מזמן לא כתבתי כאן. יותר ויותר נראה (לי) שהקשב מתקצר ואין יותר מקום לבלוגאישי. או אולי זאת אני שהפסקתי לכתוב, אישי.
כך או כך, אני כותבת היום כדי להזמין אתכן ואתכם להקרנה שיזמתי וגם קצת הפקתי של סרט דוקומנטרי יוצא דופן – THE BODY POLITIC – שיוקרן ביפו ב – 21 בינואר במרכז תרבות מנדל ואחריו ייערך פאנל עם משתתפות ומשתתפים מעניינים בהנחיית בחור שהוא כולו נשמה ושכל וקוראים לו רועי אטינגר.
הגוף הפוליטי" | "الجسم السياسي" צפייה משותפת בסרט ושיח | مشاهدة مشتركة للفيلم وحوار
21.1, יום רביעי | 18:30 | מרכז תרבות מנדל
הסרט מביא את סיפורו של ראש עיר צעיר שגדל בתקופות האלימות ביותר של בולטימור, שמספר מקרי הרצח בה הגיע ל- 348 בשנה, ונחוש לטפל בנושא עם גישה חדשה. יולי כהן, תושבת יפו ויוצרת דוקומנטרית, צפתה בו בהתרגשות, ויזמה את הערב הזה.
בתום ההקרנה יתקיים פאנל קהילתי בנושא: 'פשיעה ואלימות ביפו – האם אפשר גם אחרת?' בהנחיית רועי אטינגר, תושב יפו ועיתונאי כאן 11.
החיים ביפו יקרים לנו. לצד הצדדים היפים של יפו, לא נעלמים מעינינו האלימות והפשיעה, ואנחנו נחושים למצוא להם מרפא. בואו לקחת חלק בערב הזה.
יורם שפר מ דוקמוביס הזמין אותי לשיחה מוקלטת ומצולמת בזום על סליחה מול נקמה בעת הזאת של מלחמה אינסופית בעזה, תחילת אוגוסט 2025. מוזמנות ומוזמנים להקשיב/לצפות וכמובן להגיב.
"היה לי ברור שאם אני מוצאת אותו אני רוצה ללחוץ לו את היד, כי די. עברו 22–23 שנים מאז הפיגוע. ברק וקלינטון וערפאת, ודי. צריך לעבור הלאה. הוא לא יהיה האויב שלי. עכשיו אנחנו עושים שלום." עדי אנגלמן בשיחה עם הבמאית הדוקומנטרית יולי כהן במסגרת התערוכה "בהכרה מלאה", שנערכה במלאת שנה לאירועי השבעה באוקטובר 23
השיחה נערכה ב־14.10.24, לאחר הקרנת סרטה של כהן "המחבל שלי" (2002) במסגרת תערוכה קבוצתית שחתמה סדנה מיוחדת לאמניות ולאמנים בנושא צדק מעברי והתנצלויות פומביות בהובלת ג'סיקה נבו, מומחית בינלאומית לצדק מעברי (Transitional Justice), יוזמת ומנהלת הארכיון האקטיביסטי העצמאי בנושא טרנספורמציה של סכסוכים. בסדנה השתתפו יוצרות ויוצרים מדיסציפלינות שונות, והיא נערכה בגלריה המקרר לאורך קיץ 2024 בניהולן של איריס פשדצקי, מייסדת ומנהלת מתחם המקרר, ודניאל הייבלום, מנהלת הפרויקטים במתחם. מתוך קטלוג התערוכה: "הפרויקט הזה צמח מתוך שותפות בין המקרר וג׳סיקה נבו, סוציולוגית ופעילה חברתית ילידת ארגנטינה, 'בוגרת' דיקטטורות, שחוקרת במשך שנים את תחום הצדק המעברי. צדק מעברי עוסק בדרכים שבהן קהילות מתמודדות עם עוולות והפרות המוניות של זכויות אדם, ומציע תהליכים של הכרה, תיקון ואיחוי. הוא בוחן כיצד פרקטיקות כמו התנצלויות פומביות עשויות לקדם שלטון דמוקרטי ושלום בר־קיימא, ומאפשרות לקהילות לנוע לעבר עתיד של ריפוי ופיוס חברתי מתוך קבלת אחריות והכרה מצד הפוגעים הישירים והעקיפים".
האוצרת וחוקרת האמנות עדי אנגלמן, שהשתתפה בסדנה, בחרה להציג בתערוכה אסופה של פריימים מתוך הסרט "המחבל שלי", ויזמה הקרנה של הסרט המלא ושיחה עם יוצרת הסרט, שהתמלול שלה מובא בהמשך. בטקסט שנלווה להצגת הסרט בתערוכה כתבה אנגלמן: "האם בכוחנו להתגבר על פחדים קיומיים, להסתכל לאויב שלנו בעיניים, ללמוד את מניעיו, ואז – להכיר בו לא בהכרח כמקרבן אלא גם כקורבן, לסלוח לו על עוולות שביצע בנו ולהושיט לו יד? אישה אחת, נפגעת פיגוע טרור בצעירותה שהפכה בבגרותה לבמאית סרטים דוקומנטריים, החליטה לצאת למסע בכוונה להגשים מהלך שכזה. בצעד חריג, אמיץ ושנוי במחלוקת, היא יוצרת קשר עם מחבל שפגע ברצון להבין את מניעיו ובתקווה שתוכל למחול לו. מה מניע אותה? דחף לשבור את מעגל הדמים בסכסוך הפלסטיני־ישראלי הממושך, סכסוך שהיא מסרבת לקבל כאקסיומה מתמטית. הוויה דולורוזה שהיא מפלסת לעצמה מזמנת לה מפגשים מרגשים, עיון חוזר בתולדות משפחתה ובתולדות המדינה, התמודדויות נפשיות ואתגרים למכביר. את המסע הזה עברה ותיעדה יולי כהן (ילידת תל אביב, 1956) יוצרת 'ציון, אדמתי' (2004) ו'זכותנו הטבעית' (2020) בסרטה 'המחבל שלי' בשנת 2002. ואף שחלפו 22 שנים, המסע הפרטי־ציבורי שעברה מעורר שאלות מהותיות והתלבטויות כנות שרלוונטיות ואקטואליות מאוד לחיים בישראל/פלסטין היום".
מראה הצבה מהתערוכה "בהכרה מלאה – התנצלויות פומביות וצדק מעברי", גלריה המקרר
*
עדי אנגלמן: איך להציג את הסרט בהקשר של תערוכת אמנות, בגלריה, לצד פסלים וציורים, ולא על מסך גדול באולם קולנוע או במסגרת אירוע קולנועי, גורם לך להרגיש? אני שואלת כי אני מכירה יוצרי קולנוע שמעדיפים להציג את הסרטים שלהם בתנאים האופטימליים של אולם קולנוע, או לא בכלל. מצד שני, בפריז נערכת כעת תערוכה רטרוספקטיבית ליוצרת הקולנוע העצמאית שנטל אקרמן, ומשולבים בה דברים שאמרה בזכות החיבור המאוחר שנוצר לה עם עולם האמנות. לדבריה, החיבור הזה לשדה האמנות פתח בפניה הזדמנויות חדשות ביצירה. איפה את ממקמת את עצמך בין שתי העמדות הללו של יוצרי קולנוע?
יולי כהן: במקרה שלי התשובה פשוטה מאוד: כל מי שרוצה להציג את הסרט מוזמן לעשות זאת. אין לי בכלל תנאי סף. זאת אומרת, צריך שיהיה סאונד ואפשרות לראות את התמונה, אבל מעבר לזה אין לי שום תנאי סף. אני יכולה לספר סיפור שקרה לי במהלך העשייה של הסרט ורלוונטי בעקיפין לשאלה. הכוונה המקורית שלי היתה לתעד שיחה, מפגש ביני ובין פאהד (פאהד מיהי, המחבל שביצע את פעולת הטרור שבה יולי כהן נפגעה ב־1978, ע.א). זה היה החלום שלי, שזה יהיה מפגש קורבן־מקרבן, מקרבן־קורבן, שבו שנינו נשוחח וזה יהיה הסרט. במכתב התשובה הראשון שהוא כותב לי הוא אומר שהוא לא מוכן להיחשף, ואני נחנקת וחושבת מה לעשות, ואיך אוכל להפיק כך סרט. טובי ידידיי אמרו לי: אין לך סרט, בלעדיו אין לך סרט. אז הפניתי את המצלמה אל עצמי ואמרתי, אני אמצע דרך לספר את הסיפור הזה, לא אכפת לי איך. טובי ידידיי מהקולנוע אמרו לי: אין מספיק סצנות קולנועיות, כל כך הרבה ביקורות והתנגדויות קיבלתי בדרך, לא מספיק שיש ימין ושמאל, יש אין סוף התנגדויות לכל דבר. ברגע שהסרט יצא והוצג בפסטיבל ירושלים וזכה שם בפרס, אז התחלתי לרפד את הקיבה, והייתי מוכנה לעוד התנגדויות. לי אין התנגדויות. ההתנגדויות מגיעות מבחוץ. הן לא שלי, ואף פעם לא יהיו שלי.
אוקיי, אז עכשיו כשאנחנו ממוקמות בנוחות בין שני עולמות, אמנות פלסטית וקולנוע, אני מוסיפה צלע שלישית שרלוונטית למפגש שלנו הערב ולעשייה שלך באופן כללי: ההיבט האקטיביסטי. גם התערוכה הזו, "בהכרה מלאה", שבמסגרתה אנחנו נפגשות, וגם הסדנה שקדמה לה, קשורות בפרקטיקה חוץ אמנותית, אזרחית־אקטיביסטית. אני הרגשתי בנוח, הרגשתי שנכון להזמין אותך להציג את הסרט "המחבל שלי" בתערוכה כי הסרט הזה הוא לא "רק" סרט. הוא מתחולל סביב מעשה שעשית, תכנית שרקמת לפעולה אקטיביסטית. תוכלי לספר על הזיקה בין הסרט (תוצר אמנותי) ובין המהלך האקטיביסטי (חוץ אמנותי) שבלב הסרט? האם הרעיון לסרט קדם למחשבה על הפעולה האמיצה והשנויה במחלוקת שיזמת: ליצור קשר ולמחול לטרוריסט שפגע בך?
ב־1999 עשיתי סרט שפתח לי את הטראומה, סרט על אדם פלסטיני אחר. תוך כדי הפקת הסרט, על עמאד סבע ("כלוב זהב", 30 דקות, בהשתתפות העיתונאי גדעון לוי; הסרט עוסק בדמותו ובקורות חייו של סבע, לשעבר חבר בחזית העממית לשחרור פלסטין, שהוגלה מישראל והתמקם בהולנד. ניתן לצפייה בקישור הזה – ע.א.). ישבתי מולו ופתאום הבנתי שזה יכול היה להיות פאהד. קרה לי משהו חזק מאוד והחלטתי לחפש את פאהד. התקופה היתה אופטימית מאוד, ברק, ערפאת, קלינטון. היתה תחושה שמתחיל תהליך של פיוס ורציתי להתפייס עם האויב האישי שלי. התחלתי לחפש אותו. פגשתי מפיק בריטי, קולגה, פה בארץ. סיפרתי לו את הסיפור והוא אמר לי, זה לא יעניין אף אחד. כאמור, אין סוף התנגדויות. בכל זאת התעקשתי וביקשתי ממנו שיעשה לי טובה ויחפש את פאהד באנגליה, כי אני לא מוצאת אותו בפלסטין. אז הוא אמר אין בעיה, ותוך שבועיים הוא מצא אותו. הוא זה שלוקח אותי לכלא בסרט, ולימים הוא התנצל. הוא תיעב את המהלך המתפייס שלי. היה פה ניסיון למצוא את פאהד בשביל הטראומה שלי. היה לי ברור שאם אני מוצאת אותו אני רוצה ללחוץ לו את היד, כי די. עברו 22–23 שנים (מאז הפיגוע – ע.א.). ברק וקלינטון וערפאת, ודי. צריך לעבור הלאה. הוא לא יהיה האויב שלי. עכשיו אנחנו עושים שלום. וכשהבנתי את זה אמרתי לעצמי שזה סיפור שאני רוצה לספר. עכשיו, אני אומרת גם בסרט, אני כותבת לו ושואלת אם נצליח לסלוח אחד לשני. אחרי שאמא שלי ראתה הקרנה של הסרט היא שאלה אותי על מה הוא צריך לסלוח לי. אמרתי לה תראי, כשהוא נתפס בלונדון הוא סיפר שהוא ממזרח ירושלים והוריו נרצחו על ידי ישראלים, זה מה שאני ידעתי עליו, אז חשבתי שאנחנו צריכים לסלוח אחד לשני. לא חשוב שאחר כך גיליתי שזה לא הסיפור, אבל כשכתבתי לו חשבתי כך. אז בקיצור, היה פה ללא ספק צורך אישי לפגוש אותו, לדעת איפה הוא, לסגור מעגל, להתפייס. וכדוקומנטריסטית היה לי ברור שיש פה הזדמנות לתעד משהו, זה לא סתם עוד דבר שאני עושה. הצורה, איך זה יהיה בסוף, התגלגלה לכל מיני כיוונים, כי הוא כאמור לא רצה להיחשף, ואני התעקשתי לספר את הסיפור הזה.
סטילס מתוך הסרט "המחבל שלי", 2002, צילום: עודד קירמה
סטילס מתוך הסרט "המחבל שלי", 2002, צילום: עודד קירמה
מצאת פתרונות מעולים לאתגר שיצר הסירוב של פאהד מיהי להצטלם. ואולי מזל שלא התאפשר לך לפגוש אותו כי נוצר הסרט הזה, המסמך הזה, שהוא חזק מאוד, אישי ומורכב. אז אנחנו נמצאות בטריטוריה של קולנוע אמנותי דוקומנטרי ואקטיביסטי, מעין יומן קולנועי שבליבו פעולה. סיפרת בסרט על ראשית הדרך שלך כאקטיביסטית. התעכבת על אירועי סברה ושתילה בלבנון ועל תחנות נוספות בדרכך הפרטית ובציבוריות הישראלית. תוכלי להרחיב ולספר מתי ואיך נולדה יולי כהן האקטיביסטית? האם זה קרה במנותק מהקולנוע? ובנוסף, אם תוכלי לספר איך נולדה יולי כהן הקולנוענית?
אקטיביסטית הייתי מגיל צעיר מאוד, במובן הזה הייתי אקטיביסטית תמיד. הייתי בתנועת נוער, מדריכה, גדלתי בבית שמעודד מעורבות, אז במובנים רבים זה היה הטבע השני שלי. הייתי סוכנת ציונות ונהפכתי לסוכנת תרבות. אני נוטה לראות במסלול החיים שלי מסע מספרטה לאתונה. גדלתי בספרטה, אני בדרך לאתונה. למדתי תואר שני בתקשורת והבנתי את הכוח של הקולנוע, של התמונה המדברת. האמת שעוד קודם הבנתי את זה, כשהייתי חיילת בחיל האויר במלחמת לבנון הראשונה, ובמסגרת תפקידי עשיתי סרטי פרופגנדה של חיל האויר. אז הבנתי את הכוח של התמונה והצליל. אחר כך נסעתי לניו יורק ללמוד תואר שני בתקשורת, והתחלתי לעסוק בקולנוע בניו יורק ובלוס אנג'לס, וכשחזרתי לארץ העדפתי את הקולנוע הדוקומנטרי על פני העלילתי. התעניינתי פחות בתסריטאות ובשחקנים, ויותר בלחבר באיזשהו אופן פנימי את האקטיביזם והקולנוע. רציתי להשפיע.
נפגשנו בפעם הראשונה לפני עשר שנים, כשפניתי אלייך והזמנתי אותך להפיק סרט שיעסוק באנדרטת הנגב, הפסל האיקוני של דני קרוון, במסגרת תערוכה שאצרתי בסיוע נועה קרוון־כהן וביוזמה של ד"ר דליה מנור, שהיתה אז מנהלת מוזיאון הנגב לאמנות ("מקדש מעט של אהבתנו", 30 דקות, 2014 – ע.א.). את בחרת לבחון את הפסל האיקוני באמצעות גביית עדות משלושה גיבורים, שלוש דמויות מובילות מדור הפלמ"ח שהיו קשורות באנדרטה: הפסל ויוצר האנדרטה, דני קרוון; המשורר, לוחם בחטיבת הנגב של הפלמ"ח חיים גורי, שמילותיו חקוקות בבטון היצוק; ואביך מיקי כהן, שהיה מפקד בחטיבת הנגב ומיוזמי הקמת האנדרטה לזכר חללי ולוחמי חטיבת הנגב. פנית אליהם מתוך כוונה לנהל איתם שיחה כנה על אירועי העבר, כעבור 50 שנים, מהפרספקטיבה של ההווה. קיווינו מאוד, את ואני, שהם ישלבו דברי חרטה בעדות שלהם. קיווינו לשמוע שהם מצטערים ומתנצלים על עוולות שאירעו לפלסטינים, הבדואים, תושבי הנגב במהלך המלחמה לעצמאות ישראל, על לא עוול בכפם. קיווינו שהם יביעו חרטה כדי שהם יסללו עבורנו את הדרך לתיקון ולפיוס. אבל יצאנו שתינו מאוכזבות. לא קיבלנו מהם את "הסחורה" שקיווינו לקבל. עבורי זה היה שיעור מאלף היות ששלושת גיבורי הסרט הם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, הומניסטים ופעילי שלום. תוכלי להרחיב עוד על המסע שעשית והרחיק אותך מבית הורייך, מהאתוס שגדלת עליו בשכונת צהלה, לדברייך: מספרטה לכיוון אתונה.
כשהייתי צעירה החלום שלי היה להיות קצינה בצה"ל. אז הייתי. אני לא חושבת שהגעתי לאתונה. אני בדרך. היו לי כמה נקודות מפנה. כשמלחמת לבנון פרצה והפקתי סרטים לחיל האויר, הבנתי שמשקרים לנו. ואני שירתתי אז את האדון, שיקרתי ל"עם", והבנתי שככה עושים מלחמות, וזו לא האמת וזו לא המציאות. זה איפשר לי גם להסתכל אחורה ולבחון את מה שהיה ב־1948 בסרט השני שעשיתי על הנכבה עם ההורים שלי, ולגלות את מה שהסתירו ממני 50 שנה ("ציון, אדמתי", 60 דקות, 2004 – ע.א). לאט לאט חפרתי בעבר, דרך המשפחה שלי ודרך ההיסטוריה, וגיליתי שסיפרו לנו דברים חלקיים כדי לייפות. צדקת הדרך. הצלחתי עם הזמן להחזיק תמונה מורכבת. הפסקתי לחשוב שזה צריך להיות שחור או לבן. היום זה נהיה יותר מסובך.
הסרט שצפינו בו הערב, "המחבל שלי", הופק 24 שנים אחרי האירוע שבו הוא עוסק, ואנחנו נפגשות פה היום 22 שנים לאחר שהסרט נוצר. מה את חושבת היום על המהלך שעשית לפני 22 שנים, המהלך שעומד במרכז הסרט? תוכלי לשתף אותנו בדרך שאת והסרט עשיתם מאז שהוא הופק ויצא לעולם? מה קרה לסרט מאז? מה קרה לך מאז?
אני מנסה לשמור על אופטימיות בכוח. וכדי לשמור על אופטימיות אני עובדת עכשיו על סרט חדש, על השלום. סרט על השלום. כשאני מדברת היום על שלום אני נחשבת בוגדת יותר מאשר כשסלחתי למחבל ב־2002. אחת מנקודות המפנה שעברתי עם הסרט הזה אירעה עם הפצתו. פירסמו עליי כתבה בידיעות אחרונות, במוסף ערב ראש השנה, לפני שאריק שרון עלה להר הבית, כשעוד חשבו שיש פיוס. "הדיילת שעברה פיגוע הלכה לפגוש את המפגע". הייתי בקונצנזוס יחסית. אריק שרון עולה להר הבית, ואני מיד נהיית בוגדת. אז הבנתי, זה לא יכול להיות. אותה כוונה, אותו מעשה, רק בגלל ששרון עלה להר הבית, כי ברק שלח אותו, כי לא הסתדר להם בקמפ דיויד. אגב, לפיגוע שבו נפצעתי ודיילת עמיתה נהרגה קראו קמפ דיויד, כי סעדאת ובגין וקרטר נפגשו בקמפ דיויד ולא הכלילו את הפלסטינים בהסכם. הכל כל כך חוזר על עצמו שזה מאוס. זה פשוט מגוכך. זה פתטי. ואנשים ממשיכים לאכול את השטויות. זה נורא. וזה בעיקר בגלל בורות. למשל, אחרי התאומים בדקתי מה קרה ומי עמד מאחורי האירוע. וברגע שחוקרים ולומדים ויודעים, הפחד והבורות מתפוגגים ומתאפשרים דברים נוספים. אבל זה לא מצליח. יש קומץ קטן של אנשים שמתעניינים בעומק וכל השאר שטחיים, ואין מה לעשות, הם המכריעים. זה נורא.
בהקשר הזה של ידיעה וחקירה מול בורות ופחד, די ברור בסרט שאחת המוטיבציות שלך קשורה ברצון שלך ללמד וליידע. לאורך הסרט את מציינת ומביאה עובדות רבות, בתמונות ובמילים. וכאן נפתח פתח לעוד שדה שלא דיברנו עליו: חינוך. את ואני ועוד רבים סבורים שאם ילמדו יותר היסטוריה בבתי ספר, ירחיבו את מנעד הנושאים הנלמדים ואנשים ידעו יותר על מה שהיה ועל מה שהווה, הערפל שאופף את הגישה שלנו יוכל להתפזר, התמונה תוכל להתבהר ואפשרויות חדשות יפתחו, כפי שציינת. פעולות אמנותיות כמו זו שלך ואחרות, שנובעות מלמטה, מבססות ידע ומחזקות את המאמצים לכונן מהלכים של צדק מעברי בחברה שלנו, יוכלו לתמוך בהמשך במאמצים להשיג ולכונן צדק כללי, ממלכתי. אסיים בתקווה שהסרט שלך יגיע לעוד ועוד אנשים, לקהלים בוגרים ולצעירים.
אני אעביר עכשיו את רשות הדיבור לג'סיקה נבו, שיש לה היכרות מוקדמת איתך ועם אבא שלך, מיקי כהן, איש חטיבת הנגב של הפלמ"ח, שהוזכר קודם בשיחה בינינו.
ג'סיקה נבו: כן, אני אספר בקצרה שכפעילה בארגון היהודי־ישראלי "זוכרות" שעוסק ב־1948 ובנכבה, פגשתי את אבא של יולי לא כאבא של יולי אלא כמיקי כהן, שביחד עם עוד שני פלמ"חניקים, בוגרי פלמ"ח, התכנסו ב־10 בדצמבר 2014, יום זכויות האדם הבינלאומי, בוועדת אמת שכינסנו, בדומה לוועדת האמת והפיוס שהיתה ברחוב שנקין ויולי תיעדה בסרט. מדובר בכלי, בפרקטיקה, שהפכה להיות מפורסמת בדרום אפריקה. כולנו שמענו שאחרי האפרטהייד היה ניסיון להפוך את החברה עם כל הפצעים וכל הטראומות מ־50 פלוס שנה של אלימות וטרור, לחברה דמוקרטית. אנחנו עשינו ניסיון דומה בקשר לנכבה בנגב, בקשר למלחמה שהתחילה יום אחרי ההצבעה על החלוקה ב־29 בנובמבר 1947 ונמשכה עד הסכמי שביתת הנשק ב־1949. בארגון "זוכרות" יזמנו מן ועדת אמת. לא קראנו לה ועדת אמת ופיוס כמו בדרום אפריקה, כי לא קל לדבר על המונח פיוס. יהודים ופלסטינים התכנסו במלון בבאר שבע, היינו כ־300 איש ושלושה פלמ"חניקים קשישים ושלושה פלסטינים בדואים קשישים. לא היתה אף אישה שנתנה עדות. והיו שופטים אלטרנטיביים, אנשי ועדה, קומישנרז, גם יהודים וגם פלסטינים, מתחומים שונים, משפטים ופסיכולוגיה ועוד. ואנשים נתנו עדות וסיפרו מה הם עשו. כמו בדרום אפריקה, שם גם נפגעים וגם בני משפחה של נפגעים וגם פוגעים נתנו עדות, אין שום דרישה מראש שהפוגעים הישירים או העקיפים יתנצלו. התערוכה שלנו פה ("בהכרה מלאה" – ע.א) עוסקת בהתנצלויות פומביות. בוועדות אין דרישה מראש להתנצל. הדרישה היא לספר מה קרה, ליידע שהדבר הזה קרה, לאפשר את הדבר הבסיסי הזה של סיפור האירועים, מה שקרה. חשיפת העובדות לפעמים לא מובנת מאליה. כמו שבארגנטינה, ארץ מולדתי, אחרי הדיקטטורה האחרונה (המשטר הצבאי הדיקטטורי ששלט בשנים 1976–1983 – ע.א.) התקיימה ועדת האמת הראשונה, לא קראו לזה ככה, זה היה יותר כמו ועדת בדיקת עובדות, כמו הדרישה שלנו היום ביחס לאירועי השבעה באוקטובר, פשוט לתאר את האירועים, ללא דרישה להתנצל. היה מרגש מאוד שגם אנשים מבוגרים, פלמ"חניקים שגדלו על כל מה שהראית בסרט, היו מוכנים להיכנס לפרטים ולספר: נכנסו לכפר הזה, היתה ביזה במקום ההוא, קרה כך וכך. והפלסטינים השיבו, ודייקו. והיה מן דיאלוג סביב העובדות. ולא היו חיבוקים. זה היה פשוט לפני עשור וזה היה מרגש. לא הרבה פלמ"חנקים היו מוכנים לעמוד ולספר את הסיפור. ובנוגע לסרט, אני מפנה שאלה ליולי, האם בסוף המחבל שוחרר או לא? אולי פספסתי את פרט המידע הזה. לא הצלחתי להבין.
יולי כהן: בסוף הסרט אני אומרת שכאסיר הוא עלה מקטגוריה B ל־C. זה אומר שהוא היה זכאי ליותר יציאות מבית הכלא. זה היה ב־2002. שמרנו על קשר ושמונה שנים אחרי זה הוא שוחרר. הוא היה 30 שנים בכלא! הוא מתגורר באנגליה.
נבו: לאחר הסרט נפגשתם? הוא צפה בסרט?
כהן: לא, לא נפגשנו אחרי הסרט. הוא צפה בסרט, כן. הוא אמר לי שהוא נחמד. היתה לי פנטזיה לקחת אותו למקום הפיגוע, לשחזר ולתעד איתו את מה שהיה, וזה לא קרה. אבל זה שהיה לנו קשר, שפגשתי אותו בכלא, שהוא ביקש את העזרה שלי, שניסיתי לעזור לו, ולימים כנראה עזרתי לו, היה בזה המון סיפוק. לא היינו בגובה העיניים בשלב הזה. הוא היה בכלא בריטי נוראי. ואני הייתי אדם חופשי, עם קריירה ומשפחה. כשקיבלתי את המכתב הראשון שלו וקראתי אותו ודיברתי על זה עם הבנות שלי, שהיו קטנות כמו שרואים בסרט, שאלתי אותן אם הן חוששות שאני אסע לפגוש אותו. הבת הגדולה שהיתה עדיין קטנה אמרה לי, תראי, כמו שזיהית אותו ברחוב (במעמד הפיגוע ב־1978 – ע.א.) והבנת שהוא עומד לירות עלייך, אני בטוחה שכשתפגשי אותו בכלא את תדעי. וזה בדיוק מה שהיה. כשישבתי מולו בכלא, ראיתי אדם שאין בו אלימות. ידעתי להשוות. הוא היה מפורק לגמרי. הם גם עוברים שם בכלא תהליכים. לא חששתי שהוא יחזור להיות טרוריסט. הוא רק רצה לחזור לחיות חיים שקטים וקטנים, שיעזבו אותו בשקט.
שאלה מהקהל: איך גילית שהוא לא פלסטיני?
כהן: עורך הדין שלו סיפר לי את זה. והוא ביקש ממני לא לגלות את זה.
שאלה מהקהל: מדוע הוא הצטרף למאבק הפלסטיני?
הוא היה איראני מהדרום שהתנגד לסדאם חוסיין שכבש אותם בשנות ה־70 המקדמות. היה מהמתנגדים האיראניים לסדאם חוסיין. הצבא של סדאם חוסיין תפס את המתנגדים, כלא אותם, ופאהד מיהי היה אמור להיות מוצא להורג בעיראק. סדאם חוסיין עזר לפלסטינים במאבק שלהם. הוא העביר את כל העצירים שהיו מועמדים להוצאה להורג לבסיסי אימונים פלסטיניים בלבנון, ומשם מיהי יצא למשימה בלונדון, דרך השגרירות העיראקית. ללא אידיאולגיה. הוא ניסה להציל את עצמו והיה בשר תותחים כמו רבים אחרים. אז, כמו היום.
שאלה מהקהל: הסיפור הזה עדיין הולך איתך? את עוד עסוקה בו היום?
אחרי שהסרט יצא והסתובבתי איתו בארץ ובעולם והוא הגיע למיליוני אנשים, הרגשתי לאט לאט שאני משתחררת מהטראומה, אז אני יכולה לומר שהיום אני לא מאוד טראומטית. מצד שני, אני מאוד עירנית וחשדנית ויש לי כל מיני פחדים. ידעתי אז שאני מעבירה לבנותיי את הטראומה, אבל עם השנים השתחררתי מאוד. לפני שהייתי דיילת הייתי סלקטורית באל־על. וכשהייתי סלקטורית למדתי את כל התורה שהיתה אז בענייני ביטחון ואבטחה, וכשראיתי אותו בלונדון הוא עמד בכל הקריטרוניום וזה אולי מה שהציל אותי.
כשיום אחד, יותר א/נשים יבינו את מגבלות הכוח, הם ייפנו את מבטם לכיוון שאליו מפנה התערוכה בהכרה מלאה.
מחר, יום רביעי ה – 9.10 בשעה 20:00 תיפתח התערוכה ב – המקרר בתל אביב.
לתערוכה, בחרה האוצרת – עדי אנגלמן 11 פריימים מסרטי המחבל שלי וכתבה כמה מילים שנתלו על הקיר:
"האם בכוחנו להתגבר על פחדים קיומיים, להסתכל לאויבנו בעיניים, ללמוד את מניעיו, ואז – להכיר בו לא בהכרח כמקרבן אלא כקורבן, לסלוח לו על עוולות שביצע בנו ולהושיט לו יד? אישה אחת, נפגעת פיגוע טרור בצעירותה שהפכה להיות בבגרותה במאית של קולנוע דוקומנטרי, החליטה לצאת למסע בכוונה להגשים מהלך שכזה. בצעד חריג, אמיץ, ושנוי במחלוקת, היא יוצרת קשר עם מחבל שפגע בה, ברצון להבין את מניעיו ובתקווה שתוכל למחול לו. מה מניע אותה? דחף לשבור את מעגל הדמים בסכסוך הפלסטיני-ישראלי הממושך, סכסוך שהיא מסרבת לקבל כאקסיומה מתמטית. ויה הדולורוזה שהיא מפלסת לעצמה מזמנת לה מפגשים מרגשים, עיון חוזר בתולדות משפחתה ובתולדות המדינה, התמודדויות נפשיות ואתגרים למכביר. את המסע הזה עברה ותיעדה יולי כהן (ילידת תל אביב, 1956, יוצרת הסרטים ציון, אדמתי (2004) ו-זכותנו הטבעית (2020) בסרטה המחבל שלי בשנת 2002. ולמרות שחלפו 22 שנים, המסע הפרטי-ציבורי שעברה מעורר שאלות מהותיות והתלבטויות כנות שהן מאוד רלוונטיות ואקטואליות לחיים בישראל/פלסטין היום.".
המחבל שלי יוקרן במסגרת התערוכה ומוצג באמצעות 11 פריימים.
ההקרנה ושיחה בין עדי אנגלמן וביני יתקיימו ב – 14.10 ב – 19:30. הכניסה חופשית בהרשמה מראש פה.
והנה הפריימים שבחרה עדי אנגלמן ומוצגים בתערוכה:
צלמים: עודד קירמה, משה (צ'יקו) גרשטל, Marco Schmidt-Polex וצלמי עיתונות בריטים.
אני לא מכירה אותה אישית אבל מהימים הראשונים אחרי טבח החמאס בעוטף עזה לפני שנה פחות שבוע – 7 באוקטובר 2023, שמתי אליה לב. טליה אבל היא מוסיקאית בת 18 שפרצה לתודעתנו בעקבות חטיפתו של סבא שלה ההיסטוריון חבר קיבוץ ניר עוז אלכס דנציג ז"ל שלימים נודע שנרצח בשבי החמאס.
טליה היא גם אקטיביסטית במאמץ של משפחות החטופים להחזרתם הבייתה כבר שנה פחות שבוע.
לקראת מלאת שנה לשביעי באוקטובר 23, אני בוחרת לשתף כאן את המוסיקה של טליה ואת הפרויקט של תמרי זיכרונה לברכה:
רוב קטעי השירה שהועלו כאן נוצרו במסגרת הפרויקט של תמרי שעליו כתבו המקימים: "תמר קדם סימן טוב נרצחה בקיבוץ ניר עוז עם בעלה ג׳ון, בנותיה שחר וארבל, ובנה עומר. בחייה הקצרים, היא הספיקה המון. ליצור, ללמוד, לתרום, לבנות משפחה, להזיז עולמות, ולהקים כפר נוער למצוינות במוזיקה – ביכורים.
המוזיקאים המדהימים האלה הם הבוגרים והקולגות שלה מהכפר. ילדים מוכשרים מכל קצוות הארץ, שבזכות תמרי קיבלו הזדמנות באמת להגשים חלום.
יחד עם תמרי הקים את הכפר שגיא דקל חן, שעודנו חטוף בעזה. איתו חטופים גם עופר קלדרון ואביב אצילי ז״ל שילדיהם למדו בכפר, אלכס דנציג ז"ל שנכדתו טליה למדה בכפר, ויאיר הורן, שהיה הטבח של הכפר. השבר עצום. איבדנו המון חברים וקרובי משפחה. יש לנו אחים, הורים, וסבים שעדין חטופים. חיינו התהפכו, ובאמת שאי אפשר בכלל להתחיל לעכל. אבל עכשיו – עכשיו צריך לקום, ולנגן. אז אספנו את עצמנו, בחרנו כמה שירים נורא יפים, כתבנו עיבודים משוגעים לחלוטין, ויצאנו לדרך. בעזרת חברים מדהימים והרבה אנרגיות טובות הצלחנו להגיע לתוצר מוזיקלי משובח. הקלטנו כבר חמישה שירים ובאמת שיצא טירוף. חכו, חכו.. יש נעמי שמר, יהונתן גפן, שלמה קרליבך… אבל לא כמו שאי פעם שמעתם.".
במסגרת התערוכה בהכרה מלאה 09.10.2024 – 01.11.2024 ב-המקרר יוקרן סרטי המחבל שליב – 14/10 ב – 19:30 ואחריו תיערך שיחה ביני לבין האוצרת עדי אנגלמן.
אוקטובר במקרר: בין אמנות לאקטיביזם
כמו רבים ורבות, גם אנחנו במקרר מוצאות את עצמנו מבולבלות, מודאגות ולעיתים מלאות ייאוש לנוכח המציאות שבה אנו חיות. מתוך התחושות האלו, החלטנו לפעול, לנסות ליצור מרחב שמציע תקווה והזדמנות לחשוב מחדש את שקורה. התערוכה בהכרה מלאה שתיפתח ב-9 באוקטובר 2024 ותלווה בשורה של אירועים, נועדה לפתוח חלון לעולם של צדק מעברי, לאפשר מרחב לבחינת הפרקטיקות שאפשרו לקהילות במשבר להותיר מאחוריהן מעגלי אלימות ולבנות חברה מתוקנת שראוי לחיות בה. כי עבורנו, צדק מעברי הוא מסגרת שמציעה תקווה רדיקלית ואפשרות לדמיין עתיד טוב יותר, תוך הסתכלות לעבר תהליכים של תיקון חברתי.
הפרויקט הזה צמח מתוך שותפות בין המקרר וג׳סיקה נבו, סוציולוגית ופעילה חברתית ילידת ארגנטינה, "בוגרת" דיקטטורות, שחקרה במשך שנים את תחום הצדק המעברי. צדק מעברי עוסק בדרכים שבהן קהילות מתמודדות עם עוולות והפרות המוניות של זכויות אדם, מציע תהליכים של הכרה, תיקון ואיחוי, ובוחן כיצד פרקטיקות כמו התנצלויות פומביות מאפשרות לקהילות לנוע לעבר עתיד של ריפוי ופיוס חברתי וקהילתי מתוך קבלת אחריות והכרה ע"י הפוגעים הישירים והעקיפים..
בהובלתה של ג׳סיקה ומתוך השיח המשותף שלנו, נולד הרעיון להקים את "הארכיון האקטיביסטי – טרנספורמציה של סכסוכים" במקרר. זאת במטרה לייצר מפגש בין אמנות לצדק מעברי, ולהשתמש ביצירת הארכיון האקטיביסטי כמרחב ייחודי לשימור, יצירת והפצת ידע. הארכיון מבקש לשמש לא רק לתיעוד, אלא גם ככלי לפעולה ויצירת שיח חדש, פעולת-דיבור.
במהלך חודשי קיץ 2024, התגבשה "קבוצת-פעולה" – קבוצה מגוונת של אמניםות ויוצריםות, ויחד עברנו תהליך של חקירה ויצירה במסגרת סדנה שהתמקדה בהתנצלויות פומביות ובצדק מעברי. הסדנה כללה מפגשים מעמיקים, שכל אחד מהם חשף אותנו להיבטים שונים של הנושא: החל מהתנצלויות פומביות ומצבים של תיקון חברתי, דרך מחשבות על דמיון אזרחי ותקווה רדיקלית ועד לשאלות על תרומתה של האמנות לכל אלו. מתוך התהליכים האישיים והקולקטיביים הללו, כל אחד ואחת מהמשתתפיםות הוזמנו להציג בתערוכה: עדי אנגלמן, תמר בנימיני, בלהה ברג, מאיה דרנל, שרון ולבסקי, רותי זינגר, מייקל לזר, מיכל לזרוביץ, יניב סגל, נוי עזורי, נמרוד צין ואנסמבל הזמרים כרמינה בניצוחה של תם קרני.
התערוכה בהכרה מלאה, שאותה אוצר משה אש, היא אינה סוף התהליך, אלא תחנה בדרך מתמשכת של חקר ויצירה. עצירה באמצע תהליך ארוך ומשמעותי, שמחבר בין תיאוריה ופרקטיקה, ופותח שאלות מהותיות. כל יצירה היא קריאה לפעולה, ואנחנו מזמינות אתכםן לקחת חלק בתהליך, לשאול יחד איתנו שאלות, ולהביט באפשרויות אלטרנטיביות שמזמן לנו הצדק המעברי.
הגות: ג׳סיקה נבו
הנחייה: דניאל הייבלום ואיריס פשדצקי
ליווי: ונינה פיקהולק
אוצרות: משה אש
אירועים בתערוכה
בנוסף לתערוכה, נקיים במהלך חודש אוקטובר מספר אירועים פתוחים לציבור:
*ערבי פרפורמנס וסדנאות – פרטים נוספים בהמשך
9/10 – אירוע פתיחת התערוכה
14/10 – הקרנת הסרט ״המחבל שלי״ בבימויה של יולי כהן ודיון עם הבמאית לאחר ההקרנה
30/10 – אירוע לזכרה של ד"ר רונית סולטן, בה נדון בעבודתה על אמנות תחת דיקטטורה, בשיתוף עם משפחתה וחברותיה
החטופים נמקים בשבי בעזה כבר למעלה מתשעה חודשים. מלחמת חרבות ברזל התרחבה לכל החזיתות האפשריות. חיילים ישראלים נהרגים מידי יום. בעזה, אינספור נשים, ילדים וגברים חפים מפשע מוצאים את מותם כל יום. מאות אלפי ישראלים מפונים מבתיהם בצפון ובדרום, ולכאורה, החיים ממשיכים.
האמנם? מבחינתי, ממש לא.
ובכל זאת, יש מי שמתעקשות להמשיך אותם. את החיים. ואני מודה להן על כך כי "זה" מזרים גם לגוף שלי מעט חיות.
תמר פלג שריקשמתה אתמול בגיל 97, הייתה עורכת דין ופעילה ישראלית למען זכויות פלסטינים. היא ייצגה אלפי עצירים ומחבלים פלסטינים וסייעה לשחרור רבים מהם ממעצר.
הנה מה שכתב עליה ידידי, עמאד סבע, הפלסטיני שהיה אחד מהעצירים המנהליים שבהם טיפלה בשנות ה – 90:
For the many Palestinians she tirelessly defended in military courts, she was simply known as Tamar. Often dressed in black, with her short-cropped white hair, glasses, and ever-ready smile which would often turn to a chuckle, Tamar Pelleg-Sryck was a fierce human rights defender, a principled opponent of the Israeli occupation of the West Bank and Gaza, and a wonderful human being who loved books and had a youthfulness all her own, even in old age.
Tamar was also my lawyer. She quickly became a friend whose friendship I cherished and carried with me as a gift. I deeply mourn her passing, as I am sure, so do hundreds of Palestinians who have experienced the injustices and indignities of incarceration, interrogation, torture, and administrative detention and had Tamar to defend them, in the best way she could, against a court system which was an integral part of the occupation machinery.
I first met Tamar in the Magiddo Military Prison where I was sent after receiving an administrative detention order in December 1995. Those were the early days of the post-Oslo agreements, when the newly installed Palestinian Authority was starting to take over control of the larger Palestinian cities after the initial Gaza-Jericho launchpad. As part of setting the ground for the new realities of post-Oslo, Israel started placing those opposed to Oslo in detention without charge, branding them “enemies of peace”. As the numbers of administrative detainees surged, Tamar started taking on some of their cases, including mine.
I cannot exactly recall the details of that first meeting. In my hazy memory, it was a brief encounter on a cold, grey day, with the usual exchanges that take place at such meetings: news about the family, initial thoughts about appealing the detention order, and questions about prison conditions. The coldness of that December day seems to have also suffused our meeting which in my mind was also cold and unremarkable. Tamar had initially hesitated over taking my case, and – not knowing her – I also was not sure whether I wanted her as my lawyer.
The more Tamar visited, the more we talked and got to know each other. A warmth developed, entwined in respect and genuine human connection. The visits started to get longer as time passed. Tamar started bringing me books from her personal library. Both the long conversations and the books took me out of the grimness of prison, with its brutal routines of degrading headcounts, the spread of tents which housed us hemmed in by barbed wire everywhere. It was there, in Magiddo, that Nadine Gordimer, Hanna Levy-Hass (the mother of journalist Amira Hass), Paul Auster, Jacobo Timmerman, William Styron, William Trevor and many others kept me company, all carried to me by Tamar. The experience of reading Styron’s The Confessions of Nat Turner in Magiddo, chasing the light of guard towers to devour a few more pages was of such deep joy and beauty that now erases all other memories of that prison. What remains for me is that indescribable, mysterious elation a book bestowed on me in that magic moment, forever associated for me with Tamar.
When some of the books and magazines Tamar brought me disappeared before I received them, Tamar was furious and had a showdown with the Magiddo authorities, extracting from them a commitment to ensure that every single book and scrap of paper reached me. Young soldiers, acting as unlikely censors, were tasked with checking the books when Tamar was with me in the visit room, and to decree which were eligible and unharmful. They often judged books by their covers, which was funny to see, but Tamar’s agreement with their superiors meant that they no longer could treat any of those books disrespectfully, even the ones they deemed dangerous material.
Tamar was a teacher and organizer, long before she became an attorney at the age of sixty-one. That remarkable decision to enter the field of law at that age is key to understanding Tamar’s personality, her boundless energy, her deep rebellion against injustice, her fighting spirit. In her determination to defend Palestinian prisoners in a hopelessly biased nominal military justice system with its inevitable pre-dermined outcomes, she was a Palestinian to her core, demonstrating that indefatigable psyche and spirit as summed up by Emile Habibi’s wonderful and sad pessopsimist: never giving up, accepting what is and what befalls you, saying “it could be worse” and continuing to fight, hoping against hope as it were, something we as administrative detainees had to learn to do as well. She rejoiced in the small victories she and we were allowed, such as that concession from the Magiddo authorities regarding the entry of books, but always saw those in perspective.
Tamar was instrumental in my release, against all odds, after twenty months of successive military orders of varying lengths of detention. She encouraged me to write and made it her own fight to ensure that my words reached more people. Unsuccessful appeals to the military courts and once to the Supreme Court did not deter her. Her happiness when she showed me the draft of an article that Serge Schmemann, the Jerusalem Burau Chief of the New York Times had written about me (“It will appear on the front page of the Times,” she told me proudly) was not flustered one iota when some mysterious editor in the same paper decided to kill the article which was never published. When the Supreme Court finally ruled in August 1997 for my release to four years of exile and I was in Ramleh Prison waiting to leave to the Netherlands, it was Tamar who brought me a suitcase with the smell of home of freedom, a Palestinian passport, news from my family, and information about when I might be allowed to leave.
In freedom, Tamar and I, met a number of times, together with my wife and children: in Rotterdam (where her daughter lived) and the Hague (where I lived), in Paris, and in London. We spoke regularly, on the phone, and corresponded through emails. She was always her energetic and curious self, with the headband that donned her white hair, working all the time, living all the time. We eventually lost contact, but that did not diminish the depth of my feelings of love and respect for the wonderful human being that Tamar was.
In one of our prison conversations, Tamar was describing a woman she knew. “She wrinkles beautifully”, she said. She explained that as people grow older and their wrinkles start to increase, that physical transformation happens beautifully to some, and horribly to others. She never said that was possibly an expression of their souls. But perhaps she implied it. Tamar, as she grew older, kept wrinkling beautifully, her beautiful soul always reflecting itself on the surface of her face.
For me as a Palestinian, as the genocide in Gaza continues and hate runs deep, to mourn Tamar at such a moment is a reminder of the faith Palestinians and Israelis who are deeply opposed to the occupation must maintain: that one day, no matter how far away that day is in the future, the occupation will be over.
Remembering Tamar now, for everything she did, is also an occasion to recognize and reflect on the other Tamars out there in Israel: the fighters against occupation and its injustices, those who are human to their core.
והנה הלינק לסרט דוקומנטרי קצר – כלוב זהב – שיצרתי ב – 1999 על עמאד סבע עבור ערוץ 2. כך הכרתי אותו ומאז אנחנו שומרים על חברות נפלאה. כבר 25 שנים.
הכרתי את דפנה לוי וירטואלית מאז שנת 2008 עת חלקנו יחד בלוגים באתר "רשימות" המיתולוגי. אהבתי לקרוא את הרשימות של דפנה והערכתי את העבודה העיתונאית והעריכתית שלה.
לימים, ידעתי שאנחנו שכנות במגורינו ביפו אבל לא נפגשנו פנים אל פנים עד שהשתתפה בסדנת דוקומנטציה אישית שהעברתי לנשות יפו בבית מרים. היה לי עונג רב להיפגש סופסוף עם דפנה פנים אל פנים, ולהכיר אחת את השנייה קצת יותר אישי.
את הפודקאסט שלה – על החיים ועל המוות עם דפנה לוי – אהבתי מתחילתו כך שמאוד שמחתי כשהיא העלתה האת האפשרות לראיין אותי "בסוף הקיץ/סוף הסדנה".
ואז הגיע סוף הקיץ והגיעה גם סוף הסדנה, אבל גם הגיע טבח ה – 7 באוקטובר והמלחמה/פעולת התגמול/נקם שבאה אחריה.
לא יודעת מה דפנה חשבה אז לעצמה על האפשרות לראיין אותי בימים כאלה, אבל יום אחד, העזתי וכתבתי לה שאולי דווקא בגלל הימים הקשים של רגשות נקם, יהיה מעניין לדבר על סליחה ופיוס.
הוא עלה אתמול אצל דפנה ואצלי בפייסבוק והביא לתגובות שונות. חלקן מודות ומעודדות וחלקן קשות וביקורתיות.
אני כאן כדי לשוחח. לא מבטיחה לקבל כל תגובה.
אלימות, יש לי/לנו מספיק.
שנדע בקרוב ימים טובים יותר בהם יוחזרו כל החטופים, החמאס ייכנע ויסכים לרדת מרעיון חיסול מדינת ישראל, ונקדם הסכם שלום עם הפלסטינים ביהודה ושומרון וחבל עזה. מגיע להם ומגיע לנו.
בְּלוֹגאִישִׁי 
