בין בגדאד לרמת גן

שאול סלע,  המגיב למה שאני כותבת כאן ומנהל שיחה שמעניינת אותי, כתב לאחרונה סקירה על ספרה של ד"ר אסתר-מאיר גליצנשטיין, בין בגדאד לרמת גן, בהוצאת יד יצחק בן צבי, 2009. הזמנתי את שאול להעלות את הפוסט שפורסם לראשונה בקדמה בניהול סמי שלום שיטרית והעורכת איריס חפץ גם כאן. 

בין בגדאד לרמת גן   מאת: שאול סלע

עיראק אשר שימשה בית ליהודים במשך 3000 שנה, חרוטה בתודעה כארץ אוכלת יושביה, ואיני מכיר מישהו שרוצה להתגורר שם.  ב – 1941, בחג השבועות, פרץ בעיראק הפוגרום הנורא שידוע בשמו הפרהוד. בפוגרום זה נרצחו 150 יהודים. בעקבות הפרהוד פנו צעירים יהודים לשתי תנועות שעסקו במאבק להגנת יהודי עיראק. האחת הייתה התנועה הציונית שהודרכה על ידי שליחים מפלסטין/א"י, והשניה היתה התנועה הקומוניסטית בה היו חברים יהודים וערבים. היהודים בתנועה הקומוניסטית ראו את עצמם שייכים ללאום הערבי ופעלו יחד עם חבריהם למען כלל האוכלוסיה; יהודים וערבים כאחד. וכך, יצאו פעילים קומוניסטים ופעילים ציונים לשכונות היהודיות של בגדאד להגן על תושביהן ב- 14 למאי 1948.

ב – 1951-1950 גורשו היהודים מעיראק בנסיבות שהמחברת מרחיבה עליהם את הדיבור, ואני נמנע לפתח את הנושא . הממסד, קרי מפאי, והיהודים העיראקים הציונים, שזכו לתיגמול על ידי הממסד, דחפו את הנראטיב שקליטת יהודי עיראק הם "סיפור הצלחה של המפעל הציוני". היה גם נסיון לרתום את ההצלחה היחסית של קליטת יהודי עיראק בישראל כהוכחה לכך ש"המרוקאים הגיעו ממרוקו עם נחשלותם". למעשה, מדובר בנראטיב שיקרי שמשרת את העיראקים הציונים שהפנו עורף לאחיהם שהופלו בגלל מוצאם. הפעילים הציונים היו נתונים בין נאמנותם למפאי שהם היו שלוחיה, לבין אחיהם עולי עיראק שסבלו מהאפליה העדתית שהוכחשה על ידי הממסד, ובוצעה על ידי פקידות  מזרח אירופאית.

האפליה העדתית עמוד 136: עולי עיראק חוו על בשרם את היווצרותה של החלוקה האתנית מעמדית בתקופת שבתם במעברות כאשר הישוו את מצבם לזה של עולי רומניה, שהגיעו לארץ איתם אך הקדימו לצאת מהמעברות והקדימו להשתלב בתעסוקה קבועה. עולי עירק הבינו שהשלמה עם המצב תחרוץ  את גורלם ותמקם אותם ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית. שנותיהם במעברות התאפיינו על כן במאבק מתמיד לשיפור תנאי חייהם. במיוחד בתחומים הבוערים : עבודה ודיור.

את מקומם של הציונים העיראקים, שלא יכלו ולא רצו בגלל נאמנותם למפאי להילחם באפליה נגד המזרחים, תפסו הפעילים הקומוניסטים היהודים, שלמעשה ראו את עצמם כעיראקים לכל דבר אבל הגיעו בגלל שהמשטר העירקי רדף אותם. הם כבר היו למודי ניסיון במאסרים ועינויים תחת השלטון העיראקי. כפי שציינתי, הם ראו את כלל האוכלוסיה בעיראק כאוכלוסיה שיש להיאבק עבורה ועשו זאת במסגרת משותפת יחד עם הקומוניסטים הערבים. במאבקים אותם הובילו הפעילים הקומוניסטים, הם עמדו מול מפאי המושחתת שלא היססה להפעיל בעלי אגרוף ואת המשטרה כנגד פעילים למאבק חברתי. מפאי ניסתה לשבור את המפלגה הקומוניסטית (קול העם) וכאשר בריוני מפאי תקפו פעילי זכויות אדם המשטרה נעלמה מהמקום.

בעמוד 216 כותבת המחברת: "הפעילות הבולטת ובעלת החשיבות הרבה יותר בטווח הרחוק הייתה הסיוע שהגישו הפעילים הקומוניסטים יוצאי עיראק לאנשי המעברות בארגון שביתות והפגנות הקשורות בבעיות היום יום הבוערות. חיים רוקח, ראש מדור הקליטה של מפאי, ציין כי מק"י בניגוד למפ"ם אינם מדברים על רוסיה וסטאלין במעברות. את זה עושים מפ"ם. אנשי מק"י מדברים אל ליבם של אנשי המעברה. הם פורטים על נימים המדברים אל נפש האדם במעברה כגון : שאלות מים,צריפים,עבודה וכו.

מאבקם של יהודי עיראק למגורים במרכז ולא בפריפריה בהנהגת הקומוניסטים נחל הצלחה והוכיח את עצמו. הפעילים הקומוניסטים עצמם לא זכו לתהילת עולם. המפלגה הקומוניסטית הישראלית שהיתה בעצמה מנגנון בירוקרטי לא נתנה לקומוניסטים היהודים דריסת רגל. יהודי עיראק עצמם, שחיו תחת משטר עוין החל מ- 1933 ועברו רדיפות של השלטון הערבי בעיראק, לא רצו ולא יכלו להתריס יותר מידי נגד הכוחנות של מפאי. גם הזהות הערבית איתם הגיעו יהודי עיראק היתה לצנינים בעיני הממסד. הזהות הערבית היתה אבן ריחיים על צוארם  של יהודי עיראק ובסיום המאבק הפסיקו הקומוניסטים את פעילותם ועשו לביתם.

על המאבק של עולי עיראק נגד היישוב בפריפריה עמודים 126 127: בחינת ההשלכות של קביעת איזורי התמקמות על המשך הקליטה ממרחק של יובל שנים מלמדת שמנקודת ראותם האישית, התועלתנית, היטיבו עולי עיראק לפעול. המגורים בתל אביב אכן היו עדיפים ממגורים באזורים מרוחקים בכל תחומי החיים. העיר הציעה להם מבחר של מקומות עבודה לגברים וגם לנשים ובשכר גבוה יותר מבפריפריה, אפשרות לרכוש השכלה בכלל והשכלה איכותית בפרט וצמצום התלות במוסדות המיישבים. אפשרות הקידום האישיות היו גבוהות לאין שיעור, בוודאי ביחס להתיישבות בערי עולים בפריפריה או במושבים.

את מאבקם של יוצאי עיראק על נטישת הפריפריה ועל התיישבות בערים הוותיקיות במרכז הארץ ניהלו אלפי אנשים אשר ביקשו כפרטים לשפר את סיכויי קליטתם בישראל. מאחורי פעולות אלו לא עמדו מודעות חברתית או פוליטית: שום ארגון ושום אידיאולוגיה לא הינחו את העולים והם לא מרדו במדיניות פיזור אוכלוסין וההתיישבות החקלאית, ואף לא ביקשו לשנותה, להפך, רבים מהם אימצו את הערכים החלוציים כאידיאלים ראויים להערצה, אך הבינו שהגשמתם תוביל אותם אל מעמד חברתי נחות, בדומה לכפריים הערבים בעיראק, ובהיותם עירונים הם סרבו לשנות את אורח חייהם, את עיסוקיהם ואת מעמדם החברתי. בדומה ליוצאי אירופה הם הותירו את המשימות הלאומיות לאחרים.

ספרו של סמי  שלום שיטרית, "המאבק המזרחי בישרל 1948-2003", סוקר מבחינה סוציולוגית והיסטורית את כלל המאבק המזרחי בישראל. ספרה של ד"ר מאיר-גליצנשטיין משלים את הזוית מהצד העיראקי של המאבק, ושני הספרים גם יחד מוכיחים שהיה דיכוי מזרחים על בסיס אתני.  בניגוד לדעה הרווחת על "ההצלחה" העיראקית עקב היותה משכילה, מספרת לנו המחברת שהדור השני והשלישי של עולי עיראק פיגרו בהשיגיהם גם אחרי הדור הראשון שהגיע ארצה וגם אחרי הדור השני והשלישי של העולים האשכנזים שהשיגיהם היו גדולים מהשגי הוריהם.

בעמודים 183 184 כותבת המחברת: לא זו  בלבד שהגברים יוצאי עיראק לא הצליחו להדביק את פער ההשכלה בינם לבין יתר האוכלוסיה אלא שבקרב הדור השני חלה נסיגה ניכרת בהשוואה לכלל הגברים היהודים. במפקד 1995 נמצא שבין הגברים יוצאי עיראק 22.6 אחוזים הם בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ומעלה לעומת 37.2 אחוז בקרב כלל הגברים היהודים.

המחברת מביאה את הסבריו של יעקב נהון בעמודים 183 184: ואכן קשיי הקליטה פגעו באפשרויות הלימודים של העולים הצעירים, רבים מהם כאלה שללא ספק היו ממשיכים בלימודים תיכוניים ועל תיכוניים בעיראק. סיבה נוספת היא החינוך המקצועי שהונהג בבתי הספר התיכוניים מאז שנות השישים ואשר לתוכו תועל חלק ניכר מן הנערים בני עדות המזרח בלי  קשר ליכולתיהם הלימודיות.

הצלחתם היחסית של עולי עיראק ביחס למזרחים האחרים נובעת מיישוב הפריפריה בעולים מזרחים במיוחד מצפון אפריקה, בעוד עולי עיראק לא נמנו על מיישבי הפריפריה. העיראקים ניהלו מלחמת חורמה במזימה לשלוח אותם לפריפריה ואילו העולים האשכנזים לא היו צריכים להיאבק כי הם "קיבלו פטור" מביצוע "משימה ציונית" זו. יתרונם של העולים העיראקים על פני העליה הגדולה מצפון אפריקה בפילוס דרכם בחברה  ועל מגורים באיזור המרכז לא נבעה מהנרטיב השיקרי אותו מפיץ הממסד בגין "נחשלות המרוקאים", אלא שבגלל הסכם בין ממשלות ישראל ועיראק יצאו 100,000 יהודים בתקופה של 6 חודשים ונוצרה קבוצה שסייעה לעולים מעיראק לנהל מאבק מוצלח על מקום המגורים. את מספר היוצאים מצפון אפריקה ויסתו השלטונות על ידי פריסת היציאה לתקופה של 15 שנה וכך כפו עליהם מגורים בפריפריה שהבטיחה נחשלות לעומת מגורים במרכז שהבטיחו סיכוי להצלחה.

כותבת המחברת בעמודים 380-381: כללית היטיבה העליה הגדולה של ראשית שנות החמישים עם האשכנזים. בפני הותיקים היא פתחה משרות שלטוניות רבות שבתקופת המנדט היו בידי פקידים בריטים וערבים, ומשרות רבות נוצרו עם גידול האוכלוסיה ועם הצורך בקליטת המוני העולים החדשים. תקופה זו האיצה את עלייתם בסולם הכלכלי והחברתי. שליטתם בממסד אפשרה להם לעזור לבני עדתם העולים החדשים מאירופה להשתלב בתפקידים זוטרים במוסדות המדינה, בסוכנות היהודית, בהסתדרות העובדים ובמפלגות וגם במקומות עבודה אחרים. קליטתם התעסוקתית של העולים האשכנזים האיצה את יציאתם ממחנות העולים ומן המעברות ואת מעברם לדיור קבע. קליטת המזרחים באותן שנים היא בבואתה המהופכת של קליטת האשכנזים .שנים רבות הם סבלו מבעיות תעסוקה קשות, רבים מהם הועסקו בעבודות יזומות ומרבית המובטלים באו משורותיהם. כאשר זכו לפתרון דיור, באוהל, במעברה או בשיכון בעיר, היה המקום צר מלהכיל את משפחותיהם מרובות הנפשות. חייהם התנהלו בצפיפות רבה שהקשתה את קיומם של חיי משפחה סדירים. הם נשארו במעברות עוד שנים רבות אחרי שהאשכנזים נחלצו מהם, ורבים מהם הגיעו לבסוף אל שכונות המצוקה בערים הגדולות. גם מדיניות פיזור האוכלוסיה הוחלה בעיקר על העולים מתימן, מפרס ומצפון אפריקה וכמעט לא נגעה לקבוצות האוכלוסיה החזקות יותר והמרושתות יותר שהגיעו מאירופה. מדיניות זו הגיעה לשיאה עם בואו של גל העליה השני של עולי צפון אפריקה באמצע שנות החמישים. הפריפריה היתה אז האפשרות היחידה שנפתחה בפניהם ולמעשה נאכפה עליהם. התיחום העדתי קיבל ביטוי במישור הגיאוגרפי והחברתי כאשר מרבית יוצאי אירופה התרכזו ביישובים ותיקים במרכז הארץ בעוד מרבית תושבי הפריפריה ושכונות המצוקה נמנו על ארצות האיסלאם

ומוסיפה המחברת  בעמוד 128 על הקורבן אליו נפלו יוצאי צפון אפריקה: לעומת זאת במחצית השניה של שנות החמישים הקפיד הממסד על היקף מצומצם של עולים מצפון אפריקה באמצעות מדיניות הסלקציה, ובכך שמר בידיו יכולת לפקח ולשלוט על תהליכי ההתיישבות. המדיניות שניהל היקשתה מאוד את עזיבת הפריפריה, גם לאותם עולים שבנסיבות אחרות היו יכולים לעשות את דרכם אל היישובים הותיקים שבמרכז הארץ.

איך עבדה האפליה עמודים 118 – 119 תופעה זו של מאבק להשגת מגורים בעיר הגדולה, או בסמוך לה, לא אפיין את עולי עיראק בלבד, אלא את מרבית העולים ובראשם העולים מפולין. אלה בלטו במאבקם העיקש על מגורים בתל אביב. סופר מעריב שביקר במחנה 'שער עליה' כתב: 'אחד הפקידים שח לי שמבין עשרות עולים אשכנזים הצליח לרשום למעברות במשך היום 4-5 משפחות בלבד. הנותרים הסתננו מבין האצבעות'.

עמ 119 התנגדותם של העולים האשכנזים להתיישבות בפריפריה עמדה גם היא בדרכם של מגשימיה של תוכנית פיזור האוכלוסין. …אך בראשית 1950 כבר קשה היה למצוא בקרב עולי אירופה מועמדים להתישבות, ועתה ביקשו העולים את העיר הגדולה תל אביב או חיפה. אלא שאם העדפותיהם של עולי פולין נתקבלו בממסד באכזבה – אותן העדפות של עולי עיראק נתקבלו בתרעומת. את עולי פולין ניסו לפתות בהצעת תנאים טובים יותר, את עולי עיראק פינו באיומי משטרה.

תודה מיוחדת לאיריס חפץ שעזרה לי להביא חומרי גלם שהיו תהו ובהו לרשימה שאני רוצה מאוד בתפוצתה. ראויים לציון פרופ אלה שוחט,פרופ יהודה שנהב,נעים גלעדי (חלסצ'י) ,ד"ר הני זובידה וכל הפעילים המזרחים שספגו ביקורת נוקבת בזמן שההיסטוריה של יהודי עיראק היתה תורה שבעל פה והגיעה שעתם לרוות נחת כאשר עמדתם זכתה להכרה. תודה לגדעון גלעדי ז"ל על איסוף החומרים. ולבסוף תודה לכל הפעילים הקומוניסטים הלוחמים לזכויות אדם שהידועים בהם הם שמעון בלס, אליהו עזר, סמי מיכאל, סמיר נקאש ומשה חורי.

שאול סלע, 2009.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שלומי  On 30 בדצמבר 2009 at 22:40

    אימי ז"ל חוותה על בשרה את הפרהוד, שכנים ערביים הצילו אותה מהחרב כשהם צועקים זו בת דודתנו זו אחותנו. אבי היה פועל בניין כשאימי הייתה מתלוננת על כך שאין מספיק כסף, היה אומר לה בגאווה שהוא בונה את ארץ ישראל. 2 דודי מצד אבי אחד מהם היה סגן מנהל בית ספר תיכון בטבריה והשני מנהל אדמנסטרטיבי בכפר הנוער "מאיר שפייה" שניהם היום בפנסייה. אותי שלחו לתיכון ללמוד מכניקה עדינה.
    אני טעות של המערכת, אני יכולתי להיות טעות טרגית של המערכת אבל החלטתי שלא במודע להיות את מה שאני היום.
    מה שאני מתעב במיוחד זה אנשים שבוכים על מר גורלם ולא קמים ועושים מעשה!!!
    שנה אזרחית טובה ושקטה לכולם

    אהבתי

  • יולי  On 31 בדצמבר 2009 at 9:33

    מעניין לקרוא על השורשים שלך, שלומי…מי היה יודע…
    חיכיתי שאול יענה לך כאן ובאין מענה העתקתי את התשובה שלו מפייסבוק למגיב אחר כי חשבתי שהיא מעניינת ואולי גם רלוונטית למה שאתה כותב כאן:
    אסתר מאיר-גליצנשטיין
    מאיר שם נישואין גליצנשטיין שם נישואין

    הספר מוקדש לאמא צביה גליצנשטיין
    לאביה מרדכי(מקס) גליצנשטיין ז"ל…
    לסבתה וסבה עזויזה וששון חכם ז"ל שעלו מעיראק לישראל ב1949
    לסבתה קאתי גליצנשטיין ז"ל שברחה מווינה ללונדון ב1939
    לסבה לודוויג ליצנשטיין הי"ד, שנשלח מוינה למחנות ההשמדה ב 1942

    אסתר מאיר גליצנשטיין כתבה באתר של אוניברסיטת תל אביב על הפרהוד וחקרה את פעילות המחתרת הציונות בעיראק

    אסתר מאיר גליצנשטיין עבדה או עובדת עם המרכז למורשת יהדות בבל
    המחברת קיבלה גישה לארכיון הציוני,המרכז למורשת יהדות בבל,ראיינה אנשים שחוו את התקופה וקיבלה תקציב מחקר שאיפשר לה להתפנות ל 3 שנות מחקר

    ספר מומלץ לקריאה שלא כותב על "יהודי גולת עיראק" אלא עוסק בחבלי הקליטה בישראל. מורתנו הפרופ חביבה פדיה היא שמשמרת את הפיוט והמסורת ויסדה את אנסמבל היונה

    אהבתי

  • שאול  On 31 בדצמבר 2009 at 10:51

    כאשר אביך עבד בבנין בסוף שנות ה 50 תחילת שנות ה 60 פועל בנין הרויח יותר מאשר פקיד בממשלה או פקיד בקופת חולים.לא ברור אם אביך קיבל עליו את הישראליות "וטבל לציונות" או אמר את הדברים בציניות.

    לגבי "תיעוב של אלה שמתבכיינים ולא עושים מעשה" גם כאן אפשר לפרש בשני אופנים.
    אפשר להגיד שמי שנפל או הופל לבור, "מתבכיין" ולא יודע לטפס הוא טפיל (ראה ערך אליסיה רוזנבאום-איין ראנד). מי שמקבל גישה פרשנית זו מטיל את "הייעוד" של לעשות מעשה על מזרחים ולא על אשכנזים ששוחררו מצרה זו.

    פרוש שני של לעשות מעשה הוא דוד בן הרוש ממרד ואדי סאליב,סעדיה מראציאנו ממרד הפנתרים,נעים חלאסצ'י שהסתכסך עם כל העולם ובודאי הפעילים הקומוניסטים שהוזכרו בפוסט.

    אחת המטרות של הפוסט היא כיפוף ההיסטוריה על ידי הציונות לשם תעמולה. ראה את הסרט JAFFA של אייל סיון לניכוס התפוז הפלסטיני לצורך תעמולה הציונית. ו שיוך העליה הראשונה לבילויים.

    מתוך ויקיפדיה על העליה הראשונה

    הספירה המקובלת (על פי ההיסטוריוגרפיה הציונית) של עליית יהודים לארץ ישראל ממניעים ציוניים לפני קום המדינה, מתחילה בגל ההגירה שהחל בשנת 1881. המניעים העיקריים של רוב המהגרים היו רצונם לשפר את מצבם הכלכלי, ובריחה מהסביבה האנטישמית העוינת בה הם חיו.
    לעומת הספירה המקובלת, יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות המדינית, נשאיה של אידאולוגיה שהנצה בסוף המאה ה-18, חרגה מגדר אוטופיה והפכה לתוכנית מעשית שהוגשמה, אומנם לא במספרים גדולים, לאורך כל המחצית הראשונה של המאה ה-19. זרם בלתי פוסק של תלמידיהם של ר' יהודה ביבאס ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי עלו ליפו ממרחבי האימפריה העות'מאנית והפזורה של היהודים מגורשי ספרד, במרכז אירופה. ביפו פרנסו עצמם תחת להיות לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, (בניגוד לבני היישוב הישן שנסמכו על מנגנון החלוקה), והכינו את התשתית הרעיונית, החברתית, המוסדית והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו ארצה ברבע האחרון של המאה. לפי אסכולת 'המקדימים', עליית ה'תלמידים' היא הראויה להקרא 'העלייה הראשונה'.

    הנרטיב הציוני הרווח מתעלם מעליות אלה, לא בשל אופיים הלא הציוני, או בשל גודלן (גודלה של עלייה מעולם לא היווה מכשול בפני מעצבי המיתוס הציוני ולראייה תנועת ביל"ו, שלא כללה יותר מכמה מאות של פעילים, שרק חלקם עלו לארץ ורק עשרות מהם נשארו בה, ובכל זאת הודגשה תרומתם ליישוב המתחדש לכדי ממדים של סיפור מכונן), אלא כיוון שזו דרכם של יוצרי תודעה [נרטיב], (במקרה הזה, יוצאי מזרח אירופה, בני הציונות הסוציאליסטית החילונית), להתעלם מנרטיב מתחרה שמאיים על ההגמוניה.

    אהבתי

  • יולי  On 31 בדצמבר 2009 at 11:24

    ובהמשך ואף תמיכה לדברים של שאול כאן, הנה לינק לספרו (ובו דבריו) של סבא רבא שלי – יוסף אליהו שלוש שנולד ביפו ב – 1870

    http://readingmachine.co.il/home/contribs/1110530979

    אהבתי

  • שועי  On 31 בדצמבר 2009 at 14:52

    אקדים תודה ליולי על האכסניה המארחת

    שאול, אנו בני דור אחר כנראה, משום שגדלתי בגבעתיים וברמת גן בחברה בה דרו יחדיו בני עדות המזרח, עראקים, מרוקאים ותימנים עם אשכנזים. כילד וכנער, היו לי חברים בני כל העדות ולא חשתי באפלייתו של איש. הפעם הראשונה בה גודפתי בשל אשכנזיותי (נניח, כי שורשיה הההיסטוריים משפחת אבי הם באיטליה, ולפני כן בצפון אפריקה או בספרד) היתה על ידי חבורת נערים אלימים מרמת עמידר, או כאשר בהקמת גרעין נח"ל (שהתפרק לבסוף) נוכחתי במו עיניי בעוינות בלתי שכיחה כלפי בני אדם בשל שם משפחתם, מצד בני קן הנוער העובד בפרדס כ"ץ

    אגב, משפחת סבי מצד אמי, בעלותה מליטא, שהתה זמן מה במעברה, ספגה את אותם קילוחי די.די.טי ואם קיבלה דירת חדר ליותר מעשר נפשות (למשפחתו הקטנה ולאחיו ששרדו את השואה), היה זה ב"שטח הגדול" של יפו, שבאותו עת לא היה מקום בטוח לגידול ילדים. וזאת על אף, שסבי היה פרטיזן לוחם בנאצים שפרטי גבורתו היו מוכרים ומדווחים ואף פורסמו בעתונות של שלהי שנות הארבעים, ואף היו לא אחים ואחיינים שהקדימו לעלות ארצה, ונטלו חלק במלחמת השחרור בשיירות לירושלים, בפלמ"ח ועוד עשרים שנה לפני כן בגדוד העבודה.

    אני מניח שהיו תופעות חמורות של אפליה עדתית בעניינים מקצועיים ועל ידי פקידוּת המדינה, כמו שבאותם שנים היתה גם אפליה על רקע פוליטי. אני גם חייב להודות שבשנים האחרונות אני נתקל דווקא יותר ויותר באפליה תרבותית, שאפשר שגם הניעה את אנשי מפא"י בשעתו, קרי: העדפת התרבות האירופאית המערבית הקרתנית על פני כל תרבות אחרת.
    יש להזכיר כי שנות החמישים לא היו שנות הדקה של התרבות הבבלית והמע'רבית לבדה, אלא גם שנים של השתקה והדרה של ניצולי שואה דוברי אידיש, שתרבותם הועלמה כמעט כליל, ואף תרבות הלאדינו-אספניול, על אף עשיריה הגדולים, הועלמה כמעט כליל מן הנוף התרבותי הישראלי באותן שנים.
    אגיד לך בדיוק מתי נוכחתי לראשונה בחיי באפליה. היה זה בגיל 16-17 כאשר נסעתי לבדי בחופש הגדול לפסטיבל רגאי בדרום הארץ, והאוטובוס משום מה התעכב ארוכות באופקים (משום תקלה כלשהי). לראשונה בחיי שוטטתי אז באופקים (מדובר בקיץ 1989 כמדומני) ובאיזה שלב
    אני זוכר, שפרצתי בבכי. בכיתי על שאיש לא סיפר לי שישנה 'ישראל שניה' וכי ישנם אנשים
    שנגזר עליהם קיום של הדרה בדמוקרטיה הליברלית לכאורה, שלנוּ.

    אבל איני בטוח האם את אותם הדברים ניתן לומר על הקהילה הבבלית-עראקית העניפה, שבחלקיה הגדולים, ישבה גם אז, בשנות השמונים, בשכונות המבוססות יותר של רמת גן, לאו דווקא בסלמה ג, פרדס כ"ץ או רמת עמידר.

    רבים מילדיה היו חבריי אז.

    אהבתי

  • שועי  On 31 בדצמבר 2009 at 14:54

    היו לו אחים
    והדרה במקום הדקה

    אהבתי

  • שאול  On 31 בדצמבר 2009 at 15:28

    1. אשמח מאוד אם בקרב יוצי אשכנז יימצאו אנשים כמו פרופסור חביבה פדיה,סמי מיכאל ושמעון שיחזירו את עטרת אבותיהם בכל מקום ומקום ובכל אתר ואתר ליושנה. כאשר למדתי בבר אילן שוחחתי מידי פעם עם חוקר החסידות יצחק אלפסי והוא אמר לי שחלק גדןל מהחומרים מהם עשויה החסידות באו ממרוקו. מחקריהם של פרופ יהודה באוור,פרופ דינה פורת ופרופסור אניטה שפירא אינם מספקים ובוודאי שלא היידישפיל.

    2. כמו הבחורים מארץ ישראל שנסעו לספרד מיקדתי בפוסט את סיפורם המופלא של הבחורים הקומוניסטים העירקים יהודים וערבים. בחורים שהאמינו בתיאוריה הקומוניסטית שהכזיבה אבל כלוחמים למען החברה ולמען צדק חברתי הם דגל ועמוד האש.

    בחורים כמותם חסרים לנו היום

    3. כמו שניסו להשכיח את מארק אדלמן מההיסטוריה אני שב ומעלה את הסכנה שגורם השימוש בשיכתוב ההיסטוריה. מי שמנסה לשכתב את ההיסטוריה יביא עליו את ברכת המינים.

    אהבתי

  • שלומי  On 31 בדצמבר 2009 at 16:46

    אני לא ממש מבין על מה נושא השיחה
    אולי בגלל שאין לי בגרות ואף לא תואר.

    אבל אני כן מבין שהאתיופים של היום הם עדות המזרח של אז. ולכן אולי במקום לנסות להבין מה היה ומי צודק, נפנה את משאבנו אל אחינו כהי העור. על מנת שלא נמצא אותם עוד ארבעים חמישים שנה, מתכתבים באינטרנט כמונו ממש עכשיו.

    אהבתי

  • דודי  On 31 בדצמבר 2009 at 18:26

    את הנרטיב האנטי-ציוני הזועם על-פני הנרטיב הציוני. אני לא חושב, שהוא קרוב יותר לאמת, ושהוא מונע יותר מחיפוש אחר האמת ולא מחיפוש אחר אישוש לדעה קדומה.

    האמת נמצאת בין הקטבים – ולא בהכרח באמצע.

    אהבתי

  • שאול  On 31 בדצמבר 2009 at 18:47

    דודי – אני לא הצגתי נרטיב אנטי ציוני.
    כתבתי בפרוש שהיה גרוש,היה פרהוד ושעיראק היא לא מדינה לחיות בה.מי שדוחף בדרך כלל את השינויים הם "הפסיכים","הבוגדים" והפוסטקולוניאליסטים. נכון שתיאורית הפצצות בבית הכנסת מסעודה שםטוב הזיקה יותר ממה שהועילה אבל עד שבאה אסתר מאיר-גליצנשטיין אלה שוחט,נעים חלסצ'י ויהודה שנהב הם אלה ששמרו על הגחלת. הרשת מלאה דברי שיטנה על סמי שטרית אבל הוא שעשה סרטים והוא שכתב מחקר אדמי. בודאי שאני חולק על חלק גדול מדעותיהם של שנהב ,שוחט ושטרית אבל אני מוריד בפניהם את הכובע.

    שלומי – היתה שונות רבה בין היהודים שהגיעו מתימן,עיראק,לוב ,איראן וכורדיסטאן. היתה שונות רבה בין יהודי בגדאד לבין עצמם.

    משום כך אי אפשר להגיד שעדות המזרח של אז היו האתיופים של היום. יש בנינו מחלוקת בקשר לעיסוק בנושא מה היה ומי צודק.

    אהבתי

  • שלומי  On 31 בדצמבר 2009 at 19:59

    בדיוק על זה אני מדבר
    אולי מספיק עם המחלוקות בטח עכשיו בגיל המופלג איש לא יודה שהוא טעה. יאללה להביט קדימה ולא לאחור.

    אהבתי

  • שאול  On 31 בדצמבר 2009 at 21:21

    סוגיית האפליה כנגד מזרחים ו"שווים ושווים יותר" מקבלת תשובה אובייקטיבית ומוחצת מהמחקר שעשתה אסתר מאיר גליצנשטיין. לא הייתי כותב את הפוסט לולא נתקלתי בתגובות לועגות של אשכנזים על ניחשול מזרחים . גם היום יש אמירות בנוסח של "שווים ושווים יותר" ,על הערבים זה נאמר בריש גלי ובמצח נחושה ,ועל המזרחים זה נאמר בחדרי חדרים. ג'ון קלאהון מת אבל רעיונותיו עדיין קיימים.

    אהבתי

  • שלומי  On 31 בדצמבר 2009 at 21:34

    מנסיוני המועט בין קרוביי הקרובים וקרובי הרחוקים, מנסיוני המועט עם אחינו האשכנזים, איש לא משתנה ויותר מזה הכל עובר בגנים הכל עובר בספוגיות שאנחנו כילדים סופגים מבלי שאפילו ידברו או יסבירו לנו, אנחנו כילדים מקבלים על עצמנו את המשך החיים הקודמים של סבנו וסב סבינו. כך אני מאמין וכך אני רואה את הדברים. זה עובר מדור לדור וזה חזק ממני וממך ומגברת אסתר מאיר גליצנשטיין. תרבות היא תרבות היא תרבות. ולשנוא ולא לקבל ולא להבין זה חלק מהתרבות. עצוב? אולי, כואב? פחות. ולסיום פתגם בערבית.
    "תבעל באדל מה יבדלו ריר אל קאפאן"
    פירוש.
    טבע האדם משתנה רק כשהוא עטוף בתכריכים.
    לא עלינו!!!

    אהבתי

  • רני  On 31 בדצמבר 2009 at 22:37

    הנה הצעה לתזה חדשה לדיון, לא מושלמת לא שלמה בחלקה וודאי שגויה אבל שווה בדיקה

    יהודי המזרח היו גייסות מתנדבים של האימפריאליזם האירופאי, התרבותי, הכלכלי האידיאולוגי. על יבוא הקפיטליזם ראה מצרים למשל, יבוא הפשיזם ראה הבעאת הסורי לבנוני למשל והקומוניזם בכל מקום. כולם היו יבוא של האימפריאליזם הרוחני מערבי אירופאי למזרח.

    חוקי כרמיה במגרב הנם מקרה מובהק שבו האימפריאליזם השתמש בקבוצת מיעוט מדוכאת לקידום עינייו האימפריאליים וכנ"ל מקום היהודים אצל חברת הודו המזרחית בבצרה שבעירק.
    ואח"כ אנגליה ומשרתיה. יהודי המגרב שרתו את צרפת ואיטליה וסוכניהם המקומיים, יהודי מצרים שרתו קודם את צרפת ואח"כ את אנגליה וסוכניהם המקומיים ויהודי עירק שרתו את אנגליה וסוכניה המקומיים.

    הקומוניזם נטע זר ומוזר בעולם המזרח וראה להיכן הגיע. גם הוא השתמש במיעוט היהודי כפי שהשתמש בו במקומות אחרים בעולם. פולין של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, וארגנטינה של הגנרלים הנם דוגמאות אנלוגיות, עד כמה שיש אנלוגיות בהיסטוריה, לגורל היהודים בקומוניזם המצרי והעירקי. אם היה הקומוניזם הזה מצליח הם היו מסיימים כמו אנא פאוקר ברומניה וכמו דומיה צאצאי היהודים בצכוסלוווקיה ופולין הקומוניסטית.

    כאשר הושלכו לפח האשפה ההיסטורי ההשפעות האירופאיות הזרות במזרח הערבי מוסלמי גם בסוכניהם היהודים, מהקפיטליסטים הכי רכושניים עד לקומוניסטים הכי טהורים, לא היה עוד צורך.

    משחוסל האימפריאליזם האירופאי בא גם הקץ על משרתיו. מי שמספר את הסיפורים על הציונות שסיכסכה את הערבים הטובים ביהודים שיבדוק את גורל היוונים האיטלקים והאירופאים האחרים באלכסנדריה. את גורל הנוצרים בלבנון ואת גורל הנוצרים דוברי ארמית והקופטים, וודאי שהאכלוסיות הכי אוטוכטונית במזה"ת. מי היום בכלל מדבר צרפתית ואנגלית באלכסנדריה או בצרה?

    ישראל נתנה מקלט למגורשים, עובדה. היכן שהיהודים לא הפכו לסוכני המערב כבתימן ואירן הפנימית הלא חופית נשארו יהודים למרות כוחה השטני של הציונות העולמית ככתוב בזקני ציון.

    אשר למהגרים שמצאו עצם בציון-ישראל אכן הייתה אפלייה, אכן היו נבזויות של העדפות ורוע. אבל יש אומרים שזה לא נבע מעריצותם הייחודית המיוחדת במינה השטנית המושחתת של האשכנזים, בייחוד המפאיניקים, אלא מטבעם המגונה של בני האדם כבני אדם. זה גורל המהגרים בארץ אליה הם מהגרים. דוגמה בולטת לכך היא, כאמור לעיל, יחס עולי ארצות האיסלם לאתיופיים. נ

    יתן עוד להאריך בעניין זה. לפחות יש בגישה זו חידוש לעומת היללה הבלתי פוסקת על הציונות המפאיניקית כמעשה נוכלות מהחל ועד כלה.

    האם מי שחיסל את ההסתדרות [בלי יוניון אין שמאל] את תנועת הקואפרציה, את שאר המוסדות השיתופיים חברתיים של הציונות הטרום מדינתית ואת הקרקע כנכס הלאום היו כולם מפאיניקים אשכנזיים?

    אהבתי

  • שאול  On 31 בדצמבר 2009 at 23:01

    שלומי – יש שינויים בין דור לדור
    הרומאן של סמי מיכאל ויקטוריה הכעיס את הדור מעלי שהולך ונכחד. הדור שמתחתי והדור שלי קוראים וקראו בשקיקה את הרומן.

    רני- בספר שאני מסקר כותבת המחברת דברים שמיוחסים לברנארד לואיס

    במחקרו על היהודים בארצות האיסלאם הוא טוען שהקולוניאליזם הוא אשר תח עידן חדשל קידום היהודים בתחום ההשכלה והשגשוג החומרי והוא שהביא בסופו של דבר להכחדת הקהילות האלה.

    באשר למפאי המנחשלת וטבע האדם – הפוסט נכתב כדי לספר שנסיון להשריש נראטיבים שקריים חוזר כבורנג. הפוסט נכתב משום שמעשיה של מפאי המנחשלת הם השיטה בה משתמש איווט ליברמן לקידום רעיונות פשיסטים

    אהבתי

  • יולי  On 31 בדצמבר 2009 at 23:42

    לשאול, שלומי ורני המון תודה על הדיון המרתק. אתם מוזמנים להמשיך.
    בינתיים רציתי לומר שאם נראה היום את האתיופים (לדוגמא) כקבוצה שזקוקה ליותר תשומת לב של החברה הישראלית המבוססת כבר, ואת איווט ליברמן כסכנה ממשית, הרי יש טעם גדול בניתוח ההיסטוריה שלא רק למען הקיטור (שלומי) אלא כי כולנו רוצים ללמוד ולהתקדם למקומות יותר טובים מהמקומות בהם היו הורינו והורי הורינו וכו. שנת 2010 טובה ומבורכת.

    אהבתי

  • יולי  On 31 בדצמבר 2009 at 23:44

    שנה טובה שועי.
    הסיפור שלך על גילוי ישראל השנייה בטיול – כאשר עברת בשדרות – הוא סיפור חשוב וקורה לכל אחד במקודת זמן כאשר הוא יוצא מהבועה שבה הוא חי. גם לי זה קרה. בצבא. גיל 18

    אהבתי

  • נטלי מסיקה  On 1 בינואר 2010 at 7:55

    על המאמר המעניין.
    ובנוגע לקשר בין מוצא עדתי למרחב – מעניין יהיה לבדוק את הנושא הזה יותר לעומק מכיוון שיש לו השפעה מכרעת על מידת ההטמעות (או ההצלחה) של קהילות מסויימות בחברה.

    למשל נראה שיוצאי מרוקו למשל, נשלחו בעיקר ליישובים בפריפרייה בעוד שרוב עולי עיראק התנקזו בערי המרכז או בפרווריה. היהודים התוניסאים לעומתם היגרו בעיקר לצרפת ולכן אין להם כמעט איפיון מרחבי מוגדר.

    המרחב והסביבה הם שקבעו את עתיד האנשים שצמחו בכל מקום ומקום. יש כאלה שנאלצו לחיות בתנאים של בידוד תרבותי ופיזי כמעט, כפי ששועי היטיב לתאר. אם כי הבידוד הזה הצמחי תופעות תרבותיות מעניינות כמו הלהקות שיצאו משדרות.

    הרושם שלי הוא שהקהילה היהודית שהגיעה מעיראק נחשבת עד היום לקהילה חזקה ומגובשת הן בזכות המרכיב העירוני הדומיננטי שלה והן בזכות הריכוז שלהם במרכז הארץ, במקום שלצערי הרב עד היום מאפשר לתושבי המדינה הכי הרבה הזדמניות. טוב אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

    אהבתי

  • רני  On 1 בינואר 2010 at 12:55

    ותופר נארטיביים שליליים או סתם אחד שקרה לסיר סיר ולמחבת מחבת. או שהנארטיב האמיתי הנו של האב בבה חומי ומשיחו אדוארד סעיד החלקלק נכלולי שדיבר באלף לשונות מפה אחד והיה מרכסיסט למרכסיסטים, איש הבעאת לבעאת, שיעי לחיזבאללה, נוצרי לאנגליקנים ושונא ישראל לכולם וזו רק ההתחלה.
    או אולי הנארטיב האמיתי הנו של הקרויים יהודים ערביים שיושבים בברלין, פריז, ניו-יורק ולוס אנגלס לא מסוגלים לקרוא לכתוב או לדבר מילה בערבית ושולחים את מסריהם לתלמידים שוטים כאן בארץ שבאנגלית [מורשת האימפריה הישנה ושפת החדשה] דנים עם הפלשתינאים איך לחסל את היישות המפאיניקית- ציונית
    ובכלל מי הם אלו הכותבים בשפה אחת ואוצר מילים אחד ברשת אינטרנט פלונית ובשפה אחרת ואוצר מילים אחר ברשת אלמונית. על האתיופיים במשחק הזה כבר דברנו ועל חסידי סאטמאר הקונים ומוכרים יהודים תימנים ונפגשים עם היהודים הערביים הנ"ל בהפגנות בגולה עוד נדבר.

    אהבתי

  • רני  On 1 בינואר 2010 at 13:24

    מי שנסע מארץ-ישראל להלחם בעד הרפובליקה הספרדית, ועדיין ספרד אינה רפובליקה, היו הרבה יהודים ובודאי פחות מעשרה ערבים פלשתינאים, ייתכן וחמישה הנו מספר קרוב יותר.

    בצד הרפובליקאי היו המון יהודים אשכנזיים וספרדיים, לא עשו אז הבדל. לפעמים נדמה שחצי הבריגדה הבין לאומית היו יהודים, גם מארץ-ישראל. רבים מאלו הגיעו אח"כ לארץ וכציונים ומפאיניקים,גם מפמיניקים גם שמאלה מכך נלחמו את מלחמות הציונות באש ובחרב .

    אנשי המרד הערבי פלשתיני היו בצד הנאצי פשיסטי פרנקואיסטי. והיה קשר מובהק בינם ובין הפרוטו פשיסטים והכאילו פשיסטים ערביים בעירק על הקשר פלשתיני-עירקי- פרהוד עוד לא נכתב הכל

    מספר הערבים והמוסלמים בצד הרפובליקאי היה אפסי ובצד של פרנקו היו אלפים רבים. אמנם רובם חפשי"ם שכירי חרב שגוייסו במרוקו אך גם קצינים מוסלמים יודעי ספר שהזדהו עם הפשיזם.

    במ"א בספרד כלל הציונות והיהדות עמדו בצד הרפובליקאי והעולם הערבי מוסלמי ככללו עמד מנגד

    מי שמחפש סימני שת"פ יהודי ערבי היסטורי בצד שמאל האידיאולוגי של המפה שילך למקום אחר.

    אהבתי

  • שאול  On 1 בינואר 2010 at 14:37

    יולי על מתן הבמה לחוות את החוויה המרתקת של העלאת פוסט והתייחסות למגיבים.

    שועי ונטלי נתנו לי את הבמה בה הוכחתי לעצמי שאני יודע להעלות גם רעיונות מענינים ומוערכים.

    כאשר יולי העמידה לרשותי את הבמה התייחסתי בכובד ראש לכל התגובות שזאת משימה לא קלה.

    מרגע זה אגיב ככל אחד מהמגיבים

    שנה טובה ושבת שלום

    אהבתי

  • קישקוש  On 4 בינואר 2010 at 18:47

    כל אחד בא לספר את סיפורי הסבתא שלו וגם הסבא אם צריך, ולכול אחד יש סיפור על כך שמישהו אחר פגע בו בשל מוצאו או גזעו וסיפור שהוא אולי לא מספר על כך שפגע באחרים בשל אותם דברים.

    אבל זה לא ממין העניין, העניין הוא שישראל מנהלת מדיניות אנטימזרחית ואנטימזרחים מיום הקמתה. מדיניות פעילה מאוד ויעילה מאוד. היא היתה יעילה יותר במקרה של המרוקאים והתימנים ופחות במקרה של העיראקים שהצליחו להגיע למרכזים עירוניים, אבל המדיניות היא אותה מדיניות.

    ראו הדיון בקדמה ובויינט ובאתרים אחרים על תקציבי התרבות וחקיקת דרעי ההולכת ומתרחבת, עוד מעט יצלו כל מנהיג מזרחי שיעיז להתמודד. הסיבה היא שברגע שיהיה ראש ממשלה מזרחי, מבקר מדינה מזרחי, נשיא בית משפט עליון מזרחי וכן הלאה יש פחד גדול מצד האשכנזים שהמדיניות הזו תצא לאור

    המששך המדיניות הזו היא עניין האתיופים ואין בנה לבין המדיניות האנטימזרחית דבר וחצי דבר, רק שהאתיופים נמצאים כרגע במצב חלש יותר מאלה שהגיעו לפני שישים שנה וחלקם הצליחו לשרוד. ושוב, זה שיש מזרחי שעשה מעשה נבלה נגד אתיופי, שזה דבר חמור כשלעצמו, אינו קשור לכך שזו מדיניות ממשלתית ציונית וישראלית (היום היא כוללת גם כמה מזרחים שמתווים אותה , גם כנגד האתיופים וגם כנגד בני עדתם, אבל זה ידוע שיש תמיד מי שיהיה מוכן לדכא כל אחד תמורת תאוות בצע ויצר שילטון, גם בזה אין חדש.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: