80/60

הם הכירו בצופים. הוא משבט רמת גן. היא משבט גאולה. חיפה.

הם הכירו בהכשרה של הצופים לקראת ההצטרפות לפלמ"ח.

היא בת 18, הוא בן 18.

היום, לפני שישים שנה הם נישאו. הקימו את קיבוץ רעים. חיילי חטיבת הנגב.

שישים שנה הם ביחד. ביחד חוגגים גם שמונים.

כאן בתמונה, הם בני חמישים. צעירים,  ו(רק) שלושים שנה ביחד.

אלה ההורים שלי. דור מקימי המדינה. מלח הארץ. הוא נולד בתל אביב, 1930. היא נולדה בחיפה 1930.

אלה ההורים שלי. תמי כהן לבית קרישבסקי ומיקי (מיכאל) מרטין כהן שאמו הייתה יהודית כהן לבית שלוש.

הלוואי וכל אזרחי מדינת ישראל היו תורמים למדינה כמו שהם. מאז ועד היום. שישים שנה. הלוואי.

ברכות לאבא ואמא ביום חגם. ברכות למדינה שאלה הם ילדיה ומקימיה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אומנית זעירה  On 23 ביוני 2010 at 4:32

    ברכות וכל טוב!

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 23 ביוני 2010 at 4:33

    קודם כל ברכות. בימים כאלה ראוי ואולי גם צריך להתנחם בכל סוג של נצחון בקרב על החיים במקום הקשה הזה. אם זאת מתגנב מעט צער ללב שאנשים שהקימו את המדינה בעשרים אצבעות משותפות, רואים בעיניים כלות לאן היא הגיעה ולאן היא עוד עלולה להתדרדר.
    אך כמו שאומרים, גם אנשים שחיים סמוך ללוע הר געש פעיל ממשיכים לגדל פרחים בגינות קטנות בתוך האפר החם. שיהיה להם רק טוב.

    אהבתי

  • תמי פרי-פורת  On 23 ביוני 2010 at 4:47

    אלו גם ההורים שלי. עליהם ושכמותם אלתרמן כתב. הם הביאו את המעפילים, הם לא עזבו פצועים בשטח, הם גידלו אותנו הכי טוב שידעו, דור של מעשים ותוכן. הם ידעו תנ"ך כי זה ספר הספרים הם לא הלכו לבית כנסת כי לא האמינו באלוהים. הרזומה שלהם אורכו כספר. לכולנו בבית היו אותם ספרים בסיפריה. הם התפקחו בעיקבות ההבנה שלנו והשיחות איתנו – "דור שני לפלמ"ח", ולצערנו הכאב משותף והשבר עמוק.
    מיקי כהן, נימרוד אשל ונתן שחם, מועצת החכמים שלי, עזרו לי להוציא את הספר לזיכרו של אבי מיכה פרי. 

    אהבתי

  • יוסי דר  On 23 ביוני 2010 at 5:58

    בריאות – עד 120/100

    אהבתי

  • מיכאל ז.  On 23 ביוני 2010 at 6:39

    רק בריאות, והמון מזל טוב. התרשמתי מהם עוד בסרט שעשית לפני מספר שנים.

    אהבתי

  • shlomiyosef  On 23 ביוני 2010 at 7:16

    ראשית ברכות ובריאות מלאה
    אותי תמיד מרתק הדימיון
    הם הריי די דומים, יש אומרים שעם השנים אנחנו הופכים דומים יותר ויותר, ואני אומר שאנחנו דומים מרגע הכרותינו, ומה הפלא שאנחנו נמשכים אחת לשני רק בגלל הדימיון רק בגללו.

    אהבתי

  • טלי  On 23 ביוני 2010 at 8:36

    מזל טוב ועוד הרבה שנים של ביחד, בריאות, כוח ואהבה (-:

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 23 ביוני 2010 at 8:50

    תודה לכולם. תודה רבה.

    אהבתי

  • מיקי כהן  On 23 ביוני 2010 at 10:56

    ל'אומנית זעירה', דודו, יוסי, מיכאל, שלומי וטלי
    וואחרונות חביבות, יולי [בתנו] ותמי פרי – פורת [שינקו את מורשת
    'דור תש"ח' מהוריהם. יולי – מאיתנו ותמי מהוריה תותי ומיכה פרי
    ז"ל, חברינו בלב ולדרך
    תודה על הדברים היוצאים ונכנסים אל הלב
    אני מניח שכולכם [או רובכם] משתייכים לדור שנולד במדינת ישראל
    הריבונית.
    אם נדע שאתם ושכמותכם תמשיכו לשָמֶר את המורשת שנִצרֶפָה על ידי דור
    'המדינה שבדרך' נוכל לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה. מורשת זו הייתה
    חזונם של מנהיגי 'היישוב' כפי שנוסח במגילת העצמאות.

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 23 ביוני 2010 at 19:05

    תודה אבא. משתדלים. אתה יודע.

    מסדר הנופלים
    חיים חפר

    הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר
    הם באים – שמות, פנים, עיניים – ומתיצבים אל המסדר
    הם באים בצעד גברי, חזקים ושזופים
    הם יוצאים מתוך המטוסים המרסקים ומן הטנקים השרופים
    הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר
    גבורים כאריות, עזים כנמרים וקלים כנשר
    והם עוברים אחד אחד בין שתי שורות של מלאכים
    המאכילים אותם סכריות ועונדים על צוארם פרחים
    ואני מביט בהם והם כלם שמחים
    אלה האחים שלי, אלה האחים.

    והם פוגשים זה את זה, עיניים שחורות וכחלות וחומות
    והם מזכירים זה לזה שמות וכלי נשק ומקומות
    ומוזגים זה לזה ספלי קפה ותה
    ומתפרצים פתאם יחד בקריאות: כיפאק היי!
    והם פוגשים בקהל הרבה רעים וידידים
    והמפקדים טופחים על שכם הטוראים וטוראים לוחצים יד למפקדים
    והם פורצים בשירה ומוחאים כפים
    ומקשיבים להם בהתפעלות כל יושבי השמים
    והפגישה נמשכת יום ולילה יום ולילה
    כי חבורה שכזאת לא היתה עוד למעלה
    ואז פתאום הם שומעים קולות מכרים ובוכים
    והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים והילדים והאחים
    ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים
    ואז מישהו מהר לוחש: סליחה, אבל היינו מכרחים
    נצחנו בקרבות וכעת אנו נחים
    אלה האחים שלי, אלה האחים.

    וככה הם עומדים והאור על פניהם
    ורק אלהים לבדו עובר ביניהם
    וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם
    והוא אומר בקול רוטט למלאכים הלבנים:
    אלה הבנים שלי, אלה הבנים.

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 24 ביוני 2010 at 6:19

    היי יולי. אני יודע שהדברים הבאים הם קצת מחוץ להקשר. אבל אחד הדברים היותר מרגיזים אותי שנכתבו על נופלים הוא המאקמה 'מסדר הנופלים' של חיים חפר. כמה מרגיז הוא המונופול שיש לחיים על זכרם של המתים וההאדרה שלהם. אותי זה מקומם, ולכן בזמנו כתבתי לו תשובה:

    כַּאֲשֶׁר אָמוּת בֵּין
    קִירוֹת נוֹפְלִים שֶׁל סִמְטָה
    אוֹ בַּקְּרָב בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ
    וְאוּלַי בְּלַהַט הַמִּטָּה הַמִתְהַפֶּכֶת.
    כְּשֶׁאָמוּת אֲנִי מוֹדִיעַ לְכָל חַי-
    אֲנִי מְצַוֶּה לָכֶם אֶת מוֹתִי
    וְלֹא אֶת חַיַּי.

    חַיַּי הֵם שֶׁלִּי וְלֹא שֶׁלָּכֶם
    וְאִם אֲנִי אֵינִי חַי אֶת חַיַּי,
    אִישׁ לֹא יִחְיֶה אוֹתָם בִּמְקוֹמִי.
    לָכֶן אֲצַוֶּה לָכֶם רַק אֶת מוֹתִי
    מוֹתִי וְלֹא אֶת חַיַּי.

    תִרְאוּ, אֵין בִּי שׁוּם חֲרָטָה
    עַל חַיַּי, עַל מוֹתִי הַקָּשֶׁה
    אוּלַי דַּוְקָא כֵּן, הָיָה בֶּאֱמֶת
    קָשֶׁה לְהָבִין שֶׁאֶחָד הַמָּוֶת
    וְרַבּוֹת וּמִסְתּוֹרִיּוֹת
    הַדְּרָכִים לְהַגִּיעַ.

    וְעוֹד מַשֶּׁהוּ –
    אֲנִי מַכִּיר הֵיטֵב אֶת נְטִיַּתְכֶם
    לְהִשְׁתַמֵּשׁ בָּנוּ בְּלִי לְכַבֵּד
    אֶת זְכֻיּוֹת הַיּוֹצְרִים.
    פִּתְאֹם אֶמְצָא עַצְמִי
    מֻנְצָח בְּאֵיזוֹ חוֹבֶרֶת, אֶהְיֶה
    קוּרְס מְזֹרָז לְאִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת.
    אַל תַּשְׁלוּ אֶת עַצְמְכֶם, אֵפוֹא,
    שֶׁיְּרַשְׁתֶּם אֶת חַיַּי, כִּי
    בְּמוֹתִי תִּמְצְאוּ רַק אֶת מוֹתִי
    מוֹתִי וְלֹא חַיַּי.

    כְּמוֹ בְּמַחֲזוֹר טֶבַע פִּלְאִי
    יִזְרְמוּ לָהֶם חַיַּי לַעֲרֵמַת
    מַעֲשֵׂי הַמֵּתִים בַּקְּרָב עַל הַחַיִּים
    שֶׁצִּוּוּ אֶת חַיֵּיהֶם לַמָּוֶת
    וְרַק אֶת מוֹתָם הוֹתִירוּ לַנִּשְׁאָרִים.

    לָכֶן זִכְרוּ
    בְּמוֹתִי צִוִּיתִי לָכֶם רַק
    אֶת עֻבְדַת מוֹתִי –
    אֲהָבוֹת שֶׁאָהַבְתִּי,
    כִּשְׁלוֹנוֹת שֶׁכָּשַׁלְתִּי,
    שִׁירִים שֶׁשַּׁרְתּי,
    סוֹד קֶסֶם חַיַּי בְּמוֹתִי
    שׁוּב לֹא יִהְיוּ לָכֶם
    לְעוֹלָם.

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 24 ביוני 2010 at 7:15

    תודה דודו. אין בינינו מחלוקת.

    ובכל זאת, נשאלת השאלה ההיסטורית האם אתה וגם אני, היינו יכולים לכתוב, ליצור ולשוחח, כאן היום, בשנת 2010, בעברית, ללא אותה רוח פלמ"חאית של תרומה לחברה (עד כדי מוות) בכדי להביא למציאות (היהודית) עולם טוב יותר. לא יודעת. אבל זו שאלה למרות היותה היפוטטית.
    ובכל מקרה, נראה כי הבעייה היא לא מה שכתב חיים חפר אז, אלא שממשיכים להתנהל כאן כאילו מלחמות הקיום לא הסתיימו. והן כל כך הסתיימו שזה נורא שלא מחליפים כאן דיסקט. ואתה ואני ורבים שכמותינו – הוא הדיסקט החדש שלא רוצים לראות.

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 24 ביוני 2010 at 9:08

    היי יולי. היכולת שלנו להתקדם במעלה המדרון החלקלק נובעת לעיתים מיכולתנו לזהות את הדברים, שפעם חשבנו שהם יפים ושווים התייפחות, והיום אנחנו מסוגלים לראות אותם כהוויתם ובכל מורכבותם.

    'יורים ובוכים' סיפק אותנו מחירבת חיז'ה דרך השבוי וכלה בשיח לוחמים. ירינו בכינו וראינו עצמנו כטהורים. הדמעות כבר רחצו לנו את המצפון המייסר. בשלב מסוים הבנו (ואני מסכים שה"הבנו" הזה כולל מעטים כל-כך שבינינו) שבנינו לעצמנו אחלה מנגנון לטיהור עצמי. כמה התפעלנו מעצמנו "שלפחות" אנחנו בוכים.

    אז היום (והיום הזה נמשך בשבילי משנת 82) לי זה כבר לא מספיק. אני/אנחנו חייבים להמשיך ולייצר לעצמנו עולם ערכים לא מכובס ולא מכבס. עולם ערכים והגדרות שמבהיר מה אנחנו עושים כאן באמת כדי שאפשר יהיה להימנע מלעשותו (נדמה לי שבחלק מהסרטים שלך את שותפה למשימה הזאת לייצר נקודת מבט נקיה מאבקות כביסה).

    לכן אני מעדיף להתבונן אל מלחמת השיחרור בעין פחות מתפעלת ומעריצה (אם כי מעריכה) אולי כמו המבט שמפנה אליה יורם קניוק. עין שרואה אותה לא רק כמאקמה על אנשים ששמחים להיות עם אלוהים שמלטף אותם בפינת הליטוף לשאהידים היפים שהקים בשבילם בשמים.

    אז כן, הקמנו מדינה במחירים איומים ונוראיים. והחלפנו את הרבנות המתנוונת בריבונות חדשה (והיום הרבנות כבר חוזרת ובגדול). ומרגע זה ואילך דאגנו לא להחמיץ אף בור כדי להיתקע בו מבחינת הניסיון להתמודד עם כל מה שלידת המדינה שלנו בניתוח קיסרי מרחם השואה חוללה למזרח התיכון. עכשיו הזמן (כבר הרבה זמן) להתחיל ולתקן.
    ואוי כמה שזה קשה בלי שותפים, כמעט.

    אהבתי

  • עידית  On 1 ביולי 2010 at 14:28

    לדודו – איזה משפט! "…עם אלוהים שמלטף אותם בפינת הליטוף לשאהידים היפים שהקים בשמיים." כן, זה ניסוח שמגחיך לגמרי את "מסדר הנופלים."
    אבל אי-אפשר להתעלם מהתום, מההתלהבות ללחום למען הקמת המדינה – בדיעבד אפשר להיות ציניים, אבל הם לא היו. גם לא יורם קניוק.

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: