ערב טוב. אני רוצה לספר לכן על איך רציתי לספר את סיפורה של ג'סיקה בסרט וכשלתי. לצערי, זה טקסט שמחליף את רשימת התודות שיש כשמסיימות פרויקט והוא יוצא לאור.
זאת פרידה מפרויקט שליווה אותי ואני ליוויתי אותו במשך שש שנים מ – 2015 ועד 2021 שאז הרמתי ידיים…שחררתי.
זה היה ניסיון ליצור סרט ש"יעשה הבדל" (MAKE A DIFFERENCE).
לפעמים זה לא מצליח. גם את הסיפור הזה נכון לספר. ותודה לעמית שהזמינה אותי לערב הכישלונות המפוארים.
הכול התחיל בתקופה שחיפשתי פרויקט חדש לסרט דוקומנטרי בראש ובלב; חיפשתי מה הדבר הבא שאני רוצה לעסוק בו; להקדיש לו את כל זמני הפנוי. ואז ג'סיקה התאבדה. קראתי על ההתאבדות שלה בכתבה של ורד לי.
הנה מה שכתבה: באוגוסט 2015 התאבדה בתלייה ג'סיקה, אישה בזנות בת 36, בחדר שלה בבית הבושת שפעל ברחוב הירקון 98 בו התגוררה ועבדה בזנות שנים ארוכות. ג'סיקה עלתה בצעירותה ממדינות חבר העמים. בגיל 16 היא עברה לתל-אביב, העיר הגדולה, והועסקה בבית בושת שפעל ברחוב דיזנגוף. כשנסגר בית הבושת בצו בית משפט, הסרסור העתיק את פעילותו לבית בושת חדש בבניין שברחוב הירקון שפועל כבר כ-13 שנה. ג'סיקה הייתה מהראשונות שהועסקו בו. היא עברה להתגורר בבית הבושת בחדר מספר 5, חדר קטן ששימש לה כבית. היו לה מפתחות למקום וזה היה נוח לסרסור.
בית הבושת הזה הפך במהלך השנים ל"מוסד זנות" מוכר וידוע. חברה שלה לעבודה סיפרה שבכל יום ג'סיקה הייתה מתעוררת בקושי רב, קרוב ככל האפשר לשעת תחילת המשמרת בזנות, שמתחילה בשעה 18:00 והייתה שותה ארבע כוסות וודקה וחגיגת כדי להיות מסוגלת להתחיל. שהיא הייתה עושה כ-20-30 לקוחות בממוצע עד לשעה 6:00 לפנות בוקר. בתום כל משמרת, לקראת הזריחה הייתה הולכת לישון בחדר הקטנטן בבית הבושת שהתרוקן מלקוחות, ומתעוררת רק למחרת בערב לעוד משמרת של 12 שעות עבודה ולתור ארוך של גברים.
מדי שבוע הייתה ג'סיקה לוקחת יום חופש ונוסעת לבקר את אחותה. ג'סיקה תמכה כספית באחותה ובאחיין שלה. יש נשים שאמרו לי במהלך התחקיר שאחות של ג'סיקה הייתה למעשה הסרסור המשני שלה כי ג'סיקה העבירה לה כספים להחזר המשכנתא וכשג'סיקה חזרה מהביקור האחרון, היא נראתה בדיכאון והיו שאמרו שאמרה לאחותה שהיא רוצה להפסיק ואחותה אמרה לה שבשום אופן לא. אתן מבינות? היא כבר הייתה בת 36 ופחות מבוקשת…
אז ג'סיקה התחילה את המשמרת האחרונה שלה, אבל אחרי ארבעה לקוחות היא הפסיקה למרות שלא מקובל לעזוב משמרת באמצע והיא לא נהגה כך. כל ההתנהגות שלה באותו הערב הייתה שונה – היא יצאה מהמקום ונעלמה לשלוש שעות. כשהיא חזרה היא אמרה שהיא לא רוצה לעבוד ושאין לה מצב רוח. היא נכנסה לחדר הקטן שלה, שהפך לבית שלה, והלכה לישון.
למחרת, התחילה משמרת, אבל ג'סיקה לא התייצבה להתחלת עבודה. החברה סיפרה שתמיד היה קשה להעיר אותה אבל הפעם דפקו חזק יותר על הדלת וקראו בשמה שוב ושוב, אבל לא הייתה תגובה. כשהדלת נפתחה לבסוף בהוראת מפעילי המקום – ג'סיקה נמצאה תלויה, ערומה.
צוות מד"א שהוזעק לבית הבושת קבע את מותה, גופתה פונתה, נציגי המשטרה יצאו מהזירה, וכעבור כשלוש שעות בלבד, חזר בית הבושת בהוראת הסרסור לפעול כרגיל. זרם הלקוחות חזר והציף את חדר המדרגות של המבנה. שלוש שעות בלבד חלפו מהאירוע הטראגי, ושום דבר לא הסגיר שאחת העובדות הוותיקות, שבבית הבושת שברחוב הירקון 98, שמה קץ לחייה.
אחרי שקראתי את הדברים של ורד לי בעיתון הארץ, מייד הרגשתי שאני רוצה להבין את ההתאבדות שלה. למה אישה בת 36 מסיימת את חייה. נזכרתי בשדרית הרדיו הנערצת מיכל ניב שהכרתי מקרוב כשהקמנו ועבדנו ביחד ברדיו תל אביב. אבל אצל מיכל ידעתי – פחות או יותר – למה התאבדה. במקרה של ג'סיקה – לא היה לי מושג. לא ידעתי אז כלום על חיי הגהנום של נשים בזנות.
יצרתי קשר עם ורד לי ונפגשנו בשוק הפשפשים. בלעתי כל מילה שהייתה לה לומר לי על ג'סיקה ועל נשים בזנות. הבנתי שאני בורה ולא יודעת כלום. אחרי הפגישה איתה, המשכתי בפגישות עם נשים שעוזרות בעבודתן לנשים בזנות ועם נשים בזנות – חלקן הכירו את ג'סיקה אישית.
יצאתי למסע.
החלטתי שאני רוצה לספר לעולם את הסיפור של ג'סיקה בסרט כדי שכל מי שיראה ותיראה את הסרט תבין את המחיר שמשלמות נשים על פרנסה ממכירת הגוף שלהן לגברים. זה הפעיל אצלי טריגרים רבים. עברתי לילות ללא שינה. גם אני נוצלתי על ידי גברים רבים לאורך חיי והמודעות הפמיניסטית שלי התפתחה בגיל מבוגר יחסית. לא היה לי מושג במשך שנים רבות שאנחנו אמורות להיות שוות בין שווים.
כל הנשים שפגשתי והכירו את ג'סיקה – שזה כמובן לא השם שלה אלא שם העבודה שלה ולא אומר את שמה כאן כדי להמשיך ולשמור על הפרטיות שלה – לא הסכימו להיחשף לסרט תיעודי. חיפשתי פיתרון יצירתי אחר.
התחלתי לחשוב על אנימציה. לשמחתי בדיוק יצא קול קורא לתמיכה בפיתוח פרויקטים דוקומנטריים באנימציה אז הגשתי. קראתי לפרויקט: מי הרג את ג'סיקה והוא התקבל לאנימהדוק שהייתה חממת פיתוח סרטים תיעודיים באנימציה של קופרו (הקרן לשיווק סרטים דוקומנטרים). חברתי אז למאייר ולאנימטורית והצגנו קונספט באירוע פיצ'נג בסינמטק ירושלים בפני שותפים פוטנציאלים מאירופה וקנדה. אמרנו שם שבאמצעות אנימציה של שחור לבן וצללים עם נגיעות של צבע, ייווצר עולם – מדומיין אבל מציאותי עד כאב.

אחר כך הגשתי בקשה לתמיכה בפיתוח לקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. לסרט העתידי קראתי – מי הרג את ג'סיקה?
תראו, שמונה א/נשים בלבד ליוו את ג'סיקה בדרכה האחרונה וחלקם לא פגשו אותה מעולם…. מכיוון שהרגשתי שג'סיקה הייתה אובייקט כל חייה מאוד רציתי להנכיח אותה בסרט כסובייקט. אבל, מכיוון שאחותה של ג'סיקה לא הסכימה להיפגש איתי ונאמר לי בשמה שהיא לא מעוניינת שיעשו עליה סרט, הפרטים של נסיבות החיים של ג'סיקה נישארו מאוד מצומצמים, אבל סיפור המאבק המשפטי לסגירת בית הבושת ברחוב הירקון 98 בעקבות התאבדותה של ג'סיקה, הסעיר אותי לא פחות. ראיתי את הכול שחור על גבי לבן – בניירת של בית המשפט ובדיונים שהתנהלו שם: השופטת, הפרקליטות, הסנגור של בעלת הנכס והמשטרה, כולם עסוקים בחוקים ולא מתעניינים בכלל בג'סיקה ומה שקרה לה שם. זה רק היה עוד דיון שנמשך שנים על ניסיון מצד הפרקליטות לסגור עוד בית בושת. השנה הייתה 2016 ונתוני משרד הרווחה העידו על 12,000 נשים וגברים העוסקים בזנות בישראל.
לאחר שהפרויקט קיבל תמיכה לפיתוח מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה יצרנו טיזר מוצלח יחסית שמאוד עזר לקדם את הרעיון – רציתי להראות אותו לכן אותו אבל זה בלתי אפשרי. הוא נמצא אצלי בבלוג למי שמתעניינת.
Jessica from Yulie Cohen on Vimeo.
ואז ערוץ 8 החליטו להשקיע בסרט והיו לי מפיקים שותפים בצרפת, גרמניה ובלגיה, וזכינו בפרס פיצ' בתל אביב שהטיס אותי לביאריץ בצרפת, וכתבתי עוד ועוד טיוטות לתסריטים שונים ומשונים והפרוייקט עבר מדוקומנטרי לעלילתי המבוסס על סיפור אמיתי כי אין מספיק כסף בדוקומנטרי כדי לממן 2 מיליון יורו ליצירת סרט אנימציה ארוך. וזכינו להשקעה של המפיקה הבלגית ברכישת אופציה והוטסתי לאוסטרליה להציג את הפרויקט למשקיעים פוטנציאלים וככה במשך שש שנים, היו תקופות של התקדמות גדולה והיו כאלה של נסיגה; שני צעדים קדימה אחד אחורה. כל עוד ראיתי התקדמות, הייתי שם כולי.
אבל אז, אחרי שש שנים, לפני פחות משנה, הרגשתי שכבר לא תהיה התקדמות ונפרדתי. נפרדתי מהפרויקט אבל לא מג'סיקה. היא נשארה איתי.
מעניין לא פחות יהיה לספר כאן לראשונה שבמהלך המסע, קיבלתי מכתב עורך דין מאיים בתביעה בעקבות תמונה שצילמתי והעליתי בבלוג שלי מבית המשפט בתביעה נגד דליה טרופה בעלת הבניין ברחוב הירקון בו עבדה, חיה והתאבדה ג'סיקה. על הצילום כתבתי: מי הרג את ג'סיקה. הם ניסו להשתיק אותי אבל עורכי הדין של המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות והנשים שעובדות במטה, נתנו לי תמיכה רגשית ומשפטית ואמרו לי לא להוריד את הצילום. ובעזרת מכתב תגובה שנשלח מעורך דין, לא שמענו מאז מהצד השני.
אז כאמור, עברו שש שנים. נולד לי נכד בכור מבתי הבכורה ובחרתי להפנות את האנרגיות שלי אליו ולעזור לבת שלי להמשיך ולהתפתח מאשר לשכשכך במי אפסיים של ניסיונות לגייס כסף לפרויקט בלתי אפשרי.
והאמת היא…..
אני לא ארי פולמן.