ארכיון קטגוריה: שוברת שתיקה

בהעדר הצדדים

בשנת 2010 הגיש ד"ר עז-א-דין אבו אל-עיש תביעת נזיקין נגד משרד הביטחון. במסגרת הדיון בתביעה טען משרד הביטחון שבמבנה שבו נהרגו שלוש מבנותיו היה מצבור אמצעי לחימה שתרם לאסון.  לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעתו.

להלן סיכום השופט שלמה פרידלנדר לתביעה של עז-א-דין אבו אל-עיש נגד מדינת ישראל.

השופט שלמה פרידלנדר

ת"א 407771210 אבואלעיש נ' מדינת ישראל

סיכום

65. במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ביום 16.1.09, נורו 2 פגזים לדירתה של משפחה פלסטינית בג'בליה. כתוצאה מן הירי נהרגו 3 אחיות ואחיינית, ונפצעו בני משפחה נוספים. האסון אירע בעת שאביה של 3 האחיות, ד"ר עזאלדין אבו אלעיש, רופא שעבד אז במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר, התראיין לטלוויזיה הישראלית. הלב נחמץ נוכח דמותו האצילית של הרופא, האב השכול המבכה את בנותיו, אשר גם לאחר האסון לא חדל להטיף לשלום ולפיוס בין העמים.

66. התובעים תבעו את המדינה בנזיקין, בטענה כי בית הרופא לא היווה כל סכנה לכוח צה"ל ששהה במרחק מספר קילומטרים משם, ועל כן לא הייתה לירי כל הצדקה מבצעית.

67. המדינה טענה לטעות בזיהוי, במסגרת פעולה מלחמתית. מפקד הגדוד, שטנק בפיקודו ביצע את הירי באישורו, העיד כי, במקום ובזמן של האירוע הנדון, ארגוני הטרור ירו על כוח צה"ל, ונראה היה כי תצפיתנים בדירה בבית גבוה, שרק בדיעבד נודע למג"ד כי הייתה זו דירת הרופא, מכווינים את האש על הכוח. לפיכך הורה לירות 2 פגזים לתוך אותה דירה. כאמור, בדיעבד התברר כי הדמויות החשודות בבית לא היו תצפיתני אויב, אלא בני משפחתו של הרופא.

68. מסקנתי מניתוח הראיות הייתה כי אכן התחוללה אותה שעה לחימה בגזרה שבה שכן בית הרופא, אשר סיכנה את כוח צה"ל. עוד עלה מחומר הראיות, ומרסיסי שנמצאו בגופן של כמה מן הפצועות, כי בבית הרופא הוסלק – בוודאי לא בידיעתו – חימוש של ארגוני הטרור, אשר התפוצץ בעקבות ירי הפגזים, והגביר את ממדי האסון. במסגרת אותה לחימה נחשדו דמויות בבית הרופא כתצפיתני אויב, ולפיכך נורו לעברם הפגזים שפגעו במשפחת הרופא.

69. בנסיבות אלה, קבעתי כי הירי לעבר מי שנחזו כתצפיתנים שהכווינו את אש ארגוני הטרור על כוח צה"ל – היה בגדר "פעולה מלחמתית", שהמדינה אינה נושאת באחריות בנזיקי בגינה (חוק הנזיקין האזרחיים) אחריות המדינה(, התשי"ב1952, סעי 5 וההגדרה שבסעי 1[.

70. ציינתי כי התרחיש היחיד השולל את התוצאה האמורה הוא תרחיש זדוני של ירי מכוון על אזרחים, ללא כל צידוק מבצעי אפילו לכאורה. הראיתי כי תרחיש כזה אינו סביר במידה קיצונית בנסיבות העניין, ומכל מקום לא הובאה אפילו ראשית ראיה להרמת הנטל הראייתי המוגבר להוכחתו של תרחיש כזה.

71. למעלה מן הצורך הערתי כי אין למצוא רשלנות לכאורה בעצם הירי, למרות שבדיעבד התברר שהזיהוי היה שגוי; משום שהיה סביר מצד המג"ד להורות על הירי הנדון, על יסוד דיווח של צוות הטנק על זיהוי המטרה החשודה, לאחר שבדק אישית את החשד, אשר תאם את המידע המודיעיני ואת ניסיונו המבצעי באותו הקשר.

72. יחד עם זאת, נראה לכאורה (לכאורה – משום שההליך התמקד בשאלת הפעולה המלחמתית ולא בשאלת הרשלנות), כי יומיים לפני האסון ניצב טנק ליד בית הרופא, ופניית הרופא, באמצעות אנשי ציבור ישראלי וקציני הקשר בין צה"ל והאוכלוסייה האזרחית, הובילה להזזת הטנק, ולסימון בית הרופא במפה המבצעית כדי שלא ייפגע. נראה שמידע זה הגיע לגדוד השכן הצפוני, שבגזרתו שכן בית הרופא, ואשר הטנק שהוזז נמנה עם כוחותיו; אולם המידע אודות בית הרופא לא הועבר לגדוד השכן הדרומי, שכוחותיו ביצעו את הירי. בשל כך, החשד בדמויות שבבית לא עומת עם המידע כי מדובר בבית הרופא ובמשפחתו. נראה כי לו עבר מידע זה בין הגדודים הסמוכים לבית הרופא – האסון היה נמנע.

73. יש להצטער צער רב על האסון, שבו קיפחו את חייהן 4 נערות שלא היו מעורבות בלחימה. אולם, זוהי תוצאת לוואי, מצערת מאוד מאוד, של מנהגם הנפשע של ארגוני הטרור להילחם בישראל מתוך אוכלוסייה אזרחית. בסערת המלחמה – טעויות צפויות וקורות. כאשר המלחמה מתבצעת מתוך אוכלוסייה אזרחית – הטעויות עלולות לקפח חיי אזרחים; כפי שלמרבה הצער אירע בענייננו.

74. משהאסון אירע עקב פעולה מלחמתית – אין המדינה חבה בנזיקין בגינו. לפיכך התביעה נדחית.

75. נוכח האסון, הטעות בזיהוי והכשל לכאורה בהעברת המידע על מיקומו של בית הרופא, שאולי גרם לאסון – אי חיוב בהוצאות חרף דחיית התביעה (כפי שנפסק בעניין הדאיה, שגם בו נהרגו אזרחים בפעולה מלחמתית עקב טעות בזיהוי המטרה).

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ט, 27 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

שלמה פרידלנדר
שופט

—————-

אני מתביישת. ד"ר אבולעיש מספר שבעיקר רצה שמדינת ישראל תתנצל… פגשתי אותו בעבר מספר פעמים; הוא איש של שלום שלא מחפש נקמה ומפיץ מסר של פיוס בין העמים בכל העולם.

*הערה: רמי אלחנן – יו"ר פורום משפחות שכולות מחפש תרגום לאנגלית לסיכום השופט. אשמח לחבר אם יש מי שיכול/ה לתרגם עבור הפורום את סיכום השופט שלמה פרידלנדר.

לקראת יומולדת 87. אמא שלי. תמי כהן

ב – 8 באוגוסט 2017, תהיה אמא שלי, תמי כהן בת 87. אני גאה בה; היא עדיין נוהגת במכונית שלה, כותבת וקוראת אי-מיילים, עושה פלדנקרייז פעמיים בשבוע וממשיכה לרצות להשפיע על המציאות.

לאחרונה, השתתפה בקמפיין של מחסום ווטש במלאות 50 שנים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. הנה הסרטון:

בקומוניקט כתבו מחסום ווטש: במלאת 50 שנים לכיבוש אנחנו מפרסמות סדרת סרטונים, שהופקו בתמיכת הקרן החדשה לישראל שמביאה את סיפוריהן של פעילות במחסום watch – שמציין 16 שנים להקמתו.

והיום תמי כהן, לוחמת הפלמ"ח, ילידת חיפה בת 87, ממייסדי קיבוץ רעים שבנגב ופעילה לשיפור ושינוי החברה בישראל. חברת מחסום ווטש משנת 2002:  

" ב -48 התגייסתי לפלמ"ח למען בטחון ישראל ואילו לפני 15 שנה התגייסתי למחסום Watch למען עתיד ישראל."

"חיפשתי איפה אני יכולה לשנות דברים פה, על ידי ומצאתי בורות נוראית על מה שנעשה בגדה. הכיבוש גורם לאלימות שקיימת בחברה הישראלית היום."

"אם מאבדים את התקווה, אי אפשר לחיות"

הצטרפו אלינו במחסום Watch – https://machsomwatch.org/h

———————–

השבוע, חגגו הוריי 67 שנות נישואין. כתבתי עליהם כאן כשחגגו 60.  וכאן כתבתי על אמי כשמלאו לה 79.

והיום, אוסיף שאני מאחלת להוריי להמשיך להיות פעילים כל עוד כוחם בידם ולהיפרד מהעולם הזה בדיוק מתי ואיך שהם רוצים.

בהערכה ואהבה,

הבת האמצעית.

האדם הולך לקרב זה משום שהוא, אישית, אינו רוצה להיכנע, להיות מובס – הוא רוצה ללחום לא על קיום חייו אלא על תוכן חייו, והמוות הוא רק הביטוי העליון של עוז מאבקו.

כהוקרה מחיל האוויר עם סיום תפקידי שם כקצינה, קיבלתי את הספר מגש הכסף, מבחר שירים מאת נתן אלתרמן. "שאי ברכה" כתבו לי שם, ובעמוד הבא ישנה הקדמה של משה דיין.

נתן אלתרמן/מגש הכסף

לא יכולתי שלא להיזכר במילותיו של משה דיין כאשר שמעתי השבוע (יום ג' ה – 23.2.16) ברדיו את מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך בכנס של בית יד לבנים למשפחות השכולות: "אי אפשר שלא לחוש את ההבדל בין השכול שאנחנו מלווים ופוגשים במבט שלכם לבין זה שאנחנו פוגשים בשנים האחרונות באינטנסיביות בעיני חלק משכננו". הוא הוסיף כי "דומה שבזמן שאנחנו בחרנו לקדש את החיים, לתת להם משמעות, להרים על נס את התרומה שהקורבנות השאירו לחברה הישראלית, את המורשת שהם השאירו להם לנצח, אויבנו בחרו לקדש את המוות. המסר הסמוי שלהם: אין שום חשיבות לחיים ובמחי לחיצת כפתור או שליפת סכין אפשר לעבור לעולם טוב יותר ולהיפטר מהאתגרים של העולם הזה. זה בעצם בעיניי אנטי תזה לערכים של החברה הישראלית".

וכך, כתב משה דיין בהקדמה לספר (ערוך ומודגש על ידי):

"…ובתמימותנו חשבנו שהוא, אלתרמן, מבטא אותנו, שהוא רק מצא את המילים ונתן את הביטוי למה שאנו חשים, אולם האמת היא, כי הוא לא ביטא את רגשותינו אלא עיצב אותם, יצרם.  הוא היה הקול ואנחנו ההד.  וברצוני לעמוד על נושא אחד בשירתו, הוא נושא הלחימה, נושא אשר בו (לא רק בו) היה הביטוי המשולש – של האיש אלתרמן, של עיצובנו כדור לוחם ובהשפעה על כל יחיד שבנו, בהקניית הערך המיוחד, מימד העומק ברוח הלחימה.  מהו ערך זה של "הלחימה האלתרמנית"? זו הלחימה שהייתה חלק מהחיים – הלחימה עד תום – עד מוות, אלא שהמוות של הלחימה איננו סוף הלחימה אלא שיאה, והואיל ולחימה הינה חלק ולעיתים אף מלוא החיים, הרי גם המוות, כאשר הוא שיא הלחימה, איננו החידלון של החיים, אלא ביטויים במלוא עוצמתם… האדם יוצא לקרב-המוות, לא בכדי להביא ישועה לאחרים, לא בכדי להקריב את עצמו בשביל העתיד, אלא האדם הולך לקרב זה משום שהוא, אישית, אינו רוצה להיכנע, להיות מובס – הוא רוצה ללחום לא על קיום חייו אלא על תוכן חייו, והמוות הוא רק הביטוי העליון של עוז מאבקו. זה לא מוות של מלחמה, של אירוע היסטורי. זה מוות אישי, דינמי, הטבוע במאבק, בלחימה ולא במלחמה."

בהקדמה לספר של הוצאת משרד הביטחון בשנת 1974 כתוב: "להיות מוגש כתשורה, מטעם משרד הביטחון, למי ששכלו את יקיריהם במלחמות ישראל, החל ממלחמת הקוממיות וכלה במלחמת יום הכיפורים".

נישואים בכפייה. לנשים בלבד.

במסגרת עבודת תחקיר, שאני עושה לאחרונה לסרט תיעודי עם אנימציה, בנושא נשים בזנות, הגעתי לסרט OUR GIRL של המפיקה רות בני, המבוסס על סיפורים אמיתיים.  4:30 דקות על נישואים בכפייה.

משום מה, עלה לי הדופק במהלך הצפייה והיה לי קשה לנשום.

עברו כמה שעות מאז שצפיתי בסרט הקצר הזה עד שהבנתי למה עלה בי דְּחָק (עָקָה, או בשם העממי – לחץ, באנגלית: Stress).

—–

במהלך השעות לאחר הצפייה נזכרתי שגם אני התחתנתי בגיל צעיר בסוג של כפייה. כן, גם אני…

חייבות לשים (גם) לזה סוף.

הזמנה להקרנת My Terrorist בכנס בינלאומי בינתחומי באוניברסטית תל אביב

ביום שני הקרוב, ה – 28 בדצמבר 2015, בשעה 16:00, תתקיים הקרנה של  My Terrorist באוניברסיטת תל אביב, בניין גילמן חדר 496, במסגרת כנס בינלאומי בינתחומי של יומיים בפקולטה למדעי הרוח, החוג לפילוסופיה:  CONFLICTS COMMUNICATION BODY.

לאחר ההקרנה, תתקיים שיחה איתי.

הנה התוכנייה – הניתנת להגדלה בדבל-קליק עליה:

agenda A4 IASC conference 2015d #1

agenda A4 IASC conference 2015d #2

 

הכנס וההקרנה פתוחים לקהל.

אשמח להיפגש 🙂

בניין גילמן, חדר 496, יום שני ה – 28 בדצמ' ב – 16:00.

תוכנית הכנס.

הסרט "אל סף הפחד" על משפחתו של הרוצח יגאל עמיר ; אסור לשרים להתערב בהחלטות אמנותיות של פסטיבל

בשנת 2002, זכה סרטי המחבל שלי בפרס חבר השופטים של פסטיבל הקולנוע בירושלים.  הסרט עוסק במסע הפיוס שלי אל המחבל שירה עלי בהיותי דיילת באל על (על עקבים, בלית ברירה): "חבר השופטים על פרסי וולג'ין החליט להעניק פרס מיוחד בקטגוריית הסרטים התיעודיים לסרט המחבל שלי של הבימאית יולי כהן גרשטל "מתוך הערכה לנחישות ולאומץ שהפגינה בניסיונה לסלוח ולהשלים, על רקע מציאות אלימה.  הסרט מתעד את התהליך בכנות ורגישות הראויים לציון"."

jff2014

בשנת 2005, בחר פסטיבל הקולנוע בירושלים להעניק לי את הפרס אמנות הקולנוע.

היום, שמחתי לצרף חתימתי למכתב זה:

לכבוד שרת התרבות, מירי רגב

יו"ר מועצת הקולנוע, דוד אלכסנדר, וחברי המועצה

מנהלת פסטיבל ירושלים, נועה רגב, וחברי ההנהלה

כבוד נשיא המדינה, ראובן ריבלין

אנחנו, נשות ואנשי קולנוע ישראלים, רוצים להביע את מחאתנו על ההחלטה להקרין את הסרט "אל סף הפחד" מחוץ לימי הפסטיבל.

אנו מבקשים מהשרה מירי רגב שתבהיר שאין שום איום תקציבי על הנהלת פסטיבל ירושלים ועל הסינמטק. אנו קוראים למועצת הקולנוע להגן על הפסטיבל מפני התערבויות ישירות העוקפות את הנהלים והקריטריונים הקבועים בחוק לתקצוב מוסדות קולנוע.

אנו פונים להנהלת פסטיבל ירושלים בבקשה דחופה לשקול מחדש את החלטתה להוציא את הסרט מהקרנות במסגרת הפסטיבל. גם אם הדבר נעשה מתוך "התחשבות ברגשות הציבור" אנחנו רואים בחומרה את ההחלטה. עשייה אמנותית וחופש הביטוי בהכרח פוגעים לעיתים ברגשות של ציבור זה או אחר. הציבור שייפגע מסרט זה אינו יותר חשוב או רחב מצבורים אחרים שנפגעים מיצירות אחרות. אנחנו מסכימים שגם בחופש האמנותי יש לנהוג ברגישות ושגם לו יש גבולות (והם מנוסחים בחוק), אבל משוכנעים שלא כך המקרה עם סרט זה.

לב ליבה של העשייה הקולנועית, מעבר להישגים האמנותיים שלה, היא להעשיר את המרחב החברתי והפוליטי שלנו בנקודות מבט וזוויות הסתכלות שונות על כל תופעה אישית, חברתית ופוליטית. הטענה שאסור לעשות סרטים דוקומנטריים או הצגות תיאטרון על "רוצחים שפלים", "מחבלים", וכיוצא בזה, היא מופרכת מיסודה ומחבלת במהות של העשייה האמנותית. תפקידנו כאמנים הוא להתבונן ללא פחד בנושאים שהם טאבו ולשאול שאלות קשות ומורכבות על טבע האדם, החברה והמדינה. החשיפה לכמה שיותר מידע וזוויות הסתכלות בנושאים מעוררי מחלוקת אין פירושה הצדקת מעשים כאלה או אחרים, אלא הכלתם, מתוך בגרות ויושר בבחינת המציאות, כדי שנוכל לחשוב בסופו של דבר באופן עצמאי ולא להיגרר אחרי תעמולה כזאת או אחרת. הניסיון למתג דמויות כאלה ואחרות כ"שפלות" ו"בני בליעל" או יצירה זו או אחרת כ"פוגעת ברגשות הציבור", ובכך לסתום את הגולל על כל דיון, בחינה, למידה – הוא ניסיון לא דמוקרטי להגביל את חופש המחשבה.

אלו הם תפקידיה של האמנות משחר ההיסטוריה וחובתנו להלחם שכזאת תישאר. אנו עומדים על זכותנו להביט "אל סף הפחד"!

פסטיבל ירושלים גילה השנה אחריות ואומץ לב בבחירת סרטים המתמודדים עם שאלות יסוד של חופש ביטוי ומחשבה, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות הפרדה כה בוטה בין עבודתנו האמנותית למציאות חיינו.

אין ספק שהשארת המצב על כנו יגרום לכולנו לחוש שכתם פוליטי שחור משחור רובץ על הפסטיבל, מה שיאפיל על החוויה המשותפת של אמנים וצופים כאחת.

ולסיום:

אנחנו רוצים להביע תקווה אמיתית שהזעקה הצודקת שעולה בעוצמה רבה בחודש האחרון בעניין הקול המזרחי המושתק תשמע ואף תיושם, וקוראים לבדק בית וצעדים משמעותיים בהקשר הזה.   אנחנו מביעים את תמיכתנו בתיאטרון אל-מידאן במאבקו הצודק, שהוא מאבק של כולנו. הקול הפלסטיני כמו הקול המזרחי וקולות מודרים אחרים הוא חלק מהזהות הישראלית המתהווה כל העת. זהו רגע מכונן שאפשר להפוך אותו ל"מהפכת תרבות" במקום ל"מלחמת תרבות"!

 

8 ביולי 2015: שמוליק דובדבני (YNET) צפה בסרט הדוקומנטרי המלווה את היחסים האינטימיים של יגאל עמיר, לריסה טרימבובלר ובנם, ומסביר למה אין סיבה לפחד ממנו.

יומן סרטן קצר

31 במרץ 2015

אף פעם לא אדע האם למידת החיוביות שהכנסתי לעבודה הפנימית בטיפול בגידול  – שהתגלה כסרטני בגופי  – היה קשר לתוצאות המשמחות.

אבל תשובות חיוביות מתחילות להגיע מאתמול.

אין סרטן במעי הגס.

אין סרטן באגן לפי בדיקת ה – MRI ומחר – ייסרק כל הגוף במכשיר המשוכלל  PET CT לוודא שאין סרטן בשום מקום נוסף בגוף. שום מקום נוסף מעבר לשוליים של הגידול שהוצא מגופי לפני שלושה שבועות ודיווח לפתולוגים שהיה שם סרטן וכנראה גם נשאר שם סרטן.  בגוף שלי.

אמרו שזה סרטן רקמות מסוג קרצינומה. אמרו שהוא מאוד נדיר במקום שהוא הופיע אצלי – ליד פי הטבעת. אמרו שיש חשש לפגוע בספינקטר (שריר פי הטבעת) שאז אדרש לחיות עם שקית ללא אפשרות לשלוט על פעולות המעיים.

לא רציתי להמשיך לחיות עם שקית.

רציתי לחיות בלי שקית.

רציתי להבריא.

רציתי להחלים.

ביקשתי לחזור לחיים הרגילים שלי למרות שהיה ברור לי שקיבלתי A CALL מהגוף שלי המבקש שינוי מ"החיים הרגילים שלי".

הגיתי בכל אותן הודעות אחרי מות של א/נשים שנלחמו בגבורה במחלת הסרטן אשר הכריעה אותם/ן ותהיתי, מה היא אותה גבורה שמדברים עליה ומה היא ההכרעה.

חשבתי שאני לא רוצה מלחמה. אני לא מאמינה במלחמות. אני גם לא מאמינה במאבקים מול הגוף שלי.

אז במה אני כן מאמינה, שאלתי את עצמי, על מנת כן לעזור לעצמי להבריא – כמה שהטבע נותן בידי.

* * *

יום אחד, כתב לי המנתח מייל תשובה על מייל ממני בו הבעתי לא מעט חששות.

בנדון הוא כתב: אומץ.

לא ידעתי על איזה אומץ הוא מדבר.

בגוף המייל הוא כתב כך: שלום יולי.

בואי מחר למרפאתי באיכילוב בין 08:00-12:00. הסירי דאגה מיותרת. את הולכת להיות בריאה. הדילמה היא באיזו דרך לנקוט. באם איווכח שהרקמה המבצבצת מהעומק אכן חשודה לגידול אבצע את הכריתה הנוספת והנרחבת בהקדם האפשרי ואז בהתאם לממצאים הפתולוגים החדשים נשקול את המשך הטיפול או רק מעקב. קורות חייך משדרים אומץ לב ופריצת דרך, התמידי בהם גם עם מחלתך. בהערכה גדעון

זה כנראה מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין על מה מדברים במילה "אומץ".

האומץ להסתכל למציאות הסרטן בגופי – ולא להתכחש.

האומץ להיות נוכחת בתוך הפחד.

האומץ להיות נוכחת בתוך הפחד לאבד את שריר פי הטבעת.

האומץ להיות נוכחת בפחד למות בטרם עת.

האומץ להתמסר לטפל בעצמי  – עד שאחלים.

האומץ להיות מרוכזת בעצמי כך שאבריא ועד שאבריא.

האומץ לנפנף כל דבר שלא עוזר לי כרגע להחלים.

האומץ לרצות להבריא.

אף פעם לא אדע האם למידת החיוביות שהכנסתי לעבודה הפנימית בטיפול בגידול  – שהתגלה כסרטני בגופי  – היה קשר לתוצאות המשמחות.

אבל הֵיי, אתן יודעות מה, יותר כדאי לנסות כך – להישאר אופטימיות זהירות וחיוביות – כאשר "זה" (הסרטן; אחד לשלושה) מגיע, כי הרי כך או כך, אין מה להפסיד.

להישאר חיובית. להישאר נוכחת.  לא לפחד מהפחד ולא לברוח מהאימה. אומץ, אמר הרופא.

והיום, ה – 1 באפריל 2015, הראו גם סריקות ה – PET CT שאין גרורות סרטניות, ש"תפסתי את זה בזמן" ושהגוף מוכן לניתוח נוסף במטרה לנקות את התאים הסרטניים שנשארו כנראה באזור הנגוע.

מחרתיים, ערב פסח, אשב עם משפחתי לארוחת החג ואהיה בשלה מתמיד להגיד לבנותיי שתיי מחשבות חדשות על מה כדאי לזכור, כנאמר, שמות יג8: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

חזקת החפות או אולי חזקת החרפה

ב23.12.14 פרסם עיתון "הארץ" מאמר מערכת שבו יצא חוצץ כנגד החלטת דירקטוריון מפעל הפיס לבטל את הענקת הפרס ליצחק לאור: פייסבוק אינו בית משפט

החלטת דירקטוריון קרן לנדאו של מפעל הפיס אתמול, שלא להעניק את פרס לנדאו לשירה למשורר יצחק לאור, היא פגיעה בחזקת החפות שנתונה לכל אדם במדינה דמוקרטית. בפרשה עגומה זאת הוחלף בית המשפט בבית דין שדה, עורכי הדין הומרו בגולשי פייסבוק ומפעל הפיס לקח על עצמו את תפקיד השופט.

לפני כחודש הוחלט להעניק ללאור את הפרס על תרומה לתרבות ולאמנות בישראל. הפרס, הניתן זו השנה ה–13, מעניק 100 אלף שקלים לכל זוכה. מיד לאחר היוודע דבר זכייתו של לאור, החל מאבק, בעיקר ברשתות החברתיות, נגד ההחלטה. התלונות לא עסקו בתרומתו האמנותית, אלא בהתנהלותו האישית בעבר, שעל פי הנטען כללה הטרדות ותקיפות מיניות. אלא שמלבד תלונה אחת, שהוגשה ב–2010 על אונס שבוצע לכאורה 20 שנה לפני כן ושנסגרה בשל התיישנות, אף אחת מהתלונות האחרות לא הועמדה לבחינה משפטית.

מובן מאליו שזכותו של כל אזרח לטעון כנגד הענקת פרס, גם באמצעות הפעלת לחץ מסיבי על מפעל הפיס דרך הרשתות החברתיות. מדובר בפעולה לגיטימית במדינה דמוקרטית. ואולם, השאלה היא מה מעמדן של אותן טענות ומי אמור לקבוע אם הן קבילות ומצדיקות את שלילת הפרס.

יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין סיפק תשובות מטרידות לתהיות אלה. הוא פנה לציבור בפייסבוק וביקש "לכתוב אלינו תלונות של נשים שנפגעו"; לאחר מכן הסביר, ש"אין בכוונתי להתעלם מהצורך לשקול שנית… מדובר ב'דיני נפשות'"; ולבסוף הודיע כי "בעקבות התפרקות ועדת השיפוט דן הדירקטוריון בעצמו בסוגיה וכאמור הוחלט שלא להעניק את הפרס השנה ליצחק לאור".

וכך, כמו לא היתה בישראל מערכת משפט, שם עצמו דיין לחוקר, לתובע ולשופט. לא ברור על בסיס איזה ידע ובעזרת אילו כלים יכול היה דיין לקבוע מה תוקף הטענות שהועברו אליו. האם די בהתרשמותו של דיין או של מי מחבריו לדירקטוריון כדי להכריע בעניינים שהם "דיני נפשות"?

מפעל הפיס, ובראשו דיין, ניצחו על פארסה ציבורית, שפוגעת קשות בחזקת החפות במדינה דמוקרטית. פייסבוק אינו תחליף לבית משפט, ודירקטוריון של חברה — ציבורית או פרטית — אינו תחליף להליך שיפוטי. לכן, את הפרס שנשלל מלאור באמצעים לא לגיטימיים יש להחזיר לו.

ב – 25.12. 2014 – פרסם עודד אל-יגון, שופט בית המשפט השלום בתל אביב בדימוס באמצעות דף הפייסבוק שלו:

"שלחתי לעיתון הארץ מאמר עם דעה נוגדת למאמר המערכת, אך משום מה בחר שלא לפרסמו.  אני בטוח שהסרוב אינו קשור כלל בכך שהעזתי לחלוק על דעת המערכת, אלא מן הסתם משום שהמאמר שאני כתבתי היה פשוט מחורבן.

להלן, להשכלת המתעניינים מצורף המאמר שנפסל לפרסום:

23.12.2014
תגובה למאמר המערכת ב"הארץ" מיום 23.12.14 שנושא את השם: "הפייסבוק אינו בית משפט":

מאמר זה נכתב בעקבות החלטת הנהלת מפעל הפיס לחזור בה מהחלטתה להעניק למשורר יצחק לאור את פרס מפעל הפיס לתרבות ולאמנות לשנה הנוכחית.

לטענת כותב המאמר (שאני בהחלט תומך בה לצערי), החלטת מפעל הפיס נובעת מלחץ של טוקבקיסטים בפייסבוק. עוד טוען כותב המאמר, כי ההחלטה לשלול את הפרס ממי שהוחלט קודם לכן על זכאותו, מהווה פגיעה קשה בחזקת החפות. זאת על שום שיצחק לאור מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע, ועל כן אין זה מן הראוי להתייחס אליו כאל עבריין, ובעצם להטיל עליו עונש.

עם כל הכבוד – "חזקת החפות" הינה מונח משפטי שנועד במקורו למנוע עיוות דין בבית המשפט, אך כאחד מחסידיו הגדולים של העקרון המקודש הזה, אני סבור שאין זה מן הראוי להרחיבו אל מחוץ למסגרת של העולם המשפטי, ולהחילו על תחומים אחרים. אם חלילה יועמד לאור לדין פלילי בגין עניין אחר, ברור שהתובע לא יוכל להסתמך בבית המשפט על מעשים אחרים שלא הורשע בגינם (אף זאת בהסתייגות לגבי הבאת ראיות על "מעשים דומים בעבר" לשם הוכחת שיטה).

השאלה העומדת להכרעה בעניין זה, היא אם וועדת הפרס היתה רשאית מלכתחילה לשקול את זכאותו של לאור לפרס הנחשק הזה, ואם היתה רשאית לפסול את זכאותו על סמך תלונותיה של הקרבן לכאורה, אם היתה ניתנת לה הזדמנות לטעון בפני הועדה. דומני שברור מאליו שהוועדה לא היתה יכולה להתעלם מן התלונה האמורה, והיתה מחוייבת לקחת אותה בחשבון במסגרת השיקולים להענקת הפרס או לפחות לנמק את סרובה להתייחס לגופה של התלונה. ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, כי אז ברור שהוועדה מוסמכת ואף חייבת לחזור ולשקול את החלטתה הראשונה, אם הובאו בפניה עובדות חדשות לאחר מתן ההחלטה הראשונה על הענקת הפרס, ולעניות דעתי כלל זה חל גם במקרה שהראיות החדשות הובאו לידיעת הועדה אפילו לאחר שהפרס כבר הוענק בפועל. והפה שהתיר רשאי ואף חייב לחזור ולשקול את החלטתו כאשר מובאות בפניו ראיות חדשות, שהיו משפיעות על החלטתו אם היו מועלות בפניו מלכתחילה.

הפרס המדובר הוא פרס "לתרבות ולאמנות", ודומני שאין חולק על כך שהטרדה מינית או עבירות מין אחרות אינן רק עניין השייך לתחום הפלילי, אלא גם עניין של תרבות, וממילא עניין זה מצוי בסמכותה של וועדת הפרס, ואין היא בת חורין להתעלם ממעשים מן הסוג הנדון המיוחסים למועמד לקבלת הפרס.

כדי להדגיש את הדברים, אעלה מספר שאלות, שהתשובה לגביהן מובנת מאליה:

האם וועדת הפרס היתה מעניקה את הפרס האמור לאמנים מחוננים, אם שמותיהם היו אייל גולן, או ברוך גולדשטיין, או מישהו שנתפס ברצח על רקע לאומני, אך לא הועמד לדין עקב מחלת נפש שהוא סובל ממנה, או להבדיל אלף אלפי הבדלות לאדולף היטלר שאף הוא ראה את עצמו כאמן?! כל אלה לא הורשעו מעולם בדין, האם על כן חלה עליהם חזקת החפות כאשר הם או יורשיהם יבקשו לכלול אותם ברשימת הזכאים לפרסים המכובדים של מפעל הפיס?!

ושאלה נוספת: האם חזקת החפות היתה חלה על מועמד למפכ"לות המשטרה או לתפקיד הרמטכ"ל או לתפקיד של מאבטח בגן ילדים, אם היו עליהם שמועות ממשיות המייחסות להם נטייה לפדופיליה, למשל?!

אז עם כל הכבוד לחזקת החפות, נראה לי שבמקרה הנדון, מן הראוי להזכיר את אמירתו הבלתי נשכחת של השר זלמן ארן ז"ל לאחר זיכויו בדין של איש ציבור זה או אחר, כי הוא – זלמן ארן, מעולם לא יצא זכאי במשפט….

לפרס יש גם ערך חינוכי, שהרי מדובר בפרס לתרבות, ויש לזכור גם כי לא הטוקבקיסטים עוררו את המחאה על מתן הפרס ללאור, אלא המתלוננת שלא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את זעקתה. הטוקבקיסטים רק מילאו כאן את תפקיד מגביר הקול, ועל כך הם זכאים לתודה ולא לגינוי.

החשדות נגד לאור קיימים ותקפים גם אם לא הועמד לדין, וכיוון שמדובר בכספי ציבור, עליו הנטל להוכיח שהוא ראוי לקבל את הפרס הזה. כיצד? אולי על ידי הגשת תביעת דיבה כנגד המתלוננות, אולי על ידי פנייה לבג"צ כנגד מפעל הפיס, ואולי בדרך אחרת.

בנסיבות הקיימות לאור הוא האדם היחיד בעולם שיכול לעשות לטיהור שמו מן ההיבט הציבורי (להבדיל מן ההיבט המשפטי שבו עומדת לו כמובן חזקת החפות), ואם נפשו חפצה מאד בפרס החשוב הזה, שיקום ויעשה מעשה. ואם אינו חפץ ללחום למען טיהור שמו, מוטב שידום.

עודד אל-יגון".

ומילה משלי לעו"ד ויינרוט המייצג את המשורר המאיים כבר חמש שנים בהגשות תביעות דיבה ולא תובע. עכשיו הודיע שיתבע את מפעל הפיס על שלקחו ממנו את הפרס שהיה מגיע לו כי מה עם חזקת החפות. אז, עו"ד ויינרוט, אולי בכל זאת נסה בעדינות (אתה יודע..) להציע ללקוח שלך לעבור פאזה ולהתחיל בטיהור שמו כי עד שלא ייעשה כן, אף תביעה לא תקדם אותו ואף להיפך; עשרות נשים מחכות לרגע להעיד בבית המשפט.  ואתה יודע מה עו"ד ויינרוט, גם להן עומדת חזקת החפות. ועוד איך עומדת.

עוד בנושא: נעמה כרמי בבלוג שלה קרוא וכתוב ברשימה על פרסים, זכויות מוקנות וצחנה העולה השמיימה (ומה מסתיר הארץ) שקדמה למאמר המערכת הנ"ל.

יומיים לאחר העלאת רשימה זאת ב – 29.12.14 הוגשה תביעה: בעקבות החלטת דירקטוריון ועדת לנדאו שלא להעניק את הפרס היוקרתי לסופר והמשורר הוא החליט להגיש תביעה ולדרוש לבטל את ההחלטה: "הפרס נשלל על סמך שמועות".

רביב דרוקר על הצלחת מאבקן של הקורבנות נגד מתן פרס ליצחק לאור

חנוכה שמח כי באנו והצלחנו חושך לגרש:

לאור המחאה ברשת התכנס הערב דירקטוריון קרן לנדאו, המעניק את פרס לנדאו היוקרתי, והודיע כי, נכון לעכשיו, הוא חוזר בו מהחלטתו להעניק את הפרס לסופר יצחק לאור, לאור תלונות על הטרדות מיניות שביצע לכאורה. ynet

וכאשר אהרג באחד הימים

10583972_826189827414984_5897951001755570231_n

סמיח אל קאסם, מגדולי המשוררים הערבים והפלסטינים, איש מצפון, רודף שלום וצדק, הלך אתמול לעולמו.

שיר זה הוא תשובתו לאלה שביקרו אותו על דבקותו בשותפות יהודית-ערבית בימים קשים: ״תמכתי ואמשיך לתמוך בדיאלוג. תמיד אהיה חלק אינטגרלי מדו-שיח יהודי-ערבי וישראלי-פלסטיני למען השלום ובמטרה לשים קץ לכיבוש, לגזענות ולסבל של שני העמים. כל המטיפים נגד דיאלוג ודו-שיח מדברים בסלוגנים נגד הכיבוש אבל למען האמת פועלים לשימורו ולהמשך קיום הסבל של כל עמי האזור. זה לא מקובל עלי. יש בי דאגה ומוטלת עלי אחריות אישית לכל טיפת דם שנשפכת. אני משתדל להיות אדם ישר, משורר ישר, ערבי ופלסטיני".

Blog
x

 

%d בלוגרים אהבו את זה: