זכותנו הטבעית, סרט תיעודי חדש

כשאודי ניר ושגיא בורנשטיין פנו אלי בהצעה להצטרף אליהם ליצירת סרט תיעודי לשידורי קשת על מגילת העצמאות, שמחתי על ההזדמנות. ייעצתי להם בעבר ביצירת מחנה משותף וגולדה ומאוד נהניתי לעבוד איתם. אני מאוד אוהבת אותם ומעריכה כל אחד מהם בנפרד ואת שניהם ביחד.

וכך, יצאנו לדרך.

לאחר תחקיר עומק החלטנו לקרוא לסרט: זכותנו הטבעית.

יש לנו עדיין התלבטות: אולי לקרוא לסרט "לפיכך נתכנסנו".

את הצילומים ערכנו בבית העצמאות בשדרות רוטשילד, שם הוכרזה הקמת מדינת ישראל ב – 15 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. הצלם הוא איתן חתוכה המוכשר.

אחרי סיום עיקר הצילומים החלו עבודות שימור, שיחזור ושיפוץ של בית העצמאות ע"י משרד האדריכלים מסטר גל שמתכננים להחזיר עטרה ליושנה ולשדרג את הבניין כולו.

במסע של יצירת הסרט הזה, גיליתי כמה מרכיבים חדשים שנמצאים ביסודות עליהן הוקמה מדינת ישראל, אבל אחכה להקרנת הסרט לפני שאשתף פומבית את מחשבותיי כי נדמה לי שהצופות והצופים בסרט, יראו זאת בעצמן/ם.

השבוע, התבשרנו שפסטיבל תל אביב לקולנוע וזכויות אדם מבקש להקרין את הסרט אצלם בפסטיבל – בסינמטק תל אביב (או באופן מקוון, תלוי בנסיבות הקורונה וההגבלות) – בדצמ' הקרוב 2020.

לכשיהיה מועד הקרנה, אפרסם אותו כאן. אחרי ההקרנה יתקיים פאנל מעניין.

בינתיים, הסרט שנמצא בשלב הראף-קאט, דורש עבודת עריכה נוספת ואני ניכנסת לעבודה מואצת כדי לעמוד בלוח הזמנים.

בהמשך, ישודר הסרט גם בשידורי קשת.

STAY TUNED.

הזמנה להקרנת און ליין של ארבעה סרטים 5-6-7-8 באוקט' 2020 ללא תשלום

ד"ר ליאת לביא, ראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית בצלאל, ואני שמחות להזמין אתכן/ם להקרנה מקוונת של בוגרות ובוגרי תכנית התואר השני בתקשורת חזותית, בצלאל.  לאחר כל הקרנה נערוך מפגש עם היוצרות והיוצרים של ארבעת הסרטים העוסקים בסוגיות מרכזיות בישראל: זהות ישראלית, להט"ב, אימהות, והחיפוש אחרי תקווה לחיים במדינת ישראל.

סידרת רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי היא תחילתה של מסורת שמטרתה לתת במה וחשיפה לבוגרות ובוגרי התוכנית לתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל.

אחרי הסרטים יתקיים דיון עם היוצרות/ים.
ההקרנה פתוחה לקהל הרחב (ללא תשלום) אך מותנית ברישום מוקדם. 

להרשמה לצפייה לחצו:

להרשמה לחצו: ההבטחה סרט של רוני עזגד

להרשמה לחצו: שש עד שש סרט של נטע כהן

להרשמה לחצו: יהודה סרט של טל בוניאל

להרשמה לחצו: אני אוקראינית סרט של נסטיה פייביש

לפרטי הסרטים:

ביום שני, ה – 5.10, בשעה 20:00 יוקרן סרטה של רוני עזגד "ההבטחה" שנבחר לתחרות הסטודנטים בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי דוקאביב בספטמבר 2020, ואחריו תתקיים שיחה עם היוצרת.

ביום שלישי ה – 6.10, בשעה 20:00 יוקרן סרטה של נטע כהן Six to Six שנבחר לתחרות בפסטיבל האנימציה הבינלאומי אנסי ביוני 2020 ובפסטיבלים נוספים, ואחריו תתקיים שיחה עם היוצרת.

ביום רביעי ה – 7.10 בשעה 20:00, יוקרן סרטו של טל בוניאל "יהודה" שנבחר לתחרות בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע TLVFEST בסינמטק תל אביב יוני 2019, ואחריו תתקיים שיחה עם היוצר.

ביום חמישי ה – 8.10 בשעה 20:00 יוקרן לראשונה לקהל הרחב סרטה של נסטיה פייביש, ״אני אוקראינית״ ואחריו תתקיים שיחה עם היוצרת.

ההבטחה (24 דק') יוצרת: רוני עזגד

נראה כי בשנות ה – 90 אפפה תמימות כלשהי את חיינו בארץ, ומעל ראשינו ריחפה הבטחה לעתיד טוב יותר. הסרט מציג קולאז' של אירועים משפחתיים מתקופה זו, של משפחות שונות, המשתלבים לכדי אירוע אחד גדול, ונמהלים בתיעוד של אירועים לאומיים וחומרי ארכיון פרטיים לכדי סיפור של הבטחה, ותהייה על מימושה.

Six to Six (6 דק') יוצרת: נטע כהן

סרט אנימציה המתרחש בביתה של אם טרייה המתמודדת עם נדודי שינה. הערות המתמשכת, שהפכה למנת חלקה מאז שילדה, חושפת אותה לעולם אחר, שלא הכירה – עולם בו ביתה, והחפצים המוכרים לה כל-כך בשעות, הופכים לישויות ליליות חדשות.

יהודה (30 דק') יוצר: טל בוניאל

טל מעלה זיכרון ילדות בו הוא מחפש באלבומי המשפחה עדויות אודות אחיו שנפטר בגיל שלושה חודשים, ומאז מותו לא הוזכר הנושא במשפחה. החיפוש אחר האח מביא אותו להתמודד עם שאלות הקשורות בזיכרון המתעתע, ביחסי משפחה ובהמשכיות.

אני אוקראינית (28 דק') יוצרת: נסטיה פייביש

ילדי מהגרים נדרשים  לבחור זהות, להעדיף אזור שייכות מובהק: לאיזה צד הם שייכים, הישראלי או הזר? ככל שאנחנו מתרחקים ממועד ההגירה של הורינו, ככל שחולפים הדורות, הבחירה בזהות ההיסטורית אותה קיבלנו בירושה נראית פחות מובנת מאליה, יותר מפתיעה.  תיעוד אקראי ואינטימי של שיחות משפחתיות בטלפון הסללולרי, הוביל לניסוח הפרוייקט, המבקש לפתוח את פצעי הזהות שלי, דור ראשון להגירה מאוקראינה דרך עיניה של נעה, בתי בת העשר, שנולדה בישראל, אני יוצאת למסע אל ילדותי שלי ואל הכוחות הגלויים והסמויים שעיצבו את זהותי.  "אני אוקראינית" הוא סרט דוקומנטציה אישי של מסע, של משפחה, זמן ותרבות שמשתקפים בו קולות רבים, ועולה ממנו דמותה המורכבת של  הזהות הפוסט-סובייטית בישראל.

נתראה בהקרנות,

יולי כהן, יוזמת ומפיקת סידרת רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי.

ד"ר ליאת לביא, ראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית, בצלאל.

על השמחה מילדים/יומן קורונה 13#

בעוד כחצי שנה, בעזרת השמש, אהיה סבתא לראשונה בחיי.

 

18 ביוני 2020: סתיו, סהר, יולי18 ביוני 2020: סתיו, סהר, יולי                                                                           צילום: רועי בן סירה

הימים, ימי מגפת הקורונה והזעם ברחובות – הכל כך צודק – על השלטון המנותק והמושחת רק גובר ואני מהרהרת בדברים שקראתי על תקופות שונות בהיסטוריה בהן נשים היו בהיריון בתקופות של חוסר שקט, חוסר ביטחון ובעיקר חוסר אמון במנהיגים של אותה התקופה.  תקופות של חשש מהווה ומהעתיד.

ואני חושבת על בתי הבכורה שבעוד חצי שנה, מתוכננת ללדת ותוהה על כוחו של הטבע לתת לנו כוח ממעשה האבולוציה; מהתקווה לשחוק של ילד קטן; מהאהבה שפורצת בעוצמות חסרות תקדים מהחזה נוכח תינוק בן יומו ועוד הרבה שנים אחר כך מול תינוקות וילדים.

מה קורה לו, לבן האנוש, שכל כך מתקלקל כשהוא נעשה אדם מבוגר?

לאן נעלמת לה האופטימיות הזאת שאנחנו מוצאות בתינוקות ומאבדות בהמשך ממבוגרים?

איך יכול להיות שידע וניסיון (של מבוגרים) נהפכים למקור לכאב וצער במקום לאפשרות של שמחה והתפתחות?

מה נדפק לנו כל כך בתהליך האבולוציה?

ואני יודעת מה הבודהה אמר על זה לפני אלפי שנים,

אבל בכל זאת:

כל כך הרבה חכמה, כל כך הרבה שכל. איך הם לא המובילים במאה ה – 21?

יומן קורונה 12#

עבר יותר מחודש מאז שכתבתי פעם אחרונה. אז, בתחילת יוני, חשבנו שהקורונה נחלשה.

היום אמר לי קורא חדש בבלוג שהוא נֶהֱנָה לקרוא את יומן הקורונה שלי ושאל מה קרה עם בתי שגרה בלונדון, אז חשבתי, אולי עוד כמה מתעניינות, אז הנה אני כותבת.

כשסהר ודניאל קנו כרטיסי טיסה לארץ ומצאו דירה להיות בה לשבועיים בידוד, חשבנו שהם מגיעים לישראל של "אחרי-קורונה" ויוצאים מלונדון שעדיין בסגר. היום זה נראה אחרת. הם הגיעו. הם בבידוד ויוצאים ממנו בתחילת השבוע הבא, אבל לא ברור לכולנו מה ילד יום; הגרפים של מספר הנדבקים עולים. מספר החולים קשה עולה – עם קריטריונים חדשים או בלי  – והוירוס לא הלך מכאן אלא להיפך.  כנראה שנכון ואף צריך להטיל את האחריות למה שקורה עכשיו על הממשלה הבזוייה שקמה לאחרונה עם המוני שרים וסגני שרים שלא ניהלה נכון את היציאה מהסגר, אבל מה זה עוזר? ראש הממשלה המואשם בפלילים דואג רק לעצמו ובתחילת הקורונה עוד לא הייתה לו קואליציה אז הוא התאמץ והיום, מחכה לרגע שיוכל להטיל סגר ולא להגיע לדיון הבא בבית המשפט בעוד שבוע וחצי ועל הדרך מעביר את האשמה לשותפיו לקואליציה (כחול לבן) שבכלל לא היו אמורים לתמוך בהמשך כהונתו.  היום, יותר מתמיד, נראה שבחירות נוספות מתקרבות. איך יערכו בחירות עם ריחוק חברתי? הידרדרות הדמוקרטיה וחופש הביטוי ממשיכה בייתר שאת ואני – כמו רבות ורבים כמוני – חסרי אונים.

אז חודש יוני נתן לנו הפוגה קלה מהקורונה וחזרנו למקודת התחלה קצת יותר מוכנים אבל לא יודעים הרבה יותר על הוירוס הזה.

היום חשבתי שאולי בכל זאת הגיע ה – COVID19 לעולמנו כדי להכניס את העולם כולו קצת חזרה לאיזון (אקוויליבריום) בעיקר בגלל הפסקת הטיסות. אבל בינתיים, א/נשים רבות ורבים מאבדות ומאבדים אפשרות להתפרנס ויותר מידי מדינות – כולל ישראל – לא עוזרות למי שצריך/ה עזרה.  המחיר כבד.

בינתיים, אצלי התפתחו כמה עיניינים נחמדים:

הסינמטק בתל אביב בחר את המחבל שלי למבחר סרטיי ה – VOD שהוא מציע:

וביום רביעי הבא, ה – 15 ביולי אגיע לקפה שפירא החמוד להקרנה של האח שלי ומפגש עם מי שיגיע/תגיע וכל זה בהנחה שעדיין יהיה מותר להיפגש כך בחצר המקסימה של קפה שפירא.

וחוץ מזה כמובן, כל יום-יומיים מביאה באהבה לילדים שבבידוד מצרכים ואוכל ושמחה לראות אותם גם ממרחק.

יומן קורונה 9-10-11#

לא כתבתי שבועיים-שלושה. הייתי עסוקה בחיים, במוות ובחזרה לחיים מחוץ לסגר. מחוץ לבידוד. המשכתי להשתמש במסכה כאשר הייתי קרובה לבני אדם אבל קבעתי תספורת והסתפרתי, ביקרתי בחנות בשונה משליחות וחשבתי שאנחנו חוזרות לשיגרה.

אתמול הבנתי שלא.

אתמול הבנתי שוירוס הקורונה איתנו לעוד זמן רב ו/או עד שיימצא חיסון. ייתכן שבישראל למדו לאתר מוקדי הדבקה ולא ישביתו את כולם כל הזמן אבל, סכנת ההידבקות קיימת והחיים שלנו לא חוזרים להיות כמו שהיו לפני הופעת הוירוס.

עיניין הריחוק החברתי בעייתי במיוחד כשהולכת ללוויה של ליאור – בת דודה צעירה ואהובה -ומתחבקת עם דודה, הבת של הבת דודה ושני הבנים שלה והאחות והאח של בת הדודה שמתה טרם זמנה. אי אפשר שלא. עם מסכה, בלי מסכה, עם הראש הצידה ובניסיון למנוע הדבקה שלהם ו/או שלי, אי אפשר ללא הנחמה שיש בחיבוק חזק בין אנשים אוהבים. מה עושות עם זה? לא יודעת.

ומה קורה בבריטניה, שם נמצא חצי מהלב שלי כי בתי הצעירה גרה שם – בבידוד כבר שלושה חודשים – עם בן זוגה? איך חיים כך את החיים לזמן ארוך?

ולמרות כל זאת, גם כאן וגם במקום אחר (בארה"ב), שוטרים ממשיכים להרוג נתינים הרבה לפני שהוכח שחטאו או פשעו. לעיתים הם אפילו ממש תמימים ועל הרצף שלא חטאו לאיש אבל היד קלה על ההדק (אאיד אל-חאלק ז"ל) והברך כבדה על הצוואר (ג'ורג' פלויד ז"ל) ויש ליבוי לשנאה והעולם אכזר.

בצד החיובי של החיים, השתתפתי ב – 21 במאי (2020) בראיון ZOOM עם פרופ' דאגלס ראשקוף Douglas Rushkoff במסגרת ההוראה בבצלאל. ראשקוף הוא תאורטיקן מדיה, כלכלן מדיה דיגיטלית, דוקומנטריסט וסופר שפרסם 20 ספרים. הוא האיש שהטביע מושגים כמו: "מדיה ויראלית", טכנו-אוטופיסט וסייברפאנקיסט שהתפכח מהחלום שטכנולוגיה תשמש כלי לתנועה אזרחית ורדיקלית חדשה והפך למבקר חריף של המודלים הכלכליים הנצלניים של האינטרנט ולנואם מבוקש בעולם. בין ספרים הרבים:  מועדון האקסטזי, הלם ההווה,   Throwing Rocks at the Google BusTeam Human ועוד.

השיחה המרתקת איתו הוקלטה ונערכת בימים אלה על ידי בצלאל ואעלה אותה כאן בהמשך.

זכיתי לשמוע ממנו כמה מחשבות חדשות בהקשר של הקורונה, ובכללי אקצר שהוא ממליץ לחזור לכלכלה מקומית  שהייתה קיימת משחר ההיסטוריה-  ושבשונה מזאת הגלובלית שהביאה את הקפילטליזם לשיאים חזיריים – הייתה לדעתו, הרבה פחות נצלנית. זה מה שהוא טוען שנותן לנו – בני האנוש – הזדמנות וירוס הקורונה. הוא ממליץ מאוד לחזור לאנושיות שלנו שאבדה במרוץ לאגירת כסף, מעמד, וודאות ושליטה.

בינתיים, מעלה שיחה שנערכה איתו ב – 2013 על ספרו – Present Shock: When Everything Happens Now  ב – The Berkman Klein Center for Internet & Society at Harvard University

 

 

ממליצה מאוד להכיר את רושקוף ואת דבריו ומודה לבצלאל שהביאו אותו לתודעתי. לפחות לפתח את המחשבה שלנו אם לא את ההומניות של כלל בני האנוש.

יומן קורונה 8#

ההקלות בסגר ובבידוד משנות את המציאות כפי שהתרגלנו אליה במהירות.  עדיין נדרש לשמור על ריחוק חברתי אבל אנחנו כבר לא בבידוד. בשבוע הבא אלך לשיעור ראשון פילאטיס מחוץ לסלון דירתי.

השבוע  מת, לאחר מחלת סרטן של כמה שנים, מורה בודהיזם משמעותי באנגליה.  השם שלו הוא רוב ברביאה.  למדתי לאורך השנים אצל כמה מתלמידיו ותלמידותיו ואני מצטערת שלא יצא לי לפגוש אותו אישית. אחת מתלמידותיו כתבה הספד שגרם לי הזדהות עמוקה אז, אצטט כאן מספר מילים כי האיש ראוי לכל הספד ומצאתי את עצמי מזדהה עם מילותיו.
ד"ר נאוה לויט בן נון:

"רוב ברביאה נפטר היום 7 למאי. יום עצוב לעולם.  בעולם הזה אין מספיק אנשים שמוכנים לעצור את מרוץ העכברים לזמן משמעותי, כדי להתבונן פנימה לתוך התודעה שלהם, לחקור את טיבה ולהתעורר לתובנות עמוקות לגבי טבע המציאות.  יש עוד פחות אנשים שעושים זאת באופן שיטתי ולא מתפשר, כמו חוקרים במעבדה. ויש עוד פחות אנשים שמצליחים לתת לאחרים מפה עם סימני דרך והוראות ברורות. רוב ברביאה היה מהאחרונים והנדירים האלו ולכתו היא אבדה גדולה.  כבר עשרים שנה אני פוסעת בשבילים שסללו אנשים אמיצים ונחושים כמו רוב. בזכותם נפתח לי חלון הולך וגדל לאופן שבו המיינד/תודעה עובד, לארעיות ואי הודאות והתלות ההדדית שהיא המרקם של החיים, ולטבע האשלייתי של ה"אני" שבגללו אני מסתבכת בקונפליקטים ומלחמות מיותרות ורוקמת סיפורים ופרשנויות למציאות. אבל המפה שרוב השאיר, ההוראות וסימני הדרך, הם משהו מיוחד. הם קידמו באופן עמוק את דרכי. הם צריכים להיות הלפיד של כל אדם שרוצה להבין את עצמו באמת ולשחרר עצמו מהכבלים, סיפורים, הטיות, והרגלים של התודעה שבתכלס גורמות בעיקר הרבה סבל. וגם של כל חוקר מוח, וכל פסיכולוג שמנסים להבין מה זו הנפש.  רוב ברביאה השפיע באופן מהותי ועמוק על חיי, כנראה יותר מכל אדם אחר. חבל לי שלא הצלחתי לעצור בעצמי את מרוץ העכברים ולא זכיתי לפגוש אותו וללמוד ממנו באופן ישיר ואישי. אבל סימני הדרך והוראות החקר התודעתי הברורות שהותיר בספרו SEEING THAT FREES כל כך בהירים שאני מרגישה שאני מבינה אותו היטב ואין לי יותר מידי שאלות כרגע. רק הבנה שצריך להתקדם בנחישות ואומץ. וכל צעד מאפשר התמודדות קצת טובה יותר עם כל מה שקורה בחיים, מגביר את החדות של ההתבוננות ומשחרר הרבה אנרגיה טובה לעשיה ונתינה.  ובינתיים עצב עמוק ומחשבה שחבל שהוא לא הסתובב פה יותר זמן כדי לפרוץ ולסמן לנו, ההמון, עוד שבילים בחקר התודעה והמציאות." סוף ציטוט ההספד.

היה לי רגע כזה אתמול, שראיתי את הציפיות של עצמי מא/נשים אחרים שאם רק היו עומדים בציפיות האלה הם היו גורמים לי עונג ומקלים עלי.  ראיתי את הסיפורים שאני מספרת לעצמי ש"אילו רק…", אז היה לי יותר טוב וקל, ראיתי איך נגרם הסבל בתוך העולם שלי ללא קשר למציאות בחוץ. זה היה בתחילת ההליכה בים לאורך החוף מיפו לבת ים.

אבל אז, בחוף העליה, הייתי עדה לשני שוטרים ושוטרת (המפקד שלהם נישאר מאחור; הוא לא ירד לחול) שמסלקים אנ/שים שבאו להנות מהשמש, מהחול, מהים ומהחברותא ולא יכולתי שלא לחשוב שלא הכול בראש לי ובעולם הפנימי שלי; אני אשכרה עדה לתהליך דיקטטורי של המדינה שבה אני חיה ואני חסרת אונים מול מה שרואות עיניי.  ואיפה המשטרה שגברים מתעללים בנשים ורוצחים אותן? אולי הם בים….

אז גם על חוסר האונים, יש מענה לתרגול הבודהיסטי, אבל.

אבל, חוסר האונים הזה נוכח הידרדרות חלום הדמוקרטיה של מדינת ישראל, נמשך כבר הרבה שנים ולי, אין  לאן לברוח; אין לי דרכון אחר.  אז הצטרפתי לקבוצת פעילים ברוח הבודהה: דהרמה מעורבות חברתית ואנחנו נפגשים אחת לשבוע בזום לשעתיים וחצי וזה נעים לי וטוב לי ומקדם אותי אבל. אבל, יש בקרבנו איש אחד נורא ואיום ששולט במיליוני א/נשים וגורם לריקבון מתמשך לכולנו בין הים לירדן.

מודה שמייחלת לשינוי עמוק שלא נראה באופק.

יומן קורונה 7#

השבוע השביעי לקורונה בישראל ויש הקלות. הבידוד עדיין נמשך והריחוק החברתי עדיין נדרש אבל יש הקלות.  השבוע הלכתי לכספומט בפעם הראשונה מאז חודשיים. כמעט כמו מבצע צבאי עם מסיכה, כפפות, אלכוג'ל ומעטפה לשים בה את המזומנים כדי לא להכניס אותם ישר לארנק הכסף שלי.

אז במסגרת ההקלות, לאחר תיאום מראש ובדיקה שהתוכנית שלי מתאימה לכל הקשורים בדבר, התחבקתי לראשונה אחרי חודשיים עם סתיו – בתי האהובה – וזה היה משהו משהו…. טעים ונעים.

שאלת האם העולם ישתנה – ולו במעט – לאחר הקורונה העסיקה אותי השבוע כנראה בגלל תחילת ההקלות. קראתי כמה מאמרים בנושא, אני עוקבת אחרי הביטויים החזותיים שיוצרים הסטודנטים לתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל בהקשר של "אחרי הקורונה" והנה אחד מהם כאן:

איור: שביט יעקב

איור: שביט יעקב

המחשבה שלי לעת הזאת היא שלא יהיה שינוי מהותי בעולם. הוא יחזור להיות לא מתחשב בסביבה ובבני אדם כפי שהיה לפני משבר הקורונה, והשינוי היחידי שיכול להתרחש ושבמקרה אני מאמינה בו כבר זמן רב הוא השינוי בעצמי ובכל אחת מאיתנו. וזה לא שינוי חסר טעם וזה לא שינוי חסר ערך.

אז מה השינוי שאני רוצה שיקרה בי? אני רוצה שהלב שלי יהיה יותר פתוח להכול ולכולם. שלא יתכווץ כל כך בקלות או כל כך מהר או בכלל; לא למחשבה של "אם הוא מתנהג אלי לא נחמד – זה נגדי".  זאת רק עוד מחשבה והיא לא בהכרח החכמה ביותר כי זה לא נגדי זה הוא נגד עצמו – אני רק האובייקט של העולם הפנימי שלו אז למה שאתכווץ? אני הרי לא בסכנה. רק לשים גבול.

קשה לי לכתוב במיוחד היום. יש כמה דברים שקורים מסביבי שאני לא יכולה לספר עליהם בפומבי והם עוסקים בחיים ובמוות והכול מתגמד לנוכח היותם נוכחים השבוע בחיי.

אז על מה כן אכתוב? על מזג האוויר הנעים כל כך? על זה שהחלטנו לנסוע לביקור חברים בכליל ביום רביעי למרות שאולי לא עומד בכללי ההקלות? או אולי אכתוב על זה שאני ממשיכה לכתוב – וזה נשמע טוב לפי הביקורות בסדנת הכתיבה בזום מחנות הספרים המיגדלור – ושאני מאוד נהנית מהקריאה בספר מפתח לאבא שסיפרתי עליו כאן בשבוע שעבר, ושיש לי זמן לקרוא וזה אושר גדול. אז אני כותבת,  אֲבָל מה עם האֵבֶל. מה עם החיים והמוות? מחפשת את המקום להכיל שמחה גדולה עם צער עמוק באותו הזמן כפי שקורה אצלי השבוע.

שני הקטבים האלה הם חלק מהחיים שלי השבוע ואני נזכרת שהם חלק מהחיים שלנו תמיד – אפילו שאנחנו שוכחים שהמוות הוא חלק מהחיים כי הכל זמני (אניצ'ה בפאלית כמו שאמר הבודהה) אני מתעקשת לזכור את זה וגם לראות ולהנות בכל רגע ממה שיש כאן ועכשיו.

לראות וליהנות – שוב, מזכירה לעצמי – את חצי הכוס המלאה.

יומן קורונה 6#

השבוע עבר מהר. הגדילו לנו את טווח היציאה מהבית מ – 100 מטר שאצלי זה פח האשפה, ל – 500 מטר שאצלי זה חוף הים של יפו = חוף העלייה.  אז מותר לי כבר לספר שאני עושה בהיתר הזה שימוש ואף חורגת מעט ופוסעת לאורך החוף לכיוון בת ים כחלק מפעילות גופנית מבורכת.  יוצאת מהבית עם מסכה לפי החוק ורק על חוף הים, מסירה את המסיכה, נושמת מלוא הריאות את אוויר הים המעורר וריחו המעודד, מפנה תשומת לב לצליל הנעים של הגלים ובעיניים אני מביטה לעיתים ימינה ובדרכי חזרה שמאלה, לרוחבו האינסופי של הים וגם של השמיים.

המצב במדינה על הפנים. השבוע נחתם הסכם קואליציוני שהוא חרפה לדורות אם אכן ימומש. חבל לי לבזבז עליו מילים ביומן אישי. תמיד יהיה אפשר לגשת לארכיון ולראות למה התכוונתי. הידרדרות נוספת בעקרונות הדמוקרטים השבירים גם קודם בישראל. מאוד מקומם.

נשאר לנו את עצמנו ואת הא/נשים סביבנו ובסולידריות תמיד ניתן למצוא נחמה. אני מאמינה שרק מפלגה יהודית-ערבית תביא את השינוי למקום הכאוב הזה שנקרא מדינת ישראל. העשירים והחזקים והפוליטיקאים לא יביאו מזור לכלל האוכלוסייה; הם לא רוצים להקטין את הפריבילגיות שלהם; השינוי יגיע רק מלמטה.  פעם עוד חשבתי שהשינוי יגיע מבחוץ – מאירופה או ארה"ב – היום אני מבינה שכל אחת ואחת מהמדינות עסוקה בעיקר בעצמה ומשבר הקורונה רק הקצין את זה.

בימי ראשון בערב, אני משתתפת בקבוצת דהרמה מעורבות חברתית ירושלמית – שבימים לפני הקורונה לא יכולתי להגיע אליה – למרות שתמיד רציתי – ועכשיו בזום אני שמחה לתרגל איתם מדיטצייה ושיחה בהנחיית – אביב טטרסקי.

את אביב הכרתי בחבורת רשימות אליה הצטרפתי ב – 2008 עם בלוגאישי משלי.  זאת הייתה עד לפני כמה חודשים פלטפורמה חינמית שהוקמה על ידי שלושה אידיאולוגים  אורי ברוכין, אילן גליני וד"ר ירדן לוינסקי; ברשימות ניתן היה למצוא מגוון תוכן איכותי ברמה שהייתה עד הקמתו נחלת אתרים מסחריים בלבד. רשימות אירח בלוגים של אנשי אקדמיה, תקשורת, וכותבים עצמאיים נוספים ברשימה סגורה על פי תנאי קבלה ומאוד שמחתי כשקיבלו אותי.  לאחרונה נסגר אתר רשימות אבל הבלוג ממשיך  – בוורדפרס (חינמי) – חי ובועט ואני שמחה להעלות אליו רשימות שאני כותבת, כמו גם זאת.

אז על מה אספר השבוע? אספר שאני מתקדמת – לא ללא קשיים, אבל מתקדמת – עם הכתיבה וזה נותן לי הרבה. אני קוראת סיפורים קצרים ואת הספר: מפתח לאבא של ג'ואן ויקרשם על ההתאבדות אביה.  קיבלתי את הספר כהמלצת קריאה כי אני כותבת על ההתאבדות של ג'סיקה. הגעתי כבר לעמוד 118 ואני מאוד נהנית.  כתוב נהדר.

וגם, אני ממשיכה לעשות פילאטיס בזום פעמיים-שלוש בשבוע על מזרון יוגה בסלון הדירה. וגם, יום השואה עבר ולפנינו יום הזיכרון וזה תמיד מוזר לשמוע את הצפירה ביפו במיוחד בימי חודש הרמדאן שהתחיל בשבוע שעבר.

בהכרת תודה על כל מה שישי לי, אני מרגישה צורך להוסיף, למען האמת, שהדבר שממשיך להטריד אותי באופן אישי בימי קורונה אלה, הוא מתי אוכל לראות שוב את סהר – בתי השנייה – שגרה וחיה בלונדון עם בן זוגה דניאל. אנחנו סגורים כאן ואי אפשר לנסוע אליה ברכבת או במכונית וגם היא לא יכולה להיכנס לארץ, אלא אם תגיע בטיסה ותיכנס לבידוד של שבועיים במלונית…אי הוודאות על מתי נוכל שוב להיפגש פיזית מגדילה את הגעגוע. איזה מזל שהייתי אצלם עשרה ימים נעימים לפני שהכול התחיל בפברואר 2020.  אז באמת בהכרת תודה, אני מבינה שהתרגלתי לכול המגבלות ואני אפילו אולי גם נהנית מהם כי יש לי יותר פנאי לעשות את מה שרציתי לעשות בעת הזאת (סמסטר ב' עם מעט ימי הוראה) לכתוב ולקרוא ושוב לכתוב, אז רק המרחק ללונדון מעציב אותי…

וגם ההסכם הקואליציוני הבזוי.

האם תהיינה בחירות בחודש יולי?

האם עד אז תקום כאן מפלגה שתייצג את הרוב הדומם?

יומן קורונה 5#

עבר עלי שבוע קשה במיוחד. קרסתי והייתי הרבה במיטה עם סחרחורות ובחילות

אבל, השבוע גם קרה משהו מעודד בשבילי שלא קשור למגפת הקורונה ועליו אני רוצה לספר לכן/ם כאן.

הסיפור הזה התחיל לפני כמה חודשים כאשר הגשתי לקרן גשר לקולנוע בקשה לקבלת תמיכה בפיתוח תסריט לסרט עלילתי שהשם שנתתי לו הוא – מי הרג את ג'סיקה.  לפני כשבועיים התקבלה התשובה השלילית ואליה צורפו שלוש חוות דעת של לקטורים.  החוות דעת הראשונה הייתה מצוינת. החוות דעת השנייה הייתה די טובה והשלישית, איך שהתחלתי לקרוא אותה, לא יכולתי להמשיך והפסקתי. אמרתי לעצמי – מה זה חשוב. כנראה לא אלמד מחוות הדעת הזאת כלום ולא קראתי. אפילו לא הורדתי למחשב את ה – PDF הזה.  כתבתי לשותפים שהיו לי אז להגשה שלא התקבלנו ובזה סגרתי את הסיפור.

יום אחד השבוע קראתי בפורום הקולנועניות טקסט של הבמאית שרון יעיש – שבדוקאביב האחרון ראיתי את סרטה – זונה שכמוני – שבו היא מספרת על חוות דעת נוראית שקיבלה באותו מועד על אותה הגשה ושלאחר זמן שעיכלה פנתה למפיק שיפנה לקרן והקרן אמנם לקחה אחריות והתנצלה.  הודיתי לה על הגילוי ופניתי למייל ההוא ולחוות הדעת ההיא מגויסת לקרוא אותה. מייד לאחר שקראתי, חשתי בחילה עזה ושלחתי מייל לקרן גשר.

שלום לירון,

חוות הדעת שקיבלתי קטועה. אני לא רואה את סוף הטקסט של החוות דעת השלישית שעליה אני מבקשת להגיש תלונה.

הטקסט לא נראה כמו חוות דעת של אדם מאוזן ו/או שאיכפת לו מבני אנוש:

 

חוות דעת 3
"אין ספק שמדובר בנושא רלוונטי, שהיה כזה מאז ימי רחב הזונה. האדם הינה חיה מינית, שכמו שהיא
זקוקה לאוויר ואוכל, היא גם זקוקה למין ו/או קרבה אנושית אינטימית. בהגשתה מצהירה היוצרת כי "
היצירה תאפשר להפוך את ג'סיקה ואת אורן לסובייקטים ותעמיק את ההבנה של הצופים בחשיבות
של איסור צריכת מין בתשלום במסגרת החוק שעבר בכנסת אך טרם יושם"… אבל האם באמת החוק
הינה הבעייה כאן? הרי מראש מציינת היוצרת כי "בית הבושת היה בתחילת דרכה של ג סיקה מקור
לעצמאות ושמחה"…. מה קרה לה בחייה שגרם לכך שעבורה הלך ונעשה העולם "המשחרר" הזה
ל"כלא עבורה גיהינום פרטי בו היא לכודה ללא מוצא עד שלבסוף מרוסקת ושבורה היא תולה עצמה על
הרמקול בחדרה עירומה"…. ? האם באמת מדובר בפגם חברתי/מוסרי/אכיפתי או שמדובר בבחירה
ו/או נטייה אישית, בחסך רגשי, אלה שמובילים אדם (גבר או אישה) לאורח חיים שמאפשר להם את אי
?"השייכות, אי המשמעת, חוסר המסגרת של אותו "כלא פרטי
הקרבן והמקרבן, במקרה זה, אחד הם. כל אחד ממלא את צורך מסוים אצל השני. ולכן, אולי, אין פלא
שבסוף הסיפור "יושב אורן על אחת מהאבנים הגדולות שיוצרות חיץ בין החוף לטיילת ומתבונן עצוב
." ….בג'סיקה אולי אפלו מזיל דמעה
התחושה של הקורא במקרה הזה היא כי יש כאן יצירה ששואפת ל"התחסדות"… יש רעים ויש טובים,
יש חוק ויש פורעי חוק, כאשר למעשה, בסופו של יום, מדובר בבדידותן האישית של הדמויות, והצורך…"

 

אחכה לשמוע מכם – בהמשך לתלונות נוספות שהוגשו לכם על ידי יוצרות שונות.

בריאות, יולי

 

לאחר יומיים קיבלתי מייל מהקרן:

 

בוקר טוב יולי,

שמי גיא עפרן ואני הלקטור הראשי בקרן גשר.

קיבלתי את תלונתך לגבי התסריט "מי הרג את ג'סיקה" שהוגש במועד הייעודי.

ראשית, הרשי לי להתנצל על הדברים שנכתבו. בכל מועד אנו עושים את המיטב למצוא את אנשי ונשות הקולנוע הטובים ביותר שיוכלו לכהן כלקטורים מקצועיים, במטרה לא רק למצוא את התסריטים הטובים ביותר, אלא גם כדי שאלו יוכלו לחלוק עם היוצרים והיוצרות את דעתם לגבי הפרויקטים השונים, ובתקווה גם לסייע להם להשתפר, דרך חוות הדעת, גם אם הן שליליות.

במועד המדובר בחרנו בלקטור שבדיעבד לא היינו צריכים לבחור בו. הרזומה הקולנועי שלו אולי מרשים, אך לא כל יוצר יכול לשמש כלקטור, ועוד יותר – לא כל יוצר יכול להיות אדם עם לב פתוח, כזה שמסוגל לסייע לאחרים ולא רק לראות את הפגמים.

בחוות הדעת שאת מציינת כאן יש בחירת מילים שאנו פשוט לא מוכנים לקבל, ובעיקר תחושה שהערכים של הלקטור נכתבו במקום חוות דעתו המקצועית.

לצערי, את אינך היחידה שהתלוננה על אותו לקטור, וזהו נושא שכבר נמצא בטיפול אצלנו.

כל שאני יכול להבטיח לך הוא שמעבר לכך שאותו אדם לא יוכל לשמש כלקטור אצלנו שוב, שאנחנו ננסה ללמוד מהמקרה הזה, להשתפר ולכוון טוב יותר את האנשים הבאים שיכהנו בתפקיד החשוב הזה, כך שיבינו שמאחורי כל תסריט שכזה ניצבים אנשים עם רגשות.

כולי תקווה שהחוויה הלא נעימה הזו לא תמנע ממך להגיש אלינו בעתיד את הפרויקט, שכן הוא עוסק בנושא חשוב מאוד, והוא ללא ספק סיפור שצריך להיות מסופר.

אשמח לענות על כל שאלה נוספת, אם יש לך.

בברכת חג שמח ובריאות לך ומשפחתך בתקופה המוטרפת הזו,

גיא.

איור: אלון בראייר

 

נדמה לי שאין צורך להוסיף כאן עוד מילים אבל רק מזכירה לעצמי: לא לוותר. לא להרים ידיים. להמשיך.

 

יומן קורונה 4#

הבוקר התחיל קשה. אבא שלי שעוד חודשיים יימלאו לו 90, חש בחילה, התכסה זיעה קרה וחום הגוף שלו 35 מעלות צלזיוס.  אני מקווה שעליתי על הסיבה כי אמש התחיל תרופה חדשה שאולי לא מתאימה לו. רק בהמשך נדע אבל כל מה שתכננתי לעשות הבוקר נדחה למועד אחר לא ידוע ורק את יומן הקורונה אני מתעקשת לכתוב כמתוכנן.

דחיתי את פגישת הסקייפ עם ג'וליה מפירנצה שמלמדת שם תולדות האופנה. היכרנו במאי האחרון בבילפלד, גרמניה, שם היינו מרצות אורחות בשבוע בינלאומי של לימוד באקדמיה לעיצוב בעיר. בשבוע שעבר היא שלחה לי הודעה קולית בווטסאפ שאורכה הייתה 3.5 דקות.  יכולתי לשמוע את העצב, הבדידות וההתמודדות האישית שלה עם הקורונה באיטליה.  אני מודה ומתוודה שלא חשבתי עליה בכלל מאז פרוץ המשבר, אז מייד כתבתי לה חזרה: בואי נדבר. בואי נקבע, אבל הבוקר נאלצתי לדחות את פגישתנו למועד אחר – לא ידוע כרגע. להודעה הקולית שלה היא צירפה צילום של הפיאצה הריקה שנשקפת מחלון דירתה. מקווה לדבר איתה כבר מחר.

פיאצה בפירנצה מהדירה של ג'וליה באפריל 2020 – זמן קורונה

השבוע עבר במהירות יחסית. אני כותבת וזה העיקר בשבילי בעת הזאת. אני גם מתאמנת באמצעות זום שלוש פעמים בשבוע ובאחד מימי השבוע גם הלכתי לאורך חוף הים מיפו לבת ים וחזרה כדי להפעיל את הגוף.  חוסר התנועה מחניק. יש גם סשנים טובים של מדיטציה באמצעות הזום ואני מקווה שחלק מכל הטוב שמגיע אלי למסך המחשב בימי הקורונה – ימשיך גם אחרי שייגמר הבידוד והסגר.

בא לי להעתיק לכאן קטע ממה שאני כותבת, אבל זה נראה לי לא נכון כי הוא יכול לעבוד רק בקונטקסט אז אתאזר בסבלנות. מקווה שגם אתן/ם… השבוע לא התקיימה הפגישה השבועית של סדנת הכתיבה של חנות הספרים המיגדלור בהנחיית אורנה קזין בגלל חג הפסח וחסר לי הפידבק שאני מקבלת שם על הכתיבה. אולי אשלח לאורנה טקסט במייל?  לא, אחכה למפגש הבא ביום שישי.  רוצה להמשיך לכתוב. רוצה מאוד. אמשיך. מקווה.

הבוקר נתקלתי באקראיות בווידאו של קרן פלס עם מוזיקאיות ישראליות מכל העולם בביצוע מיוחד לתקופת הקורונה. זה שיר שהיא כתבה והלחינה "באת לי פתאום". הביצוע מילא אותי באופטימיות.

הנה הוא. ממליצה להגביר רמקולים או ווליום באוזניות

בריאות לכולנו. שבוע טוב. ושמורנה ושימרו על אופטימיות. זה בטח טוב למערכת החיסונית.

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: