Category Archives: שוברת שתיקה

עצרת זיכרון לזכרן של 59 נשים שמתו מזנות בעשור האחרון

מזה שנתיים, אני עובדת על פיתוח סרט דוקומנטרי באנימציה – מי הרג את ג'סיקה?.  כתבתי על זה כאן , וכאן וכאן.

לאחר תמיכתה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בפיתוח הסרט, החליטו לאחרונה רינת קליין, עידית פנקס ודורית הסל מערוץ 8 לתמוך גם:-) וזה מאוד מעודד ומעלה את הסיכויים למצוא מימון מלא לסרט. אני אופטימית, אבל הדרך עוד ארוכה ובעיקר תלוייה כרגע במפיקים השותפים בצרפת, גרמניה ובלגיה.

בשבוע הבא, ב-10 באוגוסט 2017, יום חמישי, יצויינו שנתיים למותה של ג'סיקה.

נוסח ההזמנה לאירוע של המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות:

בשנים האחרונות מתו כ-59 נשים בזנות, כולן בגיל צעיר ובנסיבות קשות מנשוא אך מותה של ג׳סיקה היווה נקודת מפנה. בשנה שעברה התכנסנו מול הירקון 98 מאות אנשים. חברותיה של ג׳סיקה, חברות כנסת ופעילות/ים חברתיים שלא שכחו אותה והבטיחו כי מותה לא יהיה לחינם.  זעקתה של ג׳סיקה ושל כל אותם אנשים הדהדה והביאה לכך שביום רביעי, ה-19.7.17 עברה בקריאה טרומית, ברוב של 64 ח״כ, הצעת החוק לאיסור צריכת זנות ושיקום נשים בזנות. אישור ההצעה בקריאה טרומית מראה כי המחוקק מוכן ורוצה להסתכל לנשים בזנות בעיניים, לקחת אחריות ולפעול למיגור הזנות.

אבל הדרך עוד ארוכה.
השנה נתכנס לציין שנתיים למותה של ג׳סיקה ולהזכיר שוב כי הוא לא היה לחינם, וכי לא ננוח עד שהחוק לאיזור צריכת זנות ושיקום נשים בזנות יכנס לספר החוקים וייאכף בצורה אפקטיבית.
נצא יחד להיאבק כדי למגר את צריכת הזנות בישראל.
לא נשתוק ולא נסיט את מבטנו – כי הזנות הורגת.לאירוע שותפות חברותיה של ג׳סיקה, פעילות/ים וארגוני הקואליציה למאבק בזנות וסחר בנשים.נתאסף בשעה 19:00 ברחוב הירקון 98, שם היה מצוי בית הבושת בו התאבדה ג'סיקה, נדליק במקום נר לזכרה ונצעד יחד לאירוע המרכזי בגן מאיר. תחילת העצרת בשעה 20:00 (מרחק צעידה של כקילומטר).לפרטים נוספים ולתיאום השתתפות:
בר ארצי, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
052-3938660 bar.artzy@gmail.com
ניצן כהנא, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
052-688-8424 nitzan.ck@gmail.com
עו"ד אביטל רוזנברגר, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
054-2082207 avitush@gmail.com
לדף האירוע בפייסבוק

להסתכל לזנות בעיניים

ריקרדו ורדסהיים, ראש מסלול אנימציה במכללת ספיר, נתן לסטודנטים שלו משימה ליצור סרטי אנימציה בנושא זנות מנקודת מבט של הקונה/הצרכן.  צפיתי בסרטונים לפני מספר שבועות בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע דרום בשדרות. חוויה קשה ביותר. ישבתי מקופלת בתוך עצמי ובקושי הצלחתי להשאיר את עיניי פתוחות מול המסך.

היום, העלתה אותם בכתבה מורחבת העיתונאית האמיצה ורד לי בעיתון הארץ.

אזהרת טריגר * הצפייה, קשה.

הטקסטים בסרטים מגיעים מכמה מקורות:

פורום מקוון של צרכני מין בתשלום,

עבודת המחקר של ד"ר יעלה להב-רז 'מאחורי מסך הדיסקרטיות',

ובציטוטים של לקוחות זנות שרוכזו על ידי טלי קורל, פעילה במאבק למיגור תעשיית הזנות, ועל עדויות של נשים בזנות ושל שורדות זנות שרוכזו בדף הפייסבוק When he pays me.

 

 

 

 

אם מסכימים ומסכימות להסתכל לזנות בעיניים ולא להסיט מבט, ניתן להבין כמה חיי נשים בזנות בלתי נסבלים.

לקראת יומולדת 87. אמא שלי. תמי כהן

ב – 8 באוגוסט 2017, תהיה אמא שלי, תמי כהן בת 87. אני גאה בה; היא עדיין נוהגת במכונית שלה, כותבת וקוראת אי-מיילים, עושה פלדנקרייז פעמיים בשבוע וממשיכה לרצות להשפיע על המציאות.

לאחרונה, השתתפה בקמפיין של מחסום ווטש במלאות 50 שנים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. הנה הסרטון:

בקומוניקט כתבו מחסום ווטש: במלאת 50 שנים לכיבוש אנחנו מפרסמות סדרת סרטונים, שהופקו בתמיכת הקרן החדשה לישראל שמביאה את סיפוריהן של פעילות במחסום watch – שמציין 16 שנים להקמתו.

והיום תמי כהן, לוחמת הפלמ"ח, ילידת חיפה בת 87, ממייסדי קיבוץ רעים שבנגב ופעילה לשיפור ושינוי החברה בישראל. חברת מחסום ווטש משנת 2002:  

" ב -48 התגייסתי לפלמ"ח למען בטחון ישראל ואילו לפני 15 שנה התגייסתי למחסום Watch למען עתיד ישראל."

"חיפשתי איפה אני יכולה לשנות דברים פה, על ידי ומצאתי בורות נוראית על מה שנעשה בגדה. הכיבוש גורם לאלימות שקיימת בחברה הישראלית היום."

"אם מאבדים את התקווה, אי אפשר לחיות"

הצטרפו אלינו במחסום Watch – https://machsomwatch.org/h

———————–

השבוע, חגגו הוריי 67 שנות נישואין. כתבתי עליהם כאן כשחגגו 60.  וכאן כתבתי על אמי כשמלאו לה 79.

והיום, אוסיף שאני מאחלת להוריי להמשיך להיות פעילים כל עוד כוחם בידם ולהיפרד מהעולם הזה בדיוק מתי ואיך שהם רוצים.

בהערכה ואהבה,

הבת האמצעית.

העיר תל אביב אומרת לא לזנות # 2

אמש, מוצאי שבת ה – 21 בינואר 2017, התקבצנו מספר נשים וגברים שמאמינות ומאמינים שמחאה תורמת לשינוי המציאות, מול ביתו של ראש העיר תל אביב-יפו מר רון חולדאי. הוא גר באחת משכונותיה היותר נינוחות של העיר תל אביב. המשטרה הכינה מבעוד מועד מחסומים רבים כמקובל ומספר רב של שוטרים ו"סמויים" – שוטרים ללא מדים – שמרו לרגליי הבניין בו מתגורר ראש העיר.  אנחנו היינו מצויידות במגפונים.

21 בינואר 2017 מול בייתו של רון חולדאי

21 בינואר 2017 מול בייתו של רון חולדאי

לאחר שנשאתי את דבריי, ירד אלינו רון חולדאי מדירתו (וידאו בהמשך).

הנה מה שאמרתי:

בין הרצון להביע היום סולידריות בוואדי עארה בהפגנה על מדיניות הריסת הבתים של ממשלת ישראל נגד הכפרים והערים הערביות, שהגיעה לשיא בהריגתו של המורה יעקוב אבו אלקיעאן, תושב אום אל-חיראן, לבין מחאה מול שגרירות ארה"ב על השבעתו של גזען, סקסיסט ומטרידן נשים סדרתי לנשיא ארצות הברית, לבין המחאה מול ביתו של חולדאי, הגעתי לכאן.

רציתי להיות בשלושת המחאות היום כי לשלושתן יש מכנה משותף אחד שקרוב ללבי –  פגיעה בזכויות אדם.  אבל הגעתי לכאן.

הגעתי לכאן כי הפגיעה בנשים היא הפגיעה הקרובה ביותר ללבי והקשה ביותר. אנחנו חצי מהאוכלוסייה ואנחנו סובלות מפגיעה בכל המעמדות, בכל הקהילות ובכל המגזרים.

באתי לכאן הערב, למחאה מול ביתו של ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, כי היום אני בטוחה שבידיו לשנות את גורלן של אלפי נשים בעיר תל אביב יפו לבדה.

בשנה וחצי האחרונות אני עובדת על סרט דוקומנטרי שמבקש לפענח מי הרג את ג'סיקה; ג'סיקה עבדה בבית הבושת ברחוב הירקון 98 בתל אביב במשך ארבע עשרה שנים, ושם גם סיימה את חייה בגיל 36. היא תלתה את עצמה בחדר בו גרה ועבדה.

כ – 11,000 נשים נמצאות בזנות במדינת ישראל בשנת 2017.  

11,000 הנשים האלה, מהוות 90% מכלל העוסקים בזה.

חלקן נערות מתחת לגיל 18, חלקן אימהות חד הוריות וחלקן נשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לזנות.

 95% מהן אומרות שהיו מעדיפות לא להיות בזנות, לו רק הייתה להן פרנסה חלופית. 

זה בידינו לעזור לכל הנשים האלה.

ככל שהעמיק התחקיר לסרט, יותר ויותר הבנתי

שזנות היא לעולם לא בחירה.

שזנות היא מכת מוות לכל אישה שנכנסת אליה.

שנשים מגיעות לזנות בדרך כלל כי, עברו בילדותן פגיעה מינית.

שזנות היא להיות נרקומנית אחרת אי אפשר.

שזנות היא אלימות ולא יחסי מין.

שזנות ממשיכה רק כי גברים רוצים שנשים תהיינה בזנות.

שזנות היא עבדות.

באתי לכאן לומר לראש העיר תל אביב יפו: אתה יכול לשנות באופן משמעותי את גורלן של אלפי נשים.  

אתה אולי לא יודע כמה בכוחך לשפר את חייהן של נשים בעיר תל אביב יפו.

אז אנחנו כאן לומר לך:

בטל את רישיונות העסק של מועדוני החשפנות שהם בתי בושת. החוק לצדך. אתה יכול לעשות את זה.

תגבר את המאבק בהפצת כרטיסי הביקור לבתי בושת, ונקה מהם את העיר. הכלים בידך.

הפוך את תל אביב יפו לעיר מכבדת נשים בה יהיה קשה לצרוך מין בתשלום. זה בידך.

תל אביב צריכה לומר לא לזנות. די לדיכוי נשים. די לניצול ודי לעבדות.

כשהגיע אלינו, מר ראש העיר רון חולדאי הוא שאל למי יש ילדים והסביר כמה אנחנו מפריעים לילדים של השכנים שלו לישון. מאותו הרגע, הוא לא הפסיק לדבר והקשיב מעט מאוד.

באוגוסט 2015, התאבדה ג'סיקה בחדרה בבית הבושת בהירקון 98.

בדצמבר 2016,  הוגשו כתבי אישום נגד שני גברים ושתי נשים – איש מהם איננו הסרסור שממשיך לנהל בית בושת בדרום העיר תל אביב.

בינואר 2017 נפתח התיק – מספר  52330117  הירקון 98 ודיון ראשון יתקיים בבית משפט השלום בתל אביב ב – 20 במרץ 2017 אצל השופט עוזיאל.

העיר תל אביב-יפו אומרת לא לזנות – יוזמה חדשה

מזה שנה אני עובדת על תחקיר עבור סרט תיעודי על נשים בזנות.  על העולם הנוראי שהתגלה לי, אני מקווה לספר בסרט –  מי הרג את ג'סיקה? ובינתיים, יזמתי פנייה לסגן ראש העיר תל אביב יפו, אסף זמיר בקריאה לנקות את העיר תל אביב-יפו מזנות באמצעים העומדים לרשות העירייה.

הנה המכתב שנשלח אליו בשיתוף כמה עמותות ואירגונים:

27 ספטמבר 2016

לכבוד

אסף זמיר

סגן ראש העיר תל אביב יפו

הנדון: פנייה אישית ליוזמה חדשה – "תל אביב יפו אומרת לא לזנות"

בסוף שבוע שעבר פורסמו שתי כתבות מאירות עיניים שהתחברו לפנייה אליך: הריאיון איתך ב'הארץ' ששיקף שאיכפת לך ממה שקורה בעיר והכתבה של ליאת בר סתו ב'ידיעות אחרונות' שלקחה על עצמה לעבוד כמזכירה בדירה "דיסקרטית" בתל אביב על מנת להביא את הסיפור האמיתי: http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4854751,00.html.

המצב בתל אביב יפו קשה. אולי מהקשים ביותר ברחבי הארץ. מדובר על בין 400 – 500 דירות "דיסקרטיות" שפועלות כבתי בושת לכל דבר, אלפי כרטיסי ביקור שמפוזרים ברחבי העיר, ואלפי נשים, גברים, קטינים, קטינות וטרנסיות, המנוצלים מידי יום ולילה בעקבות מצוקה כלכלית.

על פי החוק, שידול לזנות, סרסור וניהול בתי בושת הם מעשים פליליים ולכן, מעבר לעבודת המשטרה, יש מקום גדול לרשות המקומית, להביא להקטנת תופעת הזנות. לדוגמא, עיריית אילת קיבלה החלטה שלא תאפשר הקמתם של מועדוני חשפנות בעיר: http://www.ereverev.co.il/article.asp?id=29464

אנו מאמינות שיש בידה של העירייה כאמור לשנות את פני המציאות, לדוגמא, כשנה לאחר התאבדותה של ג'סיקה (אוג' 2015) בבית הבושת ברחוב הירקון 98, ולאחר פסיקת בית המשפט (אוקט' 2015) שאין לבניין ברחוב הירקון 98 אישור עירית לניהול עסק במקום, על הבניין מתנוסס שלט של מלון ועל דלת הכניסה מציעים השכרת חדרים לשעה בתשלום. פנינו ב – 25 באוגוסט לראש העירייה, מר רון חולדאי, אך טרם קיבלנו כל תשובה.

בנוסף לדירות ה"דיסקרטיות" וכרטיסי הביקור המבישים, מועדוני החשפנות מתנהלים באופן לגלי, בעוד כולם יודעים כי מדובר בבתי בושת לכל דבר, אך מקבלים אישור רישיון עסק מעירית תל אביב יפו, ראה מקרה 'פוסיקט' בכתבה של ערוץ 10 בלינק הבא: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1207660

תל אביב יפו פרצה דרך בתחומים רבים ונראה שהגיע זמן לפריצת דרך בנושא תעשיית הזנות. אמנם עיריית תל אביב יפו תומכת במרכז "סלעית" להוצאת נשים ממעגל הזנות, אך היכן התועלת, כאשר יד אחת משקמת נשים, בעוד היד השנייה מאפשרת להן את הכניסה לזנות?!

אנחנו פונות אליך היום בהצעה, בבקשה, ברעיון ובקריאה, שלקראת השנה העברית החדשה, תיקח על עצמך את המאבק למזעור – שלא לומר מיגור – תופעת הזנות והקלות הבלתי נסבלת של ניהול בתי בושת בעיר. בוא נציל את הנשים שנקלעו לעבודה בזנות מהגורל המר והקשה הזה, שכנראה קל להיכנס אליו, אך מאוד קשה לצאת ממנו.

נשמח להיפגש ולערוך סיעור מוחות גם על טיפול שורש בנושא והחיבור שלו לנושא החינוך עליו אתה מופקד. אין ספק שאם ילדים ילמדו מגיל צעיר ששירותי מין בתשלום מהווים ניצול של אוכלוסיות מוחלשות, תלך ותקטן הזוועה.

בברכת חג שמח ושנה טובה,

יולי כהן, בימאית ויוצרת

עידית הראל שמש, "מיתוס – ליום שאחרי הזנות"

לילך צור – בן משה, "הופכות את היוצרות"

טל גרנות, איריס שטרן לוי, "המכללה", בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל התעסוקה

נטלי לוין, "מכון תודעה", לסיוע לנשים ולגברים במעגל הזנות ולשינוי הגישה הציבורית

פרופ' אסתר הרצוג, ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים, פרלמנט נשים, פרלמנט נערות, "אנואר" מנהיגות נשים יהודיות ערביות

ראומה שלזינגר, מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות

פלביה סוודלה, מכון ירושלים לצדק

מיטל דוד בנשק, פורום הנשים של הבית היהודי

דוגמאות לקמפיינים עירוניים למאבק בזנות:

אטלנטה:

כרזה מקמפיין בעיר אטלנטה

כרזה מקמפיין בעיר אטלנטה

שיקגו:

כרזה מקמפיין בעיר שיקאגו

כרזה מקמפיין בעיר שיקאגו

למרבה השמחה, נקבעה פגישה ב – 5 בדצמבר בשעות הבוקר אצל סגן ראש העיר אסף זמיר בבניין העירייה.  מבטיחה לעדכן.

האדם הולך לקרב זה משום שהוא, אישית, אינו רוצה להיכנע, להיות מובס – הוא רוצה ללחום לא על קיום חייו אלא על תוכן חייו, והמוות הוא רק הביטוי העליון של עוז מאבקו.

כהוקרה מחיל האוויר עם סיום תפקידי שם כקצינה, קיבלתי את הספר מגש הכסף, מבחר שירים מאת נתן אלתרמן. "שאי ברכה" כתבו לי שם, ובעמוד הבא ישנה הקדמה של משה דיין.

נתן אלתרמן/מגש הכסף

לא יכולתי שלא להיזכר במילותיו של משה דיין כאשר שמעתי השבוע (יום ג' ה – 23.2.16) ברדיו את מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך בכנס של בית יד לבנים למשפחות השכולות: "אי אפשר שלא לחוש את ההבדל בין השכול שאנחנו מלווים ופוגשים במבט שלכם לבין זה שאנחנו פוגשים בשנים האחרונות באינטנסיביות בעיני חלק משכננו". הוא הוסיף כי "דומה שבזמן שאנחנו בחרנו לקדש את החיים, לתת להם משמעות, להרים על נס את התרומה שהקורבנות השאירו לחברה הישראלית, את המורשת שהם השאירו להם לנצח, אויבנו בחרו לקדש את המוות. המסר הסמוי שלהם: אין שום חשיבות לחיים ובמחי לחיצת כפתור או שליפת סכין אפשר לעבור לעולם טוב יותר ולהיפטר מהאתגרים של העולם הזה. זה בעצם בעיניי אנטי תזה לערכים של החברה הישראלית".

וכך, כתב משה דיין בהקדמה לספר (ערוך ומודגש על ידי):

"…ובתמימותנו חשבנו שהוא, אלתרמן, מבטא אותנו, שהוא רק מצא את המילים ונתן את הביטוי למה שאנו חשים, אולם האמת היא, כי הוא לא ביטא את רגשותינו אלא עיצב אותם, יצרם.  הוא היה הקול ואנחנו ההד.  וברצוני לעמוד על נושא אחד בשירתו, הוא נושא הלחימה, נושא אשר בו (לא רק בו) היה הביטוי המשולש – של האיש אלתרמן, של עיצובנו כדור לוחם ובהשפעה על כל יחיד שבנו, בהקניית הערך המיוחד, מימד העומק ברוח הלחימה.  מהו ערך זה של "הלחימה האלתרמנית"? זו הלחימה שהייתה חלק מהחיים – הלחימה עד תום – עד מוות, אלא שהמוות של הלחימה איננו סוף הלחימה אלא שיאה, והואיל ולחימה הינה חלק ולעיתים אף מלוא החיים, הרי גם המוות, כאשר הוא שיא הלחימה, איננו החידלון של החיים, אלא ביטויים במלוא עוצמתם… האדם יוצא לקרב-המוות, לא בכדי להביא ישועה לאחרים, לא בכדי להקריב את עצמו בשביל העתיד, אלא האדם הולך לקרב זה משום שהוא, אישית, אינו רוצה להיכנע, להיות מובס – הוא רוצה ללחום לא על קיום חייו אלא על תוכן חייו, והמוות הוא רק הביטוי העליון של עוז מאבקו. זה לא מוות של מלחמה, של אירוע היסטורי. זה מוות אישי, דינמי, הטבוע במאבק, בלחימה ולא במלחמה."

בהקדמה לספר של הוצאת משרד הביטחון בשנת 1974 כתוב: "להיות מוגש כתשורה, מטעם משרד הביטחון, למי ששכלו את יקיריהם במלחמות ישראל, החל ממלחמת הקוממיות וכלה במלחמת יום הכיפורים".

נישואים בכפייה. לנשים בלבד.

במסגרת עבודת תחקיר, שאני עושה לאחרונה לסרט תיעודי עם אנימציה, בנושא נשים בזנות, הגעתי לסרט OUR GIRL של המפיקה רות בני, המבוסס על סיפורים אמיתיים.  4:30 דקות על נישואים בכפייה.

משום מה, עלה לי הדופק במהלך הצפייה והיה לי קשה לנשום.

עברו כמה שעות מאז שצפיתי בסרט הקצר הזה עד שהבנתי למה עלה בי דְּחָק (עָקָה, או בשם העממי – לחץ, באנגלית: Stress).

—–

במהלך השעות לאחר הצפייה נזכרתי שגם אני התחתנתי בגיל צעיר בסוג של כפייה. כן, גם אני…

חייבות לשים (גם) לזה סוף.

הזמנה להקרנת My Terrorist בכנס בינלאומי בינתחומי באוניברסטית תל אביב

ביום שני הקרוב, ה – 28 בדצמבר 2015, בשעה 16:00, תתקיים הקרנה של  My Terrorist באוניברסיטת תל אביב, בניין גילמן חדר 496, במסגרת כנס בינלאומי בינתחומי של יומיים בפקולטה למדעי הרוח, החוג לפילוסופיה:  CONFLICTS COMMUNICATION BODY.

לאחר ההקרנה, תתקיים שיחה איתי.

הנה התוכנייה – הניתנת להגדלה בדבל-קליק עליה:

agenda A4 IASC conference 2015d #1

agenda A4 IASC conference 2015d #2

 

הכנס וההקרנה פתוחים לקהל.

אשמח להיפגש 🙂

בניין גילמן, חדר 496, יום שני ה – 28 בדצמ' ב – 16:00.

תוכנית הכנס.

הסרט "אל סף הפחד" על משפחתו של הרוצח יגאל עמיר ; אסור לשרים להתערב בהחלטות אמנותיות של פסטיבל

בשנת 2002, זכה סרטי המחבל שלי בפרס חבר השופטים של פסטיבל הקולנוע בירושלים.  הסרט עוסק במסע הפיוס שלי אל המחבל שירה עלי בהיותי דיילת באל על (על עקבים, בלית ברירה): "חבר השופטים על פרסי וולג'ין החליט להעניק פרס מיוחד בקטגוריית הסרטים התיעודיים לסרט המחבל שלי של הבימאית יולי כהן גרשטל "מתוך הערכה לנחישות ולאומץ שהפגינה בניסיונה לסלוח ולהשלים, על רקע מציאות אלימה.  הסרט מתעד את התהליך בכנות ורגישות הראויים לציון"."

jff2014

בשנת 2005, בחר פסטיבל הקולנוע בירושלים להעניק לי את הפרס אמנות הקולנוע.

היום, שמחתי לצרף חתימתי למכתב זה:

לכבוד שרת התרבות, מירי רגב

יו"ר מועצת הקולנוע, דוד אלכסנדר, וחברי המועצה

מנהלת פסטיבל ירושלים, נועה רגב, וחברי ההנהלה

כבוד נשיא המדינה, ראובן ריבלין

אנחנו, נשות ואנשי קולנוע ישראלים, רוצים להביע את מחאתנו על ההחלטה להקרין את הסרט "אל סף הפחד" מחוץ לימי הפסטיבל.

אנו מבקשים מהשרה מירי רגב שתבהיר שאין שום איום תקציבי על הנהלת פסטיבל ירושלים ועל הסינמטק. אנו קוראים למועצת הקולנוע להגן על הפסטיבל מפני התערבויות ישירות העוקפות את הנהלים והקריטריונים הקבועים בחוק לתקצוב מוסדות קולנוע.

אנו פונים להנהלת פסטיבל ירושלים בבקשה דחופה לשקול מחדש את החלטתה להוציא את הסרט מהקרנות במסגרת הפסטיבל. גם אם הדבר נעשה מתוך "התחשבות ברגשות הציבור" אנחנו רואים בחומרה את ההחלטה. עשייה אמנותית וחופש הביטוי בהכרח פוגעים לעיתים ברגשות של ציבור זה או אחר. הציבור שייפגע מסרט זה אינו יותר חשוב או רחב מצבורים אחרים שנפגעים מיצירות אחרות. אנחנו מסכימים שגם בחופש האמנותי יש לנהוג ברגישות ושגם לו יש גבולות (והם מנוסחים בחוק), אבל משוכנעים שלא כך המקרה עם סרט זה.

לב ליבה של העשייה הקולנועית, מעבר להישגים האמנותיים שלה, היא להעשיר את המרחב החברתי והפוליטי שלנו בנקודות מבט וזוויות הסתכלות שונות על כל תופעה אישית, חברתית ופוליטית. הטענה שאסור לעשות סרטים דוקומנטריים או הצגות תיאטרון על "רוצחים שפלים", "מחבלים", וכיוצא בזה, היא מופרכת מיסודה ומחבלת במהות של העשייה האמנותית. תפקידנו כאמנים הוא להתבונן ללא פחד בנושאים שהם טאבו ולשאול שאלות קשות ומורכבות על טבע האדם, החברה והמדינה. החשיפה לכמה שיותר מידע וזוויות הסתכלות בנושאים מעוררי מחלוקת אין פירושה הצדקת מעשים כאלה או אחרים, אלא הכלתם, מתוך בגרות ויושר בבחינת המציאות, כדי שנוכל לחשוב בסופו של דבר באופן עצמאי ולא להיגרר אחרי תעמולה כזאת או אחרת. הניסיון למתג דמויות כאלה ואחרות כ"שפלות" ו"בני בליעל" או יצירה זו או אחרת כ"פוגעת ברגשות הציבור", ובכך לסתום את הגולל על כל דיון, בחינה, למידה – הוא ניסיון לא דמוקרטי להגביל את חופש המחשבה.

אלו הם תפקידיה של האמנות משחר ההיסטוריה וחובתנו להלחם שכזאת תישאר. אנו עומדים על זכותנו להביט "אל סף הפחד"!

פסטיבל ירושלים גילה השנה אחריות ואומץ לב בבחירת סרטים המתמודדים עם שאלות יסוד של חופש ביטוי ומחשבה, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות הפרדה כה בוטה בין עבודתנו האמנותית למציאות חיינו.

אין ספק שהשארת המצב על כנו יגרום לכולנו לחוש שכתם פוליטי שחור משחור רובץ על הפסטיבל, מה שיאפיל על החוויה המשותפת של אמנים וצופים כאחת.

ולסיום:

אנחנו רוצים להביע תקווה אמיתית שהזעקה הצודקת שעולה בעוצמה רבה בחודש האחרון בעניין הקול המזרחי המושתק תשמע ואף תיושם, וקוראים לבדק בית וצעדים משמעותיים בהקשר הזה.   אנחנו מביעים את תמיכתנו בתיאטרון אל-מידאן במאבקו הצודק, שהוא מאבק של כולנו. הקול הפלסטיני כמו הקול המזרחי וקולות מודרים אחרים הוא חלק מהזהות הישראלית המתהווה כל העת. זהו רגע מכונן שאפשר להפוך אותו ל"מהפכת תרבות" במקום ל"מלחמת תרבות"!

 

8 ביולי 2015: שמוליק דובדבני (YNET) צפה בסרט הדוקומנטרי המלווה את היחסים האינטימיים של יגאל עמיר, לריסה טרימבובלר ובנם, ומסביר למה אין סיבה לפחד ממנו.

יומן סרטן קצר

31 במרץ 2015

אף פעם לא אדע האם למידת החיוביות שהכנסתי לעבודה הפנימית בטיפול בגידול  – שהתגלה כסרטני בגופי  – היה קשר לתוצאות המשמחות.

אבל תשובות חיוביות מתחילות להגיע מאתמול.

אין סרטן במעי הגס.

אין סרטן באגן לפי בדיקת ה – MRI ומחר – ייסרק כל הגוף במכשיר המשוכלל  PET CT לוודא שאין סרטן בשום מקום נוסף בגוף. שום מקום נוסף מעבר לשוליים של הגידול שהוצא מגופי לפני שלושה שבועות ודיווח לפתולוגים שהיה שם סרטן וכנראה גם נשאר שם סרטן.  בגוף שלי.

אמרו שזה סרטן רקמות מסוג קרצינומה. אמרו שהוא מאוד נדיר במקום שהוא הופיע אצלי – ליד פי הטבעת. אמרו שיש חשש לפגוע בספינקטר (שריר פי הטבעת) שאז אדרש לחיות עם שקית ללא אפשרות לשלוט על פעולות המעיים.

לא רציתי להמשיך לחיות עם שקית.

רציתי לחיות בלי שקית.

רציתי להבריא.

רציתי להחלים.

ביקשתי לחזור לחיים הרגילים שלי למרות שהיה ברור לי שקיבלתי A CALL מהגוף שלי המבקש שינוי מ"החיים הרגילים שלי".

הגיתי בכל אותן הודעות אחרי מות של א/נשים שנלחמו בגבורה במחלת הסרטן אשר הכריעה אותם/ן ותהיתי, מה היא אותה גבורה שמדברים עליה ומה היא ההכרעה.

חשבתי שאני לא רוצה מלחמה. אני לא מאמינה במלחמות. אני גם לא מאמינה במאבקים מול הגוף שלי.

אז במה אני כן מאמינה, שאלתי את עצמי, על מנת כן לעזור לעצמי להבריא – כמה שהטבע נותן בידי.

* * *

יום אחד, כתב לי המנתח מייל תשובה על מייל ממני בו הבעתי לא מעט חששות.

בנדון הוא כתב: אומץ.

לא ידעתי על איזה אומץ הוא מדבר.

בגוף המייל הוא כתב כך: שלום יולי.

בואי מחר למרפאתי באיכילוב בין 08:00-12:00. הסירי דאגה מיותרת. את הולכת להיות בריאה. הדילמה היא באיזו דרך לנקוט. באם איווכח שהרקמה המבצבצת מהעומק אכן חשודה לגידול אבצע את הכריתה הנוספת והנרחבת בהקדם האפשרי ואז בהתאם לממצאים הפתולוגים החדשים נשקול את המשך הטיפול או רק מעקב. קורות חייך משדרים אומץ לב ופריצת דרך, התמידי בהם גם עם מחלתך. בהערכה גדעון

זה כנראה מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין על מה מדברים במילה "אומץ".

האומץ להסתכל למציאות הסרטן בגופי – ולא להתכחש.

האומץ להיות נוכחת בתוך הפחד.

האומץ להיות נוכחת בתוך הפחד לאבד את שריר פי הטבעת.

האומץ להיות נוכחת בפחד למות בטרם עת.

האומץ להתמסר לטפל בעצמי  – עד שאחלים.

האומץ להיות מרוכזת בעצמי כך שאבריא ועד שאבריא.

האומץ לנפנף כל דבר שלא עוזר לי כרגע להחלים.

האומץ לרצות להבריא.

אף פעם לא אדע האם למידת החיוביות שהכנסתי לעבודה הפנימית בטיפול בגידול  – שהתגלה כסרטני בגופי  – היה קשר לתוצאות המשמחות.

אבל הֵיי, אתן יודעות מה, יותר כדאי לנסות כך – להישאר אופטימיות זהירות וחיוביות – כאשר "זה" (הסרטן; אחד לשלושה) מגיע, כי הרי כך או כך, אין מה להפסיד.

להישאר חיובית. להישאר נוכחת.  לא לפחד מהפחד ולא לברוח מהאימה. אומץ, אמר הרופא.

והיום, ה – 1 באפריל 2015, הראו גם סריקות ה – PET CT שאין גרורות סרטניות, ש"תפסתי את זה בזמן" ושהגוף מוכן לניתוח נוסף במטרה לנקות את התאים הסרטניים שנשארו כנראה באזור הנגוע.

מחרתיים, ערב פסח, אשב עם משפחתי לארוחת החג ואהיה בשלה מתמיד להגיד לבנותיי שתיי מחשבות חדשות על מה כדאי לזכור, כנאמר, שמות יג8: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

%d בלוגרים אהבו את זה: