היה זה יום שמש נדיר בלונדון חודש אוגוסט 1978. הגענו אז, צוות אל על ממונטריאול ללונדון, למנוחה של לילה כדי להמשיך למחרת הביתה, לישראל. מייד שירדתי מהאוטובוס ראיתי אותו מסתכל עלי בשנאה. הסתכלתי חזרה, חשבתי שילך. הוא לא הלך והמשיך להסתכל עלי בשנאה. עצרתי דייל בכיר וביקשתי שיסתכל. "תראה אותו, הוא נראה לי חשוד". "תפסיקי, זה סתם", הוא ניסה להרגיע. המשכתי להסתכל עליו והצבעתי בחוסר נימוס חשבתי שיעזור אבל הוא הלך ונהיה עצבני יותר ויותר.
החלטתי להיעמד מאחורי האוטובוס כך שאם יפתח באש לא אהיה בטווח הירי שלו. יהודית ארנון עמדה לידי וחיכינו למזוודות. "אם הוא יירה", חשבתי לעצמי, "היא תחטוף אותה" אבל לא אמרתי מילה. הרי כבר אמרו לי שאני היסטרית או סתם הוזה. כשראיתי את תת-המקלע יוצא מהתיק, רצתי לצדו השני של הרחוב. הדייל הבכיר צעק "תרוצו, הוא באמת מחבל" אך מעטים ידעו במה מדובר. היריות והפיצוצים החרידו את מנוחת צהריי יום ראשון ברחוב DUKE במרכז לונדון. מצאתי מחסה תחת מכונית בריטית נמוכה במיוחד והנחתי את תיקי הדיילת מסביבי כחומה של צמר גפן. על הכביש התגלגלו גלילי דינמיט והתפוצצו ברעש מחריש אוזניים. שכבתי שם רועדת מפחד, מתפללת לאלוהים שייתן לי לחיות ומתכננת איך אעיף בחזרה את הדינמיט כשזה יגיע אלי. השקט בישר טוב. הרמתי את עיניי מהכביש וראיתי דיילים יוצאים מדלת המלון לכביש. צפירות אמבולנסים ומכוניות משטרה פילחו את הדממה. הבנתי שאפשר כבר לצאת ורצתי לעבר המלון מכסה את עיניי לא לראות את הזוועה. ניגשתי לדייל הבכיר ואמרתי לו שוב ושוב "אמרתי לך, אמרתי לך, אמרתי לך…" והוא ענה: "כן, את אמרת לי".
עמדנו בחלון הקדמי של בית המלון מביטים החוצה לאוטובוס המחורר מיריות. גבר שאינני מכירה הועלה לאמבולנס. ביקשו לפנות גם אותי כי ירד לי דם מהזרוע אבל לא הסכמתי. המחשבה שאהיה בין אנשים זרים הייתה בלתי נסבלת לעומת הדם מהזרוע. כשרופא המלון ביקש לתת לי זריקת טטנוס, הסכמתי, אבל מאוחר יותר, לעת ערב, הלכה הזרוע והתנפחה והסכמתי ללכת לבית החולים ולתת למנתח להוציא רסיס מזרועי. ביקשתי את הרסיס לזיכרון, אבל הוא נשאר לעדות.
צלם: עוזי קרן
בְּלוֹגאִישִׁי 