ארכיון קטגוריה: מחשבות על הסיפור

על השמחה מילדים/יומן קורונה 13#

בעוד כחצי שנה, בעזרת השמש, אהיה סבתא לראשונה בחיי.

 

18 ביוני 2020: סתיו, סהר, יולי18 ביוני 2020: סתיו, סהר, יולי                                                                           צילום: רועי בן סירה

הימים, ימי מגפת הקורונה והזעם ברחובות – הכל כך צודק – על השלטון המנותק והמושחת רק גובר ואני מהרהרת בדברים שקראתי על תקופות שונות בהיסטוריה בהן נשים היו בהיריון בתקופות של חוסר שקט, חוסר ביטחון ובעיקר חוסר אמון במנהיגים של אותה התקופה.  תקופות של חשש מהווה ומהעתיד.

ואני חושבת על בתי הבכורה שבעוד חצי שנה, מתוכננת ללדת ותוהה על כוחו של הטבע לתת לנו כוח ממעשה האבולוציה; מהתקווה לשחוק של ילד קטן; מהאהבה שפורצת בעוצמות חסרות תקדים מהחזה נוכח תינוק בן יומו ועוד הרבה שנים אחר כך מול תינוקות וילדים.

מה קורה לו, לבן האנוש, שכל כך מתקלקל כשהוא נעשה אדם מבוגר?

לאן נעלמת לה האופטימיות הזאת שאנחנו מוצאות בתינוקות ומאבדות בהמשך ממבוגרים?

איך יכול להיות שידע וניסיון (של מבוגרים) נהפכים למקור לכאב וצער במקום לאפשרות של שמחה והתפתחות?

מה נדפק לנו כל כך בתהליך האבולוציה?

ואני יודעת מה הבודהה אמר על זה לפני אלפי שנים,

אבל בכל זאת:

כל כך הרבה חכמה, כל כך הרבה שכל. איך הם לא המובילים במאה ה – 21?

יומן קורונה 9-10-11#

לא כתבתי שבועיים-שלושה. הייתי עסוקה בחיים, במוות ובחזרה לחיים מחוץ לסגר. מחוץ לבידוד. המשכתי להשתמש במסכה כאשר הייתי קרובה לבני אדם אבל קבעתי תספורת והסתפרתי, ביקרתי בחנות בשונה משליחות וחשבתי שאנחנו חוזרות לשיגרה.

אתמול הבנתי שלא.

אתמול הבנתי שוירוס הקורונה איתנו לעוד זמן רב ו/או עד שיימצא חיסון. ייתכן שבישראל למדו לאתר מוקדי הדבקה ולא ישביתו את כולם כל הזמן אבל, סכנת ההידבקות קיימת והחיים שלנו לא חוזרים להיות כמו שהיו לפני הופעת הוירוס.

עיניין הריחוק החברתי בעייתי במיוחד כשהולכת ללוויה של ליאור – בת דודה צעירה ואהובה -ומתחבקת עם דודה, הבת של הבת דודה ושני הבנים שלה והאחות והאח של בת הדודה שמתה טרם זמנה. אי אפשר שלא. עם מסכה, בלי מסכה, עם הראש הצידה ובניסיון למנוע הדבקה שלהם ו/או שלי, אי אפשר ללא הנחמה שיש בחיבוק חזק בין אנשים אוהבים. מה עושות עם זה? לא יודעת.

ומה קורה בבריטניה, שם נמצא חצי מהלב שלי כי בתי הצעירה גרה שם – בבידוד כבר שלושה חודשים – עם בן זוגה? איך חיים כך את החיים לזמן ארוך?

ולמרות כל זאת, גם כאן וגם במקום אחר (בארה"ב), שוטרים ממשיכים להרוג נתינים הרבה לפני שהוכח שחטאו או פשעו. לעיתים הם אפילו ממש תמימים ועל הרצף שלא חטאו לאיש אבל היד קלה על ההדק (אאיד אל-חאלק ז"ל) והברך כבדה על הצוואר (ג'ורג' פלויד ז"ל) ויש ליבוי לשנאה והעולם אכזר.

בצד החיובי של החיים, השתתפתי ב – 21 במאי (2020) בראיון ZOOM עם פרופ' דאגלס ראשקוף Douglas Rushkoff במסגרת ההוראה בבצלאל. ראשקוף הוא תאורטיקן מדיה, כלכלן מדיה דיגיטלית, דוקומנטריסט וסופר שפרסם 20 ספרים. הוא האיש שהטביע מושגים כמו: "מדיה ויראלית", טכנו-אוטופיסט וסייברפאנקיסט שהתפכח מהחלום שטכנולוגיה תשמש כלי לתנועה אזרחית ורדיקלית חדשה והפך למבקר חריף של המודלים הכלכליים הנצלניים של האינטרנט ולנואם מבוקש בעולם. בין ספרים הרבים:  מועדון האקסטזי, הלם ההווה,   Throwing Rocks at the Google BusTeam Human ועוד.

השיחה המרתקת איתו הוקלטה ונערכת בימים אלה על ידי בצלאל ואעלה אותה כאן בהמשך.

זכיתי לשמוע ממנו כמה מחשבות חדשות בהקשר של הקורונה, ובכללי אקצר שהוא ממליץ לחזור לכלכלה מקומית  שהייתה קיימת משחר ההיסטוריה-  ושבשונה מזאת הגלובלית שהביאה את הקפילטליזם לשיאים חזיריים – הייתה לדעתו, הרבה פחות נצלנית. זה מה שהוא טוען שנותן לנו – בני האנוש – הזדמנות וירוס הקורונה. הוא ממליץ מאוד לחזור לאנושיות שלנו שאבדה במרוץ לאגירת כסף, מעמד, וודאות ושליטה.

בינתיים, מעלה שיחה שנערכה איתו ב – 2013 על ספרו – Present Shock: When Everything Happens Now  ב – The Berkman Klein Center for Internet & Society at Harvard University

 

 

ממליצה מאוד להכיר את רושקוף ואת דבריו ומודה לבצלאל שהביאו אותו לתודעתי. לפחות לפתח את המחשבה שלנו אם לא את ההומניות של כלל בני האנוש.

יומן קורונה 8#

ההקלות בסגר ובבידוד משנות את המציאות כפי שהתרגלנו אליה במהירות.  עדיין נדרש לשמור על ריחוק חברתי אבל אנחנו כבר לא בבידוד. בשבוע הבא אלך לשיעור ראשון פילאטיס מחוץ לסלון דירתי.

השבוע  מת, לאחר מחלת סרטן של כמה שנים, מורה בודהיזם משמעותי באנגליה.  השם שלו הוא רוב ברביאה.  למדתי לאורך השנים אצל כמה מתלמידיו ותלמידותיו ואני מצטערת שלא יצא לי לפגוש אותו אישית. אחת מתלמידותיו כתבה הספד שגרם לי הזדהות עמוקה אז, אצטט כאן מספר מילים כי האיש ראוי לכל הספד ומצאתי את עצמי מזדהה עם מילותיו.
ד"ר נאוה לויט בן נון:

"רוב ברביאה נפטר היום 7 למאי. יום עצוב לעולם.  בעולם הזה אין מספיק אנשים שמוכנים לעצור את מרוץ העכברים לזמן משמעותי, כדי להתבונן פנימה לתוך התודעה שלהם, לחקור את טיבה ולהתעורר לתובנות עמוקות לגבי טבע המציאות.  יש עוד פחות אנשים שעושים זאת באופן שיטתי ולא מתפשר, כמו חוקרים במעבדה. ויש עוד פחות אנשים שמצליחים לתת לאחרים מפה עם סימני דרך והוראות ברורות. רוב ברביאה היה מהאחרונים והנדירים האלו ולכתו היא אבדה גדולה.  כבר עשרים שנה אני פוסעת בשבילים שסללו אנשים אמיצים ונחושים כמו רוב. בזכותם נפתח לי חלון הולך וגדל לאופן שבו המיינד/תודעה עובד, לארעיות ואי הודאות והתלות ההדדית שהיא המרקם של החיים, ולטבע האשלייתי של ה"אני" שבגללו אני מסתבכת בקונפליקטים ומלחמות מיותרות ורוקמת סיפורים ופרשנויות למציאות. אבל המפה שרוב השאיר, ההוראות וסימני הדרך, הם משהו מיוחד. הם קידמו באופן עמוק את דרכי. הם צריכים להיות הלפיד של כל אדם שרוצה להבין את עצמו באמת ולשחרר עצמו מהכבלים, סיפורים, הטיות, והרגלים של התודעה שבתכלס גורמות בעיקר הרבה סבל. וגם של כל חוקר מוח, וכל פסיכולוג שמנסים להבין מה זו הנפש.  רוב ברביאה השפיע באופן מהותי ועמוק על חיי, כנראה יותר מכל אדם אחר. חבל לי שלא הצלחתי לעצור בעצמי את מרוץ העכברים ולא זכיתי לפגוש אותו וללמוד ממנו באופן ישיר ואישי. אבל סימני הדרך והוראות החקר התודעתי הברורות שהותיר בספרו SEEING THAT FREES כל כך בהירים שאני מרגישה שאני מבינה אותו היטב ואין לי יותר מידי שאלות כרגע. רק הבנה שצריך להתקדם בנחישות ואומץ. וכל צעד מאפשר התמודדות קצת טובה יותר עם כל מה שקורה בחיים, מגביר את החדות של ההתבוננות ומשחרר הרבה אנרגיה טובה לעשיה ונתינה.  ובינתיים עצב עמוק ומחשבה שחבל שהוא לא הסתובב פה יותר זמן כדי לפרוץ ולסמן לנו, ההמון, עוד שבילים בחקר התודעה והמציאות." סוף ציטוט ההספד.

היה לי רגע כזה אתמול, שראיתי את הציפיות של עצמי מא/נשים אחרים שאם רק היו עומדים בציפיות האלה הם היו גורמים לי עונג ומקלים עלי.  ראיתי את הסיפורים שאני מספרת לעצמי ש"אילו רק…", אז היה לי יותר טוב וקל, ראיתי איך נגרם הסבל בתוך העולם שלי ללא קשר למציאות בחוץ. זה היה בתחילת ההליכה בים לאורך החוף מיפו לבת ים.

אבל אז, בחוף העליה, הייתי עדה לשני שוטרים ושוטרת (המפקד שלהם נישאר מאחור; הוא לא ירד לחול) שמסלקים אנ/שים שבאו להנות מהשמש, מהחול, מהים ומהחברותא ולא יכולתי שלא לחשוב שלא הכול בראש לי ובעולם הפנימי שלי; אני אשכרה עדה לתהליך דיקטטורי של המדינה שבה אני חיה ואני חסרת אונים מול מה שרואות עיניי.  ואיפה המשטרה שגברים מתעללים בנשים ורוצחים אותן? אולי הם בים….

אז גם על חוסר האונים, יש מענה לתרגול הבודהיסטי, אבל.

אבל, חוסר האונים הזה נוכח הידרדרות חלום הדמוקרטיה של מדינת ישראל, נמשך כבר הרבה שנים ולי, אין  לאן לברוח; אין לי דרכון אחר.  אז הצטרפתי לקבוצת פעילים ברוח הבודהה: דהרמה מעורבות חברתית ואנחנו נפגשים אחת לשבוע בזום לשעתיים וחצי וזה נעים לי וטוב לי ומקדם אותי אבל. אבל, יש בקרבנו איש אחד נורא ואיום ששולט במיליוני א/נשים וגורם לריקבון מתמשך לכולנו בין הים לירדן.

מודה שמייחלת לשינוי עמוק שלא נראה באופק.

יומן קורונה 7#

השבוע השביעי לקורונה בישראל ויש הקלות. הבידוד עדיין נמשך והריחוק החברתי עדיין נדרש אבל יש הקלות.  השבוע הלכתי לכספומט בפעם הראשונה מאז חודשיים. כמעט כמו מבצע צבאי עם מסיכה, כפפות, אלכוג'ל ומעטפה לשים בה את המזומנים כדי לא להכניס אותם ישר לארנק הכסף שלי.

אז במסגרת ההקלות, לאחר תיאום מראש ובדיקה שהתוכנית שלי מתאימה לכל הקשורים בדבר, התחבקתי לראשונה אחרי חודשיים עם סתיו – בתי האהובה – וזה היה משהו משהו…. טעים ונעים.

שאלת האם העולם ישתנה – ולו במעט – לאחר הקורונה העסיקה אותי השבוע כנראה בגלל תחילת ההקלות. קראתי כמה מאמרים בנושא, אני עוקבת אחרי הביטויים החזותיים שיוצרים הסטודנטים לתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל בהקשר של "אחרי הקורונה" והנה אחד מהם כאן:

איור: שביט יעקב

איור: שביט יעקב

המחשבה שלי לעת הזאת היא שלא יהיה שינוי מהותי בעולם. הוא יחזור להיות לא מתחשב בסביבה ובבני אדם כפי שהיה לפני משבר הקורונה, והשינוי היחידי שיכול להתרחש ושבמקרה אני מאמינה בו כבר זמן רב הוא השינוי בעצמי ובכל אחת מאיתנו. וזה לא שינוי חסר טעם וזה לא שינוי חסר ערך.

אז מה השינוי שאני רוצה שיקרה בי? אני רוצה שהלב שלי יהיה יותר פתוח להכול ולכולם. שלא יתכווץ כל כך בקלות או כל כך מהר או בכלל; לא למחשבה של "אם הוא מתנהג אלי לא נחמד – זה נגדי".  זאת רק עוד מחשבה והיא לא בהכרח החכמה ביותר כי זה לא נגדי זה הוא נגד עצמו – אני רק האובייקט של העולם הפנימי שלו אז למה שאתכווץ? אני הרי לא בסכנה. רק לשים גבול.

קשה לי לכתוב במיוחד היום. יש כמה דברים שקורים מסביבי שאני לא יכולה לספר עליהם בפומבי והם עוסקים בחיים ובמוות והכול מתגמד לנוכח היותם נוכחים השבוע בחיי.

אז על מה כן אכתוב? על מזג האוויר הנעים כל כך? על זה שהחלטנו לנסוע לביקור חברים בכליל ביום רביעי למרות שאולי לא עומד בכללי ההקלות? או אולי אכתוב על זה שאני ממשיכה לכתוב – וזה נשמע טוב לפי הביקורות בסדנת הכתיבה בזום מחנות הספרים המיגדלור – ושאני מאוד נהנית מהקריאה בספר מפתח לאבא שסיפרתי עליו כאן בשבוע שעבר, ושיש לי זמן לקרוא וזה אושר גדול. אז אני כותבת,  אֲבָל מה עם האֵבֶל. מה עם החיים והמוות? מחפשת את המקום להכיל שמחה גדולה עם צער עמוק באותו הזמן כפי שקורה אצלי השבוע.

שני הקטבים האלה הם חלק מהחיים שלי השבוע ואני נזכרת שהם חלק מהחיים שלנו תמיד – אפילו שאנחנו שוכחים שהמוות הוא חלק מהחיים כי הכל זמני (אניצ'ה בפאלית כמו שאמר הבודהה) אני מתעקשת לזכור את זה וגם לראות ולהנות בכל רגע ממה שיש כאן ועכשיו.

לראות וליהנות – שוב, מזכירה לעצמי – את חצי הכוס המלאה.

יומן קורונה 6#

השבוע עבר מהר. הגדילו לנו את טווח היציאה מהבית מ – 100 מטר שאצלי זה פח האשפה, ל – 500 מטר שאצלי זה חוף הים של יפו = חוף העלייה.  אז מותר לי כבר לספר שאני עושה בהיתר הזה שימוש ואף חורגת מעט ופוסעת לאורך החוף לכיוון בת ים כחלק מפעילות גופנית מבורכת.  יוצאת מהבית עם מסכה לפי החוק ורק על חוף הים, מסירה את המסיכה, נושמת מלוא הריאות את אוויר הים המעורר וריחו המעודד, מפנה תשומת לב לצליל הנעים של הגלים ובעיניים אני מביטה לעיתים ימינה ובדרכי חזרה שמאלה, לרוחבו האינסופי של הים וגם של השמיים.

המצב במדינה על הפנים. השבוע נחתם הסכם קואליציוני שהוא חרפה לדורות אם אכן ימומש. חבל לי לבזבז עליו מילים ביומן אישי. תמיד יהיה אפשר לגשת לארכיון ולראות למה התכוונתי. הידרדרות נוספת בעקרונות הדמוקרטים השבירים גם קודם בישראל. מאוד מקומם.

נשאר לנו את עצמנו ואת הא/נשים סביבנו ובסולידריות תמיד ניתן למצוא נחמה. אני מאמינה שרק מפלגה יהודית-ערבית תביא את השינוי למקום הכאוב הזה שנקרא מדינת ישראל. העשירים והחזקים והפוליטיקאים לא יביאו מזור לכלל האוכלוסייה; הם לא רוצים להקטין את הפריבילגיות שלהם; השינוי יגיע רק מלמטה.  פעם עוד חשבתי שהשינוי יגיע מבחוץ – מאירופה או ארה"ב – היום אני מבינה שכל אחת ואחת מהמדינות עסוקה בעיקר בעצמה ומשבר הקורונה רק הקצין את זה.

בימי ראשון בערב, אני משתתפת בקבוצת דהרמה מעורבות חברתית ירושלמית – שבימים לפני הקורונה לא יכולתי להגיע אליה – למרות שתמיד רציתי – ועכשיו בזום אני שמחה לתרגל איתם מדיטצייה ושיחה בהנחיית – אביב טטרסקי.

את אביב הכרתי בחבורת רשימות אליה הצטרפתי ב – 2008 עם בלוגאישי משלי.  זאת הייתה עד לפני כמה חודשים פלטפורמה חינמית שהוקמה על ידי שלושה אידיאולוגים  אורי ברוכין, אילן גליני וד"ר ירדן לוינסקי; ברשימות ניתן היה למצוא מגוון תוכן איכותי ברמה שהייתה עד הקמתו נחלת אתרים מסחריים בלבד. רשימות אירח בלוגים של אנשי אקדמיה, תקשורת, וכותבים עצמאיים נוספים ברשימה סגורה על פי תנאי קבלה ומאוד שמחתי כשקיבלו אותי.  לאחרונה נסגר אתר רשימות אבל הבלוג ממשיך  – בוורדפרס (חינמי) – חי ובועט ואני שמחה להעלות אליו רשימות שאני כותבת, כמו גם זאת.

אז על מה אספר השבוע? אספר שאני מתקדמת – לא ללא קשיים, אבל מתקדמת – עם הכתיבה וזה נותן לי הרבה. אני קוראת סיפורים קצרים ואת הספר: מפתח לאבא של ג'ואן ויקרשם על ההתאבדות אביה.  קיבלתי את הספר כהמלצת קריאה כי אני כותבת על ההתאבדות של ג'סיקה. הגעתי כבר לעמוד 118 ואני מאוד נהנית.  כתוב נהדר.

וגם, אני ממשיכה לעשות פילאטיס בזום פעמיים-שלוש בשבוע על מזרון יוגה בסלון הדירה. וגם, יום השואה עבר ולפנינו יום הזיכרון וזה תמיד מוזר לשמוע את הצפירה ביפו במיוחד בימי חודש הרמדאן שהתחיל בשבוע שעבר.

בהכרת תודה על כל מה שישי לי, אני מרגישה צורך להוסיף, למען האמת, שהדבר שממשיך להטריד אותי באופן אישי בימי קורונה אלה, הוא מתי אוכל לראות שוב את סהר – בתי השנייה – שגרה וחיה בלונדון עם בן זוגה דניאל. אנחנו סגורים כאן ואי אפשר לנסוע אליה ברכבת או במכונית וגם היא לא יכולה להיכנס לארץ, אלא אם תגיע בטיסה ותיכנס לבידוד של שבועיים במלונית…אי הוודאות על מתי נוכל שוב להיפגש פיזית מגדילה את הגעגוע. איזה מזל שהייתי אצלם עשרה ימים נעימים לפני שהכול התחיל בפברואר 2020.  אז באמת בהכרת תודה, אני מבינה שהתרגלתי לכול המגבלות ואני אפילו אולי גם נהנית מהם כי יש לי יותר פנאי לעשות את מה שרציתי לעשות בעת הזאת (סמסטר ב' עם מעט ימי הוראה) לכתוב ולקרוא ושוב לכתוב, אז רק המרחק ללונדון מעציב אותי…

וגם ההסכם הקואליציוני הבזוי.

האם תהיינה בחירות בחודש יולי?

האם עד אז תקום כאן מפלגה שתייצג את הרוב הדומם?

יומן קורונה 4#

הבוקר התחיל קשה. אבא שלי שעוד חודשיים יימלאו לו 90, חש בחילה, התכסה זיעה קרה וחום הגוף שלו 35 מעלות צלזיוס.  אני מקווה שעליתי על הסיבה כי אמש התחיל תרופה חדשה שאולי לא מתאימה לו. רק בהמשך נדע אבל כל מה שתכננתי לעשות הבוקר נדחה למועד אחר לא ידוע ורק את יומן הקורונה אני מתעקשת לכתוב כמתוכנן.

דחיתי את פגישת הסקייפ עם ג'וליה מפירנצה שמלמדת שם תולדות האופנה. היכרנו במאי האחרון בבילפלד, גרמניה, שם היינו מרצות אורחות בשבוע בינלאומי של לימוד באקדמיה לעיצוב בעיר. בשבוע שעבר היא שלחה לי הודעה קולית בווטסאפ שאורכה הייתה 3.5 דקות.  יכולתי לשמוע את העצב, הבדידות וההתמודדות האישית שלה עם הקורונה באיטליה.  אני מודה ומתוודה שלא חשבתי עליה בכלל מאז פרוץ המשבר, אז מייד כתבתי לה חזרה: בואי נדבר. בואי נקבע, אבל הבוקר נאלצתי לדחות את פגישתנו למועד אחר – לא ידוע כרגע. להודעה הקולית שלה היא צירפה צילום של הפיאצה הריקה שנשקפת מחלון דירתה. מקווה לדבר איתה כבר מחר.

פיאצה בפירנצה מהדירה של ג'וליה באפריל 2020 – זמן קורונה

השבוע עבר במהירות יחסית. אני כותבת וזה העיקר בשבילי בעת הזאת. אני גם מתאמנת באמצעות זום שלוש פעמים בשבוע ובאחד מימי השבוע גם הלכתי לאורך חוף הים מיפו לבת ים וחזרה כדי להפעיל את הגוף.  חוסר התנועה מחניק. יש גם סשנים טובים של מדיטציה באמצעות הזום ואני מקווה שחלק מכל הטוב שמגיע אלי למסך המחשב בימי הקורונה – ימשיך גם אחרי שייגמר הבידוד והסגר.

בא לי להעתיק לכאן קטע ממה שאני כותבת, אבל זה נראה לי לא נכון כי הוא יכול לעבוד רק בקונטקסט אז אתאזר בסבלנות. מקווה שגם אתן/ם… השבוע לא התקיימה הפגישה השבועית של סדנת הכתיבה של חנות הספרים המיגדלור בהנחיית אורנה קזין בגלל חג הפסח וחסר לי הפידבק שאני מקבלת שם על הכתיבה. אולי אשלח לאורנה טקסט במייל?  לא, אחכה למפגש הבא ביום שישי.  רוצה להמשיך לכתוב. רוצה מאוד. אמשיך. מקווה.

הבוקר נתקלתי באקראיות בווידאו של קרן פלס עם מוזיקאיות ישראליות מכל העולם בביצוע מיוחד לתקופת הקורונה. זה שיר שהיא כתבה והלחינה "באת לי פתאום". הביצוע מילא אותי באופטימיות.

הנה הוא. ממליצה להגביר רמקולים או ווליום באוזניות

בריאות לכולנו. שבוע טוב. ושמורנה ושימרו על אופטימיות. זה בטח טוב למערכת החיסונית.

 

 

 

יומן קורונה 3#

ישנה התקדמות. זה הולך ומשתפר; השבוע קראתי שלושה סיפורים קצרים. פי שלוש משבוע קודם.

את לקטוריות של יעל נאמן מתוך ספרה כתובת אש אהבתי הכי מבין שלושתם אבל גם לשניים האחרים לא היה חסר כלום: כל מה שעולה מתכנס מאת: פלאנרי אוקונור ו- יום נפלא לדגי הבננה של סלינג'ר.  נהניתי מאוד.

אני לא יכולה יותר להתכחש לעובדה שאני פריבילגית. שלושה שבועות לתוך בידוד הקורונה ואני מתקדמת בכתיבה שייעדתי לעצמי לתקופה הזאת ולא חסר לי מאומה חוץ מחיבוק חזק עם סתיו – בתי הבכורה שגרה בישראל.

הגרפים, הנתונים, מספרי המתים בארץ ובעולם, מספרי מכונות ההנשמה המוגבלות כאן ובכל מקום, מטרידים אבל אני מתעקשת להתנתק מכל זה כי אין בהתעדכנות הזאת כל תועלת, להתכנס פנימה ולכתוב את מה שאני כל כך הרבה שנים רוצה להוציא החוצה. זה עובד. אני מודה. זה לא פשוט אבל זה עובד ואני מוכירה על זה תודה. מיליוני א/נשים איבדו את הכנסתם, מיליוני א/נשים חסרים אוכל ושירותי בריאות ראויים ואני יושבת לי כאן בחדר משלי וכותבת. לפחות אני כותבת על נושא חשוב. נושא שעוד שנים רבות ימשיך להיות חשוב כי מדובר בניצול נשים על ידי גברים.

אולי בעצם כל הבידוד הזה, יותר מאפשר לי לכתוב מאשר החיים הרגילים.

היינו מתוכננים לנסוע ביום שני הקרוב לחופשת פסח משפחתית בסיני לשבוע. חיכיתי לזה כמה חודשים. סהר ודניאל היו אמורים להגיע מלונדון וכולנו פינטזנו על האלמוגים והשוניות, על הפשטות והחום על הים והשמש. ועכשיו כולנו בבידוד. הם בדירתם בלונדון ואנחנו כאן ביפו. אז אולי לזה מתכוונות שאומרות לעשות לימונדה מלימונים?

הייתי אמורה לשהות ברזידנסי בקיבוץ סמאר שבמדבר בחודש מאי כדי לכתוב בבידוד בתמורה לארבע ערביי הקרנות מסרטיי התיעודיים ומפגש עם קהל ובטח זה יבוטל. הייתי אמורה לנסוע לגרדנה להעביר סדנה בת חמישה ימים בדוקומנטציה אישית באקדמיה לאמנות דרך חילופים בבצלאל ואני מניחה שזה יבוטל וכן הלאה. "האדם מתכנן ואלוהים צוחק" אומרים ביידיש ואני, שלא מדברת ולא מבינה יידיש ובנוסף גם לא מאמינה בקיומו של אלוהים, אומרת: האדם מתכנן, החווה מתכננת אבל הטבע מחליט.

אם יש משהו אחד שבטוח למדתי עד כה ממשבר הקורונה הזה הוא שהטבע הרבה יותר חזק מהאדם ואלה חדשות טובות כי אולי לא תהיה ברירה אלא להיכנע בהמשך לעוד כמה דרישות שהטבע מציב לפנינו.

 

יומן קורונה 1#

במוצאי שבת האחרון, שלחתי מייל לתשעת הסטודנטים שלמדו בקורס שלי דוקומנטציה אישית בסמסטר הקודם. הם לומדים לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. הצעתי להן/ם להיפגש ב – ZOOM. בתוכנית היה כתיבה, הקראה והקשבה לטקסטים אישיים שנכתוב על הקורונה.

הבוקר נפגשנו והיה מיטיב, כנראה לכולנו. קבענו לשבוע הבא להיפגש שוב.

הנה הטקסט שלי:

הקורונה ואני

הסוודר שלבשתי בפעם האחרונה שנפגשתי עם אנשים זרים מחוץ לבית מונח עדיין על הכיסא בחדר שלי מחכה שאלבש אותו שוב. נדמה לי שעברו שנים אבל כשאני מסתכלת ביומן, זה היה לפני עשרה ימים.
לפני חודש, ב – 24 בפברואר חזרתי דרך שדה התעופה בוינה מחופשת סמסטר של עשרה ימים מרוממי נפש בלונדון ורק בדיעבד, אפשר היה להבין שחזרתי רגע לפני הבלגן. כמה ימים אחרי זה, כל מי שהגיע מאירופה, נדרש להיכנס לבידוד של שבועיים. ואז היו בחירות ואז התחילו ההגבלות והמגבלות וההיסטריה. לא חשתי היסטריה בתוכי אבל היא הייתה בחוץ, בכל מקום.

כולנו הוכנסנו לבידוד. אין יוצא ואין בא. רק שליחים עם ויטמינים, ניר טואלט ומוצרים הכרחיים.

כל יום התחיל להיראות כמו חודש או שנה, האתמול היה נראה נורא מזמן והמחר – לא עיניין אותי. עברתי לחיות ב"כאן ועכשיו" וזאת הייתה הנחמה היחידה. כי למעשה זה הדבר היחיד שיש לנו: ההווה.

אבל, מחד, השהייה בבית הייתה אמורה לאפשר לי להתרווח, לנוח, לקרוא, לכתוב, ליצור וכל מה שרק בא לי לעשות מזמן ולא היה לי לזה זמן, אבל אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלסדר את הקניות שהשליח הביא, לתכנן מה להכין לאכול, לבשל, לשים כביסה במכונה, לתלות כביסה, להוריד כביסה, לקפל כביסה, ללמוד על ZOOM  בהדרכה של בצלאל, להעביר שיעור של שלוש שעות באמצעות ה – ZOOM לסטודנטים של בצלאל, לאכול, ושוב לבשל, לחשב מסלולי הליכה כדי להזיז את הגוף, להתעדכן בחדשות על הקורונה ועל הדמוקרטיה ולחוש שהעולם השתגע.

בסופהשבוע האחרון, התחייבתי על מיני-ריטריט באמצעות ה – ZOOM  ובמשך שמונה שעות מפוזרות ביומיים, נזכרתי בעיקרי הדברים שהייתי רוצה לעסוק בהם: חמלה. אהבה. יצירה. חוסר פחד ונתינה.

ואז, נזכרתי בכן/ם וכתבתי לכן/ם. וכך נזכרתי שיכול להיות נחמד להיפגש כך שוב כולנו בתוך הזמן המוזר הזה ולחלוק בינינו מה עובר עלינו ומה לא – בדרך ש(רק) אנחנו יודעות ויודעים.

הייתי רשומה ואני עדיין רשומה לסדנת כתיבה בחנות הספרים המיגדלור בתל אביב. הספקנו להיפגש פעמיים לפני המצור והיה לי מאוד כייף. כתבתי אז לא מעט, אבל מזה 10 ימים אני כבר לא יכולה לכתוב כלום. זה נראה לי תפל. זה נראה לי אידיוטי. זה משום מה –  פשוט לא בא בחשבון.

אולי אחרי המפגש הזה, אצליח שוב לחזור ולכתוב? כל כך רציתי לפתח את הסיפור על ג'סיקה שעליו אני עובדת כבר ארבע וחצי שנים… אולי.

תודה שבאתן/ם. שמחה מאוד מאוד לרגע הזה. אולי נמשיך גם בשבוע הבא?

  • הצילום כאן הוא ממפגש אתמול עם קבוצה גדולה יותר.

פרוסמינר – מי סטורי – בצלאל עם ד"ר יונה וייץ ויולי כהן 21.2.20

 

על הכרה וחצי הכוס המלאה

שיחת הטלפון מד"ר ליאת לביא – שהיא ראשת התוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים – הגיעה בהפתעה גמורה. לא צפיתי ולא ציפיתי לזה.

ליאת סיפרה לי שהיא מתכוונת להמליץ עלי למרצה מצטיינת.

התרגשות עצומה אחזה בי ורק מאוחר יותר חשתי שאני רוצה לצעוק לעולם: "אני מצטיינת!; מישהי ראתה אותי והחליטה שאני, מצטיינת!".  וואוו.

כשהצטיינתי בעבר – כשקיבלתי פרסים – לא ידעתי לשמוח בהם.  חשבתי שהם רק עוד תוצאה של עבודה קשה.

היום, אני חושבת אחרת.

היום אני רוצה לשמוח לא רק בהישגים שלי אלא גם בכל מה שיש לי, ויש לי הרבה.

גדלתי, התבגרתי והתפתחתי לעולם בו נהוג לראות רק את חצי הכוס הרייקה; אלה חיים מיוסרים.

תמיד חסר.

תמיד אין.

אף פעם לא מרגישים את חצי הכוס המלאה של החיים.

והחצי המלא, כמה מפתיע, באמת מלא.

צריך רק לראות אותו;

לשים אליו לב.

ואותו חצי כוס מלאה הוא לא בהכרח פריבילגי – כמו שנהוג לדבר עליו היום ב"שיח הפריבילגי". לפני הכול, נולדתי בת; גדלתי כילדה; ובגרתי להיות בחורה ואחר כך אישה, ואנחנו אף פעם לא ממש פריבילגיות בעולם הפאטריאכלי שקיים ומנהל את חיינו כבר מאות ואלפי שנים.

אבל החצי המלא זה קונספט.

זאת נקודת מבט.

זאת אפשרות של ממש לכוון ולהפנות את תשומת ליבנו למלאות;  לבחור ממה להיות מושפעת ביום-יום שלי;

לראות את השפע ולא את החסר.

ותמיד חסר ותמיד יש חסכים. אבל גם יש שפע ואני רוצה לראות אותו יותר ויותר.

והנה המכתב:  יולי כהן- מכתב ציון לשבח מצוינות בהוראה.

לחיי חצי הכוס המלאה.

עריכה מאוחרת: מפאת הקורונה, התבטל מועד הטקס המקורי והתקיים בא' תמוז תש"פ, ה-22 ביוני 2010 _יום הולדתו ה – 90 של אבי).

הענקת תעודת הציון לשבח על מצויינות בהוראה על ידי נשיא האקדמיה בצלאל - פרופ' עדי שטרן

הענקת תעודת הציון לשבח על מצויינות בהוראה על ידי נשיא האקדמיה בצלאל – פרופ' עדי שטרן.

פוליטיקלי קוראת עולה כיתה

פוליטיקלי קוראת הוא כלי תקשורת פמיניסטי שנכתב על ידי נשים, בשביל נשים ומנקודת מבטן.

בארבע שנים שפוליטיקלי קוראת פועלת, התבסס מעמדה כאתר תוכן פמיניסטי מוביל: עם ארבעים אלף עוקבות ועוקבים בדף הפייסבוק ואלפי כניסות לאתר בחודש, עם קהילה פעילה ודיונים מרתקים שמתפתחים סביב התכנים שעולים בדף ומגיעים למאות אלפים.

עכשיו, פוליטיקלי קוראת עולה כיתה באמצעות פרויקט הד-סטארט.

**עדכון מה – 1 במאי: קמפיין הגיוס עמד ביעד כמה ימים לפני מועד הסיום.  

תודה!  עדיין, מוזמנות ומוזמנים להיכנס ולבחור מתנה בתמורה לתרומה, כולל די.וי.די ממבחר סרטיי.

%d בלוגרים אהבו את זה: