קיימת התאמה

תורמת יקרה,

לאחרונה תרמת דם לבדיקת תאום רקמות, עבור חולה הנזקק להשתלת תאי אב מדם היקפי.

לאחר בדיקות דם מדוקדקות, נמצא שקיימת התאמה בינך ובין החולה במערכת סיווג הרקמות.

אנו נתקשר אליך אם וכאשר יוחלט על המשך התהליך.

ברצוננו להביע הערכה עמוקה על נכונתך לשקול את האפשרות לתרום תאי אב מדם היקפי לאדם אשר מעולם לא פגשת.  נדיבות לבך מאפשרת לתת סיכוי לעתיד לאותם חולים הסובלים ממחלות הפוגעות במח עצמות.

ושוב תודה על שיתוף הפעולה

בברכה,

רותי אביבי ודבי פלשמן/מתאמות מאגר תורמים

מאגר תורמי מח

בית החולים האוניברסיטאי הדסה

עין כרם 91120

טל: 026434035

מ-יאיר, אחרי ארבעה וחצי חודשים

יאיר commented on a life force. ליאיר, אחרי ארבעה חודשים.in response to Yulie Cohen: “There is vitality, a life force, an energy, a quickening that is translated through you into action, and because there is only one of you in all of time, this expression is unique. And if you block it, it will never exist through any other medium and it will be lost. The world will not [...] יולי יקרה, מחר בבוקר אכניס עוד כמה חפצים אחרונים לתרמיל ואצא למסע שתחילתו בקיבוץ עין דור ומי יודע היכן סופו… בעזרתך ובעידודך, אני עושה צעד ועוד צעד לקראת המציאה של עצמי וממלא את חיי בתוכן ובאנשים שמעניינים ומנעימים. הטקסט הזה שאת מקדישה לי כאן מסמל אולי בצורה מדויקת, מתוך מילים שמישהי אחרת אמרה, את האפשרות שאת, ומשפחתך היקרה, מעניקים לי – האפשרות להיות אני, האפשרות לחלוק, האפשרות לאהוב ללא תנאי, באמת. וברוח זו אני יוצא מחר לריטריט של עשרה ימים, לחוות שקט של ממש, לבלות זמן עם עצמי ובתקווה, לגלות דברים חדשים ולקבל כלים נוספים שיסייעו לי בתהליך הלמידה והבניה האינסופי. אז תודה מעומק ליבי, ונתראה שוב בעוד שבועיים. אוהב מאוד. יאיר

לענת מטר שלום

שלום ענת,

אנחנו לא מכירות אישית. הייתה לי אליך הערכה רבה מאז שמעתי עליך לראשונה, מעמאד סבע בשנת 1999. מאז פרצה לתודעה הציבורית ההתנהגות הפוגענית של יצחק לאור בנשים, אני שוברת את הראש, איך את מסדרת לעצמך את המציאות נוכח כל החומרים הכתובים, המצולמים, המוקלטים אודותיו.  כאמור, רבות כבר נכתב בנושא, צולם והוקלט ובוודאי יצא לך לראות ולקרוא, אבל מה שראו עיניי היום, החלטתי לשלוח אישית אליך. אנא, הביטי.  זה טקסט ממילותיו של המשורר הנאור שנאמרו לעטרה צחור דיין במהלך לימודיה בבי"ס סם שפיגל כאשר הייתה בת עשרים ושתיים. לדבריה, הרוב נאמר מול כל הכיתה חלק במסדרונות ויש שנאמר לה בלחש.

אחותה של עטרה, ענת צחור, כותבת היום ש: "לאחר שנים החליטה אחותי עטרה צחור דיין לכתוב את מה שעבר עליה, זו לא הייתה החלטה קלה עבורה. היא ועוד נשים חוו חוויות טראומטיות שהשאירו צלקות. יש לציין שעטרה התלוננה כבר לפני שנים על אותה התנהגות שפלה של מי שהיה המורה שלה, תלונותיה לא טופלו כמו שהיה צריך, כנראה, והראייה שנשים אחרות נפגעו שוב לאחר שנים. הפרשה התעוררה לתחיה שוב ועטרה לא שותקת כי הזיכרון לא התפוגג, המילים עדיין מהדהדות אך הפעם לאזניים של אישה בוגרת ומנוסה.".

היום גם נודע לי שאת משתתפת בכנס בענין האסירות הפלסטיניות ביום שני הקרוב ה14.5, אז אני שואלת אותך ענת מטר, האמנם אסירות פלסטיניות זקוקות לתמיכתך יותר מבנותינו הצעירות?

שתי בנותיי, אחת שנתיים מעל ואחת בגיל של עטרה, כאשר פגשה את המורה/המשורר/איש הרוח שאת מוצאת לנכון להמשיך ולתמוך בו ציבורית. מה את מציעה לי לומר להן בסופו של יום על היעדר הסולידריות בין נשים הנותנות גיבוי לגברים פוגעניים כמו האיש הזה. תגידי לי רק מה?

תודה מראש, יולי

נ.ב. הנה מספר לינקים לכתיבה על לאור מנקודת המבט שלי.

a life force. ליאיר, אחרי ארבעה חודשים

"There is vitality,

a life force,

an energy,

a quickening that is translated through you into action,

and because there is only one of you in all of time,

this expression is unique.

And if you block it, it will never exist through any other medium and it will be lost.

The world will not have it.

It is not your business to determine how good it is nor how valuable nor how it compares with other expressions.

It is your business to keep it yours clearly and directly, to keep the channel open.

You do not even have to believe in yourself or your work.

You have to keep yourself open and aware to the urges that motivate you.

Keep the channel open. … No artist is pleased. [There is] no satisfaction whatever at any time.

There is only a queer divine dissatisfaction, a blessed unrest that keeps us marching and makes us more alive than the others."    Martha Graham

:מתוך הספר

de Mille, Agnes (1991). Martha: The Life and Work of Martha Graham. NYC: Random House. ISBN 0-394-55643-7.

Kissed by Angels סרט דוקומנטרי קצר על סרטן השד

בימים בהם מתקיים פסטיבל דוקאביב, זו הזדמנות להמליץ לצפות בסרט דוקומנטרי קצר Kissed by Angels של יוצרת בריטית שאני מאוד מעריכה ולשמחתי, גם מכירה אישית: Daniela Zanzotto.

הכרנו לראשונה ב- Bardonecia שצפון איטליה ב – 2006. שתינו הוזמנו אז להשתתף בכנס מקצועי של יוצרים דוקומנטרים.  דניאלה הקרינה שם את סרטה  Battaglia על צלמת המאפיה האיטלקית בפלרמו, סיציליה  Letizia Battaglia,  ואני, את ציון, אדמתי.  מאז הצלחנו לשמור על קשר – ישראל – בריטניה.  דניאלה זאנזוטו היא יוצרת דוקומנטרית ייחודית למדי.

טקס זיכרון משותף בירושלים

הוזמנתי לספר (15 – 20 דקות) איך הגעתי לפעילות של שלום ממה שקרה לי . לא הכרתי את האירוע המתקיים בירושלים כבר כמה שנים.  טקס זיכרון אלטרנטיבי. קראתי, התרשמתי ומזמינה גם אתכן/ם לטקס זיכרון משותף. יספרו את סיפורם גם אימאן ג'בור ופייסל אלחטיב.

יחד בכאב      יחד בתקווה

במפגש ובטקס זיכרון

שבו נציין ונכבד את הכאב ואת האובדן בשני הצדדים,

מאז מלחמת 48' ועד היום

ביום הזיכרון, יום ד' 25 באפריל 2012, בין השעות 16:00-19:00.

המפגש יכלול סיפורי חיים אישיים משני הצדדים

תרגול מונחה של שיתוף והקשבה מכילה

שירה, תפילה

הדלקת נרות והקדשתם

אנו אנשי הארץ הזאת, גדלנו בתוך הסכסוך כשייכים לצד מוגדר בו וחונכנו להרגיש את כאב הצד שלנו בלבד. הורגלנו להתייחס לאלימות של "הצד שלנו" כהגנה עצמית מוצדקת, ואילו לאלימות של "הצד השני" חונכנו לייחס כוונות רוע וזדון בהן השתמשנו כדי ליצור לו דימוי שטני המצדיק בתורו את המשך האלימות שלנו כלפיו.

במפגש זה אנו מזמינים לחצות את ההרחקה והניכור שקיימים בכל ימות השנה בין מושגי היסוד של שפת הסכסוך: "אנחנו" ו"הם", שמגיעים לשיאם ביום הזיכרון הממלכתי וביום העצמאות.

נתכנס אנחנו, בני הארץ הזאת, כדי להנציח ולכבד זכרם של אנשים מקומות וערכים יקרים שאבדו לנו בשל הסכסוך. נפגש כדי ללמוד על צדדים פחות מוכרים לנו בהיסטוריה של הסכסוך וכדי להכיר סיפורי התמודדות עם כאב משני צידי הקונפליקט שבכוחם לעורר בנו השראה.

נעשה זאת מבלי להאשים או להרגיש אשמים. ומבלי צורך להתעלם או לטשטש דבר.

מטרתנו במפגש המשותף הזה, לאפשר לכאב – שנגרם לבני אדם בשני הצדדים כתוצאה מההיסטוריה האלימה – לגעת בליבנו ולפתוח אותנו כך שנבחר לפעול בדרכים רבות לשינוי, מתוך אחריות לגורלנו המשותף בארץ הזו.

למען הווה ללא ניכור, למען עתיד ללא אלימות

 הטקס יתקיים בבניין ימק"א, רח' דוד המלך 26, ירושלים, בחדר ההרצאות.

המפגש ללא תשלום. תרומות לכיסוי ההוצאות תתקבלנה בברכה.

נשמח לראותכם איתנו. נא להגיע בזמן.

לשאלות ניתן לפנות לבלה    052-6146603  או מיכל 052-3404107

مـــــعـــا  فـــــــــي الألـــــــــم     مـــــــــعـــــا  فــــي  الأمــــــــــل

 

 ضمن لقاء شخصي واحتفال مشترك بالذكرى

نحيي ونوقر الألم  والفقدان  لدى  الطرفين

منذ حرب 48 وحتى الآن

 

وذلك في يوم الذكرى ، الأربعاء 25-4-2012 من الساعة 16:00 حتى 19:00

يتخلل اللقاء روايات شخصية من الطرفين

توجيه وفعاليات  لمشاركة وإصغاء يحتضنان الحدث  

إنشاد وصلوات وإنارة شموع مع إهداء

 ندعوكم في هذا اللقاء لعبور الحاجز – الذي يفصل أكثر من أي يوم آخر – بين العرب واليهود في البلاد في يوم الذكرى. في هذا اليوم سنحضر ونجتمع معا، نجلس في دائرة معا لنحتضن كل ألم الآخر، وهكذا لا نقع في دوامة الإنكار والتجاهل الساريين بين الشعبين والتي قد يعبر عنها الاحتفال الرسمي بيوم الذكرى. سنقوم بذلك دون تجاهل الآخر ودون إنكاره ودون اتهام أو شعور بالذنب مما حدث.

 هدفنا في هذا اللقاء المشترك أن نسمح للألم – الذي اجتاح البشر والشجر والحجر نتيجة تاريخ العنف الممتد بين الشعبين – أن يلامس قلوبنا ويحاكي مشاعرنا ويفتح فينا اختيارا لطرق نعمل بها من أجل التغيير، من منطلق مسؤوليتنا عن قدرنا المشترك في هذه البلاد.

من أجل حاضر بلا إنكار ومستقبل بلا عنف

ندعوكم للمشاركة الفعالة

في الاحتفال الذي سيقام

 في جمعية الشبان المسيحية الدولية، شارع الملك داود 26  ، القدس ( في غرفة المحاضرات)

اللقاء مجاني – لكننا نشكركم على تبرعكم لتغطية المصروفات

يسرنا حضوركم

لتفاصيل إضافية يمكن التوجه ل – بيلا   0526146603   أو لميخال 0523404107

Together in pain  -   Together in hope

 In an inter-personal encounter and joint memorial ceremony

 in which we will commemorate and honor the pain and loss on both sides, from the 1948 war until today.

 On Memorial Day, Wednesday 25/4  2012, from 16:00 to 19:00

In the gathering:   personal life stories will be shared from both sides;

guided practice in mindful speech and compassionate listening;

singing, praying; candle lighting and dedication.

 In this gathering we suggest to go beyond the separation between Jews and Arabs, which inclines to separate us more than ever on Memorial Day than on other days of the year. On this Memorial Day we will sit together in one circle, and open ourselves to hold each others pain. In this, we will not be drawn in to the disparity and alienation between the two nations, which are evident in the definition of the official Memorial Day. We will do this without ignoring, without denying, without blaming or taking guilt.

Our aim in this common gathering is to enable the pain – caused to people on both sides as the result of the violent history – to touch our hearts and open ourselves to choosing to act in many ways toward change – out of responsibility to our common destiny in this land.

 For a present without alienation -  For a future without violence.

 The ceremony will take place at YMCA, 26 King David Street, Jerusalem (in lecture room).

 The event is held yearly by a group of volunteers since 2003

 Donations to cover expenses will be appreciated

 For more information you may contact

Bella 052-6146603     or Michal 053-404107

בַּיִת לכֻּלָּנוּ, הסרט

כפי שהבטחתי ברשימתי הקודמת, בַּיִת לכֻּלָּנוּ, הנה הסרט, יציר כפיי בשיתוף שגיא בורנשטיין.  ממליצה לקחת 3:40 דקות ולצפות:

מעומק לבי, מאחלת דרך צלחה לעמותת תובנה.

בַּיִת לכֻּלָּנוּ

דמיינו לעצמכ/ן מקום אליו תוכלו להגיע מתי שתרצו ותמיד תהיו רצויים בו.

והמקום, יהיה מקום שָׁקֵט, שכל שיידרש מכם/ן, יהיה להיות בשֶׁקֶט.  תוכלו להישאר שם שעה, או שנה, וכל שיידרש מכם/ן, הוא להיות בשֶׁקֶט.

בפסח לפני שמונה שנים יצאתי לריטריט השתיקה הראשון שלי. אז זה היה במעלה הבשור במערב הנגב.  באותם ימים הייתי באמצע עריכת ציון, אדמתי.

עמיתיי הדוקומנטריסטים שאלו אותי למה זה נחוץ לי, ואני לא ידעתי לומר דבר חוץ מש-קשה לי מנשוא ושאני מחפשת עזרה.  הרעיון ששם אמצע מזור התחיל בקריאת הספר כוחו של הרגע הזה , ואחריו  - האמנות לחיות .  שני הספרים, "קראו לי" לצאת לריטריט.

היו אז בארץ רק שתי אפשרויות: גואנקה ותובנה.  בחרתי בעמותת תובנה כי להם היה ריטריט של שבוע-שתיקה, ולגואנקה נדרשו עשרה ימים.  כך, הגעתי בפסח לפני שמונה שנים, למעלה הבשור במערב הנגב.  היה שָׁקֵט שם.  לעיתים נשמעו מסוקים בדרכם לעזה.  אפריל 2004.

היום, ממרום שמונה שנים של חיי יום יום לאורה של הדְהַרְמַה, אני יודעת לומר שכל המילים בכל הספרים שקראתי על מדיטאציה ועל שתיקה ועל הבודהה ועל בודהיסטים, לא היו לי לעזר כמו ההתנסות עצמה.  המילים מתגמדות מול החוויה הפנימית.  והמציאות הפנימית מהווה מנוף לשינוי של ממש.  לאט לאט, נוצרה בי תודעה טובה יותר עבורי; הכלים שרכשתי, מהחוויה של שתיקה ומדיטציות, איפשרו לי חיים פנימיים טובים יותר.  במקביל להבנה שאת שקורה (לי) בחוץ, לרוב אינני יכולה לשנות,  הצלחתי להפנים שאת עולמי הפנימי אני (כן) יכולה לשנות ולנהל.

בהשראת מרכזים כמו, Spirit Rock בקליפורניה,  IMS במסצ'וסטס, ו - Moulin de Chaves שבדרום צרפת, יוצא לדרך בימים אלה, חלום רב שנים של עמותת תובנה להקמת מרכז קבע.  לשמחתי הרבה, אני לוקחת חלק במאמץ הזה ובכלים המקצועיים שיש לי, יחד עם שגיא בורנשטיין, יוצרת סרט לגיוס תרומות עבור בית קבע לתובנה.  בַּיִת לכֻּלָּנוּ.

במוצאי שבת הבאה, 21 באפריל, יוקרן הסרט לראשונה בסטודיו אינטגרל דוג'ו, רחוב האחים מסאלוויטה 7, תל אביב-יפו.  אנא, ראו עצמכם/ן מוזמנים/ות לאירוע החגיגי להשקת הקמפיין לגיוס כספים למען מרכז קבע.  בהמשך, יפורסם הסרט גם באינטרנט.

חג אביב שמח לך, מדינת תל אביב-יפו

כשנרדמתי אמש, היה הרחוב נקי (בניכוי ) מדגלים.

הבוקר, התעוררתי במדינת תל אביב יפו.

מחלון ביתי, יפו, ערב פסח 2012

לא הכרתי את הוַרְיַאצְיָה התל אביבית לדגל ישראל. תוהה לגבי המשמעויות.  אולי ראש העיר, חולדאי, באמת חושב קדימה ויודע שזה מה שיישאר בהמשך למדיניות ההרסנית של ממשלות ישראל…

כך או כך, אם דגלי ישראל ותל אביב-יפו חייבים להיות מונפים ברחבי יפו לקראת חג הפסח – יום השואה – יום הזיכרון – יום העצמאות 2012, שלא נשכח חלילה מי כאן בעל הבית, אז עדיף סמל עירית תל אביב-יפו בת המאה, על פני מגן הדויד.  אבל למה בין שני הפסים הכחולים הללו?

תוהה האם גם בצפון תל אביב נתלו דגלים כאלה?   גם אם כן, וגם אם לא, בין ניחוחות מרק העוף אצלי, לצליית בשר הכבש של שכני, אני מרגישה הכי בבית ומאחלת חג אביב שמח לך, מדינת תל אביב-יפו.

כמה כיף לכתוב שוב. מ – יאיר

כמה כיף לכתוב שוב – יולי יקרה, להוסיף פסיק ואז לרדת שתי שורות…

יולי יקרה,

בעור שיניי אני מחפש דרך להביא משהו ממני בחזרה אל דפי התכתבויותינו, וזאת בעיקר במטרה לחזור לבנות באדמת הבלוג את הבית הקטן שלי, בחלקה שפינית למעני, לאחר שרוחות סוערות נשאוהו עימן לקצוויי ארץ. והוא חסר לי.  הקרקע הפורייה הזו חסרה לי.

אני שולח לך חלקים ממכתב שכתבתי לחברה טובה שלי לא מזמן, ומקווה שזה לא סוג של בריחה מלשבת ולכתוב מעצמי, מתוך המקום החי - עכשיו. את כותבת על התהליך שעברתי בשלושת החודשים האחרונים, ושעודני עובר, ונדמה לי שהמכתב הזה מתמצת אולי את המקום הפנימי שבו אני נמצא היום, מבלי שאצטרך להעביר תמונה מפורטת ואקטואלית שתצריך ממני אולי יותר מדי אנרגיות. אז לקחתי משפטים שאני מרגיש שהם שלי, שנכתבו למישהי אבל למעשה נכתבו מתוך ולמען מישהו – אני.

 לא ערכתי יותר מדי וגם לא אקדים יתר על המידה, כך זה יצא, ממני אל העולם ובחזרה.

נדמה לי שטעות היא להתעסק בשאלה "מה אני רוצה להיות" במקום פשוט ב-"מה אני רוצה". או במילים אחרות, כדאי, לדעתי, להפסיק לעסוק ב-איזה מין אדם אני ובהגדרה שלי, ויותר לפעול מתוך המקום שמחפש חיבור לאדם שאני בפנים, לישות שלי, למהות שהיא – אני. נשמע מסורבל, קשה לי להתנסח משום מה… וכמו בניקיון לא יסודי של בית, כאשר הבלגאן חוגג קיימות שתי אפשרויות: לסדר בסבלנות ובהתמסרות, או - לכסות. הכיסוי על חללים לא פתורים אצלנו מפצה על חוסר החיפוש הפנימי הזה, דרך תדמיות או אמירות שאנו מחפשים לשייך לעצמנו כאילו היו – אנחנו. זה מאפשר לנו שלא להתמודד עם שאלות לעומקן, ומאפשר לנו לפתור את עצמנו באמירות שנותנות לנו תחושה של שלום זמני עם עצמנו. העיסוק ב"מי אני רוצה להיות" ולא ב"מה אני רוצה" לא משאיר מקום לדבר מלבד קיצוניות, אין בו מקום לשיח פנימי אמיתי וקונפליקט שקוף וכן. זהו למעשה ויתור על שלב מהותי בדרך, שם אנחנו כמו מדלגים על החיפוש הזה של מי אני, וממלאים את החלל הזה באמירות שנועדו "להגדיר לי איזה מין אדם אני רוצה להיות". ובזה אין מקום לאמת, ולשיח. זה משאיר את הכל בתוך תבניות מוכנות ומוכרות ולא מאפשר עיצוב שנובע מתוך מקום חי ואותנטי וספונטני של מה שאנו יוצרים מתוך החיים.

הבעייתיות האמיתית בעיניי היא האשליה שבדבר, האשליה שאנו מכירים את עצמנו ולומדים לעצב את מי שאנחנו. אבל למעשה אנו בונים את קירותיו החיצוניים של בניין ומצפים שדרך כך נגדיר גם את תוכנו.

אני הבנתי בדרך הקשה כנראה, שלא ניתן לנו לבנות את עצמנו על מחמאות שווא, או על כל פידבק חיצוני אחר, אלא דרך קונפליקט מתמיד, אמיתי וכן עם עצמנו. הסיפור שלי הוא החיים דרך הפידבק, ניזונתי ממנו, שאבתי אויר לנשימה ממנו. למעשה התקיימתי ממחמאות הסביבה תוך תחושת ריקבון פנימי מוחלט. כשהחלטתי להתמודד בעצמי, ולחפש בתוכי קולות, התחיל להתמלא החלל הזה, ללא קשר לאותו פידבק חיצוני. מכאן, מתוך המודעות הזו, אין אצלי מקום כלל היום להתעסק בזיוף (שלי וכמובן גם של אחרים), ובמקרים שבהם אני מזהה אותו בסביבתי, עומדות בפניי שתי חלופות: להיכנס לעומק העניין, או להרפות. שיקול משמעותי בתוך הדילמה הזו הוא – אני. עליי להבין, בכל סיטואציה לגופה, אם אני מרגיש שאני רוצה/יכול לקחת על עצמי את זה או לא. זה בעצם עניין של בחירה, ואני עושה שיקולים – למה אני יכול להיכנס ולמה לא, ויותר מזה – למה אני רוצה להיכנס ולמה לא. ה"טראומה" הזו שלי, שמה אותי במקום רגיש ועדין, ואיני יכול לשאת ולו מעט חוסר אותנטיות כיוון שזה המאבק שלי לחיים. אני מאמין שבעתיד אוכל ביתר קלות להצליח לאזן ולשלב אבל כיום אני בקיצון האחר. אני לא מפחד להיחשף, פשוט בורר מאוד בקפידה מי נכנס ומי לא. ויש לזה מחיר: אני מודה שלאחרונה אני מרגיש מאוד לבד וזה לא כיף, אבל נוח לי בלבד הזה יותר מאשר בכל ביחד מזויף שאי פעם היה לי או שיכול להיות. אני לא מחפש לברוח מהבדידות, אלא לפעול תמיד מתוך אמת – האמת שלי. אחד מהקשיים שאני מתמודד איתם כרגע הוא חוויית חוסר ההדדיות בחיי ובקשרים שבתוכם. אני מאוד רוצה לאפשר לעצמי להיות בקשרים הדדיים, אני מחפש את זה ללא לאות. בין היתר זה הדבר החזק מאוד שיש לי עם יולי, הדדיות שלא הכרתי. אני נלחם יום יום כדי למצוא הדדיות עם אנשים. וכשהיא איננה אני חייב להכריע, אם בכל זאת להישאר או לא. זה לא מנגנון, ולא מערכת הגנה ולא כלום. אני גם לא אוהב את זה. אפילו שונא את זה. אבל זאת הדרך היחידה עבורי כרגע.

לבסוף, המקום שממנו הכי קשה להשתחרר הוא מההגדרות שלמדנו לשנן, מהאמיתות שלמדנו לקבל. האתגר הגדול בתוך זה הוא למצוא את המשמעות האמיתית של הדברים עבורנו, וזה יכול להיות הכל: אהבה, חברות, טוב, רע, ולבסוף – אני.  אני לא חושב שמטרה היא בחיים להיות אדם כזה או אחר, נדמה לי שזה אתגר אמיתי למצוא את מי שאנחנו, ולהתמסר לעיסוק במי שאני – עכשיו. ונדמה שתהליך ההבנה הזה של "איך מחפשים" הוא ארוך ואינסופי ומפתיע. מגיעים בו לנקודות שבהן כבר בטוחים שהנה התחלתי לגלות משהו, ובעצם מגלים שכל מה שגיליתי הוא שאני לא יודע/ת כלום. אז נכון, יש קושי ויש מחיר אבל עבורי אין משמעות מלבד זה. האמת היא, עבורי, הדבר היחיד שמאפשר חיים.

אז תודה לך יולי יקרה, וגם לאדם, שאתם מסייעים לי בתהליך הזה שאני עובר, מאפשרים לי למצוא את מקומי החי והאמיתי, ותומכים בי.

ובין דפי הבלוג, אני מקווה שאצליח שוב למצוא ביטוי לתהליך הפנימי שלי, ולהביאו כך, כפי שהוא, אל ליבם של אנשים אחרים.

התגעגעתי

יאיר