בְּלוֹגאִישִׁילפני שנתיים, הייתי משוכנעת שרק בחופשה מחוץ לאיזור המוכה הזה, יכול להתקיים עבורי הרגע הזה.
מאז, התעוררה תקווה גדולה ובקיץ האחרון גיליתי שיש לזה קיום גם כאן, בארץ הקשה הזו.
לאהבה מסתבר, אין גבולות, היא לא דורשת מקום ולא זמן. כאשר היא נוכחת, היא מתקיימת.
הרגע הזה, שלנו, היה במהלך מסיבה שנתית במקום העבודה של שתיהן.
והיום, כאשר שמש הציפה את החורף בתל אביב-יפו, נזכרתי בשמחה שקיץ 2012 מתקרב ודפני עוד תחזיר אותנו לרחובות.
יאיר יקר,
אני לא מצליחה להוציא את הכאב שלך מהראש שלי.
ו-כמה קל להוציא את השמחה, שראיתי בך, מהראש.
הכאב הזה, הוא גם חלק גדול מה-סיפור שלי.
החדשות הרעות: זה לא נגמר.
החדשות הטובות: זה משתנה. זה משתפר. זה מתבהר ואפשר להתיידד עם זה. עם הכאב.
המדיטציה לימדה אותי להתבונן גם על הכאב מהצד.
נתנה לי להבין שאני זה לא הכאב, אלא שהוא שם רק כחלק ממה שאני. יש גם שמחה. יש חכמה ויש בעיקר המון אהבה.
למדתי לא להיות הכאב, כאשר הוא מגיע, אלא ללמוד לזהות אותו, לומר לו שלום ולהעמיק את ההיכרות האינטימית איתו.
כך, אני מונעת מהכאב את האפשרות להמשיך ולהתעלל בי.
כך, אני מצליחה לנהל את חיי הפנימיים ולא הם אותי.
כאשר הייתי בוכה, בגיל הזה, כמו כאן בתמונה, נהגו המבוגרים מסביבי לדרוש שאפסיק לבכות וגם טענו שאין לי סיבה לבכות.
כאשר המשכתי לבכות, הם נהגו לאיים שאם לא אחדל לבכות, הם ייתנו לי סיבה.
כמה טיפשים יכולים להיות אנשים מבוגרים; הם באמת חשבו/חושבים שילדים בוכים ללא סיבה?
ומבוגרים?
שלך, יולי
יולי,
השיר הזה מייצג בשבילי (אם כבר מדברים על השלכה) איזה קונפליקט, מאבק פנימי שמתחולל בי, בין הצד החיובי, זה שיודע את התשובה, זה שעומד מול הקושי ויכול לו, לבין הצד שלא מצליח לא לראות את המחזוריות של הטיפשות שלנו ואת הבלתי אפשריות שב"לעורר כמה דברים".
בימים כאלה אני לא מצליח שלא להגיע לשורה התחתונה של השיר -
ישבנו וחשבנו לדבר על המצב – אולי נצליח לעורר כמה גלים
וידענו שזה לא אפשרי – כל דור חולף ושוב חוזרים על מה שהיה
ואז, אין לי מה לעשות, חוץ מלהתנחם בפקאנים מצופים שוקולד…
יאיר
מחשבות של אהבה
מילים: יוני רכטר ושלום וינשטיין לחן: יוני רכטר
שבנו וחשבנו לדבר על המצב
אולי נצליח לעורר כמה גלים
זה לא שלא ידענו מה צריך לומר עכשיו
זה רק בגלל שנמאסו כבר המילים
רצינו שהכל יהיה מושלם
אבל איפה, איפה טעינו
כן, כל דור חולף ושוב חוזרים על מה שהיה
כל דור חולף ושוב חוזרים על מה שהיה
אבל מזל ששמש שזורחת
חורצת סדקים בחושך
אבל מזל שבלילות
יש מי שחולם על אהבה
זה לא שלא הצלחנו להבין את הכאב
זה רק בגלל שנעשינו אדישים
זה לא שלא הצלחנו לגייס את הכוחות
זה רק בגלל שנעשינו חלשים
רצינו שהכל יהיה מושלם
אבל איפה, איפה טעינו
כן, כל דור חולף ושוב חוזרים על מה שהיה
אבל מזל ששמש שזורחת
חורצת סדקים בחושך
אבל מזל שבלילות
יש מי שחולם על אהבה
אהבה היא התשובה
בלי חשבון בלי מחשבה
מחשבות של אהבה
אהבה
כל דור חולף ושוב חוזרים על מה שהיה
כל דור חולף ושוב חוזרים על מה שהיה
ישבנו וחשבנו לדבר על המצב
אולי נצליח לעורר כמה גלים
וידענו שזה לא אפשרי
כל דור חולף ושוב חוזרים על מה שהיה
יולי שלום
קראתי את מה שאת ויאיר כותבים. בטח. מאוד מסקרן. ואחר כך באו רגשות ותגובות. הרגשות הראשונים היו למכתבים של יאיר.
חשתי את הדיכאון. הקושי. הכאב. חוסר האונים. את העניין עם הכוחות. קראתי חלק בהתעמקות וחלק לא יכולתי. חשבתי שכל הכבוד לך. אני לא מסוגלת להכיל את הקושי.
אני קוראת את היחד של שניכם.
אחר כך כזיכרון מרחף שכאילו לא קשור לכלום, חשבתי שהכרנו כמו שאת ויאיר הכרתם. ונפגשנו פעמיים. ובכל פעם זה היה מעניין והשאיר טעם של עוד. הצעתי ואת נענית. ההיענות שלך מיוחדת.
נזכרתי שכשנפגשנו לראשונה, אחרי השלום והחיוך, לחיצת היד, והמבטים של מי את ואיך את נראית, והעיניים שלך, החזקות, שאלת אותי אם במקרה אני מכירה את אחותך. (ממש לא.)
והזיכרון המרחף המשיך ורפרף עוד, וחשבתי על השלכות. ואחר כך חשבתי על דברים אחרים.
ואני ממשיכה לקרוא. ומתבוננת בתמונות שלכם יחד. וזה מעניין. ואני חושבת שכיף לכם.
שאלת מה אני חושבת על זה.
חזרתי להכרות שלנו. ראיתי בך המון כוח, כאב, פתיחות ועניין. יש משהו מושך במה שאת כותבת, וכשקראתי, הרגשתי שאני רוצה לפגוש אותך ואולי ליצור משהו יחד. (אפילו לא העזתי לומר את זה. איזה כיף לך יאיר….). את אלופה ממש, בלחזק ולעודד ליצור.
בעידודך פתחתי את הבלוג שלי. את מנוייה. ותמיד תמיד מגיבה. זה כיף.
בימים אלה, אני מכינה סקצ'בוק (ספר רישומים) קטן, (שאשמח להראות לך… ) הכותרת שנתתי לו היא "קשרים". זה מה שאני אוהבת לעשות. לקשור בין רעיונות, בין או עם אנשים, בתוכי ומחוץ לי.
בדרך כלל אנחנו לא מודעים להשלכות שאנחנו עושים. אנחנו מחפשים באנשים את המוכר לנו – דברים נעימים וטובים וגם רעים וקשים. את בטח מכירה את ההרגשה שכשאנחנו פוגשים מישהו לראשונה, מסתכלים עליו חצי שנייה ומייד יודעים אם הוא מעניין אותנו וכמה, אם אנחנו לא סובלים אותו, או – שלא אכפת לנו ממנו.
אני חושבת שקל להשליך עליך. גם עלי. ואולי זה משהו שמחבר בינינו. זה קורה לי לעיתים כשאני פוגשת אנשים פנים אל פנים. וכשאני מבינה שיש השלכה, זה מרתק ומקסים אותי.
חשבתי למה לא נפגשנו שוב, והתשובה שנתתי לעצמי היא שאני עכשיו אמא לשני חיילים (בנים) והאנרגיה שלי פחותה.
עכשיו אני מחברת (או קושרת) את זה לחוויות הקשות והרעות של יאיר בצבא. מה שנקרא, השלכה שלי….
פוחי
היי יולי,
העובדה שאני מנצל את הכמה דקות הפנויות שיש לי בסמינר הקיבוצים, בין העבודה ללימודים, כדי להעלות למחשב את מה שכתבתי מוקדם יותר בעט ומחברת תואם לתוכן של הרשומה הזו.
אני יושב על הבר של מסעדת יוקרה, כותב בעט שעולה, ככל הנראה, יותר מדי כסף לטעמי, לבוש בשחור ומעמיד פני מנומס. אני בעבודה, עבודה לא לי. אבל זה מאפשר לי להתקיים, ולשמחתי – יותר.
בכיסי דף שורות בצבע צהוב, מקומט, מקופל בקפידה יתרה ומיותרת לשמונה חלקים שווים. על הדף כתמי שמן ובראשו קשקוש לא ברור שנוצר כנראה בהיסח הדעת תוך כדי דיבור בטלפון. את הדף לקחתי מבלוק שורות שמצאתי במשרד של מסעדה אחרת בה עבדתי השבוע. כתובים עליו כל מני דברים; בצד אחד רשימת מטלות אינסופית שהעליתי על הכתב כדי לנסות לפחות למיין את הבלאגן בסדר כלשהו, או להנזילו מתוך הראש אל הדף באמצעות הדיו.
תוך כדי הכתיבה אני מתקשקש עם הברמנית במסעדה, עוד לא הבנתי אם זה מפריע לי או מוסיף לי השראה. אני חושב שהאופציה השניה היא הנכונה.
וחזרה לנייר- בחלק העליון כתובות המטלות הרבות בסדר אקראי כפי שיצאו מראשי. לידן, מספרים מוקפים בעיגול ובחלק התחתון של הדף צ'ק-ליסט, רשימה עם קוביות קטנות בצד כל מטלה, מסודרות על פי סדר המספרים שברשימה הראשונה.
בצדו השני של הדף הצהוב המקומט, המוכתם בכתמי שמן, המקופל לשמונה חלקים, המקושקש בידי אלמוני בזמן לא נודע – חישוב שעות העבודה שלי לחודש ינואר, מספר פקס של חברה למכינה, מספרי טלפון של אנשים שפרסמו מודעות מכירה לכיסאות באתר "יד 2" וראשי פרקים של הרעיונות הרבים שעליהם התחשק לי לכתוב היום. הכל בסדר אקראי, הגופן בצבעים שונים, בגדלים השונים, כיוון הכתיבה פעם מלמעלה ופעם מלמטה וחלק מן הצד. ארעיות, מסתבר, היא יותר מנדידה גיאוגרפית, זה מצב מנטאלי, ונפשי. היא לא מתחלפת באחת, היא קודם כל מתרכזת, למקום אחד, לדף אחד, לעיסוק אחד. בדירה החדשה- בלאגן; ההתנהלות מסורבלת, הבגדים מפוזרים, הכלים מתייבשים על השיש הערום.
המילה שעולה לי באופן טבעי היא – תהליך. גם הבניה הזו של בית, של מקום, של דרך, היא תהליך קטן בתוך רצף גדול יותר. וכל זה מעלה בי שאלה פילוסופית משהו – האם החיים הם תהליך שמורכב מרצף של תהליכים קטנים?
על כריכתה החיצונית של המחברת בה אני כותב כתוב Bussines Critical Solutions. מה יכול להיות כל כך קריטיקל ב-ביזנס? קריטיקל בעיניי זה Love, קריטיקל זה Peace, קריטיקל זה Life. כנראה קטונתי מלהבין. או שבאמת אנחנו משוגעים…
אתמול בלילה נרדמתי מול המחשב הנייד שמיכל הביאה מהוריה לדירה החדשה. זה מחשב ישן אבל נראה לי שהוא בהחלט יספק את צרכינו. סוף כל סוף אוכל, יולי יקרה, להכנס לבלוג דרך ה"מועדפים" ולא שוב ושוב לחפש בגוגל במחשב התורן שממנו אני קורא וכותב. כן, זה כל פעם ממקום אחר. כתבתי בזמן עבודה, ברווח שבין משימה למשימה, כתבתי לפני ואחרי הלימודים, כתבתי מהמחשב בבית של ההורים, של גוני, של ליטל, של מיכל. כתבתי מטלפונים חכמים של אנשים ובקיצור, אם ניתן היה למפות את המקומות שמהם נכנסתי לבלוג אני חושב שהייתה מתקבלת סקיצה מעניינת בצורה שמזכירה קורי עכביש.
אני מספר לברמנית, שולמית, על הפרישה מקורס טיס. השיחה נחמדה, היא "דוקא מצליחה להבין את זה". אני סוגר את המחברת בזמן שאנחנו מדברים כדי להיות מרוכז בה, ועל כריכתה אני רואה כתובת נוספת – Be future ready, ולא מצליח שלא למצוא בזה מן האירוניה.
לאחד מראשי הפרקים ברשימת הרעיונות קראתי "הביקור בבית". אתמול הייתי בבית הוריי, אמא כיבסה לי את הבגדים והכינה לנו אוכל שניקח ליפו. היה כיף, נעים. הייתה בי איזו שלווה פנימית. הידיעה הזו שמכאן אני ממשיך למקום שלי סייעה לי למצוא ביתר קלות את המקומות הנעימים, האוהבים, שבסביבת הבית ובקשרים שלי בתוכו. היה בזה משהו אחר, חדש אני מקווה.
הבית ביפו מקבל צורה, יש כבר שולחן וכיסאות, כורסא וכמה כריות לישיבה על הרצפה. יש גם מיטה ומזרן, כלים לאוכל והרבה בלאגן של מעבר דירה. יש משהו מאוד כיף בתחושה הזו, בהד שבבית שעוד ריק מרהיטים, בארגזים המלאים תקליטים, בנוכחות של מיכלי בתוך זה. ויש שקע. אפילו כמה.
אני לומד לקבל שלא רק הטלפון זקוק לשקע חי, קבוע. גם אנחנו צריכים שקע שיטעין אותנו. הגעתי למסקנה הזו כיוון שהבנתי שגם לי – יש שקע. בעצם שקעים. השקע שלי הוא אנשים, לא כולם. יש קבוצה של אנשים בעולם, לא גדולה, שהם השקע שלי. החברים הקרובים שלי הם שקע, המסגרת של המכינה (חברתית ותוכנית) היא סוג של שקע, את יולי שקע, הקוראים, מגיבים או לא מגיבים, הם שקע. והיצירה.
אני חושב שזו הזדמנות להודות לשקעים שלי, ולהניח להם להגדיר את עצמם ככאלה. אני חושב שמי שחש שהוא חלק מהשקע שלי, סימן שהוא אכן כזה. אז תודה לשקעים שבזכותכתם אני יושב בבר של מסעדה יוקרתית, עם מחברת ועט יוקרתי וכותב. ותודה כי בזכותכם/ן מצאתי בית. ותודה כי בזכותכם/ן אני יוצר פתאום. ותודה כי בזכות כל זה אני חי ונושם באמת.
בזכות זה אני - יֶשְנִי.
את הביטוי לקחתי מתוך ברכה שכתבה לי אישה יקרה מאוד לליבי, שהקדישה לי בברכתה את השיר "ברחוב העצב החד סיטרי" שכתב אלכסנדר פן.
ברחוב העצב החד-סטרי
(קטע)
אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אֵינֶנִּי – אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת יֶשְנִי
בַּכֹּל: בְּמִדְרוֹנֵי שִׂמְחָה וַעֲלִיּוֹת הַעֶצֶב,
בָּעֵץ, בַּמַּיִם וּבַלֶּחֶם, בַּיַּיִן וּבָאִשָּׁה, וּבֶעָפָר
אֲשֶׁר אֲנִי מוֹחֵץ, בְּסוּלְיוֹתַי…
אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אֵינֶנִּי! -
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת יֶשְנִי בְּכָל שְׁנִיָּה,
כִּי אֵין זְמַנִּי נִתַּן לִי בְּאַשְׁרַאי בְּלֹא קֶצֶב וּמְשׂוּרָה,
שֶׁלִּי הוּא – כָּל עוֹד אֲנִי עוֹמֶס עַל מְחוֹגֵי לִבּוֹ
מַשָּׂא רְצוֹנוֹתַי וַחֲשָקַי הַנֶּהְפָּכִים לְקֹדֶשׁ קוֹדָשִים
כְּכָל אֲשֶׁר אֲנִי חוֹטֵא יוֹתֵר, פּוֹרֵעַ חוֹק הוֹלְכֵי בַּתֶּלֶם.
כִּי מִי שֶּׁאֵין חָסֵר לוֹ זְמַן – שְׂכִיר יוֹם טַפִּיל הוּא,
חַי עַל קִצְבָּתוֹ עַד בּוֹא הַקֵּץ – קִצּוֹ שֶׁל זַחַל עַל גְּחוֹנוֹ…
לֹא, אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אֵינֶנִּי שֶׁכָּזֶה -
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת יֶשְנִי, וְאִם חָסֵר לִי זְמַן
אֲנִי שׁוֹכֵב שִׁלְשׁוֹם וְקָם אֶתְמוֹל כְּדֵי הַיּוֹם
לָצֶקֶת וּלְעַצֵּב פְּנֵי הַמָּחָר, כִּי הַמָּחָר אֵינוֹ יְלִיד מָחָר אַף פַּעַם,
הוּא בֶּן הָאֶתְמוֹלִים וְשִלְשוֹמִים, דּוּ-קְרָב סוֹרֵר בֵּינִי לְבֵין הַזְּמַן…
הִנֵּה לָכֵן אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אֵינֶנִּי,
הִנֵּה לָכֵן אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת יֶשְנִי
בִּרְחוֹב הַעֶצֶב הַחַד סִטְרִי
ועכשיו אלך לשיעור משחק.
עד לפעם הבאה,
יאיר
אתה כותב אחרי הפגישה: "...אני כבר לא הבחור המוזר הזה שלפתע הופיע לך בבלוג, יש כאן שיחה, יש מבט מבין, יש תחושה של שותפות כלשהי לדרך. וכנראה שיש משהו במפגש הזה האנושי שקשה להגיע אליו רק דרך אותיות שמתוקתקות בזו אחר זו בתוך חדר עבודה מבודד או מנוחיותה של הספה בסלון.".
בשבילי יאיר, לא היית אפילו לרגע, הבחור המוזר שלפתע הופיע לי בבלוג. מהמכתב הראשון שלך חשתי את תחושת השותפות. אז נכון, אני מסכימה אתך שכאשר מסתכלים בעיניים, בשיחה, בשקט, בהקשבה, יש רובד נוסף שלא מתקיים בהתכתבות.
אבל מנגד, בשיחה של מכתבים, יש רבדים שלא יכולים לעלות במפגש של פנים אל פנים. זה מצב תודעתי אחר לגמרי וזו יופיה של הכתיבה. הכתיבה המודעת. יש בה עומקים שבשיחה יקשה להגיע אליהם. אולי לא לכולם. אולי לא תמיד. אבל יש בכתיבה איכות שיחה שלא הייתי רוצה לוותר עליה לעולם.
זה מה שהבלוג הזה עבורי. אני משוחחת בכתיבה עם עצמי, מקווה להגיע גם למספר קוראים וקוראות, וכאשר אני מגיעה לקורא או קוראת, (ויודעת את זה בכך שהגיבו, למרות שברור שיש קוראים וקוראות שמעדיפים לא להגיב), אני מקבלת הדהוד חוזר שכמו מאשר את העובדה שאני קיימת. או ששומעים אותי. או אולי אפילו שממש רואים אותי. נדמה לי שאתה גם כבר מרגיש את עוצמת ההדהוד שיש בתגובות הקוראים והקוראות.
לכן, בהסכמתך, אני פונה לקוראינו ומזמינה אתכם/ן להצטרף להתכתבות הזו, אם יש לכן/ם עיניין, בכל נושא, מהנושאים שהועלו כאן ו/או אחר/ים, שמעניינים אתכם/ן ו/או מתחשק לכם/ן להעלות בהקשר של ההתכתבות הזו, נשמח – יאיר ואני - לשמוע ולהכליל כאן.
|
8:17 AM (1 hour ago)
|
|||
|
||||
|
10:02 AM (3 minutes ago)
|
|||
|
||||
נפגשנו.
אחרי שהעליתי למחשב את התמונות שצילמה לבקשתנו הבחורה בנמל יפו, נהייתי נבוכה. פתאום כל השאלות שאתה מעלה, הספקות, או התהיות, עלו גם בי: מה זה שאנחנו עושים כאן ביחד.
ואחרי שבמשך כל המפגש, חזרתי ואמרתי שאני לא מחפשת הגדרות וכי אני עושה רק מה שמרגיש לי נכון וזה מרגיש לי נכון, פתאום התמונות, עם השמחה שיוצאת מהן, נראו לי כאילו אין איש היכול להבין את היופי שיש במפגש בין שני אנשים, כך סתם, ללא הצורך לקטלג אותם בתגיות המוכרות והידועות.
זה מקומם אותי נורא.
הייתה שיחה נהדרת; קולחת, רצינית, עמוקה, מקשיבה, מתבוננת, הדדית ומבינה. אז מי צריך עוד?
סיכמנו שנמשיך להתכתב באמצעות הבלוג והכתיבה, חופשית ככל שתהיה, לא נדרשת להיות אישית או על חיי היום-יום אלא יכולה היא לזרום לכתיבה מכל ז'אנר שמעלה האחד או האחת על דעתו או דעתה. או בקיצור יאיר יקר, אני מחכה לסיפור הקצר שלך בקרוב מאוד.
אז תודה לבחורה שהסכימה לצלם אותנו, היום בנמל יפו ותודה לך שהתקשרת לפני שלושה שבועות וביקשת להיפגש איתי.
וברכה לדירתך הראשונה:
יהא זה המקום מלא באהבה וחום תהא זו הפינהיאיר יקר,
תודה על המכתב מאמש. אני כל כך אוהבת לקרוא את המכתבים שלך.
הבוקר, ביקרו אצלנו אמי ואחותה, דודתי בת השמונים ושמונה. שתיהן ילידות חיפה. (1930, 1924). בעת שישבנו והעלנו זיכרונות מכאן ומשם, מפעם ועכשיו, חלפו שני מסוקים בקו הים, במבנה של שניים. יש בהם אצילות מיוחדת במסוקים. כאילו הם לוקחים לעצמם את הזמן ולא ממהרים לשום מקום. לאחר כשעה עבר עוד זוג. הם טסו מצפון לדרום.
בפעם הראשונה שהם עברו, חייכתי וחשבתי בלבי שאני מכירה טייס מסוק (כמעט) וזה קצת שעשע אותי משום מה. בפעם השנייה שעבר הזוג השני, ממש התעוררה בי שמחה גדולה; "איזו ברת מזל אני", חשבתי לעצמי, "זה כמעט". אני לא באמת מכירה טייס מסוק של היום.
אתה יודע למה?
כי מבחינתי, מצאתי בן שיחה וכי אתה בחור מיוחד ואם היית טייס מסוק היום, לא היינו מכירים, ולא היינו מתכתבים ולא היינו בכלל נפגשים, כמו לדוגמא לראשונה בעוד יומיים-שלושה, כאשר אבוא לראות את הדירה ששכרת – בשעה טובה – לא רחוק מהיכן שאני גרה.
נראה לי ששם, בדירה הראשונה שלך מחוץ לבית ההורים, יימצא השקע האחד שאליו יישאר מטען הטלפון הנייד מחובר כל הזמן.
נ.ב. אתה כותב "על האדוות שנוצרות לאט לאט בעקבות האבן שזרקנו לאגם היצירה הקטן הזה". שאנשים שומעים, נחשפים, יוזמים. מסקרן אותי, אם מתאים גם לך, שתספר לי על האדוות האלה.
להיתראות בקרוב,
יולי
