ארכיון מחבר: Yulie Cohen

a documentary filmmaker; My Terrorist,2002, My Land Zion, 2004, My Brother, 2007 & My Israel, 2008.
a blogger: https://yuliecohen.wordpress.com/
a tutor

הפולדר הירוק # 7 רוני

רוני ורותי היו נשואים והיו להם ילדים. לשניהם כבר הייתה קריירה והם היו מבוגרים מאיתנו – הסטודנטים במשלחת – אבל את חיי הנישואים שלהם הם ניהלו בסגנון פתוח.  רוני נהיה מיליונר מאיזשהו צעצוע שפיתח בעצמו ונמכר ברשת Walmart הגדולה שרכשה ממנו את זכויות ההפצה. זאת הייתה הכנסה בלתי פוסקת ורוני אהב להינות מהכסף שעשה.  אחרי אותו מפגש במסיבה אצלם בבית, הוא ביקש להיות חבר שלי בכל מחיר. הוא ידע שאני עדיין מאוהבת בדני אבל זה לא הפריע לו ונהיינו ידידים. הוא היה גבוה, בלונדיני מקריח ומאוד חייכן. היה עולה אלי לדירה, יושב על הפוף והיינו מדברים שעות.  רק מדברים. אף פעם לא לחץ עלי לקשר מיני למרות שהציע מפעם לפעם, אבל בלי הציפייה, המובן מאליו והלחץ שהכרתי כל כך טוב מכל הגברים שפגשתי עד אז.  רוני היה אדם נדיב במיוחד;  ערב אחד הוא בא לאסוף אותי מדירתי ברחוב 22 פינת השדרה הראשונה, חיכה לי למטה במרצדס השחורה שלו, עם הגג הנפתח. כשנכנסתי לכיסא שליד הנהג, חיכו שם, מעבר לרוני, בקבוק שמפנייה בשמפניירה ששומרת על קרירותו עם שתי כוסות זכוכית ייחודיות לשמפנייה, מונחות בתוך שקע מיוחד עבורן על המדף הפתוח של תא הכפפות.

וכך, יצאנו לסיבוב במנהטן BY NIGHT כשרוני מכניס קלטת אודיו של השיר האהוב עליו  ושנינו שרים את השיר Eye in the Sky של The Alan Parsons Project.

נסענו צפונה בכבישי מנהטן, עם הגג הפתוח בערב נעים, נכנסים לכביש המכוניות של הסנטרל פארק שרים בקולי קולות, נהנים לשיר, מהמוסיקה, מהמילים, מהשמפנייה ומהידידות.

רוני לא ידע שובע. הוא לא הפסיק להציע עוד ועוד בילויים משותפים בסופישבוע ואני שיתפתי פעולה. כל זה הקל על כאב הנטישה של דני ועל הבדידות;  הלבד בשבילי היה להיות ללא בן זוג.  לא הייתי רגילה להיות לבד. לא ידעתי כל כך איך להיות לבד; חמישה ימים בשבוע עבדתי מתשע עד חמש במשלחת ואחרי העבודה, שלוש פעמים בשבוע,  צעדתי ברגל, לבניין האוניברסיטה על ברודווי.  ביומיים שלא למדתי, הלכתי אחרי העבודה לעשות אימון אירובי במוסיקה חזקה עם הרבה זיעה באחד הביניינים קרוב לעבודה ואז חזרתי הבייתה, לדירה המשותפת עם אלן.

רוני הוסיף לי הרבה צבע ושמחה;  הוא לקח אותי להצגות הכי טובות בברודווי עם כרטיסים בשורות הראשונות ולא רצה ולא הסכים שאשלם, ולא ביקש כלום בתמורה חוץ מידידות אפלטונית ובעיקר היה מקשיב לכאבי הלב שלי על דני שעזב אותי. והייתי חופרת לו. הוא היה מחנה את המרצדס בחניונים קרובים לתיאטראות שאליהם רכש כרטיסים עבור שנינו, (חניונים שערב אחד שם עולה כמו ארוחת ערב טובה שאולי הייתי יכולה להרשות לעצמי לעיתים רחוקות עם השכר שקיבלתי במשלחת), ואז הכרטיסים היו תמיד בשורות ראשונות.  לא היה לי מושג מאיפה הגיע אלי כל הטוב הזה.  ערב אחד ראינו את המחזמר "כלוב העליזים" (במקור: La Cage aux Folles ) ואיתנו בשורה ישב נשיא לשעבר של ארה"ב – ג'רלד פורד – בלי מאבטחים, וערב אחר ראינו את לייזה מנלי בהצגה The Rink ואחר כך את דסטין הופמן במותו של סוכן. הייתי בעננים.

בפולדר הירוק מצאתי פתק שנראה כמו טיוטא לברכה שכתבתי לרוני ליום ההולדת:

לרוני,

במהלך חיפושים נרחבים

אחר הכרטיס המתאים

מצאתי; והבנתי

שכרטיסי ברכה יש המון,

ימי הולדת קצת פחות,

עוד פחות, חברים טובים,

ומעט מאוד נהדרים וצבעוניים

כמוך. לנו ולך

הברכה

על הולדתך.

יולי

יום אחד החלטנו לנסוע לסופשבוע בג'אמיקה ביחד. התעקשתי שאת כרטיס הטיסה אני קונה מכספי.  שמחת עניים שכזאת, וגם הייתה לי טראומה מהנסיעה עם עופר א'. מי יודעת, אולי אדרש לחזור בעצמי בחזרה. לא הסכמתי להיות תלוייה בו.  וכך, סופשבוע אחד באביב של שנת 1983, נסענו ביחד במונית שרוני שילם, לשדה התעופה לה גווארדיה לטיסתנו לג'אמייקה רק כדי לגלות שהטיסה בוטלה. אני לא זוכרת את נסיבות הביטול, אולי מזג אוויר בנחיתה, אבל רוני כמו רוני, לא מוותר ומציע שניסע למייאמי במקום. אז נסענו. אני רק רציתי לצאת מהעיר ומהדיכאון של נטישת דני.

הגענו למלון מפואר במייאמי על חוף הים עם בריכה עצומה והתחלנו לחגוג; אכלנו אוכל ים במסעדות פאר בעיר, שחינו בבריכה והשתזפנו על המיטות הארוכות מסביבה, ואני בעיקר זוכרת שכל הזמן קיטרתי לו על דני שעזב אותי והוא ניסה לא רק לעודד אותי אלא גם לעזור לי לחשוב איך אני מחזירה את אותו דני לחייקי. אולי אפילו הציע להיפגש ולדבר איתו. הוא היה כל כך טוב לב הרוני הזה. ישנו במיטות נפרדות באותו חדר במלון ואותו ערב ראשון, הוא שאל בעדינות אולי בכל זאת ניכנס למיטה אחת ואני לא הסכמתי והוא כיבד את רצוני.

הוא היה מלאך והמשכנו להתראות כידידים עוד כמה חודשים עד שחזר לארץ בעקבות אשתו וילדיו שחזרו כמה חודשים קודם.  דני היה החבר האידאלי לרווקה/גרושה שכמותי בניו יורק של אותם ימים. הוא התלווה אלי למסיבות אבל לא מנע ממני להתעניין בבחורים אחרים והוא בעיקר החזיר לי מעט מהביטחון והערך העצמי שנשחק מאז נטישתם של עופר א', שלמה ודני.

למרבה הצער, הוא כנראה שם קץ לחייו במשרדו בישראל כמה שנים אחר כך, ובדיעבד חשבתי שאולי גם כשכבר הכרנו, הוא היה חולה במניה דיפרסייה לא מטופלת ושאני נהניתי רק מהמניה שלו. איש יקר.

הפולדר הירוק: פתיחה, 1#, 2#, #3, # 3A,  וגם : 4# , 5#, 6#.

הפולדר הירוק # 6 דני

בין שלמה לדני עברתי דירה. סוף 1983. החוזה על הדירה בקווינס הסתיים וחשבתי שזאת הזדמנות לעבור לעיר, היכן שכל הצעירות והצעירים חיים ומבלים. המעבר היה קל: המכונית של גיסי עם כמה ארגזים ומזוודות ואני בדירת השותפות החדשה במנהטן.

דני היה השלישי אחרי הפרידה מאבי. הוא גם היה גרוש.  היו לו עדשות אבל אהבתי אותו יותר עם משקפיי הראייה שלו. היה לו גוף ספורטיבי (אולי הרים משקולות?) ורגליים בצורת O והוא עבד כקניין במשלחת משרד הביטחון בחדר לידי. באותו החדר של עופר א'.  דני חיזר אחרי בהתלהבות;  הוא היה נעמד מעבר לשולחן העבודה שלי בקצה המסדרון ומחכה שארים את העיניים ממה שעבדתי עליו, היה מסתכל לי בעיניים ושואל: "מה נשמע?". אחר כך היה ממשיך בשיחה ידידות וביטא הרבה איכפתיות ועיניין בי. הייתה לו עמידה מלאת ביטחון עצמי שלימים חשבתי שאולי הייתה זחוחה משהו, אבל באותו עיתוי, זה היה לי נעים או מתאים. אולי במיוחד זה היה לי נעים כי הוא ישב באותו החדר עם עופר א' וכך יכולתי להראות לעופר א' שאני כבר לא מתאבלת על לכתו. שהמשכתי הלאה.

בכל מקרה, דני למד תואר שני במנהל עסקים והגיע עם תואר ראשון של ראיית חשבון. הייתה לי הערכה למקצוע ראיית החשבון ולא חשבתי שיש ביננו פער גדול במיוחד.  הוא אהב לבוא אלי לדירה. הדירה הייתה על השדרה הראשונה ורחוב 22 במנהטן. זאת הייתה דירה עם שותפה. קראו לה אלן. לאלן היה חדר עם דלת ולי היה את הסלון שסגרתי עם וילון.  זה לא הפריע לנו לנהל מערכות יחסים אינטימיות כל אחת בחדרה, רק שאלן היה קולנית במיוחד. אף פעם לא הצלחתי להחליט אם זה  נשמע לי נכון או מוגזם אבל זה היה קולני.  כשדני היה מגיע, נדמה לי ששמרנו על יותר שקט אבל עיקר העסוק המשותף שלנו היה על המזרון שהיה המיטה שלי באותה דירה.  הוא היה מאוד ייצרי ופעיל במיטה, ואני שיתפתי פעולה. נראה גם שלמדתי ממנו משהו חדש, אבל בשום אופן לא הייתי מוכנה שגם הוא, תוך כדי שהוא ואני מפתחים מערכת יחסים, יתאהב באחרת. למזלי הגדול, באותה העת, הגיע רוני. את רוני הכרתי במסיבה שהייתה בדירה שלו ושל אשתו רותי ב – Upper East Side.  לבשתי אז את האוברול האהוב עלי עם פסים רחבים של ורוד ולבן וחגורה רחבה מפלסטיק בצבע ורוד יושבת טוב במותניים שהיו אז צרות, והייתי שזופה וחייכנית. לא הראיתי החוצה את הכאב שחשתי אז מנטישתו של דני אותי.  הייתי שוב לבד. בהמשך אספר כאן על רוני, אבל אוסיף עוד כמה מילים על דני, שלמעשה נכח לאורך זמן רב בידידות שהתפתחה עם רוני שניסה לעזור לי להחזיר את דני לזרועותיי.  לבחורה החדשה של דני קראו תמר.  לימים הם התחתנו והקימו משפחה.  כשפגשתי אותו אחרי הרבה שנים בארץ, ראיתי לפניי גבר אפור ומשעומם מהחיים. כנראה שטוב שעזב אותי. אבל כשהוא הודיע לי שזה נגמר, שוב, התפרקתי לחתיכות, לא ויתרתי בקלות ושוב סיפרתי לעצמי שמדובר בנקמת המגורשים על ידי נשותיהם. גם אשתו לשעבר של דני, עזבה אותו.

הפולדר הירוק – פתיחה

הפולדר הירוק 2#

הפולדר הירוק 3#

הפולדר הירוק # 3A

הפולדר הירוק 4#

הפולדר הירוק 5#

הפולדר הירוק # 5 – שלמה

לא זוכרת היכן פגשתי את שלמה ובאילו נסיבות. ייתכן שמישהו החליט שכדאי שניפגש.  אז נפגשנו. זה קרה הרבה בין ישראלים בניו יורק בשנים שהייתי שם. שידוכים בין מכרים.  כנראה מישהו הכיר את שנינו.

יצאנו לארוחת ערב במסעדה יפנית או קוריאנית שאת האוכל מבשל השף על אי באמצע המסעדה ואנחנו, הסועדים יושבים מסביב וצופים במעשה ידיו כולל בישול על הגריל עם אש דראמטית. לא נוצרה אז אינטימיות ביני ולבין שלמה, אבל הוא מצא חן בעיניי. הוא היה נמוך אבל מוצק ושרירי. עבד כמאבטח בנספחות ישראל במנהטן. חיל האוויר היה רקע משותף חזק בינינו. הוא היה נווט מטוס קרב ויכולתי לחלוק איתו את הסודות הנוראיים שגם בגינם עזבתי את חיל האוויר ואת ישראל; זאת הקלה לספר סודות מדינה למי שמותר-לספר-לו סודות מדינה. שלמה היה גרוש וחשבתי אז שזה עוד נושא משותף, אבל אחרי ששמעתי ממנו שאשתו עזבה אותו, חששתי שמדובר בנוקם מס' 2.  אחת המחשבות שהיו לי על מדוע עופר א' התאהב בבחורה אחרת בזמן שהיה מאוהב בי – אני מתכוונת היינו בהתחלה יחסית = בזמן שעוד ממש מאוהבים והוא התאהב במיכל וזה נראה לי חריג במיוחד – אז חשבתי שזה בגלל שהוא ידע שאני עזבתי את בעלי, וזה עורר בו את הטראומה שאשתו עזבה אותו, והיה חייב לעבור הלאה, או אפילו ממש לעזוב מישהי בשביל ההרגשה הטובה; ובעיקר, לא להישאר איתי.

אז שלמה שוב, אשתו עזבה אותו, ולי נדלקה נורה אדומה. אבל הנורה הזאת, לא מנעה ממני ללכת איתו אחר כך לדירתו שדבר ממנה אינני זוכרת חוץ מאשר נעתרתי להיכנס איתו למיטה ולקיים איתו יחסי מין. לא זוכרת את התנוחה לא זוכרת את הריח ולא זוכרת שום פרט חוץ מאשר עשיתי את זה לכאורה מרצון. אני מניחה שיותר מכל רציתי לרצות אותו ולגרום לו להתאהב בי כדי שתהיה זאת אני, שמחליטה איך ממשיכים מכאן ונפגשים עוד. אבל שלמה אף פעם לא התקשר שוב אחרי אותו הערב ואותו הלילה, ולא היה אז מקובל שנשים מחזרות אחרי גברים על אף שעשיתי זאת לא פעם כאשר מאוד רציתי.

לשלמה היה שיער שחור ועור לבן והיו לו פנים נעימות למראה. אני לא יכולה לומר שהוא פגע בי, היינו שני מבוגרים שיוצאים לארוחת ערב יפנית או קוראנית בגיל  26 ++ ומחליטים ללכת אחר כך לדירה של אחד מהשניים ולהיכנס למיטה ביחד. אבל אף פעם לא ידעתי מה בי לא מצא חן בעיניו, אז דימיינתי לעצמי שזה שוב "נקמת המגורשים על ידי נשותיהם"; מששמע שאני עזבתי את בעלי, התעוררה בו הטראומנה על עזיבת אשתו אותו ולא יכול היה לסבול לחשוב על להיות איתי; עם אישה שעזבה את בעלה, כי הרי היא כנראה מוסגלת לעשות את זה שוב.

הפולדר הירוק – # 1 פתיחה, A1 – עד סוף הקיץ אדע את התשובה, 2#, 3#, 4#.

הפולדר הירוק # 4 ניו יורק 1983, עופר א'

את עופר הכרתי בעבודה, במשלחת משרד הביטחון. כל פעם שפסע לחדר העבודה שלו, היה חייב לעבור מול השולחן שלי. ישבתי בקצה המסדרון כאשר מאחוריי חלונות לשדרה השלישית ומשמאלי ארון מתכת לתיוקים. היה לי שולחן כתיבה עם מקום לתיוק מסמכים בקלסרים, טלפון ויומן הפגישות של הבוס, ומימיני היה שולחן נמוך יותר למכונת הכתיבה של IBM. מעליה היה לי לוח שעם עליו הצמדתי צילומים וטקסטים להשראה. אחד מהם היה ציטוט של אנדרי ג'יד: “You can never cross the ocean until you have the courage to lose sight of the shore”. מכונת הכתיבה הייתה משוכללת במיוחד כי היו לה שני כדורים; אחד להדפסה והשני למחיקת טעות בהדפסה באמצעות הליכה אחורה עם הכדור שעליו חומר המחיקה. אהבתי להדפיס את המכתבים של אריה טל – מנהל המשלחת של חיל האוויר.  כשסיימתי מכתב, הייתי מכניסה אליו לחדר הגדול, שהיה מימיני ומחתימה אותו על מנת לשגר אותו לנמען.  כשעופר היה עובר, הוא היה בוחן אותי יותר מהרגיל.  כנראה שמצאתי חן בעיניו.  הייתי אז עוד נשואה לאבי וניסיתי להימנע מיצירת קשר שעלול להיראות כעיניין בבחור אחר.  המאמץ הזה, לא החזיק הרבה זמן.  אחד הדברים שהבטחתי לעצמי עת יצאנו מהארץ ביחד – אבי ואני – היה שאם (שוב, חשוב להודות) ימצא חן בעיניי בחור אחר, אבין שזה הסוף. והפעם הוא לא ייקח אותי להוריי שיעצרו אותי מלהיפרד ממנו או יותר מדוייק להיתגרש ממנו.  לאחר זמן מה, נעניתי לחיזורים של עופר והודעתי לאבי שזה נגמר ואני רוצה להיפרד. כמו בעבר, אבי לא שיתף איתי פעולה, אבל הפעם, לא ויתרתי והוא נאלץ לעזוב את הדירה ששכרנו ביחד בקווינס.

עופר עבד כקניין במשלחת. הוא היה זקוף וגבוה. אבי היה נמוך ממני ובכל התמונות שלנו יחד, רואים אותי מתכופפת כדי להיראות פחות גבוהה. עופר היה לא רק גבוה אלא גם תכול עיניים ומלא ביטחון עצמי. לא שיערתי אז שהביטחון העצמי הזה הוא לא באמת הטעם שלי. היה בו משהו יהיר שנסך בי אז ביטחון – בזמן קשה של פרידה מ"בעל".  הוא היה גרוש עם ניסיון בגירושין והוא רצה אותי מאוד.  אשתו לשעבר, עזבה אותו והייתה לו טראומה מזה שחשבתי שרק אני יכולה לרפא אותה – באהבתי אליו. לא אהבתי את הרייח מהפה שלו, אבל הסכמתי להתפשר על זה וחשבתי שאולי בבוא היום אוכל לשלוח אותו לטיפול בדלקת החניכיים שכנראה הייתה לו.  הוא היה מנשק אותי בתשוקה חסרת תקדים. לא הכרתי כזאת תשוקה עד אז.  כאילו רצה לבלוע אותי לתוכו.

הזוגיות עם עופר, שגר במנהטן עם שותף חמוד שאהב את הזוגיות שלנו, הרגישה מבטיחה. חשבתי שמצאתי את מה שחיפשתי.  "הוריו היו בפלמ"ח", דיווחתי להוריי שהגיעו לביקור לבדוק מה קורה איתי.  ישבנו בסלון הדירה שאבי ואני שכרנו בקווינס, בכורסאות האמריקאיות הנינוחות עם הכיסויים הפרחוניים וחלונות מוגפים. היה קר בחוץ. חשבתי שהוריי יאשרו את הבחור כי, "הוא גם היה בצופים", הוספתי, אבל הם לא ממש התעניינו לפגוש אותו.  עופר למד לתאר שני במנהל עסקים ומכיוון שגם אני למדתי אז תואר שני אחרי שעות העבודה, היינו בעיקר נפגשים בסופישבוע ורק אצלו במנהטן. בצפון מזרח העיר.  מסיבת סופשבוע של ישראלים הייתה עיניין שבשגרה ובכללי היה לי כייף.  הרגשתי שיצאתי לחופשי. היה איתו מאוד שונה ממה שהתרגלתי אליו עד אז.  אחרי כחודש – חודשיים תיכננו טיול משותף לפלורידה עם טיסה ומכונית שכורה לכמה ימים, אבל לעופר הייתה מחוייבות מוקדמת של טיול לחוף המערבי עם כמה ישראלים וישראליות שקבעו איתו לפני שפגש בי, והוא נסע.  הקשר איתו בימי הנסיעה שלו לחוף המערבי, הלך ונחלש ככל שנקפו הימים;  בהתחלה היה בקשר יומיומי – מטלפונים ציבוריים – – ואחר כך, פחות ופחות.  התעוררה בי הרגשה מוזרה אבל כמובן שכיבדתי את הצרכים שלו וחיכיתי בכיליון עיניים לשובו.  הוא חזר שזוף ומאושר והראה צילומים יפים מהדרך.  המשכנו להתראות בעבודה כל יום ולאכול צהריים ביחד מפעם לפעם, אבל חשתי שיש שינוי מסויים בתשוקה שלו כלפיי. לא חושבת ששאלתי על זה משהו, אולי הדחקתי. לאחר זמן לא רב יצאנו לטיול המתוכנן שלנו בפלורידה.  חשבתי שאני מאושרת אז. צילמתי אותו באהבה כשהוא נוהג ולא ידעתי מה מחכה לי בארוחת הערב הראשונה. אני לא זוכרת כלום מהמסעדה ואיך היא נראתה, רק יודעת שישבנו אחת מול השני ואז זה התחיל ולא זוכרת איך: אולי אני איתגרתי אותו בשאלה או אולי הוא יזם את השיחה. "הוא מאוהב. הוא מאוהב, ולא בי". הוא התאהב במיכל שהייתה אחת מהישראליות שאיתן טייל בחוף המערבי.

האדמה נשמטה מתחת לרגליי. קמתי בסערה ויצאתי מהמסעדה בה ישבנו ביחד והסתכלתי לשמיים, ראיתי את הירח במלואו ובכיתי בכי מירורים.  חשתי שעולמי קרס.  כאילו אין לי עולם וחיים בלעדיו.  לא הייתי רגילה שבחורים עוזבים אותי. עד עופר, זאת תמיד הייתה אני שיזמה את הפרידה.  ועכשיו, לא רק שהוא לא רוצה להיות איתי, אני גם תקועה איתו בפלורידה.  חזרתי למסעדה ואמרתי לו שאני חוזרת מחר בבוקר לניו יורק, ואת אותו הלילה ישנו במיטות נפרדות במלון שהזמנו ביחד.

הגיס שלי, בעלה של אחותי, שגרו אז בקווינס, בא לאסוף אותי משדה התעופה לה-גווארדיה וניסה לעשות צחוק מכל הסיטואציה, אולי לשעשע ולשכנע אותי לקחת את הכול ביותר קלות, אבל אני הייתי במצב רוח מאוד קשה.  לא ידעתי איך אמשיך מכאן. לבד בניו יורק וצריכה להמשיך לראות את הפרצוף של עופר כל בוקר מולי במסדרון.

נהייתי מופנמת יותר, פחות העילתי את העיניים מעל שולחן העבודה והמשכתי בחיי כאילו כל זה לא קרה. כששאלתי אותו, יום אחד, למה לא נפרד ממני כאשר חזר מהטיול בחוף המערבי הוא ענה לי בלי למצמץ: לא היה ברור שמיכל תהיה מוכנה לבוא לגור איתי בניו יורק….  התובנה שבן האדם הזה – עופר – ניהל רומן מאחורי הגב שלי במשך זמן לא מבוטל ונסע איתי לטיול בפלורידה רק כי לא הייתה לו עדיין וודאות ממיכל, ולא לקח את הסיכון שבלהיפרד ממני מייד לאחר שהתאהב בה, היכתה בי חזק. האמון בבני אדם קיבל מכה קשה.

לימים, אפגוש את מיכל ועופר בנסיבות חברתיות ואלמד שהקימו משפחה ביחד ונשארו הרבה שנים ביחד אולי עד רגע כתיבת שורות אלה, אני לא יודעת.  בכל מקרה, עופר הוא לא זיכרון מתוק בחיי.

האם אחד מהם יהיה זיכרון מתוק?

 

הפולדר הירוק # 1 – 3

הפולדר הירוק # 3A, עד סוף הקיץ אדע את התשובה

אחרי שלושה חודשים בניו יורק, הסתיימו נישואיי המוקדמים.  החורף היה מהקשים שידעה ניו יורק בהרבה שנים.


ניו יורק, ינואר 1983

לראשונה, הייתי לגמרי לבד.  בחורה בת עשרים ושש.  המגורים בדירה קטנה ברובע קווינס ללא שותפים, הרגישו כמו התחלה של משהו חדש.  נעה בין אושר עצום לבדידות חונקת, הייתה לי השגרה חברה נאמנה. לרדת מידי בוקר מתחת לאדמה בתחנת Kew Garden לרכבת התחתית F או E   להמתין לרכבת ולעלות לזו שמגיעה על אף שאין מקום. לנסוע לעבודה בצפיפות, צמודה לאלפי אנשים שלעולם לא אכיר.  לרדת מהרכבת עם מאות אנשים. לעלות לגובה הכביש של שדרת Lexington . ללכת לעבודה.

יום העבודה במשלחת  הרכש של משרד הביטחון בניו יורק החל בתשע.  דופקים כרטיס ומתחילים לעבוד.  אווירת המשרד נעימה ומרגיעה.  רובינו צעירים לומדים לתואר הראשון או השני,  והמבוגרים הם המעטים. הם השליחים מהארץ וחיים בניו יורק עם משפחותיהם. בהפסקת צהריים קצרה, יורדים ל-DELI  הקוראני הקרוב, בוחרים סלט ממגוון ירקות ששכחו – או אף פעם לא היה להם – טעם של ירקות, אבל העיקר לשמור על דיאטה או פיגורה או בריאות או משהו. והאכילה עם המוני אנשים, שיצאו גם הם, להפסקת צהריים בפארק סמוך.  אף אחד לא רואה אותך והפעם זה נעים.  איש לא מסתכל לך בעיניים, לא יודע איפה גדלת, מה עשית בצבא, ולא שואל איך קוראים לך או להורים שלך.  חווית קיום מרעננת. במעלית חזרה למשרד פוגשים את השליחים המבוגרים שמשכורתם מאפשרת להם לאכול סטייק טוב בצהריי היום וקיסמים בין שיניהם.

בחמש כמו בחמש, דופקים את כרטיס העובד/ת בשעון ופורצים החוצה לחיים.  בשמחה גדולה,  חופשייה מתמיד, הולכת צפונה על השדרה, שמאלה ברחוב 59, הכיוון מערב ותיכף מימין סנטרל פארק. ההליכה לאורך רחוב 59 כשחמצן טרי מגיע מהירוק של הפארק מרעננת וממריצה, בואכה ברודווי ושם עוד רחוב אחד צפונה והגעתי לביצפר, לאוניברסיטה, ללימודי התואר השני בבניין גבוה על ברודווי בין רחוב 60 ל – 61.  נכנסים בדלת מסתובבת ואז במעלית לקומת הלימודים.  אין קמפוס בסניף העירוני של אוניברסיטת ניו יורק אינסטיטיוט אוף טכנולוגי.

הלימודים מרתקים. המורים, הספרים, התלמידים, הכיתות. הכול.  עולם שלא הכרתי.  הפתיחות, ההתעלמות המודעת מפרות קדושות. מותר ואף רצוי לדבר על הכול.  ד"ר סקוט והניתוח שלו את קובריק בהתפוז המכני. היה מסעיר.

סוף השבוע מתחיל ביום שישי אחר הצהריים ונמשך עד יום שני בבוקר. אפשר היה להיכנס הביתה ולא לצאת יותר משתי יממות ואף אחד לא היה יודע. לא הייתי חסרה שם לאף אחד.  הכול המשיך אותו הדבר גם בלעדיי.  הייתי בארץ רחוקה.  לא היו טלפונים סלולריים, לא היה מחשב ולא היה סקייפ.  מה שכן, היה רצון עז להתבגר. להיפרד. להיות אני.  אבל אחרי הרבה שעות לבד, היה עולה רעש באוזניי.  צליל הבדידות, קראתי לו.  קצת כמו שואב אבק ללא שואב אבק. כך התחיל הפולדר הירוק. כתבתי לעצמי מחשבות וייחלתי לאהבה. לבן זוג. לא אהבתי להיות לבד אולי ממש שנאתי את זה.

המוסיקה נתנה לי מזור מהסבל:  קונצרט אחד לפסנתר החזיר לי תמיד תחושה של לא-לבד. אם בטהובן כתב את המוסיקה הזו וברנבוים מנגן על הפסנתר הזה והתזמורת של ברלין….אז איך יכול להיות שאנחנו לבד.  ואם המילים של אהוד מנור, התחברו למוסיקה של מישה סגל ומושרים בפיה של חווה אלברשטיין ואני כאן שרה איתה ביחד, אז לא יכול להיות שאנחנו לבד.  עד סוף הקיץ אדע את התשובה.

עד סוף הקיץ אדע את התשובה. מילים. אהוד מנור.  מוסיקה. מישה סגל.

הפולדר הירוק # 3

עשיתי לי בית בעיר הגדולה ניו יורק. "המשלחת" הייתה לי כבית במשך שנתיים.  מחוברת עדיין למערכת הביטחון הישראלית, סידרתי לעצמי עבודה במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו יורק.  עמ"י [עובדת מקומית ישראלית], במחלקה של חיל האוויר, עם ויזת סטודנט. הייתי מזכירה. לא קניינית.  רק היום אני מבינה למה חשבתי אז שאני אמורה להיות מזכירה ולא חלילה קניינית (רוב הקניינים היו גברים וכל המזכירות היו נשים), אבל השנתיים האלה מימנו את המחייה ואת לימודיי התואר השני בתקשורת.

הייתי אז בת עשרים ושש. ומכיוון שבאתי מחיל האוויר, רואיינתי וקיבלתי את המשרה של מנהלת לשכת ראש המשלחת של חיל האוויר. אריה טל היה איש מקסים. הוא, לא הטריד אותי אפילו לא פעם אחת.  אחרים כן והרבה החל מסריקת הגוף מידי יום, נעיצת מבטים באיזור השדיים ועד דוברו של שר הביטחון שהציע למרות שסירבתי והציע שוב וביקש וכמעט דרש שנישן ביחד במיטה שלו, כשהושאלתי לתת שירותי מזכירות בבית מלון בעיר.  העבודה בעברית וקצת באנגלית, לעומת לימודים רק באנגלית, החברים הישראלים לצד סטודנטים מכל העולם, היו כניסה רכה לעולם חדש, גדול וקסום. ניו יורק.

בשנים ההם, 1983 – 1984, הושאלתי לעיתים ממשרתי הקבועה, לניהול משרד זמני בבתי מלון בניו יורק עבור ראשי מערכת הביטחון כאשר הגיעו לעיר.  שני שרי ביטחון, יצחק רבין ומשה ארנס, והרמטכ"ל דאז, משה וחצי.  היו אנשים טובים והיו אנשים רעים.  על הטובים אנחנו יודעים, הם ידעו להתפטר כאשר נחשף שהאישה שלהם ניהלה חשבון מט"ח בחו"ל (לפני שהדבר היה חוקי בישראל). על הרעים אנחנו יודעים פחות.  רמי דותן היה יהיר ושוביניסט בכל רמ"ח אבריו.  הרבה לפני שנתפס, הואשם והורשע במעילה בכספי ציבור וקבלת דבר במרמה ושוחד, אפשר היה להרגיש שהוא חושב, אולי ממש בטוח, שכולם מסביבו לא מבינים כלום והוא יודע הכול.  סליחה אם זה נשמע כמו שמחה לאיד, אבל הוא היה מניאק.  ואולי נדרשת כאן מידה של חמלה,  כי יש לו ילדים ואני צריכה לחוס עליהם. אבל איך תשרוד חברה אם לא תוקיעה בעצמה מעצמה, במיוחד את אלה, שנתנה בהם אמון, והם ניצלו אותו.

העבודה השגרתית הייתה בשדרה השלישית במנהטן בין רחוב 53 ל – 54 ונהגתי לנסוע כל בוקר ברכבת התחתית מקווינס לעיר בקור העז של החורף בניו יורק ובלחות הכבדה של הקיץ בניו יורק. ללימודים בברוקלין קולג' אוף ארטס הייתי נוסעת עם שאולי שהיה איש ביטחון ולמד איתי. הייתה לו מכונית וזה היה נדיר בין הישראלים שלמדו ועבדו במוסדות הישראלים בעיר.  הנסיעה ממנהטן לברוקלין במשך סמסטר הייתה ארוכה ומייגעת וגם במכונית, לא התפתחו שיחות ממש מעניינות, אז החלטתי לעבור ללמוד בעיר בשביל הנוחות. האקדמיה בברוקלין גם לא הרשימה אותי בתוכנית הלימודים שלה.

כשהגיע שר הביטחון – ארנסט או רבין או הרמטכ"ל (משה וחצי), הייתי מקימה לשכה אירעית בסוויטה של בית המלון בו התגוררו ושימשתי כמזכירתן הניו יורקית. כשמשה ארנסט, אז שר הביטחון, ביקש שאשיג לו את ראש הממשלה בטלפון – שהיה אז יצחק שמיר – התקשרתי באמצעות הטלפון כפי שהיה מקובל, דרך המטכ"ל, והשגתי על הקו את יצחק שמיר שצווח בטלפון: "ארנסט? בסדר, אבל למה בטלפון האדום?". היה לו קול גבוה במיוחד.  את יצחק רבין, שהכיר אותי משכונת ילדותי, היה יותר כייף לארח בניו יורק. שאלתי אותו מה ירצה לארוחת בוקר והוא ענה בקולו העמוק והאיטי: Scrambled eggs. הוא באמת היה אישיות יוצאת דופן.  הרמטכ"ל דאז, משה וחצי מיהר עם אשתו לחפש חליפה שתגיע לו עד קצה הידיים הארוכות שלו לפני שהתחיל את סדרת הפגישות שלו בעיר ואחר כך בוושינגטון.

עוד לא פתחתי את הפולדר הירוק אבל יש לי המון מה לספר על חמש השנים בניו יורק. מפחדת שכשאפתח את הפולדר הוא ישבש את הזיכרונות שיש לי כמו שהן כרגע.

אולי אכתוב הכול מהזיכרון ורק אז אפתח?

אכתוב על,

כמה התרחקתי ממי שאני, ממי שהייתי כדי לעמוד בציפיות ממני. להיות אישה טובה.

כמה בודדה הייתי כדי לנסות למצוא את האני האמיתי שלי.

כמה העמדתי פנים כדי למצוא חן ולפגוש כבר את האבא שיסכים לעשות איתי ילדים.

כמה קשה היה לי למצוא מי אני.

כמה חששתי שלבד, אין לי קיום.

כמה קשה היה לבד, אחרי שהאמנתי שפגשתי את האחד שנראה לי מתאים להיות האבא, והוריי לא דיברו איתי שנה כי הוא לא היה ראוי בעיניהם.

כמה חשוב להיות נאמנות לעצמינו ולזרוק לעזאזל את כל הציפיות מאיתנו.

לחפש מה מתאים לנו וללכת על זה.

כמה שנים בזבזתי על למצוא חן, לעמוד בציפיות.

כמה בדידות חוויתי רק בגלל שלא היה לי את עצמי.

כמה היה לי פעם קשה לחיות.

כמה סבלתי.

 

הפולדר הירוק # 1

הפולדר הירוק # 1A

הפולדר הירוק # 2

המלצה על סרט דוקומנטרי אישי – יהודה – בסינמטק תל אביב

טל בוניאל היה אחד הסטודנטים בקורס המעשי דוקומנטציה אישית שהנחיתי בסמסטר א' בתוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

את הסרט הדוקומנטרי האישי – יהודה – פיתח טל במהלך הסמסטר במסגרת הקורס, ובצדק בחרו בו הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה TLV להקרנת בכורה ביום א' הקרוב, וכולן/ם מוזמנות ומוזמנים לצפות בו.

יהודה

יהודה

 

אני שמחה, גאה, נרגשת וממליצה לבוא לצפות בסרט המרגש שיצר טל בוניאל המוכשר.

ההקרנה ביום ב' ה – 10 ביוני בשעה 18:00.  לרכישת כרטיסים: https://www.cinema.co.il/order/?evenid=30669

והנה צילום מהשאלות והתשובות עם הקהל – לאחר ההקרנה

דּוֹקוֹמֶנְטָה-תוֹן אִישִׁי, סדנה בדוקומנטציה אישית

בשבוע השני של מאי 2019, העברתי (באנגלית) סדנה של חמישה ימים – דּוֹקוֹמֶנְטָה-תוֹן אִישִׁי – בפקולטה לעיצוב באוניברסיטה הגרמנית  FH Bielefeld University of Applied Sciences במסגרת חילופי  +Erasmus עם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

לכל אורח/ת שהגיע לשבוע הבינלאומי, עוצבה כרזה.

הסדנה שהנחיתי מידי יום מ – 10 בבוקר ועד 17:00 במשך חמישה ימים, הייתה מבוססת על הקורס – דוקומנטרי אישי  – שאני מלמדת בביה"ס לקולנוע מעלה, והקורס – דוקומנטציה אישית – שאותו אני מלמדת ב-תואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל.

ה מחלון הכיתה

עשרה סטודנטיות וסטודנטים גרמניות וגרמנים ואחת בחילופים מסרביה, השתתפו בסדנה.

photographer:Anna Groenner

מיום ליום ניכר היה שתהליך משמעותי עובר על כולן/ם. התחלנו ביום שני בבוקר, וביום חמישי כבר היו עבודות לעריכה ושיפורים לקראת התערוכה למחרת בסוף היום – יום שישי.

 

 

ביום שישי, נתלו עבודותיהן של: סבסטיאן, מרסדס, מרלה, מרה, אנה לנה (שלה היה גם וידאו), שרה, פאולינה (וידאו) אנה (וידאו) – כולן מהמחלקה לצילום, קתרין – מתקשורת חזותית, קינגה תואר שני בעיצוב אופנה, ורפאל סטודנט לצילום שזאת העבודה שלו מהסדנה שהוצגה בתערוכה.

 

Twins. Self Portrait by raphaelhelmut2  

 

היו אלה חמישה ימים קסומים בעיר הגרמנית בילפלד בצפון המדינה.

 

        בדרך לעבודה, בסמוך לפקולטה לעיצוב, בילפלד.

גם עבודה יכולה לפעמים להרגיש כמו חופש.

הפולדר הירוק # 2

פתחתי לרגע את הפולדר הירוק  וניבהלתי.

מי הייתי? מה עשיתי ולא עשיתי. מה הרגשתי.

 

זה קשוח.

אולי בכל זאת עדיף לעצור כאן.

לגנוז/לשרוף (כפי שכבר עשיתי בעבר) או סתם לחתוך ולהעביר למיחזור נייר?

 

עברו שלושים וחמש שנים.

השתניתי הרבה מאז.

עברתי כמה מטמורפוזות.

זה קשה.

אבל,

רוצה לקבל את מי שהייתי.

לחבק.

 

שלפתי נייר אחד.

הקלדתי את המילים.

ערכתי קלות.

ניקדתי באמצעות האינטרנט.

והנה הוא כאן:

 

15.4.1984

 

שָׁאַלְתִּי מָה הַנֶּעֱלָם

לְבַד, מוּל הָעוֹלָם

עוֹמֶדֶת נוֹכֵחַ הַקְּשָׁיִים

לְבַדִּי, בְּעַד (וְלֹא נֶגֶד) הַחַיִּים.

 

בָּדָד וּלְבַד הֵם שֵׁנִי דְּבָרִים שׁוֹנִים

בְּדִידוּת נוֹצֶרֶת בְּלֵית בְּרֵרָה

וְלְבַד נִמְצָאִים מִתּוֹךְ בְּחִירָה.

 

וַאֲנִי עִם עַצְמִי מִתּוֹךְ הַחְלָטָה,

שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עַל עַצְמִי עוֹד פְּשָׁרָה.

הפולדר הירוק, פתיחה

הפולדר הירוק נוצר בשנים 1982 – 1988 ונצברו בו דפי דפדפת צהובה מלאים בעיקר בכתב היד שלי וחלקם גם מכתבים שנכתבו אלי. זה קרה בניו יורק וזה הסתיים כאשר סתיו נולדה בקיץ 1988 בישראל. את ניו יורק עזבתי אחרי חמש שנים סוערות בינואר 1988. שמרתי אותו איתי מאז, מבית לבית שאיש לא יראה, שמא יגלה מה שאני בעצמי טמנתי עמוק בלבי וגופי זה – כבר מעל שלושים ואחת שנים.  עכשיו אני שוקלת לפתוח את הפולדר הירוק. עכשיו אני רוצה להבין את הסיפור שלי על אותן חמש שנים בניו יורק, עת נסעתי לתואר שני בתקשורת עם בעל ראשון וחזרתי בהיריון עם בעל שני. בין לבין היו גברים רבים נוספים והיום, אני לא עם אף אחד מהם.

הבוקר, קמתי מוקדם מהרגיל, ערנית מתמיד שוקלת להתחיל לכתוב. והנה אני כותבת. כותבת על החמש שנים דרך הפולדר הירוק. הוא בטח יזכיר לי רגעים קשים במיוחד כי תמיד כתבתי בשיאי בדידות שידעתי אז עד אין קץ. הוא בטח יעורר בי הרבה כאבים אבל אולי אני מוכנה אליהם. הוא בטח יאפשר לי להסתכל במראה, לומר – זה מי שהייתי אז וזה בסדר. הוא בטח יאפשר לי לא לחשוש יותר שבנותיי תימצאנה את הפולדר הירוק ללא ידיעתי וללא שאני בעצמי סיפרתי להם את הסיפור שלי על החלק הקשה של החמש השנים בניו יורק שעד היום סופרו בעיקר כשנים נפלאות.

יצאתי ללימודי תואר שני בתקשורת אחרי שנת קבע בחיל האוויר בדרגת סרן.  בשנה ההיא בחיל האוויר למדתי, במסגרת תפקידי כקצינת קישור לעיתונות במדור יחסי הציבור של חיל האוויר, שסרטים משפיעים. גיליתי גם שצה"ל משתף פעולה עם הפוליטיקאים לפי גחמותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. אריק שרון רצה לכבוש את לבנון וצה"ל עמד לשירותו.  לא יכולתי לשאת את השקרים שהועברו אז לתקשורת על נסיבות וסיבות המלחמה שלימים קיבלה את השם מלחמת לבנון הראשונה (1982) וביקשתי לעזוב את המשרה. התעניינתי אז ללמוד איך לעשות סרטים וטלוויזיה.  רציתי גם אני, להשפיע. נרשמתי והתקבלתי לברוקלין אקדמי אוף פיין ארטס. הייתי אז בת עשרים ושש, נשואה לאבי ק., אליו נישאתי בגיל 23 כי אבא שלי לא הסכים להתארח בדירתנו השכורה המשותפת. "לא גרים ביחד לפני הנישואין", הוא טען.  "גם לא מקיימים יחסי מין לפני הנישואין", הוא טען תמיד, וכך הריתי בגיל 18 מחבר אחר, לאחר שביקשתי מאמא שלי לעזור לי לקבל גלולות נגד היריון ושני הוריי סרבו.

לאבי ק. לא הייתה תעודת בגרות כאשר היכרנו בחיל האוויר. לי כבר היה תואר ראשון. עודדתי אותו להשלים ואמרתי לו שאני רואה את הפוטנציאל שלו. הוא אמנם התחיל להשלים ולמד הנדסאי באוניברסיטת תל אביב באותה שנה שאני עבדתי ביחסי הציבור של חיל האוויר. משלא רציתי להמשיך לשתף פעולה עם שיתוף הפעולה של צה"ל והפוליטיקאים, הצעתי לו לנסוע ביחד לניו ושם יוכל להשלים לתואר ראשון בהנדסה ואני אמשיך לתואר שני.  כבר אז לא רציתי בו כבן זוג, היינו רחוקים אחד מהשנייה די מההתחלה. הוא היה מה שנקרא REBOUND.

אבל כל פעם שביקשתי ממנו להיפרד, הוא היה דורש ממני ללכת יחד להוריי ושם לספר להם שאני רוצה להתגרש ממנו. כך, היה מצליח למנוע ממני את מבוקשי; אבא שלי היה לוקח אותי הצידה: שואל אם יש לי מישהו אחר וטוען שרק כשיש מישהו אחר, רוצים להתגרש, ועומד על כך שלא אתגרש מאבי ק. אז לא התגרשתי מאבי ק. הצעתי לו לנסוע לניו יורק. שם, חשבתי לעצמי, אוכל להיפרד ממנו בלי ל"הגיע להוריי" לפני הפרידה.

ואמנם, חודשים ספורים אחרי שהגענו ושכרנו דירה בקווינס, ביקשתי להיפרד מאבי. הוא היה המום, עזב, אחרי כמה ימים את הדירה ששכרנו יחד ועבר לגור עם חבר. אני נחשבתי אז רעה ומסוכנת והוריו, שלא הסכימו לדבר איתי, המשיכו לבקר אצל הוריי כידידים.  אף פעם לא הבנתי את הוריי שיודעים שההורים של אבי זועמים ומתנכרים לי כי ביקשתי להיפרד מבנם והם – הארבעה – ממשיכים להיפגש. כאילו היו חברים שנים רבות.  לאבי, לקחו עשר שנים להיקשר שוב עם אישה ולהקים משפחה. הואשמתי בגרימת טראומה לילד המסכן.  הילד שתמיד נהג לומר שהיה בהלם כי חשב ש"אני בכיס שלו";

בדירתנו המשותפת בשכונה צפונית של תל אביב, כאשר אני עובדת במשרה מלאה והוא סטודנט, הוא היה חוזר בערב ממשחק טניס, מתיישב בסלון, מעלה את הרגליים על השולחן ומבקש ממני תוך שהוא קורא לי – "העבד"  – בהומור שכזה, שאביא לו בירה מהמקרר.  הוא דחה אותי די מההתחלה, אבל נשארתי שם. את התשובות לשאלות למה הסכמתי שהוא יקרא לי "העבד שלי" ולמה לא העפתי אותו לכל הרוחות, אני מקווה למצוא בפולדר הירוק. שם נמצאת אני של אותן השנים. בכל מקרה.

חשבתי שניו יורק תציל אותי מכל זה.

%d בלוגרים אהבו את זה: