ארכיון קטגוריה: מי הרג את ג'סיקה

יומן קורונה 6#

השבוע עבר מהר. הגדילו לנו את טווח היציאה מהבית מ – 100 מטר שאצלי זה פח האשפה, ל – 500 מטר שאצלי זה חוף הים של יפו = חוף העלייה.  אז מותר לי כבר לספר שאני עושה בהיתר הזה שימוש ואף חורגת מעט ופוסעת לאורך החוף לכיוון בת ים כחלק מפעילות גופנית מבורכת.  יוצאת מהבית עם מסכה לפי החוק ורק על חוף הים, מסירה את המסיכה, נושמת מלוא הריאות את אוויר הים המעורר וריחו המעודד, מפנה תשומת לב לצליל הנעים של הגלים ובעיניים אני מביטה לעיתים ימינה ובדרכי חזרה שמאלה, לרוחבו האינסופי של הים וגם של השמיים.

המצב במדינה על הפנים. השבוע נחתם הסכם קואליציוני שהוא חרפה לדורות אם אכן ימומש. חבל לי לבזבז עליו מילים ביומן אישי. תמיד יהיה אפשר לגשת לארכיון ולראות למה התכוונתי. הידרדרות נוספת בעקרונות הדמוקרטים השבירים גם קודם בישראל. מאוד מקומם.

נשאר לנו את עצמנו ואת הא/נשים סביבנו ובסולידריות תמיד ניתן למצוא נחמה. אני מאמינה שרק מפלגה יהודית-ערבית תביא את השינוי למקום הכאוב הזה שנקרא מדינת ישראל. העשירים והחזקים והפוליטיקאים לא יביאו מזור לכלל האוכלוסייה; הם לא רוצים להקטין את הפריבילגיות שלהם; השינוי יגיע רק מלמטה.  פעם עוד חשבתי שהשינוי יגיע מבחוץ – מאירופה או ארה"ב – היום אני מבינה שכל אחת ואחת מהמדינות עסוקה בעיקר בעצמה ומשבר הקורונה רק הקצין את זה.

בימי ראשון בערב, אני משתתפת בקבוצת דהרמה מעורבות חברתית ירושלמית – שבימים לפני הקורונה לא יכולתי להגיע אליה – למרות שתמיד רציתי – ועכשיו בזום אני שמחה לתרגל איתם מדיטצייה ושיחה בהנחיית – אביב טטרסקי.

את אביב הכרתי בחבורת רשימות אליה הצטרפתי ב – 2008 עם בלוגאישי משלי.  זאת הייתה עד לפני כמה חודשים פלטפורמה חינמית שהוקמה על ידי שלושה אידיאולוגים  אורי ברוכין, אילן גליני וד"ר ירדן לוינסקי; ברשימות ניתן היה למצוא מגוון תוכן איכותי ברמה שהייתה עד הקמתו נחלת אתרים מסחריים בלבד. רשימות אירח בלוגים של אנשי אקדמיה, תקשורת, וכותבים עצמאיים נוספים ברשימה סגורה על פי תנאי קבלה ומאוד שמחתי כשקיבלו אותי.  לאחרונה נסגר אתר רשימות אבל הבלוג ממשיך  – בוורדפרס (חינמי) – חי ובועט ואני שמחה להעלות אליו רשימות שאני כותבת, כמו גם זאת.

אז על מה אספר השבוע? אספר שאני מתקדמת – לא ללא קשיים, אבל מתקדמת – עם הכתיבה וזה נותן לי הרבה. אני קוראת סיפורים קצרים ואת הספר: מפתח לאבא של ג'ואן ויקרשם על ההתאבדות אביה.  קיבלתי את הספר כהמלצת קריאה כי אני כותבת על ההתאבדות של ג'סיקה. הגעתי כבר לעמוד 118 ואני מאוד נהנית.  כתוב נהדר.

וגם, אני ממשיכה לעשות פילאטיס בזום פעמיים-שלוש בשבוע על מזרון יוגה בסלון הדירה. וגם, יום השואה עבר ולפנינו יום הזיכרון וזה תמיד מוזר לשמוע את הצפירה ביפו במיוחד בימי חודש הרמדאן שהתחיל בשבוע שעבר.

בהכרת תודה על כל מה שישי לי, אני מרגישה צורך להוסיף, למען האמת, שהדבר שממשיך להטריד אותי באופן אישי בימי קורונה אלה, הוא מתי אוכל לראות שוב את סהר – בתי השנייה – שגרה וחיה בלונדון עם בן זוגה דניאל. אנחנו סגורים כאן ואי אפשר לנסוע אליה ברכבת או במכונית וגם היא לא יכולה להיכנס לארץ, אלא אם תגיע בטיסה ותיכנס לבידוד של שבועיים במלונית…אי הוודאות על מתי נוכל שוב להיפגש פיזית מגדילה את הגעגוע. איזה מזל שהייתי אצלם עשרה ימים נעימים לפני שהכול התחיל בפברואר 2020.  אז באמת בהכרת תודה, אני מבינה שהתרגלתי לכול המגבלות ואני אפילו אולי גם נהנית מהם כי יש לי יותר פנאי לעשות את מה שרציתי לעשות בעת הזאת (סמסטר ב' עם מעט ימי הוראה) לכתוב ולקרוא ושוב לכתוב, אז רק המרחק ללונדון מעציב אותי…

וגם ההסכם הקואליציוני הבזוי.

האם תהיינה בחירות בחודש יולי?

האם עד אז תקום כאן מפלגה שתייצג את הרוב הדומם?

יומן קורונה 5#

עבר עלי שבוע קשה במיוחד. קרסתי והייתי הרבה במיטה עם סחרחורות ובחילות

אבל, השבוע גם קרה משהו מעודד בשבילי שלא קשור למגפת הקורונה ועליו אני רוצה לספר לכן/ם כאן.

הסיפור הזה התחיל לפני כמה חודשים כאשר הגשתי לקרן גשר לקולנוע בקשה לקבלת תמיכה בפיתוח תסריט לסרט עלילתי שהשם שנתתי לו הוא – מי הרג את ג'סיקה.  לפני כשבועיים התקבלה התשובה השלילית ואליה צורפו שלוש חוות דעת של לקטורים.  החוות דעת הראשונה הייתה מצוינת. החוות דעת השנייה הייתה די טובה והשלישית, איך שהתחלתי לקרוא אותה, לא יכולתי להמשיך והפסקתי. אמרתי לעצמי – מה זה חשוב. כנראה לא אלמד מחוות הדעת הזאת כלום ולא קראתי. אפילו לא הורדתי למחשב את ה – PDF הזה.  כתבתי לשותפים שהיו לי אז להגשה שלא התקבלנו ובזה סגרתי את הסיפור.

יום אחד השבוע קראתי בפורום הקולנועניות טקסט של הבמאית שרון יעיש – שבדוקאביב האחרון ראיתי את סרטה – זונה שכמוני – שבו היא מספרת על חוות דעת נוראית שקיבלה באותו מועד על אותה הגשה ושלאחר זמן שעיכלה פנתה למפיק שיפנה לקרן והקרן אמנם לקחה אחריות והתנצלה.  הודיתי לה על הגילוי ופניתי למייל ההוא ולחוות הדעת ההיא מגויסת לקרוא אותה. מייד לאחר שקראתי, חשתי בחילה עזה ושלחתי מייל לקרן גשר.

שלום לירון,

חוות הדעת שקיבלתי קטועה. אני לא רואה את סוף הטקסט של החוות דעת השלישית שעליה אני מבקשת להגיש תלונה.

הטקסט לא נראה כמו חוות דעת של אדם מאוזן ו/או שאיכפת לו מבני אנוש:

 

חוות דעת 3
"אין ספק שמדובר בנושא רלוונטי, שהיה כזה מאז ימי רחב הזונה. האדם הינה חיה מינית, שכמו שהיא
זקוקה לאוויר ואוכל, היא גם זקוקה למין ו/או קרבה אנושית אינטימית. בהגשתה מצהירה היוצרת כי "
היצירה תאפשר להפוך את ג'סיקה ואת אורן לסובייקטים ותעמיק את ההבנה של הצופים בחשיבות
של איסור צריכת מין בתשלום במסגרת החוק שעבר בכנסת אך טרם יושם"… אבל האם באמת החוק
הינה הבעייה כאן? הרי מראש מציינת היוצרת כי "בית הבושת היה בתחילת דרכה של ג סיקה מקור
לעצמאות ושמחה"…. מה קרה לה בחייה שגרם לכך שעבורה הלך ונעשה העולם "המשחרר" הזה
ל"כלא עבורה גיהינום פרטי בו היא לכודה ללא מוצא עד שלבסוף מרוסקת ושבורה היא תולה עצמה על
הרמקול בחדרה עירומה"…. ? האם באמת מדובר בפגם חברתי/מוסרי/אכיפתי או שמדובר בבחירה
ו/או נטייה אישית, בחסך רגשי, אלה שמובילים אדם (גבר או אישה) לאורח חיים שמאפשר להם את אי
?"השייכות, אי המשמעת, חוסר המסגרת של אותו "כלא פרטי
הקרבן והמקרבן, במקרה זה, אחד הם. כל אחד ממלא את צורך מסוים אצל השני. ולכן, אולי, אין פלא
שבסוף הסיפור "יושב אורן על אחת מהאבנים הגדולות שיוצרות חיץ בין החוף לטיילת ומתבונן עצוב
." ….בג'סיקה אולי אפלו מזיל דמעה
התחושה של הקורא במקרה הזה היא כי יש כאן יצירה ששואפת ל"התחסדות"… יש רעים ויש טובים,
יש חוק ויש פורעי חוק, כאשר למעשה, בסופו של יום, מדובר בבדידותן האישית של הדמויות, והצורך…"

 

אחכה לשמוע מכם – בהמשך לתלונות נוספות שהוגשו לכם על ידי יוצרות שונות.

בריאות, יולי

 

לאחר יומיים קיבלתי מייל מהקרן:

 

בוקר טוב יולי,

שמי גיא עפרן ואני הלקטור הראשי בקרן גשר.

קיבלתי את תלונתך לגבי התסריט "מי הרג את ג'סיקה" שהוגש במועד הייעודי.

ראשית, הרשי לי להתנצל על הדברים שנכתבו. בכל מועד אנו עושים את המיטב למצוא את אנשי ונשות הקולנוע הטובים ביותר שיוכלו לכהן כלקטורים מקצועיים, במטרה לא רק למצוא את התסריטים הטובים ביותר, אלא גם כדי שאלו יוכלו לחלוק עם היוצרים והיוצרות את דעתם לגבי הפרויקטים השונים, ובתקווה גם לסייע להם להשתפר, דרך חוות הדעת, גם אם הן שליליות.

במועד המדובר בחרנו בלקטור שבדיעבד לא היינו צריכים לבחור בו. הרזומה הקולנועי שלו אולי מרשים, אך לא כל יוצר יכול לשמש כלקטור, ועוד יותר – לא כל יוצר יכול להיות אדם עם לב פתוח, כזה שמסוגל לסייע לאחרים ולא רק לראות את הפגמים.

בחוות הדעת שאת מציינת כאן יש בחירת מילים שאנו פשוט לא מוכנים לקבל, ובעיקר תחושה שהערכים של הלקטור נכתבו במקום חוות דעתו המקצועית.

לצערי, את אינך היחידה שהתלוננה על אותו לקטור, וזהו נושא שכבר נמצא בטיפול אצלנו.

כל שאני יכול להבטיח לך הוא שמעבר לכך שאותו אדם לא יוכל לשמש כלקטור אצלנו שוב, שאנחנו ננסה ללמוד מהמקרה הזה, להשתפר ולכוון טוב יותר את האנשים הבאים שיכהנו בתפקיד החשוב הזה, כך שיבינו שמאחורי כל תסריט שכזה ניצבים אנשים עם רגשות.

כולי תקווה שהחוויה הלא נעימה הזו לא תמנע ממך להגיש אלינו בעתיד את הפרויקט, שכן הוא עוסק בנושא חשוב מאוד, והוא ללא ספק סיפור שצריך להיות מסופר.

אשמח לענות על כל שאלה נוספת, אם יש לך.

בברכת חג שמח ובריאות לך ומשפחתך בתקופה המוטרפת הזו,

גיא.

איור: אלון בראייר

 

נדמה לי שאין צורך להוסיף כאן עוד מילים אבל רק מזכירה לעצמי: לא לוותר. לא להרים ידיים. להמשיך.

 

יומן קורונה 3#

ישנה התקדמות. זה הולך ומשתפר; השבוע קראתי שלושה סיפורים קצרים. פי שלוש משבוע קודם.

את לקטוריות של יעל נאמן מתוך ספרה כתובת אש אהבתי הכי מבין שלושתם אבל גם לשניים האחרים לא היה חסר כלום: כל מה שעולה מתכנס מאת: פלאנרי אוקונור ו- יום נפלא לדגי הבננה של סלינג'ר.  נהניתי מאוד.

אני לא יכולה יותר להתכחש לעובדה שאני פריבילגית. שלושה שבועות לתוך בידוד הקורונה ואני מתקדמת בכתיבה שייעדתי לעצמי לתקופה הזאת ולא חסר לי מאומה חוץ מחיבוק חזק עם סתיו – בתי הבכורה שגרה בישראל.

הגרפים, הנתונים, מספרי המתים בארץ ובעולם, מספרי מכונות ההנשמה המוגבלות כאן ובכל מקום, מטרידים אבל אני מתעקשת להתנתק מכל זה כי אין בהתעדכנות הזאת כל תועלת, להתכנס פנימה ולכתוב את מה שאני כל כך הרבה שנים רוצה להוציא החוצה. זה עובד. אני מודה. זה לא פשוט אבל זה עובד ואני מוכירה על זה תודה. מיליוני א/נשים איבדו את הכנסתם, מיליוני א/נשים חסרים אוכל ושירותי בריאות ראויים ואני יושבת לי כאן בחדר משלי וכותבת. לפחות אני כותבת על נושא חשוב. נושא שעוד שנים רבות ימשיך להיות חשוב כי מדובר בניצול נשים על ידי גברים.

אולי בעצם כל הבידוד הזה, יותר מאפשר לי לכתוב מאשר החיים הרגילים.

היינו מתוכננים לנסוע ביום שני הקרוב לחופשת פסח משפחתית בסיני לשבוע. חיכיתי לזה כמה חודשים. סהר ודניאל היו אמורים להגיע מלונדון וכולנו פינטזנו על האלמוגים והשוניות, על הפשטות והחום על הים והשמש. ועכשיו כולנו בבידוד. הם בדירתם בלונדון ואנחנו כאן ביפו. אז אולי לזה מתכוונות שאומרות לעשות לימונדה מלימונים?

הייתי אמורה לשהות ברזידנסי בקיבוץ סמאר שבמדבר בחודש מאי כדי לכתוב בבידוד בתמורה לארבע ערביי הקרנות מסרטיי התיעודיים ומפגש עם קהל ובטח זה יבוטל. הייתי אמורה לנסוע לגרדנה להעביר סדנה בת חמישה ימים בדוקומנטציה אישית באקדמיה לאמנות דרך חילופים בבצלאל ואני מניחה שזה יבוטל וכן הלאה. "האדם מתכנן ואלוהים צוחק" אומרים ביידיש ואני, שלא מדברת ולא מבינה יידיש ובנוסף גם לא מאמינה בקיומו של אלוהים, אומרת: האדם מתכנן, החווה מתכננת אבל הטבע מחליט.

אם יש משהו אחד שבטוח למדתי עד כה ממשבר הקורונה הזה הוא שהטבע הרבה יותר חזק מהאדם ואלה חדשות טובות כי אולי לא תהיה ברירה אלא להיכנע בהמשך לעוד כמה דרישות שהטבע מציב לפנינו.

 

יומן קורונה 2#

הבוקר קראתי את הסיפור הקצר "עקרות" מתוך קובץ הסיפורים "כתובת אש" של יעל נאמן.

כתובת אש מאת: יעל נאמן

כתובת אש מאת: יעל נאמן

זאת הפעם הראשונה מאז שהקורונה פרצה לחיי שקראתי טקסט שאיננו חדשות, הודעות כלליות והודעות אישיות, סטטיסטיקות, מניפסטים, הרהורים, הגיגים, ממים מצחיקים יותר-או-פחות בווטסאפ, והנחיות של המדינה. זה בוקר טוב. בוקר שבת ה – 28 במרץ 2020. בוקר של פרוזה.

מחר בתי – השנייה מתוך השתיים האהובות – בת שלושים. היא גרה רחוק. בלונדון. היא גם בבידוד אבל עם בן זוגה והם נהנים בינתיים, היא מספרת. מחר נחגוג לה יומולדת בשתי שיחות זום שיזמתי עם חברות טובות של כל-החיים בצהריים, ובערב עם משפחה שמפוזרת מעבר לאוקיאנוס.

זאת תקופה מוזרה. אסור לנו להתרחק ביציאה מהבית מעבר ל – 100 מטר. מאה מטר משער הבניין שבו אני גרה ביפו הוא פח האשפה. היום, אני מתכננת לצאת לזרוק את האשפה ואז לערוך סיבובים רבים במעגלים במגרש החנייה הסמוך כדי לחלץ עצמות.  תרגולי הפילאטיס באמצעות הזום לא מספקים את כל הצורך שלי בתנועה. אני חוששת מאגירת רעלים בגוף ויודעת שהליכה מפרקת לי אותם.

השבוע הצלחתי לפרוץ גם את בלוק הכתיבה והמשכתי לכתוב את ג'סיקה במסגרת סדנת הכתיבה שלקחתי (לפני הקורונה) בחנות הספרים המיגדלור בהנחיית אורנה קזין. אתמול נפגשנו בזום והיה מקדם.  זה מאוד משמח אותי יחסית לשבוע הקודם שלא יכולתי לכתוב בו מילה אחת שאיננה הודעה לבנותיי, בן זוגי, הוריי, אחותי, או חברותיי.  האמת גם לסטודנטים אני כותבת, אבל זה לא אותו הדבר. זה שלהם, זאת עבודה וזה עליהם לא שלי.

השבוע,  גם הצלחתי – בכוחות משפחתיים ובעזרת המטפלת המקסימה של הוריי בני ה – 90 ללמד אותם להשתמש בזום כך שהם ישתתפו מחר ביומולדת של נכדתם החמישית מתוך עשרה.

הרצון לחיות שלא בתחושה של חירום, ולא באופן של הישרדות, הולך ומקבל מקום ונוכחות, ואני נזכרת בכל היומנים שיצא לי לקרוא על מלחמת העולם השנייה והניסיון של הכותבות והכותבים לחיות בשגרה חרף המלחמה.  זה מעניין.  מעניינת ההשוואה בין לקרוא על אותם שנים בפרספקטיבה של זמן שיודעת את גודל הטרגדיה ומה קרה לאחר שנכתבו בהווה של אז, לבין היום – שהנה אני כותבת בהווה, כותבת שאני רוצה לחזור לחיי שיגרה למרות שאסור לי לצאת מהבית ולמרות שלהשיג נייר טואלט נהייתה הפקת על ולא בטוח שיהיה מספיק אוכל לכולנו עוד מעט, ולא שהיה מקודם אוכל לכולנו – אבל זה היה רחוק מהעין ועכשיו זה מתקרב.

אז אולי האופן הנכון לי הוא למנן במהלך כל יום קצת זמן להישרדות ומאמציה, קצת זמן לפרוזה והיופי שלה, קצת זמן ליצירה על עוצמותיה וקצת זמן לפעילות גופנית חיונית.

כן, אולי מצאתי משהו. אולי זה שוב, הכול עניין של איזונים אישיים. לא רק הישרדות. לא רק קריאת ווטסאפים ולא רק בריחה לעולמות דימיוניים.

אולי.

הירקון 98 – גזר דין. סוף

מאז התאבדותה של ג'סיקה בבית הבושת ברחוב הירקון 98, אני עוקבת אחרי הדיונים המשפטיים בנושא במסגרת התחקיר לסרט אנימציה שאני רוצה ליצור.

הנה לינק לכמה רשימות שהעליתי על השתלשלות העיניינים המשפטיים והרקע שלהם כולל הקשר שלי לנושא.

היום, הגיע שלב גזר הדין של בעלת הנכס – דליה טרופה – שהישכירה את הדירות שבבעלותה לסרסור של בית הבושת בהירקון 98. הנה גזר דין דליה טרופה.

הייתי שם הבוקר באולם של השופטת דנה אמיר. עקבתי אחרי כמה מהדיונים.

הצטערתי שהשופטת לא גזרה חודשי מאסר בפועל על בעלת הנכס כפי שמתיר לה החוק; דליה טרופה ידעה כבר בדצמבר 2013 – כאשר הוזמנה למשטרה ועודכנה  – שבשתי הדירות שהיא הישכירה בבניין שלה מתנהל בית בושת.

שנה וחצי של גיהנום עברה לפני שג'סיקה שמה קץ לחייה בתוך אחת מהדירות של דליה טרופה כי דליה טרופה, תוך שהיא מתייעצת עם עורך הדין שלה – עו"ד יוטקין, החליטה לסיים שכירות בדירה אחת ולהמשיך בשנייה ובכך איפשרה לבית הבושת להצטמצם לדירה אחת ולהמשיך את הגיהנום של ג'סיקה בעוד שנה וחצי עד ששמה לזה סוף.  רק אז החלו ההליכים הפליליים שבהם הורשעה. מאז הורשעה טרופה, ניסה עורך דינה לבטל את הרשעתה, ומיזעור העונש כפי שנגזר הבוקר, כנראה נובע מכך: מאסר של חודשיים על תנאי למשך 3 שנים וקנס של 4,000 ₪. הפרקליטות נלחמה על ההרשעה. היא לא הגיעה בקלות בכלל.

חשוב לציין שבכל פעם שנסגר בית בושת, מגיעות רבות מהנשים שעבדו שם לשיקום ומצליחות לצאת מהעיסוק מזנות.  דליה טרופה לא נתנה הזדמנות כזאת לג'סיקה ועל זה אני מאוד מאוד מצטערת.  אולי הייתה נישארת איתנו.

בינתיים, הסרט שפיתחתי מאז התאבדותה של ג'סיקה, נמצא כרגע בשלבי כתיבת תסריט לסרט עלילתי בהשראת א/נשים ואירועים אמיתיים – עם תסריטאית צעירה ומוכשרת ותסריטאי צעיר ומוכשר ומפיק אנימציה ישראלי ומפיקת קולנוע בלגית.  מאוד מקווה שיבוא יום, וסיפורה של ג'סיקה יצא לאור באנימציה ויגיע ללבבות של כל מי שיצפה/תצפה בו.

זה הטיזר בינתיים:

שלוש שנים להתאבדותה של ג'סיקה

זה קרה ב – 15 באוגוסט 2015.

שלוש שנים עברו והתביעה הפלילית נגד בעלת הנכס בו נוהל בית הבושת ומנהלי המקום עדיין מתנהל בבית המשפט. הדיון הבא נקבע ל – 31 באוקט' 2018 ועבר מהשופט עוזיאל לשופטת דנה אמיר בבית משפט השלום בתל אביב.

דליה טרופה – בעלת הבניין ברחו' הירקון 98 אשר ידעה שבמקום מתנהל בית בושת (בניגוד לחוק) – כי במשטרה אמרו לה את זה כמה שנים לפני התאבדותה של ג'סיקה – לא סגרה את המקום מייד ובכך עברה על החוק. שכר הדירה היה כנראה מאוד מפתה.

שלוש שנים עברו ואנחנו נציין את מותה הטראגי של ג'סיקה ונשים רבות אחרות בזנות – בטקס זיכרון לזכרן.

מיום למחרת מותה, אני עובדת על הפקת סרט אנימציה שנקרא: מי הרג את ג'סיקה.

היו ימים של אמונה חזקה שהנה זה קורה שנתנו תקווה, ויש ימים של ייאוש.

שני גופי שידור רציניים החליטו לתמוך בהפקת הסרט: ערוץ 8 וערוץ הטלוויזיה הציבורי הקנדי – RADIO CANADA, אבל זה לא מספיק כדי לספר סיפור ארוך באנימציה.

בימים אלה, אני שוקלת להציע אולי את הסיפור כסרט קצר שיעמוד בזכות עצמו ולאחר מכן, בעזרת הסרט הקצר, למצוא את המימון לסרט ארוך.

כך או כך או כך או כך, הסיפור הזה, חשוב שיסופר כי ג'סיקה הייתה עשרים שנים בזנות – מגיל 16 עד 36 – ושמה קץ לחייה בהתאבדות בחדר בו גרה ושאליו (ולגופה) נכנסו כעשרה – עשרים גברים כל משמרת שמתחילה ב – 18:00 ומסתיימת לקראת הבוקר.

הנה הטיזר שקידם את מימון הסרט עד כה, ונוצר בעזרת כספי הפיתוח מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה:

תודות וקרדיטים:

אנימציה וארט: אלון ברויאר, כרמל בן עמי, שריאל קסלסי וגרגור דשאובר.

עריכה: שגיא בורנשטיין            מוסיקה: רועי בן סירה

ו- כאן ניתן לקרוא כל מה שהעילתי בנושא.

הירקון 98 – בנושא בית בושת במשפט פלילי – תיק מס' 52330117

עדכון מה – 31.10.18

אולם 503 אצל השופטת דנה אמיר. משפט פלילי. שלב ההוכחות.

באולם נכחו שלושת הנאשמים איגור וטטיאנה פרמן, דליה טרופה ועורכי הדין שלהם + התובעת מהפרקליטות.

התובעת ועורך הדין של טטניה ובן זוגה – התנשקו בחום על הפה. * השופטת, דנה אמיר, הייתה מופתעת לשמוע שלא הוגשה "כפירה מפורטת" של הנאשמים למרות שהשופט עוזיאל דרש זאת מזמן. * השופטת העבירה את הנאשם הרביעי – דניס מקוחה (איש הקש) – שמשפטו הסתיים להיות עד תביעה. * השופטת ביקשה לדלל את מספר (30) עדיי התביעה – 11 מהם שוטרים, חלקם עובדי המקום והאחרים לקוחות – על מנת לייעל את המשך הדיון. * סוכם שלאחר שיוגשו (תוך 7 ימים) הכפירות המפורטות – תחשוף התובעת את שמות העדים לסנגורים והם ישאו וייתנו על דילול מספר העדים. * נקבעו תאריכים לדיונים הבאים.

 

היום ה – 15 באפריל 2018 נכחתי בבית משפט השלום בתל אביב בחדרו של השופט עוזיאל בעניין התביעה הפלילית בנושא בית הבושת ברחוב הירקון 98 – בפעם המי-יודעת-כמה ושוב לא קרה כלום:

לפני כן היה דיון בלא כלום ב – 3 בדצמבר 2017.

לפני כן היה דיון בלא כלום באוקטובר 2017.

לפני כן היה דיון ב – 20 במרץ 2017 אצל אותו שופט עוזיאל, בבית המשפט השלום בתל אביב, חדר 506, שקבע שהצדדים מקבלים זמן להידברות.

גלגלי הצדק מסתובבים מאוד לאט….

ב 2 בינואר 2017, שנה וחצי אחרי התאבדותה של ג'סיקה בבית הבושת בהירקון 98, הגישה פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) לבימ"ש השלום בעיר כתבי אישום נגד איגור פרמן (45), טטיאנה פרמן (45), דליה טרופה (53) ודניס מקוחה (25) הכולל את העבירות הבאות (כל נאשם על פי המיוחס לו בכתב האישום): סרסרות למעשי זנות, החזקת מקום לשם זנות, סיוע להחזקת מקום לשם זנות, איסור פרסום בדבר שירותי זנות של בגיר, השכרת מקום לשם זנות. העבירות בוצעו בבית הבושת ברחוב הירקון 98 בתל אביב.

Jessica by Gregor Dashuber

©Jessica by Gregor Dashuber

אם נשכח לרגע את התאבדותה של ג'סיקה בבית הבושת באוגוסט 2015, וניקח בחשבון רק את תאריך הגשת כתבי האישום הפליליים, הרי שמאז הגשת כתבי האישום עברו שנה וארבעה חודשים ודבר לא השתנה.

הסנגורים והנאשמים נהנים מהזמן שעובר בלא כלום.

והציבור… הציבור יכולה לקוות שיום אחד ייצא הצדק לאור. אבל לי, לצערי, יש ספק גדול.

הדיון הבא יתקיים ב – 2 ביולי 2018 בשעה 10:00.

עצרת זיכרון לזכרן של 59 נשים שמתו מזנות בעשור האחרון

מזה שנתיים, אני עובדת על פיתוח סרט דוקומנטרי באנימציה – מי הרג את ג'סיקה?.  כתבתי על זה כאן , וכאן וכאן.

לאחר תמיכתה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בפיתוח הסרט, החליטו לאחרונה רינת קליין, עידית פנקס ודורית הסל מערוץ 8 לתמוך גם:-) וזה מאוד מעודד ומעלה את הסיכויים למצוא מימון מלא לסרט. אני אופטימית, אבל הדרך עוד ארוכה ובעיקר תלוייה כרגע במפיקים השותפים בצרפת, גרמניה ובלגיה.

בשבוע הבא, ב-10 באוגוסט 2017, יום חמישי, יצויינו שנתיים למותה של ג'סיקה.

נוסח ההזמנה לאירוע של המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות:

בשנים האחרונות מתו כ-59 נשים בזנות, כולן בגיל צעיר ובנסיבות קשות מנשוא אך מותה של ג׳סיקה היווה נקודת מפנה. בשנה שעברה התכנסנו מול הירקון 98 מאות אנשים. חברותיה של ג׳סיקה, חברות כנסת ופעילות/ים חברתיים שלא שכחו אותה והבטיחו כי מותה לא יהיה לחינם.  זעקתה של ג׳סיקה ושל כל אותם אנשים הדהדה והביאה לכך שביום רביעי, ה-19.7.17 עברה בקריאה טרומית, ברוב של 64 ח״כ, הצעת החוק לאיסור צריכת זנות ושיקום נשים בזנות. אישור ההצעה בקריאה טרומית מראה כי המחוקק מוכן ורוצה להסתכל לנשים בזנות בעיניים, לקחת אחריות ולפעול למיגור הזנות.

אבל הדרך עוד ארוכה.
השנה נתכנס לציין שנתיים למותה של ג׳סיקה ולהזכיר שוב כי הוא לא היה לחינם, וכי לא ננוח עד שהחוק לאיזור צריכת זנות ושיקום נשים בזנות יכנס לספר החוקים וייאכף בצורה אפקטיבית.
נצא יחד להיאבק כדי למגר את צריכת הזנות בישראל.
לא נשתוק ולא נסיט את מבטנו – כי הזנות הורגת.לאירוע שותפות חברותיה של ג׳סיקה, פעילות/ים וארגוני הקואליציה למאבק בזנות וסחר בנשים.נתאסף בשעה 19:00 ברחוב הירקון 98, שם היה מצוי בית הבושת בו התאבדה ג'סיקה, נדליק במקום נר לזכרה ונצעד יחד לאירוע המרכזי בגן מאיר. תחילת העצרת בשעה 20:00 (מרחק צעידה של כקילומטר).לפרטים נוספים ולתיאום השתתפות:
בר ארצי, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
052-3938660 bar.artzy@gmail.com
ניצן כהנא, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
052-688-8424 nitzan.ck@gmail.com
עו"ד אביטל רוזנברגר, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
054-2082207 avitush@gmail.com
לדף האירוע בפייסבוק

להסתכל לזנות בעיניים

ריקרדו ורדסהיים, ראש מסלול אנימציה במכללת ספיר, נתן לסטודנטים שלו משימה ליצור סרטי אנימציה בנושא זנות מנקודת מבט של הקונה/הצרכן.  צפיתי בסרטונים לפני מספר שבועות בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע דרום בשדרות. חוויה קשה ביותר. ישבתי מקופלת בתוך עצמי ובקושי הצלחתי להשאיר את עיניי פתוחות מול המסך.

היום, העלתה אותם בכתבה מורחבת העיתונאית האמיצה ורד לי בעיתון הארץ.

אזהרת טריגר * הצפייה, קשה.

הטקסטים בסרטים מגיעים מכמה מקורות:

פורום מקוון של צרכני מין בתשלום,

עבודת המחקר של ד"ר יעלה להב-רז 'מאחורי מסך הדיסקרטיות',

ובציטוטים של לקוחות זנות שרוכזו על ידי טלי קורל, פעילה במאבק למיגור תעשיית הזנות, ועל עדויות של נשים בזנות ושל שורדות זנות שרוכזו בדף הפייסבוק When he pays me.

 

 

 

 

אם מסכימים ומסכימות להסתכל לזנות בעיניים ולא להסיט מבט, ניתן להבין כמה חיי נשים בזנות בלתי נסבלים.

מכתב פתוח לשרת המשפטים, איילת שקד // הזדמנות היסטורית להעברת חוק הפללת הלקוח

לכבוד

שרת המשפטים, איילת שקד

שלום רב,

באמצעות בלוגאישי וגם במייל: sar@justice.gov.il    DoverMail@justice.gov.il

הנדון: תמיכתך בהצעת החוק לאיסור צריכת זנות

אומרים שגדול הסיכוי שבתום מושב הכנסת הנוכחית, לאחר פסח (מאי 2017), תתפרק הממשלה הנוכחית ומדינת ישראל תלך לבחירות.

אני כותבת לומר לך שלפנייך עומדת הזדמנות היסטורית; את יכולה להיכנס לספרי ההיסטוריה כשרת המשפטים שהעבירה את החוק להפללת הלקוח. לקוח הזנות. כמו בשבדיה. כמו בצרפת וכמו בעוד כמה מדינות נאורות שהבינו שזנות היא פשע נגד נשים. שלהוציא מהחוק צריכת מין בתשלום נותן מסר רחב יותר לכלל האוכלוסייה – מסר שהאישה איננה אובייקט יותר.

את מכירה את הטיוטא שמקודמת על ידי ח"כ שולי מועלם וח"כ זהבה גלאון.

ואת כבר יודעת ש:

כ – 11,000 נשים נמצאות בזנות במדינת ישראל בשנת 2017.  

ה – 11,000 נשים האלה, מהוות 90% מכלל העוסקים בזה.

חלקן נערות מתחת לגיל 18, חלקן אימהות חד הוריות וחלקן נשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לזנות.

 95% מהן אומרות שהיו מעדיפות לא להיות בזנות, לו רק הייתה להן פרנסה חלופית. 

זה בידינו לעזור לכל הנשים האלה.

את גם יודעת ש:

שזנות היא לעולם לא בחירה.

שזנות היא מכת מוות לכל אישה שנכנסת אליה.

שנשים מגיעות לזנות בדרך כלל כי, עברו בילדותן פגיעה מינית.

שזנות היא להיות נרקומנית כי אחרת אי אפשר.

שזנות היא אלימות ולא יחסי מין.

שזנות ממשיכה רק כי גברים רוצים שנשים תהיינה בזנות.

שזנות היא עבדות.

ואני יודעת ש: הקמת לפני כחצי שנה את הוועדה המקצועית לבדיקת היתכנות החוק לאיסור צריכת זנות, בראשותה של מנכ"לית משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור. וש: טרם התקבלו מסקנות הוועדה שלדבריך, בעקבותיהן תגבשי את תמיכתך בחוק לאיסור צריכת זנות.

אבל, כבוד השרה שקד, הזמן דוחק ותוך כמה חודשים עלולה להסתיים התקופה בה היית שרת המשפטים ובמקביל צריכת הזנות נמצאת בשיאה וכניסה של נשים, חלקן צעירות מאוד, למעגל הזנות מרחשת מדי יום.

את בוודאי יודעת שמאז 2008 מצאו את מותן מעל חמישים (50) נשים צעירות כתוצאה מחיי הזנות.

אז, אני קוראת לך, השרה שקד, לעשות היסטוריה ולפרסם את המלצותיה של הוועדה המקצועית ואת התמיכה שלך בחוק לאיסור צריכת זנות לאלתר.

בברכה,

יולי כהן,

יוצרת דוקומנטרית

%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%92-%d7%90%d7%aa-%d7%92%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%94

 

מעט שניות לאחר המשלוח במייל:

שלום וברכה,

הריני לאשר בתודה ובברכה את קבלת הדוא"ל אשר שלחתם ללשכת השרה, חה"כ איילת שקד.

תוכנו עבר לטיפול ולתגובת הגורמים הממונים על כך.

מענה לפניה יתקבל בהקדם.

 

Office of The Minister of Justice
Israel Ministry of JusticeOffice: +972 (2) 64 66527Fax: +972 (2) 62 85438
לשכת שרת המשפטים

משרד המשפטים

עבודה: 02-6466527

פקס: 02-6285438

Sar@justice.gov.il
%d בלוגרים אהבו את זה: