בין בגדאד לרמת גן

שאול סלע,  המגיב למה שאני כותבת כאן ומנהל שיחה שמעניינת אותי, כתב לאחרונה סקירה על ספרה של ד"ר אסתר-מאיר גליצנשטיין, בין בגדאד לרמת גן, בהוצאת יד יצחק בן צבי, 2009. הזמנתי את שאול להעלות את הפוסט שפורסם לראשונה בקדמה בניהול סמי שלום שיטרית והעורכת איריס חפץ גם כאן. 

בין בגדאד לרמת גן   מאת: שאול סלע

עיראק אשר שימשה בית ליהודים במשך 3000 שנה, חרוטה בתודעה כארץ אוכלת יושביה, ואיני מכיר מישהו שרוצה להתגורר שם.  ב – 1941, בחג השבועות, פרץ בעיראק הפוגרום הנורא שידוע בשמו הפרהוד. בפוגרום זה נרצחו 150 יהודים. בעקבות הפרהוד פנו צעירים יהודים לשתי תנועות שעסקו במאבק להגנת יהודי עיראק. האחת הייתה התנועה הציונית שהודרכה על ידי שליחים מפלסטין/א"י, והשניה היתה התנועה הקומוניסטית בה היו חברים יהודים וערבים. היהודים בתנועה הקומוניסטית ראו את עצמם שייכים ללאום הערבי ופעלו יחד עם חבריהם למען כלל האוכלוסיה; יהודים וערבים כאחד. וכך, יצאו פעילים קומוניסטים ופעילים ציונים לשכונות היהודיות של בגדאד להגן על תושביהן ב- 14 למאי 1948.

ב – 1951-1950 גורשו היהודים מעיראק בנסיבות שהמחברת מרחיבה עליהם את הדיבור, ואני נמנע לפתח את הנושא . הממסד, קרי מפאי, והיהודים העיראקים הציונים, שזכו לתיגמול על ידי הממסד, דחפו את הנראטיב שקליטת יהודי עיראק הם "סיפור הצלחה של המפעל הציוני". היה גם נסיון לרתום את ההצלחה היחסית של קליטת יהודי עיראק בישראל כהוכחה לכך ש"המרוקאים הגיעו ממרוקו עם נחשלותם". למעשה, מדובר בנראטיב שיקרי שמשרת את העיראקים הציונים שהפנו עורף לאחיהם שהופלו בגלל מוצאם. הפעילים הציונים היו נתונים בין נאמנותם למפאי שהם היו שלוחיה, לבין אחיהם עולי עיראק שסבלו מהאפליה העדתית שהוכחשה על ידי הממסד, ובוצעה על ידי פקידות  מזרח אירופאית.

האפליה העדתית עמוד 136: עולי עיראק חוו על בשרם את היווצרותה של החלוקה האתנית מעמדית בתקופת שבתם במעברות כאשר הישוו את מצבם לזה של עולי רומניה, שהגיעו לארץ איתם אך הקדימו לצאת מהמעברות והקדימו להשתלב בתעסוקה קבועה. עולי עירק הבינו שהשלמה עם המצב תחרוץ  את גורלם ותמקם אותם ברבדים הנמוכים של החברה הישראלית. שנותיהם במעברות התאפיינו על כן במאבק מתמיד לשיפור תנאי חייהם. במיוחד בתחומים הבוערים : עבודה ודיור.

את מקומם של הציונים העיראקים, שלא יכלו ולא רצו בגלל נאמנותם למפאי להילחם באפליה נגד המזרחים, תפסו הפעילים הקומוניסטים היהודים, שלמעשה ראו את עצמם כעיראקים לכל דבר אבל הגיעו בגלל שהמשטר העירקי רדף אותם. הם כבר היו למודי ניסיון במאסרים ועינויים תחת השלטון העיראקי. כפי שציינתי, הם ראו את כלל האוכלוסיה בעיראק כאוכלוסיה שיש להיאבק עבורה ועשו זאת במסגרת משותפת יחד עם הקומוניסטים הערבים. במאבקים אותם הובילו הפעילים הקומוניסטים, הם עמדו מול מפאי המושחתת שלא היססה להפעיל בעלי אגרוף ואת המשטרה כנגד פעילים למאבק חברתי. מפאי ניסתה לשבור את המפלגה הקומוניסטית (קול העם) וכאשר בריוני מפאי תקפו פעילי זכויות אדם המשטרה נעלמה מהמקום.

בעמוד 216 כותבת המחברת: "הפעילות הבולטת ובעלת החשיבות הרבה יותר בטווח הרחוק הייתה הסיוע שהגישו הפעילים הקומוניסטים יוצאי עיראק לאנשי המעברות בארגון שביתות והפגנות הקשורות בבעיות היום יום הבוערות. חיים רוקח, ראש מדור הקליטה של מפאי, ציין כי מק"י בניגוד למפ"ם אינם מדברים על רוסיה וסטאלין במעברות. את זה עושים מפ"ם. אנשי מק"י מדברים אל ליבם של אנשי המעברה. הם פורטים על נימים המדברים אל נפש האדם במעברה כגון : שאלות מים,צריפים,עבודה וכו.

מאבקם של יהודי עיראק למגורים במרכז ולא בפריפריה בהנהגת הקומוניסטים נחל הצלחה והוכיח את עצמו. הפעילים הקומוניסטים עצמם לא זכו לתהילת עולם. המפלגה הקומוניסטית הישראלית שהיתה בעצמה מנגנון בירוקרטי לא נתנה לקומוניסטים היהודים דריסת רגל. יהודי עיראק עצמם, שחיו תחת משטר עוין החל מ- 1933 ועברו רדיפות של השלטון הערבי בעיראק, לא רצו ולא יכלו להתריס יותר מידי נגד הכוחנות של מפאי. גם הזהות הערבית איתם הגיעו יהודי עיראק היתה לצנינים בעיני הממסד. הזהות הערבית היתה אבן ריחיים על צוארם  של יהודי עיראק ובסיום המאבק הפסיקו הקומוניסטים את פעילותם ועשו לביתם.

על המאבק של עולי עיראק נגד היישוב בפריפריה עמודים 126 127: בחינת ההשלכות של קביעת איזורי התמקמות על המשך הקליטה ממרחק של יובל שנים מלמדת שמנקודת ראותם האישית, התועלתנית, היטיבו עולי עיראק לפעול. המגורים בתל אביב אכן היו עדיפים ממגורים באזורים מרוחקים בכל תחומי החיים. העיר הציעה להם מבחר של מקומות עבודה לגברים וגם לנשים ובשכר גבוה יותר מבפריפריה, אפשרות לרכוש השכלה בכלל והשכלה איכותית בפרט וצמצום התלות במוסדות המיישבים. אפשרות הקידום האישיות היו גבוהות לאין שיעור, בוודאי ביחס להתיישבות בערי עולים בפריפריה או במושבים.

את מאבקם של יוצאי עיראק על נטישת הפריפריה ועל התיישבות בערים הוותיקיות במרכז הארץ ניהלו אלפי אנשים אשר ביקשו כפרטים לשפר את סיכויי קליטתם בישראל. מאחורי פעולות אלו לא עמדו מודעות חברתית או פוליטית: שום ארגון ושום אידיאולוגיה לא הינחו את העולים והם לא מרדו במדיניות פיזור אוכלוסין וההתיישבות החקלאית, ואף לא ביקשו לשנותה, להפך, רבים מהם אימצו את הערכים החלוציים כאידיאלים ראויים להערצה, אך הבינו שהגשמתם תוביל אותם אל מעמד חברתי נחות, בדומה לכפריים הערבים בעיראק, ובהיותם עירונים הם סרבו לשנות את אורח חייהם, את עיסוקיהם ואת מעמדם החברתי. בדומה ליוצאי אירופה הם הותירו את המשימות הלאומיות לאחרים.

ספרו של סמי  שלום שיטרית, "המאבק המזרחי בישרל 1948-2003", סוקר מבחינה סוציולוגית והיסטורית את כלל המאבק המזרחי בישראל. ספרה של ד"ר מאיר-גליצנשטיין משלים את הזוית מהצד העיראקי של המאבק, ושני הספרים גם יחד מוכיחים שהיה דיכוי מזרחים על בסיס אתני.  בניגוד לדעה הרווחת על "ההצלחה" העיראקית עקב היותה משכילה, מספרת לנו המחברת שהדור השני והשלישי של עולי עיראק פיגרו בהשיגיהם גם אחרי הדור הראשון שהגיע ארצה וגם אחרי הדור השני והשלישי של העולים האשכנזים שהשיגיהם היו גדולים מהשגי הוריהם.

בעמודים 183 184 כותבת המחברת: לא זו  בלבד שהגברים יוצאי עיראק לא הצליחו להדביק את פער ההשכלה בינם לבין יתר האוכלוסיה אלא שבקרב הדור השני חלה נסיגה ניכרת בהשוואה לכלל הגברים היהודים. במפקד 1995 נמצא שבין הגברים יוצאי עיראק 22.6 אחוזים הם בעלי השכלה של 13 שנות לימוד ומעלה לעומת 37.2 אחוז בקרב כלל הגברים היהודים.

המחברת מביאה את הסבריו של יעקב נהון בעמודים 183 184: ואכן קשיי הקליטה פגעו באפשרויות הלימודים של העולים הצעירים, רבים מהם כאלה שללא ספק היו ממשיכים בלימודים תיכוניים ועל תיכוניים בעיראק. סיבה נוספת היא החינוך המקצועי שהונהג בבתי הספר התיכוניים מאז שנות השישים ואשר לתוכו תועל חלק ניכר מן הנערים בני עדות המזרח בלי  קשר ליכולתיהם הלימודיות.

הצלחתם היחסית של עולי עיראק ביחס למזרחים האחרים נובעת מיישוב הפריפריה בעולים מזרחים במיוחד מצפון אפריקה, בעוד עולי עיראק לא נמנו על מיישבי הפריפריה. העיראקים ניהלו מלחמת חורמה במזימה לשלוח אותם לפריפריה ואילו העולים האשכנזים לא היו צריכים להיאבק כי הם "קיבלו פטור" מביצוע "משימה ציונית" זו. יתרונם של העולים העיראקים על פני העליה הגדולה מצפון אפריקה בפילוס דרכם בחברה  ועל מגורים באיזור המרכז לא נבעה מהנרטיב השיקרי אותו מפיץ הממסד בגין "נחשלות המרוקאים", אלא שבגלל הסכם בין ממשלות ישראל ועיראק יצאו 100,000 יהודים בתקופה של 6 חודשים ונוצרה קבוצה שסייעה לעולים מעיראק לנהל מאבק מוצלח על מקום המגורים. את מספר היוצאים מצפון אפריקה ויסתו השלטונות על ידי פריסת היציאה לתקופה של 15 שנה וכך כפו עליהם מגורים בפריפריה שהבטיחה נחשלות לעומת מגורים במרכז שהבטיחו סיכוי להצלחה.

כותבת המחברת בעמודים 380-381: כללית היטיבה העליה הגדולה של ראשית שנות החמישים עם האשכנזים. בפני הותיקים היא פתחה משרות שלטוניות רבות שבתקופת המנדט היו בידי פקידים בריטים וערבים, ומשרות רבות נוצרו עם גידול האוכלוסיה ועם הצורך בקליטת המוני העולים החדשים. תקופה זו האיצה את עלייתם בסולם הכלכלי והחברתי. שליטתם בממסד אפשרה להם לעזור לבני עדתם העולים החדשים מאירופה להשתלב בתפקידים זוטרים במוסדות המדינה, בסוכנות היהודית, בהסתדרות העובדים ובמפלגות וגם במקומות עבודה אחרים. קליטתם התעסוקתית של העולים האשכנזים האיצה את יציאתם ממחנות העולים ומן המעברות ואת מעברם לדיור קבע. קליטת המזרחים באותן שנים היא בבואתה המהופכת של קליטת האשכנזים .שנים רבות הם סבלו מבעיות תעסוקה קשות, רבים מהם הועסקו בעבודות יזומות ומרבית המובטלים באו משורותיהם. כאשר זכו לפתרון דיור, באוהל, במעברה או בשיכון בעיר, היה המקום צר מלהכיל את משפחותיהם מרובות הנפשות. חייהם התנהלו בצפיפות רבה שהקשתה את קיומם של חיי משפחה סדירים. הם נשארו במעברות עוד שנים רבות אחרי שהאשכנזים נחלצו מהם, ורבים מהם הגיעו לבסוף אל שכונות המצוקה בערים הגדולות. גם מדיניות פיזור האוכלוסיה הוחלה בעיקר על העולים מתימן, מפרס ומצפון אפריקה וכמעט לא נגעה לקבוצות האוכלוסיה החזקות יותר והמרושתות יותר שהגיעו מאירופה. מדיניות זו הגיעה לשיאה עם בואו של גל העליה השני של עולי צפון אפריקה באמצע שנות החמישים. הפריפריה היתה אז האפשרות היחידה שנפתחה בפניהם ולמעשה נאכפה עליהם. התיחום העדתי קיבל ביטוי במישור הגיאוגרפי והחברתי כאשר מרבית יוצאי אירופה התרכזו ביישובים ותיקים במרכז הארץ בעוד מרבית תושבי הפריפריה ושכונות המצוקה נמנו על ארצות האיסלאם

ומוסיפה המחברת  בעמוד 128 על הקורבן אליו נפלו יוצאי צפון אפריקה: לעומת זאת במחצית השניה של שנות החמישים הקפיד הממסד על היקף מצומצם של עולים מצפון אפריקה באמצעות מדיניות הסלקציה, ובכך שמר בידיו יכולת לפקח ולשלוט על תהליכי ההתיישבות. המדיניות שניהל היקשתה מאוד את עזיבת הפריפריה, גם לאותם עולים שבנסיבות אחרות היו יכולים לעשות את דרכם אל היישובים הותיקים שבמרכז הארץ.

איך עבדה האפליה עמודים 118 – 119 תופעה זו של מאבק להשגת מגורים בעיר הגדולה, או בסמוך לה, לא אפיין את עולי עיראק בלבד, אלא את מרבית העולים ובראשם העולים מפולין. אלה בלטו במאבקם העיקש על מגורים בתל אביב. סופר מעריב שביקר במחנה 'שער עליה' כתב: 'אחד הפקידים שח לי שמבין עשרות עולים אשכנזים הצליח לרשום למעברות במשך היום 4-5 משפחות בלבד. הנותרים הסתננו מבין האצבעות'.

עמ 119 התנגדותם של העולים האשכנזים להתיישבות בפריפריה עמדה גם היא בדרכם של מגשימיה של תוכנית פיזור האוכלוסין. …אך בראשית 1950 כבר קשה היה למצוא בקרב עולי אירופה מועמדים להתישבות, ועתה ביקשו העולים את העיר הגדולה תל אביב או חיפה. אלא שאם העדפותיהם של עולי פולין נתקבלו בממסד באכזבה – אותן העדפות של עולי עיראק נתקבלו בתרעומת. את עולי פולין ניסו לפתות בהצעת תנאים טובים יותר, את עולי עיראק פינו באיומי משטרה.

תודה מיוחדת לאיריס חפץ שעזרה לי להביא חומרי גלם שהיו תהו ובהו לרשימה שאני רוצה מאוד בתפוצתה. ראויים לציון פרופ אלה שוחט,פרופ יהודה שנהב,נעים גלעדי (חלסצ'י) ,ד"ר הני זובידה וכל הפעילים המזרחים שספגו ביקורת נוקבת בזמן שההיסטוריה של יהודי עיראק היתה תורה שבעל פה והגיעה שעתם לרוות נחת כאשר עמדתם זכתה להכרה. תודה לגדעון גלעדי ז"ל על איסוף החומרים. ולבסוף תודה לכל הפעילים הקומוניסטים הלוחמים לזכויות אדם שהידועים בהם הם שמעון בלס, אליהו עזר, סמי מיכאל, סמיר נקאש ומשה חורי.

שאול סלע, 2009.