא, האב השכול המבכה את בנותיו, אשר גם לאחר האסון לא חדל להטיף לשלום ולפיוס בין העמים.

66. התובעים תבעו את המדינה בנזיקין, בטענה כי בית הרופא לא היווה כל סכנה לכוח צה"ל ששהה במרחק מספר קילומטרים משם, ועל כן לא הייתה לירי כל הצדקה מבצעית.

67. המדינה טענה לטעות בזיהוי, במסגרת פעולה מלחמתית. מפקד הגדוד, שטנק בפיקודו ביצע את הירי באישורו, העיד כי, במקום ובזמן של האירוע הנדון, ארגוני הטרור ירו על כוח צה"ל, ונראה היה כי תצפיתנים בדירה בבית גבוה, שרק בדיעבד נודע למג"ד כי הייתה זו דירת הרופא, מכווינים את האש על הכוח. לפיכך הורה לירות 2 פגזים לתוך אותה דירה. כאמור, בדיעבד התברר כי הדמויות החשודות בבית לא היו תצפיתני אויב, אלא בני משפחתו של הרופא.

68. מסקנתי מניתוח הראיות הייתה כי אכן התחוללה אותה שעה לחימה בגזרה שבה שכן בית הרופא, אשר סיכנה את כוח צה"ל. עוד עלה מחומר הראיות, ומרסיסי שנמצאו בגופן של כמה מן הפצועות, כי בבית הרופא הוסלק – בוודאי לא בידיעתו – חימוש של ארגוני הטרור, אשר התפוצץ בעקבות ירי הפגזים, והגביר את ממדי האסון. במסגרת אותה לחימה נחשדו דמויות בבית הרופא כתצפיתני אויב, ולפיכך נורו לעברם הפגזים שפגעו במשפחת הרופא.

69. בנסיבות אלה, קבעתי כי הירי לעבר מי שנחזו כתצפיתנים שהכווינו את אש ארגוני הטרור על כוח צה"ל – היה בגדר "פעולה מלחמתית", שהמדינה אינה נושאת באחריות בנזיקי בגינה (חוק הנזיקין האזרחיים) אחריות המדינה(, התשי"ב1952, סעי 5 וההגדרה שבסעי 1[.

70. ציינתי כי התרחיש היחיד השולל את התוצאה האמורה הוא תרחיש זדוני של ירי מכוון על אזרחים, ללא כל צידוק מבצעי אפילו לכאורה. הראיתי כי תרחיש כזה אינו סביר במידה קיצונית בנסיבות העניין, ומכל מקום לא הובאה אפילו ראשית ראיה להרמת הנטל הראייתי המוגבר להוכחתו של תרחיש כזה.

71. למעלה מן הצורך הערתי כי אין למצוא רשלנות לכאורה בעצם הירי, למרות שבדיעבד התברר שהזיהוי היה שגוי; משום שהיה סביר מצד המג"ד להורות על הירי הנדון, על יסוד דיווח של צוות הטנק על זיהוי המטרה החשודה, לאחר שבדק אישית את החשד, אשר תאם את המידע המודיעיני ואת ניסיונו המבצעי באותו הקשר.

72. יחד עם זאת, נראה לכאורה (לכאורה – משום שההליך התמקד בשאלת הפעולה המלחמתית ולא בשאלת הרשלנות), כי יומיים לפני האסון ניצב טנק ליד בית הרופא, ופניית הרופא, באמצעות אנשי ציבור ישראלי וקציני הקשר בין צה"ל והאוכלוסייה האזרחית, הובילה להזזת הטנק, ולסימון בית הרופא במפה המבצעית כדי שלא ייפגע. נראה שמידע זה הגיע לגדוד השכן הצפוני, שבגזרתו שכן בית הרופא, ואשר הטנק שהוזז נמנה עם כוחותיו; אולם המידע אודות בית הרופא לא הועבר לגדוד השכן הדרומי, שכוחותיו ביצעו את הירי. בשל כך, החשד בדמויות שבבית לא עומת עם המידע כי מדובר בבית הרופא ובמשפחתו. נראה כי לו עבר מידע זה בין הגדודים הסמוכים לבית הרופא – האסון היה נמנע.

73. יש להצטער צער רב על האסון, שבו קיפחו את חייהן 4 נערות שלא היו מעורבות בלחימה. אולם, זוהי תוצאת לוואי, מצערת מאוד מאוד, של מנהגם הנפשע של ארגוני הטרור להילחם בישראל מתוך אוכלוסייה אזרחית. בסערת המלחמה – טעויות צפויות וקורות. כאשר המלחמה מתבצעת מתוך אוכלוסייה אזרחית – הטעויות עלולות לקפח חיי אזרחים; כפי שלמרבה הצער אירע בענייננו.

74. משהאסון אירע עקב פעולה מלחמתית – אין המדינה חבה בנזיקין בגינו. לפיכך התביעה נדחית.

75. נוכח האסון, הטעות בזיהוי והכשל לכאורה בהעברת המידע על מיקומו של בית הרופא, שאולי גרם לאסון – אי חיוב בהוצאות חרף דחיית התביעה (כפי שנפסק בעניין הדאיה, שגם בו נהרגו אזרחים בפעולה מלחמתית עקב טעות בזיהוי המטרה).

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ט, 27 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

שלמה פרידלנדר
שופט

—————-

אני מתביישת. ד"ר אבולעיש מספר שבעיקר רצה שמדינת ישראל תתנצל… פגשתי אותו בעבר מספר פעמים; הוא איש של שלום שלא מחפש נקמה ומפיץ מסר של פיוס בין העמים בכל העולם.

*הערה: רמי אלחנן – יו"ר פורום משפחות שכולות מחפש תרגום לאנגלית לסיכום השופט. אשמח לחבר אם יש מי שיכול/ה לתרגם עבור הפורום את סיכום השופט שלמה פרידלנדר.

לקראת יומולדת 87. אמא שלי. תמי כהן

ב – 8 באוגוסט 2017, תהיה אמא שלי, תמי כהן בת 87. אני גאה בה; היא עדיין נוהגת במכונית שלה, כותבת וקוראת אי-מיילים, עושה פלדנקרייז פעמיים בשבוע וממשיכה לרצות להשפיע על המציאות.

לאחרונה, השתתפה בקמפיין של מחסום ווטש במלאות 50 שנים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. הנה הסרטון:

בקומוניקט כתבו מחסום ווטש: במלאת 50 שנים לכיבוש אנחנו מפרסמות סדרת סרטונים, שהופקו בתמיכת הקרן החדשה לישראל שמביאה את סיפוריהן של פעילות במחסום watch – שמציין 16 שנים להקמתו.

והיום תמי כהן, לוחמת הפלמ"ח, ילידת חיפה בת 87, ממייסדי קיבוץ רעים שבנגב ופעילה לשיפור ושינוי החברה בישראל. חברת מחסום ווטש משנת 2002:  

" ב -48 התגייסתי לפלמ"ח למען בטחון ישראל ואילו לפני 15 שנה התגייסתי למחסום Watch למען עתיד ישראל."

"חיפשתי איפה אני יכולה לשנות דברים פה, על ידי ומצאתי בורות נוראית על מה שנעשה בגדה. הכיבוש גורם לאלימות שקיימת בחברה הישראלית היום."

"אם מאבדים את התקווה, אי אפשר לחיות"

הצטרפו אלינו במחסום Watch – https://machsomwatch.org/h

———————–

השבוע, חגגו הוריי 67 שנות נישואין. כתבתי עליהם כאן כשחגגו 60.  וכאן כתבתי על אמי כשמלאו לה 79.

והיום, אוסיף שאני מאחלת להוריי להמשיך להיות פעילים כל עוד כוחם בידם ולהיפרד מהעולם הזה בדיוק מתי ואיך שהם רוצים.

בהערכה ואהבה,

הבת האמצעית.

האדם הולך לקרב זה משום שהוא, אישית, אינו רוצה להיכנע, להיות מובס – הוא רוצה ללחום לא על קיום חייו אלא על תוכן חייו, והמוות הוא רק הביטוי העליון של עוז מאבקו.

כהוקרה מחיל האוויר עם סיום תפקידי שם כקצינה, קיבלתי את הספר מגש הכסף, מבחר שירים מאת נתן אלתרמן. "שאי ברכה" כתבו לי שם, ובעמוד הבא ישנה הקדמה של משה דיין.

לא יכולתי שלא להיזכר במילותיו של משה דיין כאשר שמעתי השבוע (יום ג' ה – 23.2.16) ברדיו את מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך בכנס של בית יד לבנים למשפחות השכולות: "אי אפשר שלא לחוש את ההבדל בין השכול שאנחנו מלווים ופוגשים במבט שלכם לבין זה שאנחנו פוגשים בשנים האחרונות באינטנסיביות בעיני חלק משכננו". הוא הוסיף כי "דומה שבזמן שאנחנו בחרנו לקדש את החיים, לתת להם משמעות, להרים על נס את התרומה שהקורבנות השאירו לחברה הישראלית, את המורשת שהם השאירו להם לנצח, אויבנו בחרו לקדש את המוות. המסר הסמוי שלהם: אין שום חשיבות לחיים ובמחי לחיצת כפתור או שליפת סכין אפשר לעבור לעולם טוב יותר ולהיפטר מהאתגרים של העולם הזה. זה בעצם בעיניי אנטי תזה לערכים של החברה הישראלית".

וכך, כתב משה דיין בהקדמה לספר (ערוך ומודגש על ידי):

"…ובתמימותנו חשבנו שהוא, אלתרמן, מבטא אותנו, שהוא רק מצא את המילים ונתן את הביטוי למה שאנו חשים, אולם האמת היא, כי הוא לא ביטא את רגשותינו אלא עיצב אותם, יצרם.  הוא היה הקול ואנחנו ההד.  וברצוני לעמוד על נושא אחד בשירתו, הוא נושא הלחימה, נושא אשר בו (לא רק בו) היה הביטוי המשולש – של האיש אלתרמן, של עיצובנו כדור לוחם ובהשפעה על כל יחיד שבנו, בהקניית הערך המיוחד, מימד העומק ברוח הלחימה.  מהו ערך זה של "הלחימה האלתרמנית"? זו הלחימה שהייתה חלק מהחיים – הלחימה עד תום – עד מוות, אלא שהמוות של הלחימה איננו סוף הלחימה אלא שיאה, והואיל ולחימה הינה חלק ולעיתים אף מלוא החיים, הרי גם המוות, כאשר הוא שיא הלחימה, איננו החידלון של החיים, אלא ביטויים במלוא עוצמתם… האדם יוצא לקרב-המוות, לא בכדי להביא ישועה לאחרים, לא בכדי להקריב את עצמו בשביל העתיד, אלא האדם הולך לקרב זה משום שהוא, אישית, אינו רוצה להיכנע, להיות מובס – הוא רוצה ללחום לא על קיום חייו אלא על תוכן חייו, והמוות הוא רק הביטוי העליון של עוז מאבקו. זה לא מוות של מלחמה, של אירוע היסטורי. זה מוות אישי, דינמי, הטבוע במאבק, בלחימה ולא במלחמה."

בהקדמה לספר של הוצאת משרד הביטחון בשנת 1974 כתוב: "להיות מוגש כתשורה, מטעם משרד הביטחון, למי ששכלו את יקיריהם במלחמות ישראל, החל ממלחמת הקוממיות וכלה במלחמת יום הכיפורים".

נישואים בכפייה. לנשים בלבד.

במסגרת עבודת תחקיר, שאני עושה לאחרונה לסרט תיעודי עם אנימציה, בנושא נשים בזנות, הגעתי לסרט OUR GIRL של המפיקה רות בני, המבוסס על סיפורים אמיתיים.  4:30 דקות על נישואים בכפייה.

משום מה, עלה לי הדופק במהלך הצפייה והיה לי קשה לנשום.

עברו כמה שעות מאז שצפיתי בסרט הקצר הזה עד שהבנתי למה עלה בי דְּחָק (עָקָה, או בשם העממי – לחץ, באנגלית: Stress).

—–

במהלך השעות לאחר הצפייה נזכרתי שגם אני התחתנתי בגיל צעיר בסוג של כפייה. כן, גם אני…

חייבות לשים (גם) לזה סוף.

הזמנה להקרנת My Terrorist בכנס בינלאומי בינתחומי באוניברסטית תל אביב

ביום שני הקרוב, ה – 28 בדצמבר 2015, בשעה 16:00, תתקיים הקרנה של  My Terrorist באוניברסיטת תל אביב, בניין גילמן חדר 496, במסגרת כנס בינלאומי בינתחומי של יומיים בפקולטה למדעי הרוח, החוג לפילוסופיה:  CONFLICTS COMMUNICATION BODY.

לאחר ההקרנה, תתקיים שיחה איתי.

הנה התוכנייה – הניתנת להגדלה בדבל-קליק עליה:

 

הכנס וההקרנה פתוחים לקהל.

אשמח להיפגש 🙂

בניין גילמן, חדר 496, יום שני ה – 28 בדצמ' ב – 16:00.

תוכנית הכנס.