גם אני, בני ציפר, לא אלך עם העדר

הבוקר, 9 במרץ 2016, פרסם בני ציפר את הטור האחרון שלו בעיתון הארץ.  הוא מבקש סליחה.  אני מקווה שהוא מבקש סליחה גם ממני. גם בי הוא פגע. אישית. מאוד.

הנה הפוסט המקורי שנכתב בדם לבי, במרץ 2010.  עברו שש שנים – של רפש. שמחתי לשמוע הבוקר, שהם הסתיימו.

—-

בני ציפר שלום,

אנחנו לא מכירים, אבל אני קוראת נאמנה שלך במשך שנים. קוראת אותך בהערצה.

במשך שנים אני מתבוננת באומץ הלב שלך, ומאחלת לעצמי להיות נאמנה כך לעצמי, בדיוק כמוך.  לדייק כל כך.  לדבר אמת.

במשך שנים, תמכתי (כמעט) בכל מילה שכתבת.  גם לא פעם הגבתי בפומבי בתמיכה.

אנחנו לא מכירים, בני ציפר. אולי טוב שכך. כי אולי כאשר מכירים, מתעמעם לו כושר השיפוט.

לאחרונה, עת כמה מחברותיי יצאו פומבי על העוול שנגרם להן, על ידי משורר ואיש רוח נערץ גם הוא, כאב לקרוא את דבריך שבעתיים.

הרי גם עצם הגילוי כאב נורא. (אתה יודע, הוא כתב על אחד מסרטיי ביקורת נפלאה במדור תרבות וספרות שאתה ערכת באותן שנים), אז מה זה היה לך כי הגדלת לעשות ולטייח בשטויות טענות של נשים רבות כל כך?

ואז, כאשר מופנית הביקורת אליך, אתה מנמק זאת ב: "אני מאמין שעשיית שפטים בזולת היא דבר שגורע מן האנושיות שלך ומדביקה עליך את התכונות של הרוע שניסית לחסל אצלו".

האומנם זה אתה בני ציפר?

הזה אתה, שקראתי כל השנים, שניסה לחסל כל כך הרבה רוע?

לא יכול להיות.  לא יכול להיות.

או שאתה פשוט לא קוהרנטי בני ציפר.

נראה כי זה אתה שהתבלבלת.

נראה שזו לא אני שהתבלבלתי, ולא אחיותיי.

ואולי ככה זה עם מורים רוחניים; הם חלק מאשליה שסופה להתפוגג כלא הייתה.

עצוב. אבל עדיף מפוקח.

גם אני בני ציפר, בעניינך, לא אלך עם העדר.