ארכיון מחבר: Yulie Cohen

a documentary filmmaker; My Terrorist,2002, My Land Zion, 2004, My Brother, 2007 & My Israel, 2008.
a blogger: https://yuliecohen.wordpress.com/
a tutor

הפולדר הירוק # 2

פתחתי לרגע את הפולדר הירוק  וניבהלתי.

מי הייתי? מה עשיתי ולא עשיתי. מה הרגשתי.

 

זה קשוח.

אולי בכל זאת עדיף לעצור כאן.

לגנוז/לשרוף (כפי שכבר עשיתי בעבר) או סתם לחתוך ולהעביר למיחזור נייר?

 

עברו שלושים וחמש שנים.

השתניתי הרבה מאז.

עברתי כמה מטמורפוזות.

זה קשה.

אבל,

רוצה לקבל את מי שהייתי.

לחבק.

 

שלפתי נייר אחד.

הקלדתי את המילים.

ערכתי קלות.

ניקדתי באמצעות האינטרנט.

והנה הוא כאן:

 

15.4.1984

 

שָׁאַלְתִּי מָה הַנֶּעֱלָם

לְבַד, מוּל הָעוֹלָם

עוֹמֶדֶת נוֹכֵחַ הַקְּשָׁיִים

לְבַדִּי, בְּעַד (וְלֹא נֶגֶד) הַחַיִּים.

 

בָּדָד וּלְבַד הֵם שֵׁנִי דְּבָרִים שׁוֹנִים

בְּדִידוּת נוֹצֶרֶת בְּלֵית בְּרֵרָה

וְלְבַד נִמְצָאִים מִתּוֹךְ בְּחִירָה.

 

וַאֲנִי עִם עַצְמִי מִתּוֹךְ הַחְלָטָה,

שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עַל עַצְמִי עוֹד פְּשָׁרָה.

הפולדר הירוק

הפולדר הירוק נוצר בשנים 1982 – 1988 ונצברו בו דפי דפדפת צהובה מלאים בעיקר בכתב היד שלי וחלקם גם מכתבים שנכתבו אלי. זה קרה בניו יורק וזה הסתיים כאשר סתיו נולדה בקיץ 1988 בישראל. את ניו יורק עזבתי אחרי חמש שנים סוערות בינואר 1988. שמרתי אותו איתי מאז, מבית לבית שאיש לא יראה, שמא יגלה מה שאני בעצמי טמנתי עמוק בלבי וגופי זה – כבר מעל שלושים ואחת שנים.  עכשיו אני שוקלת לפתוח את הפולדר הירוק. עכשיו אני שוקלת לספר את הסיפור שלי על אותן חמש שנים בניו יורק, עת נסעתי לתואר שני בתקשורת עם בעל ראשון וחזרתי בהיריון עם בעל שני. בין לבין היו גברים רבים נוספים והיום, אני לא עם אף אחד מהם.

הבוקר, קמתי מוקדם מהרגיל, ערנית מתמיד שוקלת להתחיל לכתוב. והנה אני כותבת. כותבת על החמש שנים דרך הפולדר הירוק. הוא בטח יזכיר לי רגעים קשים במיוחד כי תמיד כתבתי בשיאי בדידות שידעתי אז עד אין קץ. הוא בטח יעורר בי הרבה כאבים אבל אולי אני מוכנה אליהם. הוא בטח יאפשר לי להסתכל במראה, לומר – זה מי שהייתי אז וזה בסדר. הוא בטח יאפשר לי לא לחשוש יותר שבנותיי תימצאנה את הפולדר הירוק ללא ידיעתי וללא שאני בעצמי סיפרתי להם את הסיפור שלי על החלק הקשה של החמש השנים בניו יורק שעד היום סופרו בעיקר כשנים נפלאות.

יצאתי ללימודי תואר שני בתקשורת אחרי שנת קבע בחיל האוויר בדרגת סרן.  בשנה ההיא בחיל האוויר למדתי, במסגרת תפקידי כקצינת קישור לעיתונות במדור יחסי הציבור של חיל האוויר, שסרטים משפיעים. גיליתי גם שצה"ל משתף פעולה עם הפוליטיקאים לפי גחמותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. אריק שרון רצה לכבוש את לבנון וצה"ל עמד לשירותו.  לא יכולתי לשאת את השקרים שהועברו אז לתקשורת על נסיבות וסיבות המלחמה שלימים קיבלה את השם מלחמת לבנון הראשונה (1982) וביקשתי לעזוב את המשרה. התעניינתי אז ללמוד איך לעשות סרטים וטלוויזיה.  רציתי גם אני, להשפיע. נרשמתי והתקבלתי לברוקלין אקדמי אוף פיין ארטס. הייתי אז בת עשרים ושש, נשואה לאבי ק., אליו נישאתי בגיל 23 כי אבא שלי לא הסכים להתארח בדירתנו השכורה המשותפת. "לא גרים ביחד לפני הנישואין", הוא טען.  "גם לא מקיימים יחסי מין לפני הנישואין", הוא טען תמיד, וכך הריתי בגיל 18 מחבר אחר, לאחר שביקשתי מאמא שלי לעזור לי לקבל גלולות נגד היריון ושני הוריי סרבו.

לאבי ק. לא הייתה תעודת בגרות כאשר היכרנו בחיל האוויר. לי כבר היה תואר ראשון. עודדתי אותו להשלים ואמרתי לו שאני רואה את הפוטנציאל שלו. הוא אמנם התחיל להשלים ולמד הנדסאי באוניברסיטת תל אביב באותה שנה שאני עבדתי ביחסי הציבור של חיל האוויר. משלא רציתי להמשיך לשתף פעולה עם שיתוף הפעולה של צה"ל והפוליטיקאים, הצעתי לו לנסוע ביחד לניו ושם יוכל להשלים לתואר ראשון בהנדסה ואני אמשיך לתואר שני.  כבר אז לא רציתי בו כבן זוג, היינו רחוקים אחד מהשנייה די מההתחלה. הוא היה מה שנקרא REBOUND.

אבל כל פעם שביקשתי ממנו להיפרד, הוא היה דורש ממני ללכת יחד להוריי ושם לספר להם שאני רוצה להתגרש ממנו. כך, היה מצליח למנוע ממני את מבוקשי; אבא שלי היה לוקח אותי הצידה: שואל אם יש לי מישהו אחר וטוען שרק כשיש מישהו אחר, רוצים להתגרש, ועומד על כך שלא אתגרש מאבי ק. אז לא התגרשתי מאבי ק. הצעתי לו לנסוע לניו יורק. שם, חשבתי לעצמי, אוכל להיפרד ממנו בלי ל"הגיע להוריי" לפני הפרידה.

ואמנם, חודשים ספורים אחרי שהגענו ושכרנו דירה בקווינס, ביקשתי להיפרד. הוא עזב את הדירה ששכרנו יחד ועבר לגור עם חבר. אני נחשבתי רעה ומסוכנת והוריו, שלא הסכימו לדבר איתי, המשיכו לבקר אצל הוריי כידידים.  אף פעם לא הבנתי את הוריי שיודעים שההורים של אבי ק. זועמים ומתנכרים לי כי ביקשתי להיפרד ממנו והם – הארבעה – ממשיכים להיפגש.

לאבי ק., לקחו עשר שנים להיקשר שוב עם אישה ולהקים משפחה. הואשמתי בגרימת טראומה לילד המסכן.  הילד שתמיד נהג לומר שהיה בהלם כי חשב ש"אני בכיס שלו"; בדירתנו המשותפת בשכונה צפונית של תל אביב, כאשר אני עובדת בשתי משרות והוא משלים לימודים ומשחק טניס, הוא היה מגיע הבייתה, מעלה את הרגליים על השולחן ומבקש ממני תוך שהוא קורא לי – "העבד"  – בהומור שכזה, שאביא לו בירה מהמקרר.  הוא דחה אותי די מההתחלה, אבל נשארתי שם.

חשבתי שניו יורק תציל אותי מכל זה.

לא עומדות מנגד

עמותת לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות היא עמותה חשובה. הן התחילו בקטן, באמצעות קבוצה בפייסבוק, שם הן תומכות ועוזרות לנשים בזנות בעזרת עשרות מתנדבות ומיזמים שונים, ותוך שנה הן הפכו לקבוצה ענקית שלא מפסיקה לעזור לנשים.

לאחרונה, יצרתי עבורן (בהתנדבות) סרטון במטרה להציג אותן לציבור כדי שיוכלו להמשיך לתפעל את העמותה באמצעות תרומות בהוראת קבע. הן עובדות עד היום – בהתנדבות.

מדובר בשתי נשים נדירות – נעמה גולדברג ועתר ארזי – שעושות עבודה חסרת תקדים עם נשים בזנות. הן באמת ראויות לכל פרס והוקרה.

הנה, הכירו את שתיהן:

קרדיטים:

צילום: טניה איזיקוביץ'.

אולפן: סאן וידאו

מאפרת: מיכל זאקי

פס קול: מעוז פלד

גרפיקה: שרון סילברפדן

עריכה: דפני ליף

תסריט, בימוי והפקה: יולי כהן

מיון/מחלקה בבית חולים VS אשפוז בית

בשנה וחצי האחרונות, עברו הוריי מספר אירועים רפואיים שגרמו להם להגיע למיון. הם ילידי 1930. הם בני 88 ++. המיון שאמא שלי – תמי כהן – הגיעה אליו היה בבית החולים תל השומר שיבא והיה חיוני כי ניתחו אותה פעמיים בעקבות שברים בירך (שמאל ואז ימין בהפרש של כמה חודשים). המיון שאבא שלי  – מיקי כהן – הגיע אליו, היה במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי איכילוב ולא תרם כלום להחלמה של אבי. אולי הוא כבר לא יכול להחלים. הוא רק מזדקן, תשוש וחולה בכל מיני מחלות.

איך מטפלים בהורים בני 88 ++ שלחמו לתת לי מדינה (שניהם ילידי הארץ ולי, אין דרכון נוסף) וחלמו שהיא תהיה נדיבה אליהם לכשיזדקנו?

תובעים את ביטוח לאומי, תובעים את הביטוח הסיעודי של קופת החולים, מגישים בקשה לאישור עבודה לעובד/ת זרה ועוד הרבה עבודה בה אני עסוקה בשנה וחצי האחרונות.

המערכת לא מאוד ידידותית. לפעמים היא ידידותית יותר ולפעמים פחות.

אבא - מיקי כהן ואמא - תמי כהן במיטה שלהם בני 88 ++

אבא – מיקי כהן ואמא – תמי כהן במיטה שלהם בני 88 ++

אבל, וזה אבל גדול, כאשר המשפחה יכולה לממן רפואה פרטית, העולם נראה אחרת: רופאים פרטיים נכנסים ויוצאים מבית הוריי ואישפוז בית הוא האופצייה העדיפה על כולם.

במיטה שלו, במקלחת שלו, עם המטפלת של שניהם, חי אבי לצד אמי את הפרק האחרון של חייו.

בא - מיקי כהן, אמא - תמי כהן והמטפלת המלאכית מהפיליפינים - ג'ואן. פבר' 2019

אבא – מיקי כהן, אמא – תמי כהן והמטפלת המלאכית מהפיליפינים – ג'ואן. פבר' 2019

זאת לא המדינה שלמענה הוא חירף את נפשו ואיבד את טוביי חבריו למענה.

זה הכסף, שעשו במהלך השנים צאצאיו (לא אני, למרבה הצער) שמאפשר לאבי ולאמי להזדקן בכבוד.

מדינת ישראל בת ה – 70 היא מדינה לא חברתית, לא חברותית ובטח שלא מדינת רווחה.

איזה מזל יש לנו שלחלק מאיתנו יש את היכולת הכלכלית שמאפשרת להוריי להזדקן בכבוד בביתם ולא בבתי החולים… איזה מזל.

סיום ראשון – דוקומטציה אישית – תקשורת חזותית תואר שני בצלאל

את הסילבוס הראשון כתבתי לפני יותר משמונה שנים. למל"ג, לקח הרבה שנים לאשר לבצלאל את תוכנית התואר השני בתקשורת חזותית. כתבתי על תחילת התוכנית ב – 2017 וב – 2018 ואני כותבת עכשיו – 2019  – בסיום הקורס הראשון שהַנְחיתִי ב – דוקומטציה אישית.

היום במהלך הבוקר תתקיימנה הפרזנטציות/ההגשות של סוף התהליך בבצלאל בהר הצופים; תשעה (9) סטודנטים וסטודנטיות לתואר שני, עבדו במשך 14 שבועות על נושא אחד אישי – בהתחלה באמצעות טקסט ובהמשך באמצעים ויזואליים: מסמכים, איורים, הקלטות, צילומים וציורים – והיום הם מציגים את פירות עמלם לאורחים שהם גם א/נשי מקצוע. יצירותיהן/ם יוצאות לעולם והן/ם יוצאות/ים מהאינקובטור. הקבוצה הייתה כחממה והתוצאות מעוררות השראה.

מה אוכל לחלוק כאן בבלוגהאישי הזה?  אשאל כל אחד ואחת מהן/ם אם הן/ם מעוניינות ומעוניינים שאעלה כאן את יצירותיהן/ם ובהתאם לכך אעשה.

כרגע מעלה את מה שיצא למרחב הציבורי במהלך הסדנה.

טל בוניאל. צפייה בחומרי גלם. מפגש חמישי. בצלאל, נובמבר 2018. צילום: נסטייה פייביש

 

זה הוא יום חג בשבילי. אני מלמדת כבר כעשר שנים במקומות שונים – דוקומנטרי אישי – אבל בתקשורת חזותית תואר שני בבצלאל, התרוממתי עם הסטודנטיות והסטודנטים לעולמות גבוהים שלא הכרתי ומאוד נהניתי (כמעט) מכל שנייה מההנחייה שלהן/ם.
מזמן לא חשתי סיפוק כה עמוק מהעבודה שלי; זאת הרגשה טובה במיוחד. חשה הכרת תודה ושמחה עמוקה מהנחיית הסדנה/הקורס המעשי הזה.

*** עדכון לאחר ההגשות: ענת נגב הסכימה לחשוף כאן את הוידאו ארט האישי שלה:

 

בהעדר הצדדים

בשנת 2010 הגיש ד"ר עז-א-דין אבו אל-עיש תביעת נזיקין נגד משרד הביטחון. במסגרת הדיון בתביעה טען משרד הביטחון שבמבנה שבו נהרגו שלוש מבנותיו היה מצבור אמצעי לחימה שתרם לאסון.  לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעתו.

להלן סיכום השופט שלמה פרידלנדר לתביעה של עז-א-דין אבו אל-עיש נגד מדינת ישראל.

השופט שלמה פרידלנדר

ת"א 407771210 אבואלעיש נ' מדינת ישראל

סיכום

65. במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ביום 16.1.09, נורו 2 פגזים לדירתה של משפחה פלסטינית בג'בליה. כתוצאה מן הירי נהרגו 3 אחיות ואחיינית, ונפצעו בני משפחה נוספים. האסון אירע בעת שאביה של 3 האחיות, ד"ר עזאלדין אבו אלעיש, רופא שעבד אז במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר, התראיין לטלוויזיה הישראלית. הלב נחמץ נוכח דמותו האצילית של הרופא, האב השכול המבכה את בנותיו, אשר גם לאחר האסון לא חדל להטיף לשלום ולפיוס בין העמים.

66. התובעים תבעו את המדינה בנזיקין, בטענה כי בית הרופא לא היווה כל סכנה לכוח צה"ל ששהה במרחק מספר קילומטרים משם, ועל כן לא הייתה לירי כל הצדקה מבצעית.

67. המדינה טענה לטעות בזיהוי, במסגרת פעולה מלחמתית. מפקד הגדוד, שטנק בפיקודו ביצע את הירי באישורו, העיד כי, במקום ובזמן של האירוע הנדון, ארגוני הטרור ירו על כוח צה"ל, ונראה היה כי תצפיתנים בדירה בבית גבוה, שרק בדיעבד נודע למג"ד כי הייתה זו דירת הרופא, מכווינים את האש על הכוח. לפיכך הורה לירות 2 פגזים לתוך אותה דירה. כאמור, בדיעבד התברר כי הדמויות החשודות בבית לא היו תצפיתני אויב, אלא בני משפחתו של הרופא.

68. מסקנתי מניתוח הראיות הייתה כי אכן התחוללה אותה שעה לחימה בגזרה שבה שכן בית הרופא, אשר סיכנה את כוח צה"ל. עוד עלה מחומר הראיות, ומרסיסי שנמצאו בגופן של כמה מן הפצועות, כי בבית הרופא הוסלק – בוודאי לא בידיעתו – חימוש של ארגוני הטרור, אשר התפוצץ בעקבות ירי הפגזים, והגביר את ממדי האסון. במסגרת אותה לחימה נחשדו דמויות בבית הרופא כתצפיתני אויב, ולפיכך נורו לעברם הפגזים שפגעו במשפחת הרופא.

69. בנסיבות אלה, קבעתי כי הירי לעבר מי שנחזו כתצפיתנים שהכווינו את אש ארגוני הטרור על כוח צה"ל – היה בגדר "פעולה מלחמתית", שהמדינה אינה נושאת באחריות בנזיקי בגינה (חוק הנזיקין האזרחיים) אחריות המדינה(, התשי"ב1952, סעי 5 וההגדרה שבסעי 1[.

70. ציינתי כי התרחיש היחיד השולל את התוצאה האמורה הוא תרחיש זדוני של ירי מכוון על אזרחים, ללא כל צידוק מבצעי אפילו לכאורה. הראיתי כי תרחיש כזה אינו סביר במידה קיצונית בנסיבות העניין, ומכל מקום לא הובאה אפילו ראשית ראיה להרמת הנטל הראייתי המוגבר להוכחתו של תרחיש כזה.

71. למעלה מן הצורך הערתי כי אין למצוא רשלנות לכאורה בעצם הירי, למרות שבדיעבד התברר שהזיהוי היה שגוי; משום שהיה סביר מצד המג"ד להורות על הירי הנדון, על יסוד דיווח של צוות הטנק על זיהוי המטרה החשודה, לאחר שבדק אישית את החשד, אשר תאם את המידע המודיעיני ואת ניסיונו המבצעי באותו הקשר.

72. יחד עם זאת, נראה לכאורה (לכאורה – משום שההליך התמקד בשאלת הפעולה המלחמתית ולא בשאלת הרשלנות), כי יומיים לפני האסון ניצב טנק ליד בית הרופא, ופניית הרופא, באמצעות אנשי ציבור ישראלי וקציני הקשר בין צה"ל והאוכלוסייה האזרחית, הובילה להזזת הטנק, ולסימון בית הרופא במפה המבצעית כדי שלא ייפגע. נראה שמידע זה הגיע לגדוד השכן הצפוני, שבגזרתו שכן בית הרופא, ואשר הטנק שהוזז נמנה עם כוחותיו; אולם המידע אודות בית הרופא לא הועבר לגדוד השכן הדרומי, שכוחותיו ביצעו את הירי. בשל כך, החשד בדמויות שבבית לא עומת עם המידע כי מדובר בבית הרופא ובמשפחתו. נראה כי לו עבר מידע זה בין הגדודים הסמוכים לבית הרופא – האסון היה נמנע.

73. יש להצטער צער רב על האסון, שבו קיפחו את חייהן 4 נערות שלא היו מעורבות בלחימה. אולם, זוהי תוצאת לוואי, מצערת מאוד מאוד, של מנהגם הנפשע של ארגוני הטרור להילחם בישראל מתוך אוכלוסייה אזרחית. בסערת המלחמה – טעויות צפויות וקורות. כאשר המלחמה מתבצעת מתוך אוכלוסייה אזרחית – הטעויות עלולות לקפח חיי אזרחים; כפי שלמרבה הצער אירע בענייננו.

74. משהאסון אירע עקב פעולה מלחמתית – אין המדינה חבה בנזיקין בגינו. לפיכך התביעה נדחית.

75. נוכח האסון, הטעות בזיהוי והכשל לכאורה בהעברת המידע על מיקומו של בית הרופא, שאולי גרם לאסון – אי חיוב בהוצאות חרף דחיית התביעה (כפי שנפסק בעניין הדאיה, שגם בו נהרגו אזרחים בפעולה מלחמתית עקב טעות בזיהוי המטרה).

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ט, 27 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

שלמה פרידלנדר
שופט

—————-

אני מתביישת. ד"ר אבולעיש מספר שבעיקר רצה שמדינת ישראל תתנצל… פגשתי אותו בעבר מספר פעמים; הוא איש של שלום שלא מחפש נקמה ומפיץ מסר של פיוס בין העמים בכל העולם.

*הערה: רמי אלחנן – יו"ר פורום משפחות שכולות מחפש תרגום לאנגלית לסיכום השופט. אשמח לחבר אם יש מי שיכול/ה לתרגם עבור הפורום את סיכום השופט שלמה פרידלנדר.

דוקומנטציה אישית – קורס חדש – בתקשורת חזותית, תואר שני בבצלאל

זה התחיל בשנת הלימודים שהסתיימה כבר. תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל.

זה ממשיך בשנה הבאה ואני אהיה שם בקורס בחירה לשנים א' וב' – דוקומנטציה אישית.

ההרשמה מסתיימת בקרוב והנה לינק למעוניינות ולמתעניינים.

כמה מילים על הקורס/סדנה מעשית שאני מציעה בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל:

מתוך הניסיון שלי ביצירת ארבעה סרטים דוקומנטרים אישיים בעשור הקודם – הטרילוגיה: המחבל שלי, ציון, אדמתי, האח שלי וסיכום הטרילוגיה – ישראל שלי – פיתחתי מתודה לפיתוח והפקת יצירה אישית בפלטפורמות ומדיות שונות. השלב הראשון היה החל מ – 2008 למשך כמה שנים בקורס רב מחלקתי בבצלאל שנקרא דוקומנטרי אישי והיה לצד האנתרופולוגית ד"ר יונה וייץ

השנה, ליויתי את הסטודנטים שלה בפרוסמינר: מי סטורי והיו תוצאות מאוד משמעותיות ומוצלחות.

בקורס דוקומנטציה אישית בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל, תינתן לסטודנטיות ולסטודנטים הזדמנות נדירה לעסוק בנושא אישי שמעסיק אותם ואולי גם קשור לפרוייקט המרכזי שלהם בתואר השני, וזאת בתהליך מפרה ופורה של חקירה, פיתוח ויצירה בכל מדיום ופלטפורמה.

מהניסיון שלי, מדובר בתהליך חיוני לכל יוצר/ת – גם אם הם/ן לא מתעניינים/ות לעסוק בסיפור האישי או הפרטי שלהם.

חשוב לזכור ש – האישי הוא הפוליטי.

שלוש שנים להתאבדותה של ג'סיקה

זה קרה ב – 15 באוגוסט 2015.

שלוש שנים עברו והתביעה הפלילית נגד בעלת הנכס בו נוהל בית הבושת ומנהלי המקום עדיין מתנהל בבית המשפט. הדיון הבא נקבע ל – 31 באוקט' 2018 ועבר מהשופט עוזיאל לשופטת דנה אמיר בבית משפט השלום בתל אביב.

דליה טרופה – בעלת הבניין ברחו' הירקון 98 אשר ידעה שבמקום מתנהל בית בושת (בניגוד לחוק) – כי במשטרה אמרו לה את זה כמה שנים לפני התאבדותה של ג'סיקה – לא סגרה את המקום מייד ובכך עברה על החוק. שכר הדירה היה כנראה מאוד מפתה.

שלוש שנים עברו ואנחנו נציין את מותה הטראגי של ג'סיקה ונשים רבות אחרות בזנות – בטקס זיכרון לזכרן.

מיום למחרת מותה, אני עובדת על הפקת סרט אנימציה שנקרא: מי הרג את ג'סיקה.

היו ימים של אמונה חזקה שהנה זה קורה שנתנו תקווה, ויש ימים של ייאוש.

שני גופי שידור רציניים החליטו לתמוך בהפקת הסרט: ערוץ 8 וערוץ הטלוויזיה הציבורי הקנדי – RADIO CANADA, אבל זה לא מספיק כדי לספר סיפור ארוך באנימציה.

בימים אלה, אני שוקלת להציע אולי את הסיפור כסרט קצר שיעמוד בזכות עצמו ולאחר מכן, בעזרת הסרט הקצר, למצוא את המימון לסרט ארוך.

כך או כך או כך או כך, הסיפור הזה, חשוב שיסופר כי ג'סיקה הייתה עשרים שנים בזנות – מגיל 16 עד 36 – ושמה קץ לחייה בהתאבדות בחדר בו גרה ושאליו (ולגופה) נכנסו כעשרה – עשרים גברים כל משמרת שמתחילה ב – 18:00 ומסתיימת לקראת הבוקר.

הנה הטיזר שקידם את מימון הסרט עד כה, ונוצר בעזרת כספי הפיתוח מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה:

תודות וקרדיטים:

אנימציה וארט: אלון ברויאר, כרמל בן עמי, שריאל קסלסי וגרגור דשאובר.

עריכה: שגיא בורנשטיין

ו- כאן ניתן לקרוא כל מה שהעילתי בנושא.

הקיר שבתוכו

לפני שנה וחצי נפרדתי ממנו כאן בברכות לדרכו החדשה.

מאז, הוא חזר והשבוע הוא מציג את עבודת הסיום שלו במסגרת המחלקה לאמנות של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

הגעתי היום לראות – טרום פתיחה. בכיתי מהתרגשות. בכיתי מעצב. עבודה חזקה. יצירה מטלטלת.

ממליצה להגיע, לחפש את החלל של עבאד ג'ולני בקומה 6. יש שתי כניסות לחלל. כדאי להיכנס משתיהן.

לא תתחרטו. אני מבטיחה. 

תערכת הבוגרים נפתחת ביום חמישי ה – 19 ביולי בשעה 20:00 בבניין בצלאל בהר הצופים:

לינק לפרטים נוספים על תערוכת הבוגרות והבוגרים.

בהצלחה עבאד יקר . אין לי ספק שהכישרון שלך ימשיך להאיר ולסלול את דרכך. באהבה.

פוליטיקלי קוראת עולה כיתה

פוליטיקלי קוראת הוא כלי תקשורת פמיניסטי שנכתב על ידי נשים, בשביל נשים ומנקודת מבטן.

בארבע שנים שפוליטיקלי קוראת פועלת, התבסס מעמדה כאתר תוכן פמיניסטי מוביל: עם ארבעים אלף עוקבות ועוקבים בדף הפייסבוק ואלפי כניסות לאתר בחודש, עם קהילה פעילה ודיונים מרתקים שמתפתחים סביב התכנים שעולים בדף ומגיעים למאות אלפים.

עכשיו, פוליטיקלי קוראת עולה כיתה באמצעות פרויקט הד-סטארט.

**עדכון מה – 1 במאי: קמפיין הגיוס עמד ביעד כמה ימים לפני מועד הסיום.  

תודה!  עדיין, מוזמנות ומוזמנים להיכנס ולבחור מתנה בתמורה לתרומה, כולל די.וי.די ממבחר סרטיי.

%d בלוגרים אהבו את זה: