רק תאמרי לי, מיצי אהובה, מה עושים

פיללתי להפוך אותך לחתולת בית במעבר לדירה ביפו מהבית עם החצר בהדר יוסף . במשך ארבעה שבועות חשבתי שהמטמורפוזה שתכננתי לך עובדת ממש; למעט חצי יום אחד שנעלמת אחרי שקפצת, או נפלת, מהחלון ללא תכנון מוקדם, קיבלתי הרגשה שטוב לך, אפילו מאוד.

אני יודעת שהגעת מבחוץ כאשר אימצת אותנו לפני שש שנים, וגם אחרי שהשתלבת בתוך הבית, מעולם לא ויתרת על החיים בחוץ.  רק חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים בבית ובחוץ, אולי יתאים לך עכשיו רק בית. אבל בימים האחרונים ביקשת משהו שלא היה ברור מה הוא ואפשר היה לראות שאת לא מרוצה; צופה בערגה מהמרפסת בקומה הראשונה לעבר העולם שם בחוץ.  כשהחלטת לבסוף לקפוץ מהמרפסת בלילה הקודם, חשבתי שתשובי לעת ערב.  ואכן, לאחר החשיכה, חזרת אבל בשום אופן לא רצית להיכנס לבניין וחזרת כלעומת שבאת; כנראה, לבית החדש שלך במגרש הריק מרחק שני בתים מכאן, לחברת החתולה הג'ינג'ית הנחמדה וזו הלבנה המיוחדת.

באתי, שאלתי, ביקשתי, התחננתי שתבואי הבייתה אבל את לא רוצה. הבוקר, כאשר הבאתי לך אוכל ומים, הסתכלת לי ישר בעיניים וכאילו אמרת, תודה על האוכל, עכשיו את יכולה ללכת. אני לא רוצה לבוא אתך.  הלכתי לדרכי ואחר הצהריים, הבאתי לך שוב אוכל ,והפעם, בלי לבקש ממך לבוא איתי;  שמחתי רק לראות שאת אוכלת.  אחרי החשכה, כאשר באתי לאסוף את כלי הפלסטיק הריקים, אמר לי השכן הנחמד לא לדאוג כי בטח תוך כמה ימים תכירי את העולם שבחוץ ותרצי לחזור הביתה.

אז למרות שאני מחכה לך, יותר חשוב לי שתישארי נאמנה לעצמך; אני מאמינה בנאמנות לעצמנו, וגם שהלב שלי שבור ואני אובדת עצות , זכותך לבחור את החיים שאת רוצה.  במשך שש השנים, מאז אימצת אותנו מבחוץ, ונאספת אל ביתנו, לא הפכת לחתולת בית והיה זה רק החלום שלי; להפוך אותך לחתולת בית. אבל רק תאמרי לי, מיצי אהובה, מה עושים עם הלב הקרוע? איך מתגברים על הכאב? על הגעגוע.