שלוש שנים להתאבדותה של ג'סיקה

זה קרה ב – 15 באוגוסט 2015.

שלוש שנים עברו והתביעה הפלילית נגד בעלת הנכס בו נוהל בית הבושת ומנהלי המקום עדיין מתנהל בבית המשפט. הדיון הבא נקבע ל – 31 באוקט' 2018 ועבר מהשופט עוזיאל לשופטת דנה אמיר בבית משפט השלום בתל אביב.

דליה טרופה – בעלת הבניין ברחו' הירקון 98 אשר ידעה שבמקום מתנהל בית בושת (בניגוד לחוק) – כי במשטרה אמרו לה את זה כמה שנים לפני התאבדותה של ג'סיקה – לא סגרה את המקום מייד ובכך עברה על החוק. שכר הדירה היה כנראה מאוד מפתה.

שלוש שנים עברו ואנחנו נציין את מותה הטראגי של ג'סיקה ונשים רבות אחרות בזנות – בטקס זיכרון לזכרן.

מיום למחרת מותה, אני עובדת על הפקת סרט אנימציה שנקרא: מי הרג את ג'סיקה.

היו ימים של אמונה חזקה שהנה זה קורה שנתנו תקווה, ויש ימים של ייאוש.

שני גופי שידור רציניים החליטו לתמוך בהפקת הסרט: ערוץ 8 וערוץ הטלוויזיה הציבורי הקנדי – RADIO CANADA, אבל זה לא מספיק כדי לספר סיפור ארוך באנימציה.

בימים אלה, אני שוקלת להציע אולי את הסיפור כסרט קצר שיעמוד בזכות עצמו ולאחר מכן, בעזרת הסרט הקצר, למצוא את המימון לסרט ארוך.

כך או כך או כך או כך, הסיפור הזה, חשוב שיסופר כי ג'סיקה הייתה עשרים שנים בזנות – מגיל 16 עד 36 – ושמה קץ לחייה בהתאבדות בחדר בו גרה ושאליו (ולגופה) נכנסו כעשרה – עשרים גברים כל משמרת שמתחילה ב – 18:00 ומסתיימת לקראת הבוקר.

הנה הטיזר שקידם את מימון הסרט עד כה, ונוצר בעזרת כספי הפיתוח מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה:

תודות וקרדיטים:

אנימציה וארט: אלון ברויאר, כרמל בן עמי, שריאל קסלסי וגרגור דשאובר.

עריכה: שגיא בורנשטיין

ו- כאן ניתן לקרוא כל מה שהעילתי בנושא.

הקיר שבתוכו

לפני שנה וחצי נפרדתי ממנו כאן בברכות לדרכו החדשה.

מאז, הוא חזר והשבוע הוא מציג את עבודת הסיום שלו במסגרת המחלקה לאמנות של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

הגעתי היום לראות – טרום פתיחה. בכיתי מהתרגשות. בכיתי מעצב. עבודה חזקה. יצירה מטלטלת.

ממליצה להגיע, לחפש את החלל של עבאד ג'ולני בקומה 6. יש שתי כניסות לחלל. כדאי להיכנס משתיהן.

לא תתחרטו. אני מבטיחה. 

תערכת הבוגרים נפתחת ביום חמישי ה – 19 ביולי בשעה 20:00 בבניין בצלאל בהר הצופים:

לינק לפרטים נוספים על תערוכת הבוגרות והבוגרים.

בהצלחה עבאד יקר . אין לי ספק שהכישרון שלך ימשיך להאיר ולסלול את דרכך. באהבה.

פוליטיקלי קוראת עולה כיתה

פוליטיקלי קוראת הוא כלי תקשורת פמיניסטי שנכתב על ידי נשים, בשביל נשים ומנקודת מבטן.

בארבע שנים שפוליטיקלי קוראת פועלת, התבסס מעמדה כאתר תוכן פמיניסטי מוביל: עם ארבעים אלף עוקבות ועוקבים בדף הפייסבוק ואלפי כניסות לאתר בחודש, עם קהילה פעילה ודיונים מרתקים שמתפתחים סביב התכנים שעולים בדף ומגיעים למאות אלפים.

עכשיו, פוליטיקלי קוראת עולה כיתה באמצעות פרויקט הד-סטארט.

**עדכון מה – 1 במאי: קמפיין הגיוס עמד ביעד כמה ימים לפני מועד הסיום.  

תודה!  עדיין, מוזמנות ומוזמנים להיכנס ולבחור מתנה בתמורה לתרומה, כולל די.וי.די ממבחר סרטיי.

"ישראל כואבת לנו כי היא הבית שאנחנו רוצים שתהיה" דויד גרוסמן

 

שתיתי בצימאון את מילותיו של דויד גרוסמן בטקס הזיכרון של – פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות ולוחמים לשלום – מאמש:

צילום: ערוץ 7

צילום: ערוץ 7

"חברים יקרים, ערב טוב –
יש הרבה רעש ומהומה סביב הטקס שלנו, אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל, זה טקס של זיכרון והתייחדות. הרעש, גם אם הוא נוכֵח, הוא מחוץ לנו כעת, כי בלב הערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הרִיק שיצר האובדן.
אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי, איש צעיר, חמוד וחכם ומצחיק. גם עכשיו, כמעט שתים-עשרה שנה אחרֵי, קשה לי לדבר עליו בפומבי.
מותו של אדם אהוב הוא בעצם גם מותה של תרבות פרטית שלמה, אישית וחד פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה, והיא כבר לא תהיה עוד, ולא תהיה עוד אחת כמוה.
מכאיב באופן שלא יתואר לעמוֹד מול ה'לא' המוחלט הזה. יש רגעים שהוא כמעט שואב לתוכו את כל היש ואת כל הכּן.
קשה ומתיש להילחם כל הזמן נגד כוח-הכובד של האובדן.
קשה להפריד את הזיכרון מן הכאב. מכאיב לזכור, מפחיד יותר לשכוח.
וכמה קל, במצב הזה, להתמסר לשנאה, לזעם, לרצון לנקום.
אבל גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שמי שנמצא פה הערב – בחר גם הוא את אותה הבחירה.
ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודֵד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר – ישראלים ופלסטינים – יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו.
פגשתי בשנים האלה לא מעט משפחות שכולות. אמרתי להן, מניסיוני, שגם כשנמצאים בתוך תוכו של הכאב כדאי לזכור שכל אחד מבני המשפחה רשאי להתאבל כרצונו, ולפי אופיו, ולפי מה שהנפש שלו אומרת לו.
איש לא יכול לצוות על אדם אחר איך להתאבל. זה נכון לגבי משפחה פרטית, וזה נכון גם לגבי 'משפחת השכול' הגדולה שבישראל.
יש רגש חזק שמחבר אותנו, ותחושה של גורל משותף, וכאב שרק אנחנו מכירים, שכמעט ואין לו מילים בחוץ, באור. ולכן, אם ההגדרה 'משפחת השכול' היא אמיתית וכֵּנה, אנא כַּבְּדו את הדרך שלנו. היא ראויה לכבוד. היא לא דרך קלה, ולא מובנת מאליה ולא נטולת סתירות פנימיות. אבל היא הדרך שלנו לתת משמעות למותם של יקירינו, ולחיים שלנו אחרי מותם. והיא דרכנו- לא רק להתאבל ביחד על אובדננו, אלא לעשות חשבון נפש על כך שלא עשינו די כדי למנוע אותו. והיא דרכנו לפעול ולעשות – לא להתייאש ולא לחדול – כדי שפעם, בעתיד, תדעך המלחמה, ואולי תיפסק לגמרי, ונתחיל לחיות, לחיות חיים מלאים, ולא רק לשרוד ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון.
אנחנו, ישראלים ופלסטינים שאיבדנו במלחמות את מי שהיה יקר לנו, אולי יותר מחיינו – אנחנו נידונים לגעת בַּמציאוּת דרך פצע פתוח. מי שפצוע ככה לא יכול עוד לשגות באשליות. מי שפצוע ככה יודע עד כמה החיים עשויים מוויתור גדול, מפשרה אינסופית.
נדמה לי שהשכול עושה אותנו, את אלה שבאו לכאן הערב, לאנשים מפוכחים יותר. מפוכחים, למשל, במה שנוגע לַמגבלות של הכוח, במה שנוגע לאשליה שתמיד מלוָוה את זה שהכוח בידו.
ואנחנו גם חשדנים יותר, יותר משהיינו לפני האסון, ומתמלאים סלידה בכל פעם שאנחנו מזהים מוּפע של גאווה ריקה, או ביטויים של יהירות לאומנית, או הצהרות זחוחות של מנהיגים. אנחנו לא רק חשדניים: אנחנו אַלרגיים ממש.
ישראל חוגגת השבוע שבעים שנה. הלוואי ונחגוג עוד ועוד שנים, ועוד ועוד דורות של ילדים ונכדים ונינים, שיחיו כאן, לצד מדינה פלסטינית עצמאית, בביטחון ובשלום וביצירה, ובעיקר, בשגרה של יומיום שליו, של שכנות טובה ובטוחה. שירגישו כאן בבית.
מהו בית?
בית הוא מקום שקירותיו – גבולותיו – ברורים ומוסכמים. שקיומו יציב ומוצק ונינוח. שדייריו מכירים את הקודים האינטימיים שלו. שיחסיו עם שכניו הוסדרו. שהוא מקרין תחושה של עתיד.
ואנחנו הישראלים, גם אחרי 70 שנה – ולא משנה כמה מילים נוטפות דבש פטריוטי ייאמרו בימים הקרובים – אנחנו עדיין לא שם. עדיין לא בבית. ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי, שמעולם כמעט לא הרגיש-בַּבּית-בעולם, יזכה סוף סוף לבית. והנה, כעבור 70 שנה, ועם הישגים מעוררי השתאות בכל כך הרבה תחומים, ישראל החזקה היא אולי מבצר, אבל עדיין לא בית.
את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית.
וגם ההפך נכון: אם ישראל לא תהיה בית – גם פלסטין לא תהיה בית.
יש לי שתי נכדות, בנות שש ושלוש. בשבילן, ישראל היא דבר מובן מאליו. מובן להן מאליו שיש לנו מדינה, שיש כבישים ובתי ספר ובתי חולים ומחשב בגן, ושפה עברית חיה ועשירה.
אני שייך לדור שבו דבר מכל אלה לא היה מובן מאליו, ומהמקום הזה אני מדבר. מהמקום השביר שזוכר היטב את הפחד הקיומי, וגם את התקווה העזה שהנה, באמת, סוף סוף הגענו הביתה.
אבל כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר, במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד – היא נעשית הרבה פחות בית.
וכששר הביטחון ליברמן מנסה למנוע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש כמו זה שלנו, ישראל היא פחות בית.
כשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים – ישראל היא פחות בית.
וכשממשלת ישראל מנסה לקמבֵּן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע, ואולי אל מותם- היא בעיניי פחות בית.
וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט – ישראל נעשית עוד קצת פחות בית. לכולם.
כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב. כשהיא מַקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול- ניצולי שואה, ונזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקוֹרסים – היא פחות בית. היא בית לא מְתַפקד.
וכשהיא מקפחת ומפלה את מליון וחצי הפלסטינים אזרחי ישראל; כשהיא מוותרת למעשה על הפוטנציאל האדיר שיש בהם לחיים המשותפים כאן – היא פחות בית- גם למיעוט וגם לרוב.
וכשישראל שוללת את יהדותם של מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים- היא שוב נעשית פחות בית.
ובכל פעם שאמנים ויוצרים נדרשים להוכיח – ביצירותיהם – נאמנות וצייתנות, לא רק לַמדינה אלא למפלגת השלטון- ישראל היא פחות בית.
ישראל כואבת לנו. כי היא הבית שאנחנו רוצים שתהיה. כי אנחנו מכירים בדבר הגדול והמופלא שקרה לנו בכך שיש לנו מדינה, וגאים בהישגים שלה בתחומים כל כך רבים, בתעשייה ובחקלאות, בתרבות ובאמנות ובהיי-טק וברפואה ובכלכלה. ואנחנו גם כואבים את ההסתלפות שלה.
והאנשים והארגונים שנמצאים כאן היום – ובראשם 'פורום המשפחות השכולות', ו'לוחמים לשלום', ועוד רבים כמותם – הם אולי אלה שתורמים הכי הרבה לכך שישראל תהיה בית, במלוא מובן המילה.
ואני רוצה לומר, שאת מחצית כספֵּי 'פרס ישראל' שאקבל מחרתיים אני מתכוון לתרום ולחלק בין 'פורום המשפחות השכולות' וארגון 'אליפלט', שמטפל בילדים של מבקשי-המקלט, אלה שגני הילדים שלהם מכונים 'מחסני ילדים'. בעיניי, אלה גופים שעושים מלאכת קודש, או בעצם- עושים את הדברים הפשוטים והאנושיים שהממשלה הייתה צריכה לעשות בעצמה.
בית.
שנחיה בו חיים שלווים ובטוחים. חיים צלולים. חיים שלא ישועבדו – על ידי פנאטים מכל מיני סוגים – למטרותיו של איזה חזון טוטאלי, משיחי ולאומני. בית, שדייריו לא יהיו חומר הבעירה של עיקרון גדול מהם, וכאילו נשגב מהם.
שהחיים בו יהיו כמידת אדם.
שפתאום יקום עַם בבוקר, וירגיש שהוא אדם.
ושהאדם הזה ירגיש שהוא חי במקום לא מושחת, מקום ענייני, שִוויוני באמת, לא כוחני, לא חמדני. במדינה שמתנהלת פשוט מתוך דאגה לאדם שחי בה, לכל האדם שחי בה, מתוך חמלה, ומתוך סובלנות לכל הדיאלקטים הרבים של 'להיות ישראלי'. כי 'אלה ואלה דברי ישראל חיים'.
מדינה שתפעל לא מתוך דחפים רגעיים. לא בעוויתות אינסופיות של טריקים וקריצות ומניפולציות. וחקירות משטרה, וזיגזג ופליק פלאק לאחור. ובכלל- אני מייחל שהממשלה שלנו תהיה פחות ערמומית ויותר חכמה. מותר לחלום. מותר גם להתפעל מההישגים. ישראל ראויה שניאבק למענה. גם לחברינו הפלסטינים אני מאחל את הדברים האלה: חיים של עצמאות, וחופש ושלום, ובנִייה של אומה חדשה, מתוקנת.
והלוואי שבעוד שבעים שנה יעמדו כאן נכדינו ונינינו, ישראלים ופלסטינים, וכל אחד מהם ישיר את הגרסה שלו להמנון הלאומי שלו.
אבל יש שורה אחת שהם יוכלו לשיר ביחד, בעברית ובערבית: "להיות עַם חופשי בארצנו". ואולי אז, בימים ההם שיבואו, המשאלה הזאת תהיה סוף סוף מציאות החיים, של שני העמים.".

צילום: ערוץ 20

צילום: ערוץ 20

הירקון 98 – בושה – בנושא בית בושת במשפט פלילי

היום ה – 15 באפריל 2018 נכחתי בבית משפט השלום בתל אביב בחדרו של השופט עוזיאל בעניין התביעה הפלילית בנושא בית הבושת ברחוב הירקון 98 – בפעם המי-יודעת-כמה ושוב לא קרה כלום:

לפני כן היה דיון בלא כלום ב – 3 בדצמבר 2017.

לפני כן היה דיון בלא כלום באוקטובר 2017.

לפני כן היה דיון ב – 20 במרץ 2017 אצל אותו שופט עוזיאל, בבית המשפט השלום בתל אביב, חדר 506, שקבע שהצדדים מקבלים זמן להידברות.

גלגלי הצדק מסתובבים מאוד לאט….

ב 2 בינואר 2017, שנה וחצי אחרי התאבדותה של ג'סיקה בבית הבושת בהירקון 98, הגישה פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) לבימ"ש השלום בעיר כתבי אישום נגד איגור פרמן (45), טטיאנה פרמן (45), דליה טרופה (53) ודניס מקוחה (25) הכולל את העבירות הבאות (כל נאשם על פי המיוחס לו בכתב האישום): סרסרות למעשי זנות, החזקת מקום לשם זנות, סיוע להחזקת מקום לשם זנות, איסור פרסום בדבר שירותי זנות של בגיר, השכרת מקום לשם זנות. העבירות בוצעו בבית הבושת ברחוב הירקון 98 בתל אביב.

Jessica by Gregor Dashuber

©Jessica by Gregor Dashuber

אם נשכח לרגע את התאבדותה של ג'סיקה בבית הבושת באוגוסט 2015, וניקח בחשבון רק את תאריך הגשת כתבי האישום הפליליים, הרי שמאז הגשת כתבי האישום עברו שנה וארבעה חודשים ודבר לא השתנה.

הסנגורים והנאשמים נהנים מהזמן שעובר בלא כלום.

והציבור… הציבור יכולה לקוות שיום אחד ייצא הצדק לאור. אבל לי, לצערי, יש ספק גדול.

הדיון הבא יתקיים ב – 2 ביולי 2018 בשעה 10:00.

המחבל שלי ואני בפסטיבל פמיניסטי

יצאה קול קוראת ונעניתי לה:

ועכשיו, כולכן וכולכם מוזמנות ומוזמנים.

יום שישי ה – 16 במרץ בשעה 11:00 בביה"ס קהילה בדרך בן צבי בתל אביב – הקרנת  המחבל שלי  – בפסטיבל פמיניסטי מנצנץ.

לאחר ההקרנה אדבר מעט על איך אפשר לקחת את גורלנו – נשים – בידינו.

אספר על מסע הפיוס שעשיתי אל המחבל שירה עלי כשהייתי דיילת באל, ועל איך בדרך, חדלתי להיות תיבת התהודה של ההגמוניה הפטריארכלית ועשיתי מהלך מ "קורבן טרור" – התפקיד לו יועדתי בחברה הישראלית – ל"אקטיביסטית".

לדף הפסטיבל בפייסבוק

ולמי שלא זוכר/ת על מה הסרט:

ולמי שאין פייסבוק הנה הפרטים:

חברנו יחדיו קבוצת פמיניסטיות ודפי פייס כדי לערוך פסטיבל שמטרתו לעשות לעצמנו שמח, ללמוד דברים חדשים, להכיר, לשמוח, להרצות, לעשות סדנאות, ולהופיע ולהנות מהופעות. יהיו גם דוכנים, אוכל טבעוני ובעיקר הרבה אנשות מעניינות ומבריקות!

בין הדוברות:
* טל דקל -"האם יש לנו אמנות פמיניסטית בישראל?".
בהרצאה זו נשאל האם יש אמנות פמיניסטית בישראל והאם אפשר לזהות תנועה פמיניסטית באמנות, או שאולי יש רק יוצרות שעובדות ברוח פמיניזמים שונים. ההרצאה תלווה במצגת של יצירות של אמניות ממגוון הקבוצות החברתיות בישראל.

* ליאור אלפנט – סוף עידן התמימות – על אקטיביזם של נשים בתעשיית הקולנוע בישראל במאה ה-21

* מלכיאלה בן שבת – נשים וקעקועים: ניתוח של ייצוגים עכשווים של נשים מקועקעות ובפרט דוגמנות קעקועים. אני בוחנת כיצד קעקועים פועלים כחלק מתרבות צרכנית שמגשימה הגדרה עצמית וזהות עצמית באמצעות שליטה על הגוף.

* שירי אייזנר – ביסקסואליות ופמיניזם

סדנאות:
– סדנת פרפורמנס דראג
– סדנת ויקיפדיה
– סדנת DIY תיקון אופניים: להכיר את האופנים!
בואו להבין איך האופנים עובדות, להכיר את החלקים שלהן וללמוד טיפים שימושיים לתחזוקה, רכיבה, שמירה מפני גניבה ותיקונים בסיסיים ליומיום.
אין צורך בידע מקדים, כולןם מוזמניםות!
– סדנאות שעדיין בהתהוות!

דוכנים:
* פטיש דיל – צעצועים ואביזרי בדס"מ
* אושה – קונדיטוריה טבעונית
* הולי פוד Holly Food – אוכל טבעוני
* מיס אנט – בגדי ים פמיניסטים לילדות
* מייפל מיטל בראייר – תחבושות רב פעמיות ידידותיות לסביבה
* ועוד….

*************************************
כרטיסים בתרומה של 65 ש"ח

עצרת זיכרון לזכרן של 59 נשים שמתו מזנות בעשור האחרון

מזה שנתיים, אני עובדת על פיתוח סרט דוקומנטרי באנימציה – מי הרג את ג'סיקה?.  כתבתי על זה כאן , וכאן וכאן.

לאחר תמיכתה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בפיתוח הסרט, החליטו לאחרונה רינת קליין, עידית פנקס ודורית הסל מערוץ 8 לתמוך גם:-) וזה מאוד מעודד ומעלה את הסיכויים למצוא מימון מלא לסרט. אני אופטימית, אבל הדרך עוד ארוכה ובעיקר תלוייה כרגע במפיקים השותפים בצרפת, גרמניה ובלגיה.

בשבוע הבא, ב-10 באוגוסט 2017, יום חמישי, יצויינו שנתיים למותה של ג'סיקה.

נוסח ההזמנה לאירוע של המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות:

בשנים האחרונות מתו כ-59 נשים בזנות, כולן בגיל צעיר ובנסיבות קשות מנשוא אך מותה של ג׳סיקה היווה נקודת מפנה. בשנה שעברה התכנסנו מול הירקון 98 מאות אנשים. חברותיה של ג׳סיקה, חברות כנסת ופעילות/ים חברתיים שלא שכחו אותה והבטיחו כי מותה לא יהיה לחינם.  זעקתה של ג׳סיקה ושל כל אותם אנשים הדהדה והביאה לכך שביום רביעי, ה-19.7.17 עברה בקריאה טרומית, ברוב של 64 ח״כ, הצעת החוק לאיסור צריכת זנות ושיקום נשים בזנות. אישור ההצעה בקריאה טרומית מראה כי המחוקק מוכן ורוצה להסתכל לנשים בזנות בעיניים, לקחת אחריות ולפעול למיגור הזנות.

אבל הדרך עוד ארוכה.
השנה נתכנס לציין שנתיים למותה של ג׳סיקה ולהזכיר שוב כי הוא לא היה לחינם, וכי לא ננוח עד שהחוק לאיזור צריכת זנות ושיקום נשים בזנות יכנס לספר החוקים וייאכף בצורה אפקטיבית.
נצא יחד להיאבק כדי למגר את צריכת הזנות בישראל.
לא נשתוק ולא נסיט את מבטנו – כי הזנות הורגת.לאירוע שותפות חברותיה של ג׳סיקה, פעילות/ים וארגוני הקואליציה למאבק בזנות וסחר בנשים.נתאסף בשעה 19:00 ברחוב הירקון 98, שם היה מצוי בית הבושת בו התאבדה ג'סיקה, נדליק במקום נר לזכרה ונצעד יחד לאירוע המרכזי בגן מאיר. תחילת העצרת בשעה 20:00 (מרחק צעידה של כקילומטר).לפרטים נוספים ולתיאום השתתפות:
בר ארצי, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
052-3938660 bar.artzy@gmail.com
ניצן כהנא, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
052-688-8424 nitzan.ck@gmail.com
עו"ד אביטל רוזנברגר, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
054-2082207 avitush@gmail.com
לדף האירוע בפייסבוק

להסתכל לזנות בעיניים

ריקרדו ורדסהיים, ראש מסלול אנימציה במכללת ספיר, נתן לסטודנטים שלו משימה ליצור סרטי אנימציה בנושא זנות מנקודת מבט של הקונה/הצרכן.  צפיתי בסרטונים לפני מספר שבועות בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע דרום בשדרות. חוויה קשה ביותר. ישבתי מקופלת בתוך עצמי ובקושי הצלחתי להשאיר את עיניי פתוחות מול המסך.

היום, העלתה אותם בכתבה מורחבת העיתונאית האמיצה ורד לי בעיתון הארץ.

אזהרת טריגר * הצפייה, קשה.

הטקסטים בסרטים מגיעים מכמה מקורות:

פורום מקוון של צרכני מין בתשלום,

עבודת המחקר של ד"ר יעלה להב-רז 'מאחורי מסך הדיסקרטיות',

ובציטוטים של לקוחות זנות שרוכזו על ידי טלי קורל, פעילה במאבק למיגור תעשיית הזנות, ועל עדויות של נשים בזנות ושל שורדות זנות שרוכזו בדף הפייסבוק When he pays me.

 

 

 

 

אם מסכימים ומסכימות להסתכל לזנות בעיניים ולא להסיט מבט, ניתן להבין כמה חיי נשים בזנות בלתי נסבלים.

לקראת יומולדת 87. אמא שלי. תמי כהן

ב – 8 באוגוסט 2017, תהיה אמא שלי, תמי כהן בת 87. אני גאה בה; היא עדיין נוהגת במכונית שלה, כותבת וקוראת אי-מיילים, עושה פלדנקרייז פעמיים בשבוע וממשיכה לרצות להשפיע על המציאות.

לאחרונה, השתתפה בקמפיין של מחסום ווטש במלאות 50 שנים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. הנה הסרטון:

בקומוניקט כתבו מחסום ווטש: במלאת 50 שנים לכיבוש אנחנו מפרסמות סדרת סרטונים, שהופקו בתמיכת הקרן החדשה לישראל שמביאה את סיפוריהן של פעילות במחסום watch – שמציין 16 שנים להקמתו.

והיום תמי כהן, לוחמת הפלמ"ח, ילידת חיפה בת 87, ממייסדי קיבוץ רעים שבנגב ופעילה לשיפור ושינוי החברה בישראל. חברת מחסום ווטש משנת 2002:  

" ב -48 התגייסתי לפלמ"ח למען בטחון ישראל ואילו לפני 15 שנה התגייסתי למחסום Watch למען עתיד ישראל."

"חיפשתי איפה אני יכולה לשנות דברים פה, על ידי ומצאתי בורות נוראית על מה שנעשה בגדה. הכיבוש גורם לאלימות שקיימת בחברה הישראלית היום."

"אם מאבדים את התקווה, אי אפשר לחיות"

הצטרפו אלינו במחסום Watch – https://machsomwatch.org/h

———————–

השבוע, חגגו הוריי 67 שנות נישואין. כתבתי עליהם כאן כשחגגו 60.  וכאן כתבתי על אמי כשמלאו לה 79.

והיום, אוסיף שאני מאחלת להוריי להמשיך להיות פעילים כל עוד כוחם בידם ולהיפרד מהעולם הזה בדיוק מתי ואיך שהם רוצים.

בהערכה ואהבה,

הבת האמצעית.

הזמנה לשבוע ריטריט מדיטציה // עין דור // 18 ביוני

ריטריט של שבוע בשתיקה, כאשר כל מה שנדרש מאיתנו זה להיות עם עצמינו בשקט, הוא אחד החוויות/מתנות הגדולות ביותר שאני מכירה.
ב – 18 ביוני, מתחיל ריטריט כזה אחד בקיבוץ עין דור במסגרת עמותת תובנה, למשך שבוע. הוא מסתיים ב – 24 ביוני 2017.
הריטריט יתקיים בהנחיית דונלד רות׳ברג.  רות'ברג הוא אחד המורים הבכירים והמובילים במרכז Spirit Rock בקליפורניה שהקים ג'ק קורנפילד וחבר במועצת המורים של המרכז. הוא גם חבר בועד המנהל של הקרן הבודהיסטית לשלום (Buddhist Peace Fellowship) ושימש גם כמנהל התוכנית לרוחניות מעורבת חברתית בבית הספר לתארים מתקדמים באוניברסיטת סייברוק (Saybrook) בסן פרנסיסקו.
בהנחייה תסייע, מי שנעשתה בשנה האחרונה מורתי המוערכת והאהובה –  קרן ארבל.  וכך, לאחר שנה מאז שניהלתי את הקורס הקצר של קרן ארבל ביחיעם, אני שמחה לעשות זאת שוב: התנדבתי לנהל את הריטריט לצד מיכל יון.
לשרת בצוות ריטריט מדיטציה זאת חוויה שונה מהשתתפות כאחת היוגים. השתיקה מופרת לא פעם וה – להיות עם עצמי – מקבל טוויסט.  אבל, לאחר שירות במטבח ושירות בניהול, מצאתי איכויות שונות ומייטיבות בריטריט שירות; האתגר קרוב יותר לחיי היום-יום, וממנו אני לומדת הרבה על עצמי = המציאות הפנימית, מול המציאות החיצונית.
אז כאמור, תפקידי ניהול הקורס כבר תפוסים, אבל ההתנדבות לשירות בצוות המטבח עדיין פתוחה ואני ממליצה על כך מאוד, כמו גם ההשתתפות בריטריט בשתיקה מלאה למרגלות הר התבור.
כאן, ניתן לראות מעט תמונות מעין דור ולטעום מחווית הריטריט:
הפקה ובימוי: שגיא בורנשטיין ויולי כהן.

 

לפרטים נוספים, הרשמה לריטריט ו/או התנדבות לצוות המטבח ניתן למצוא בלינק הבא: ריטריט מדיטציה בעין דור החל מה – 18 ביוני למשך שבוע.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: