יומן קורונה 1#

במוצאי שבת האחרון, שלחתי מייל לתשעת הסטודנטים שלמדו בקורס שלי דוקומנטציה אישית בסמסטר הקודם. הם לומדים לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. הצעתי להן/ם להיפגש ב – ZOOM. בתוכנית היה כתיבה, הקראה והקשבה לטקסטים אישיים שנכתוב על הקורונה.

הבוקר נפגשנו והיה מיטיב, כנראה לכולנו. קבענו לשבוע הבא להיפגש שוב.

הנה הטקסט שלי:

הקורונה ואני

הסוודר שלבשתי בפעם האחרונה שנפגשתי עם אנשים זרים מחוץ לבית מונח עדיין על הכיסא בחדר שלי מחכה שאלבש אותו שוב. נדמה לי שעברו שנים אבל כשאני מסתכלת ביומן, זה היה לפני עשרה ימים.
לפני חודש, ב – 24 בפברואר חזרתי דרך שדה התעופה בוינה מחופשת סמסטר של עשרה ימים מרוממי נפש בלונדון ורק בדיעבד, אפשר היה להבין שחזרתי רגע לפני הבלגן. כמה ימים אחרי זה, כל מי שהגיע מאירופה, נדרש להיכנס לבידוד של שבועיים. ואז היו בחירות ואז התחילו ההגבלות והמגבלות וההיסטריה. לא חשתי היסטריה בתוכי אבל היא הייתה בחוץ, בכל מקום.

כולנו הוכנסנו לבידוד. אין יוצא ואין בא. רק שליחים עם ויטמינים, ניר טואלט ומוצרים הכרחיים.

כל יום התחיל להיראות כמו חודש או שנה, האתמול היה נראה נורא מזמן והמחר – לא עיניין אותי. עברתי לחיות ב"כאן ועכשיו" וזאת הייתה הנחמה היחידה. כי למעשה זה הדבר היחיד שיש לנו: ההווה.

אבל, מחד, השהייה בבית הייתה אמורה לאפשר לי להתרווח, לנוח, לקרוא, לכתוב, ליצור וכל מה שרק בא לי לעשות מזמן ולא היה לי לזה זמן, אבל אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלסדר את הקניות שהשליח הביא, לתכנן מה להכין לאכול, לבשל, לשים כביסה במכונה, לתלות כביסה, להוריד כביסה, לקפל כביסה, ללמוד על ZOOM  בהדרכה של בצלאל, להעביר שיעור של שלוש שעות באמצעות ה – ZOOM לסטודנטים של בצלאל, לאכול, ושוב לבשל, לחשב מסלולי הליכה כדי להזיז את הגוף, להתעדכן בחדשות על הקורונה ועל הדמוקרטיה ולחוש שהעולם השתגע.

בסופהשבוע האחרון, התחייבתי על מיני-ריטריט באמצעות ה – ZOOM  ובמשך שמונה שעות מפוזרות ביומיים, נזכרתי בעיקרי הדברים שהייתי רוצה לעסוק בהם: חמלה. אהבה. יצירה. חוסר פחד ונתינה.

ואז, נזכרתי בכן/ם וכתבתי לכן/ם. וכך נזכרתי שיכול להיות נחמד להיפגש כך שוב כולנו בתוך הזמן המוזר הזה ולחלוק בינינו מה עובר עלינו ומה לא – בדרך ש(רק) אנחנו יודעות ויודעים.

הייתי רשומה ואני עדיין רשומה לסדנת כתיבה בחנות הספרים המיגדלור בתל אביב. הספקנו להיפגש פעמיים לפני המצור והיה לי מאוד כייף. כתבתי אז לא מעט, אבל מזה 10 ימים אני כבר לא יכולה לכתוב כלום. זה נראה לי תפל. זה נראה לי אידיוטי. זה משום מה –  פשוט לא בא בחשבון.

אולי אחרי המפגש הזה, אצליח שוב לחזור ולכתוב? כל כך רציתי לפתח את הסיפור על ג'סיקה שעליו אני עובדת כבר ארבע וחצי שנים… אולי.

תודה שבאתן/ם. שמחה מאוד מאוד לרגע הזה. אולי נמשיך גם בשבוע הבא?

  • הצילום כאן הוא ממפגש אתמול עם קבוצה גדולה יותר.

פרוסמינר – מי סטורי – בצלאל עם ד"ר יונה וייץ ויולי כהן 21.2.20

 

על הכרה וחצי הכוס המלאה

שיחת הטלפון מד"ר ליאת לביא – שהיא ראשת התוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים – הגיעה בהפתעה גמורה. לא צפיתי ולא ציפיתי לזה.

ליאת סיפרה לי שהיא מתכוונת להמליץ עלי למרצה מצטיינת.

התרגשות עצומה אחזה בי ורק מאוחר יותר חשתי שאני רוצה לצעוק לעולם: "אני מצטיינת!; מישהי ראתה אותי והחליטה שאני, מצטיינת!".  וואוו.

כשהצטיינתי בעבר – כשקיבלתי פרסים – לא ידעתי לשמוח בהם.  חשבתי שהם רק עוד תוצאה של עבודה קשה.

היום, אני חושבת אחרת.

היום אני רוצה לשמוח לא רק בהישגים שלי אלא גם בכל מה שיש לי, ויש לי הרבה.

גדלתי, התבגרתי והתפתחתי לעולם בו נהוג לראות רק את חצי הכוס הרייקה; אלה חיים מיוסרים.

תמיד חסר.

תמיד אין.

אף פעם לא מרגישים את חצי הכוס המלאה של החיים.

והחצי המלא, כמה מפתיע, באמת מלא.

צריך רק לראות אותו;

לשים אליו לב.

ואותו חצי כוס מלאה הוא לא בהכרח פריבילגי – כמו שנהוג לדבר עליו היום ב"שיח הפריבילגי". לפני הכול, נולדתי בת; גדלתי כילדה; ובגרתי להיות בחורה ואחר כך אישה, ואנחנו אף פעם לא ממש פריבילגיות בעולם הפאטריאכלי שקיים ומנהל את חיינו כבר מאות ואלפי שנים.

אבל החצי המלא זה קונספט.

זאת נקודת מבט.

זאת אפשרות של ממש לכוון ולהפנות את תשומת ליבנו למלאות;  לבחור ממה להיות מושפעת ביום-יום שלי;

לראות את השפע ולא את החסר.

ותמיד חסר ותמיד יש חסכים. אבל גם יש שפע ואני רוצה לראות אותו יותר ויותר.

והנה המכתב:  יולי כהן- מכתב ציון לשבח מצוינות בהוראה.

לחיי חצי הכוס המלאה.

עריכה מאוחרת: מפאת הקורונה, התבטל מועד הטקס המקורי והתקיים בא' תמוז תש"פ, ה-22 ביוני 2010 _יום הולדתו ה – 90 של אבי).

הענקת תעודת הציון לשבח על מצויינות בהוראה על ידי נשיא האקדמיה בצלאל - פרופ' עדי שטרן

הענקת תעודת הציון לשבח על מצויינות בהוראה על ידי נשיא האקדמיה בצלאל – פרופ' עדי שטרן.

מכתב ראשון לחאלד מחמוד סלבי

חאלד שלום,

אנחנו לא מכירים.

אולי אתה קורא עברית? אני, לצערי, לא יודעת ערבית.

אני כותבת לך כי קראתי שמגיל 14 אתה שוהה בבתי כלא ישראלים.

חאלד מחמוד סלבי. צילום: מגד גוזני

חאלד מחמוד סלבי                                                                      צילום: מגד גוזני

החיוך שלך בצילום נותן לי להרגיש שאתה אדם טוב והעובדה שעצרו אותך לראשונה כשהיית קטין בן 14 היא בלתי נסבלת בעיניי ולכן אני כותבת לך.

קראתי את העדות שנתת בכתבה של נטע אחיטוב שפורסם בעיתון הארץ לפני שנה במרץ 2019:

"נעצרתי כשהייתי בן 14, עצרו את כל הבנים במשפחה באותו לילה. כעבור שנה עצרו אותי שוב, עם בן דוד שלי, אמרו ששרפתי צמיגים. זה קרה בזמן שישנתי. אמא שלי העירה אותי. חשבתי שהגיעה השעה ללכת לבית הספר, אבל כשפקחתי את העיניים ראיתי חיילים מעל המיטה שלי. הם אמרו לי להתלבש, אזקו אותי והוציאו אותי החוצה. הייתי עם חולצה קצרה והיה קר באותו לילה, אז אמא שלי התחננה שיאפשרו לי ללבוש ז'קט, אבל הם לא הסכימו. בסוף היא זרקה את הז'קט עליי, אבל הם לא הרשו לי להכניס את הידיים לשרוולים.

הם הובילו אותי להתנחלות כרמי צור בעיניים מכוסות והרגשתי שהם לוקחים אותי סתם בסיבובים. כשהלכתי היתה מהמורה בכביש והם דחפו אותי לתוכה, נפלתי. משם העבירו אותי לעציון, שם שמו אותי בחדר וכל הזמן נכנסו חיילים ובעטו בי. מישהו עבר לידי ואמר שאם לא אודה, ישאירו אותי בכלא לכל החיים.

בשבע בבוקר אמרו לי שהחקירה מתחילה וביקשתי ללכת לשירותים לפני כן. העיניים שלי היו מכוסות וחייל אחד שם כיסא לפני. נפלתי. החקירה נמשכה שעה. אמרו לי שראו אותי שורף צמיגים ושזה מפריע לכלי טיס. אמרתי להם שלא עשיתי את זה. עורך דין פגשתי רק אחר הצהריים, והוא ביקש מהחיילים שיביאו לנו אוכל. זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי מאז שעצרו אותי בלילה. ב–19:00 שלחו אותי לכלא עופר, שם הייתי שישה חודשים. בתקופה הזאת הייתי ביותר מעשרה דיונים בבית משפט והיתה גם חקירה נוספת, כי לחבר שלי אמרו בחקירה שאם הוא לא יודה וילשין עליי, יביאו את אמא שלו ויירו בה מול העיניים שלו. אז הוא הודה והלשין. אני לא כועס עליו. זה המעצר הראשון שלו, הוא היה מפוחד".

לבי יוצא אליך חאלד. איזו ילדות ארורה. איזו מציאות קשה לחיות תחת כיבוש, אתה והורייך וכל המשפחה שלך. והיום, יום המשפחה, ואתה כנראה לא יכול אפילו לדבר עם אמא שלך.

זה מכתב ראשון ממני אליך.

אכתוב שוב בשבוע הבא.

שמור על עצמך. להתראות, יולי

כתבה בצרפתית על המכינה לחברה הערבית בבצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

בעבר, כתבתי כאן על העבודה שלי במכינה לחברה הערבית בבצלאל.

מאז, עברו כמה שנים והסטודנטיות והסטודנטים הפלסטינים ממשיכים להגיע למכינות וממשיכות וממשיכים להתקבל לבצלאל מידי שנה – באחוזים עולים.

אני שמחה לתרום לעובדה שיותר ויותר מהן/ם מתקבלות/ים לבצלאל.

השבוע שודרה עלינו כתבה בצרפתית בתחנת השידור הצרפתית i24NEWS.

בעבר כתבתי גם כאן וגם כאן על עבד ג'ולני שהיה סטודנט שלי במכינה הראשונה, סיים אמנות בהצטיינות בבצלאל והיום הוא לומד גרמנית כדי לעשות תואר שני בגרמניה. בהצלחה עבד!

הירקון 98 – גזר דין. סוף

מאז התאבדותה של ג'סיקה בבית הבושת ברחוב הירקון 98, אני עוקבת אחרי הדיונים המשפטיים בנושא במסגרת התחקיר לסרט אנימציה שאני רוצה ליצור.

הנה לינק לכמה רשימות שהעליתי על השתלשלות העיניינים המשפטיים והרקע שלהם כולל הקשר שלי לנושא.

היום, הגיע שלב גזר הדין של בעלת הנכס – דליה טרופה – שהישכירה את הדירות שבבעלותה לסרסור של בית הבושת בהירקון 98. הנה גזר דין דליה טרופה.

הייתי שם הבוקר באולם של השופטת דנה אמיר. עקבתי אחרי כמה מהדיונים.

הצטערתי שהשופטת לא גזרה חודשי מאסר בפועל על בעלת הנכס כפי שמתיר לה החוק; דליה טרופה ידעה כבר בדצמבר 2013 – כאשר הוזמנה למשטרה ועודכנה  – שבשתי הדירות שהיא הישכירה בבניין שלה מתנהל בית בושת.

שנה וחצי של גיהנום עברה לפני שג'סיקה שמה קץ לחייה בתוך אחת מהדירות של דליה טרופה כי דליה טרופה, תוך שהיא מתייעצת עם עורך הדין שלה – עו"ד יוטקין, החליטה לסיים שכירות בדירה אחת ולהמשיך בשנייה ובכך איפשרה לבית הבושת להצטמצם לדירה אחת ולהמשיך את הגיהנום של ג'סיקה בעוד שנה וחצי עד ששמה לזה סוף.  רק אז החלו ההליכים הפליליים שבהם הורשעה. מאז הורשעה טרופה, ניסה עורך דינה לבטל את הרשעתה, ומיזעור העונש כפי שנגזר הבוקר, כנראה נובע מכך: מאסר של חודשיים על תנאי למשך 3 שנים וקנס של 4,000 ₪. הפרקליטות נלחמה על ההרשעה. היא לא הגיעה בקלות בכלל.

חשוב לציין שבכל פעם שנסגר בית בושת, מגיעות רבות מהנשים שעבדו שם לשיקום ומצליחות לצאת מהעיסוק מזנות.  דליה טרופה לא נתנה הזדמנות כזאת לג'סיקה ועל זה אני מאוד מאוד מצטערת.  אולי הייתה נישארת איתנו.

בינתיים, הסרט שפיתחתי מאז התאבדותה של ג'סיקה, נמצא כרגע בשלבי כתיבת תסריט לסרט עלילתי בהשראת א/נשים ואירועים אמיתיים – עם תסריטאית צעירה ומוכשרת ותסריטאי צעיר ומוכשר ומפיק אנימציה ישראלי ומפיקת קולנוע בלגית.  מאוד מקווה שיבוא יום, וסיפורה של ג'סיקה יצא לאור באנימציה ויגיע ללבבות של כל מי שיצפה/תצפה בו.

זה הטיזר בינתיים:

הזמנה להקרנת המחבל שלי בקפה שפירא

המחבל שלי יצא לראשונה בקיץ 2002 בפסטיבל הקולנוע בירושלים וזכה שם בפרס חבר השופטים.  מאז, ובמשך שבע עשרה שנים, הסרט לא הפסיק לעניין א/נשים בארץ ובעולם.

לאחרונה הצגתי אותו במתנ"ס בית פרנקפורט בהדר יוסף ולאחריו היה דיון ער ומעניין, וביום רביעי ה – 22 בינואר בשעה 20:00  יוקרן המחבל שלי בקפה שפירא בתל אביב, במסגרת דוקומנטרי בשפירא. מוזמנות ומוזמנים.

 

הכניסה חינם ואני אהיה שם לשוחח עם הקהל לאחר ההקרנה.

קפה שפירא הוקם במרץ 2015, מתוך חזון של מקום מפגש לקהילה וליזמות, אירועים ודיאלוג, ריקודים ומוזיקה. רלב"ג 15, שכונת שפירא.

כלוב זהב – הסרט // Golden Cage – a documentary

Golden Cage (25’), 1999)

A Documentary film made by: Yulie Cohen with the participation of Gideon Levi

Israel

Golden Cage provides an intimate view of the Palestinian tragedy. Gideon Levy, Haaretz’s columnist who writes the Palestinian’s story, visits Imad Sabi, an exiled former member of the Popular Front for the Liberation of Palestine, in his new home at The Hague.  We see Sabi in his Ph.D. room; the library; his daughter’s kindergarden; cycling the city with his family and the North Sea beach, showing his comfortable present life in the contrast of the conversation about the Israeli-Palestinian conflict

כלוב זהב  (25', 1999)

דוקומנטרי בבימוי יולי כהן ובהשתתפות גדעון לוי.

"כלוב זהב" מביא את סיפורו של עמאד סבע שהיה עציר מנהלי בכלא מגידו במשך 20 חודש, ללא הרשעה, ללא משפט, בשל התנגדותו להסכם אוסלו. בסרט, פוגש גדעון לוי את עמאד סבע בהאג שבהולנד בה הוא חי עם אשתו ובתו במסגרת מלגה מממשלת הולנד ושאליה גורש "מרצון" תוך התחייבות לא לשוב לישראל ופלשתין במשך 4 שנים ולהימנע מפעילויות "מסוימות".  סיפורו של עמאד סבע  תחת הכיבוש הישראלי, נותן הזדמנות לראות  את הסבל של העם הפלשתינאי,  בניגוד לתמונות הפסטורליות של חייו בהולנד.

כאן כתבתי עוד על כלוב זהב לפני ההקרנה בסינמטק תל אביב, דצמבר 2019 – 20 שנים אחרי.

כלוב זהב – הזמנה להקרנה

קשה לדעת איפה להתחיל את הסיפור הזה, אבל אנסה בכל זאת.

בשנות ה – 90 הפקתי וביימתי מספר סרטים דוקומנטרים באורך של חצי שעה לערוץ 2.  מידי פעם היה יוצא מכרז של הרשות השנייה לקבלת הצעות לסרטים תיעודיים קצרים לשידור בערוץ 2, ואני נהגתי להגיש.  בין השאר, התקבלו שתיים מההצעות שהגשתי עם הבמאי יהלי ברגמן ועיתונאי הארץ גדעון לוי ומהן נוצרו שני סרטים תיעודיים.

בעקבות שני הסרטים האלה, פניתי אל גדעון לוי בעצמי – כי רציתי לביים ולא רק להפיק – והצעתי שנגיש מספר הצעות למכרז חדש של "שבת סלאם" – שהיה רצועת שידור של הרשות השנייה בשבת ועסקה בנושאים של החברה הערבית/פלסטינית. הסרטים שם שודרו בשתי השפות: עברית וערבית.

גדעון לוי זרם איתי והגשנו שלוש הצעות.  אני לא זוכרת את שתי ההצעות שלא התקבלו, אבל לעולם לא אשכח את זאת שכן אושרה;  קיבלתי תקציב (קטן) להפיק סרט בהולנד.  גדעון קרא לסרט – כלוב זהב –  והוא היה כתבת וידאו המשך לכתבת מוסף הארץ שהוא כתב על עמאד סבע הפלסטיני.

ביוני 1999, יצאנו – העיתונאי גדעון לוי, הצלם איציק פורטל, המקליט איתי אלוהב ואני -לאמסטרדם, ומשם להאג: לשלושה ימי צילום.

אני אוהבת את כלוב זהב ועוד יותר את עמאד סבע. מאז הלך הקשר בינינו והתפתח והוא אחד מהחברים היותר טובים שיש לי.  בעקבות המפגש איתו בשנת 1999, התחלתי לחפש את פאהד מיהי שירה עלי ועל צוות אל על בלונדון ב – 1978 מה שלימים נהיה הסרט – המחבל שלי.

בלי עמאד, זה לא היה קורה

מאיר שניצר על כלוב זהב ב- 1999

מאיר שניצר על כלוב זהב ב- 1999

ביום שבת ה – 7 בדצמ' בשעה 21:00, יוקרן הסרט בסינמטק תל אביב במסגרת מחווה לעמוס קינן בפסטיבל תל אביב לקולנוע וזכויות אדם.  לאחר הקרנתו, יוקרן תיעוד שיחה בין עמוס קינן לראשד חוסיין מ – 1973 ע"י העיתונאי ליונל רוגוזין ואחריו ייערך פאנל שיעסוק בשאלה: האם הדיאלוג מת? בהנחיית ד"ר מראם מסראווה ובהשתתפות ח"כ סמי אבו שחאקה, עיתונאי הארץ גדעון לוי וד"ר ראיף זריף.

אשמח שתבואו. לינק לרכישת כרטיסים.

די לרצח נשים

שלשום, ה – 3 באוקטובר 2019, נרצחה בחורה בת 32, אם לתינוקת בת 8 חודשים שעדיין יונקת, על ידי בעלה. לא הכרתי את מיכל סלה זכרונה לברכה. אני מכירה את אחותה – לילי בן עמי – כפעילה פמיניסטית יוצאת דופן ומעוררת השראה.

מאז שנודע דבר הירצחה, לא הפסקתי לכאוב, לבכות ולחוש חוסר אונים מול תופעת האלימות של הגברים.

חשבתי לעצמי שאני אישית, כבר שרדתי את האלימות של הגברים כלפיי ושיצאתי מאיזור הסכנה, אבל החשש לבנותיי הצעירות (31, 29) לא הפסיק להטריד… מיכל סלה ז"ל דיווחה במילים ותמונות – בדף הפייסבוק שלה עד לפני כמה ימים – על אושר משפחתי מושלם עם בעלה (שרצח אותה) ובתה התינוקת.

כך, מאוד שמחתי להצטרף לקבוצת נשים שהתארגנה אתמול בכוונה ובמטרה לפעול; לא לתת לחוסר האונים להשתיק ולהכניע אותנו.  רעיון הקבוצה הוא הצפת הארץ בגרפיטי: די לרצח נשים.

כתבתי לקבוצה שמכיוון שאני גרה ביפו, אני חוששת לפעול במרחב הציבורי ולחילופין, אכין פוסטר קטן ואפרסם אותו במרחב הוירטואלי, וכך עשיתי:

 

הבוקר, פרסמתי את הפוסטר ברחבי פייסבוק; אצלי בעמוד וגם כתגובה למספר פוסטים של כמה מ"חבריי וחברותיי".

אחד מהם היה בתגובה לפוסט של אסף רומאנו – שאינני מכירה אישית – שהעלה צילום של שמיים בתוספת כמה מילים פואטיות על השקט שיש בשמיים.

מייד קיבלתי ממנו הודעה במסנג'ר והנה ההתכתבות בינינו:

בלב פתוח, התכוונתי להוריד. לא מתאים, לא מתאים. זה ממש בסדר.  אבל הוא המשיך:

 

אֵלֶּה אוֹמָנַיִךְ יִשְׂרָאֵל

ליר כץ – עוד נשמע עליה

זה התרחש בסוף יולי בחללים השונים של הבית האדום בשכונת שפירא בתל אביב.
שם הפרפורמנס הוא: Breaking Water.
הופיעו שם *ארבע רקדניות, רקדן, שני מוסיקאים ושני אמני וידאו.
זה היה מופע פרפורמנס מהפנט שנוצר והופק על ידי ליר כץ. עוד נשמע עליה. אני בטוחה.
כאן ניתן לראות טעימה ממה שקרה שם.
👇
————
גם לנו, שהיינו שם באותו הערב, לא הייתה אפשרות לראות כל הזמן את הכול כי התרחשויות היו במקומות שונים במקביל – בתוך בית האדום ובחלקים הפתוחים שלו – ונדרשנו לזוז ממקום למקום כדי לעקוב אחרי היצירה.
————–
בגלל שכמה חלקים של היצירה התרחשו במקביל בחלקים שונים של הבית האדום, היה בלתי אפשרי לראות את הכול. זה היה חלק חזק בחוויה. כמו בחיים; אי אפשר לראות את כל התמונה; אי אפשר להיות בכמה מקומות באותו הרגע.  הרבה "תמונות" מהיצירה נשארו איתי עוד כמה ימים אחריה וזה לא קורה הרבה. השימוש בבית האדום היה יצירה מושלמת של SITE SPECIFIC, כי מגוון הרגשות שעורר היה עצום; כל חלק של הבית האדום ומה שהתרחש בו, עורר תחושות שונות. המשותף לכולם היה – היפנוט, ריתוק.  השימוש בטכנולוגיה היה עדין וחכם והיכולת לגעת בהרבה מהמשמעויות של מים הייתה מקורית, חכמה ומרגשת.
————–
הטיזר נותן אפשרות לטעום ולקבל תיאבון. אפרסם כאן ברגע שתיקבע הופעה נוספת.
בפרסומים שקדמו למופע היה כתוב:
"שמונה אמנים ואמניות משפירא ומברוקלין נפגשו בין כותלי "הבית האדום" בשפירא באירוע ראשון מסוגו בשכונה.  יחד הם יוצאים לחקירה משותפת של ביטוי אמנותי על הציר הנע בין הצלחה וכישלון, תוך נגיעה במדיות של מחול, וידאו ומוזיקה. התוצאה: יצירה חיה המבוססת על אימפרוביזציה, תוך חוויה של חלקי היצירה השונים טווים רשת צפופה של קשרים במרחבי הבית, כשכל חלק נתמך ומאפשר חלק נוסף ואחר.".
*משתתפות ומשתתפים: אנדרס גורביץ – תושב שפירא, יוצר רב-תחומי העוסק בהקרנות ומיצבים ויזואליים. ליר כץ – תושבת בושוויק בניו-יורק, רקדנית-יוצרת, במאית-תנועה ושחקנית. אלכסנדרה (אלכס) קלייר – תושבת ניו-יורק, כוריאוגרפית ורקדנית עצמאית. יוני (יונתן) סימון – רקדן להקת בת-שבע, כוריאוגרף ומטפל בשיטת אילן-לב. יואל דורות – מתופף מגיל צעיר ומנהל סטודיו לתופים בשפירא. מתן דוד – תושב שפירא, רקדן ומורה לגאגא. דניאל שמי – תושבת שפירא, מעצבת גרפית בינלאומית המתמחה במיתוג, מדיה חברתית ווידאו. יובל שנהר – מוזיקאי, מפיק ומעצב פסקול. אורחות מיוחדות: קרן שנור ותמר סון.
%d בלוגרים אהבו את זה: