ארכיון קטגוריה: מחשבות על הסיפור

יומן קורונה 1#

במוצאי שבת האחרון, שלחתי מייל לתשעת הסטודנטים שלמדו בקורס שלי דוקומנטציה אישית בסמסטר הקודם. הם לומדים לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. הצעתי להן/ם להיפגש ב – ZOOM. בתוכנית היה כתיבה, הקראה והקשבה לטקסטים אישיים שנכתוב על הקורונה.

הבוקר נפגשנו והיה מיטיב, כנראה לכולנו. קבענו לשבוע הבא להיפגש שוב.

הנה הטקסט שלי:

הקורונה ואני

הסוודר שלבשתי בפעם האחרונה שנפגשתי עם אנשים זרים מחוץ לבית מונח עדיין על הכיסא בחדר שלי מחכה שאלבש אותו שוב. נדמה לי שעברו שנים אבל כשאני מסתכלת ביומן, זה היה לפני עשרה ימים.
לפני חודש, ב – 24 בפברואר חזרתי דרך שדה התעופה בוינה מחופשת סמסטר של עשרה ימים מרוממי נפש בלונדון ורק בדיעבד, אפשר היה להבין שחזרתי רגע לפני הבלגן. כמה ימים אחרי זה, כל מי שהגיע מאירופה, נדרש להיכנס לבידוד של שבועיים. ואז היו בחירות ואז התחילו ההגבלות והמגבלות וההיסטריה. לא חשתי היסטריה בתוכי אבל היא הייתה בחוץ, בכל מקום.

כולנו הוכנסנו לבידוד. אין יוצא ואין בא. רק שליחים עם ויטמינים, ניר טואלט ומוצרים הכרחיים.

כל יום התחיל להיראות כמו חודש או שנה, האתמול היה נראה נורא מזמן והמחר – לא עיניין אותי. עברתי לחיות ב"כאן ועכשיו" וזאת הייתה הנחמה היחידה. כי למעשה זה הדבר היחיד שיש לנו: ההווה.

אבל, מחד, השהייה בבית הייתה אמורה לאפשר לי להתרווח, לנוח, לקרוא, לכתוב, ליצור וכל מה שרק בא לי לעשות מזמן ולא היה לי לזה זמן, אבל אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלסדר את הקניות שהשליח הביא, לתכנן מה להכין לאכול, לבשל, לשים כביסה במכונה, לתלות כביסה, להוריד כביסה, לקפל כביסה, ללמוד על ZOOM  בהדרכה של בצלאל, להעביר שיעור של שלוש שעות באמצעות ה – ZOOM לסטודנטים של בצלאל, לאכול, ושוב לבשל, לחשב מסלולי הליכה כדי להזיז את הגוף, להתעדכן בחדשות על הקורונה ועל הדמוקרטיה ולחוש שהעולם השתגע.

בסופהשבוע האחרון, התחייבתי על מיני-ריטריט באמצעות ה – ZOOM  ובמשך שמונה שעות מפוזרות ביומיים, נזכרתי בעיקרי הדברים שהייתי רוצה לעסוק בהם: חמלה. אהבה. יצירה. חוסר פחד ונתינה.

ואז, נזכרתי בכן/ם וכתבתי לכן/ם. וכך נזכרתי שיכול להיות נחמד להיפגש כך שוב כולנו בתוך הזמן המוזר הזה ולחלוק בינינו מה עובר עלינו ומה לא – בדרך ש(רק) אנחנו יודעות ויודעים.

הייתי רשומה ואני עדיין רשומה לסדנת כתיבה בחנות הספרים המיגדלור בתל אביב. הספקנו להיפגש פעמיים לפני המצור והיה לי מאוד כייף. כתבתי אז לא מעט, אבל מזה 10 ימים אני כבר לא יכולה לכתוב כלום. זה נראה לי תפל. זה נראה לי אידיוטי. זה משום מה –  פשוט לא בא בחשבון.

אולי אחרי המפגש הזה, אצליח שוב לחזור ולכתוב? כל כך רציתי לפתח את הסיפור על ג'סיקה שעליו אני עובדת כבר ארבע וחצי שנים… אולי.

תודה שבאתן/ם. שמחה מאוד מאוד לרגע הזה. אולי נמשיך גם בשבוע הבא?

  • הצילום כאן הוא ממפגש אתמול עם קבוצה גדולה יותר.

פרוסמינר – מי סטורי – בצלאל עם ד"ר יונה וייץ ויולי כהן 21.2.20

 

על הכרה וחצי הכוס המלאה

שיחת הטלפון מד"ר ליאת לביא – שהיא ראשת התוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים – הגיעה בהפתעה גמורה. לא צפיתי ולא ציפיתי לזה.

ליאת סיפרה לי שהיא מתכוונת להמליץ עלי למרצה מצטיינת.

התרגשות עצומה אחזה בי ורק מאוחר יותר חשתי שאני רוצה לצעוק לעולם: "אני מצטיינת!; מישהי ראתה אותי והחליטה שאני, מצטיינת!".  וואוו.

כשהצטיינתי בעבר – כשקיבלתי פרסים – לא ידעתי לשמוח בהם.  חשבתי שהם רק עוד תוצאה של עבודה קשה.

היום, אני חושבת אחרת.

היום אני רוצה לשמוח לא רק בהישגים שלי אלא גם בכל מה שיש לי, ויש לי הרבה.

גדלתי, התבגרתי והתפתחתי לעולם בו נהוג לראות רק את חצי הכוס הרייקה; אלה חיים מיוסרים.

תמיד חסר.

תמיד אין.

אף פעם לא מרגישים את חצי הכוס המלאה של החיים.

והחצי המלא, כמה מפתיע, באמת מלא.

צריך רק לראות אותו;

לשים אליו לב.

ואותו חצי כוס מלאה הוא לא בהכרח פריבילגי – כמו שנהוג לדבר עליו היום ב"שיח הפריבילגי". לפני הכול, נולדתי בת; גדלתי כילדה; ובגרתי להיות בחורה ואחר כך אישה, ואנחנו אף פעם לא ממש פריבילגיות בעולם הפאטריאכלי שקיים ומנהל את חיינו כבר מאות ואלפי שנים.

אבל החצי המלא זה קונספט.

זאת נקודת מבט.

זאת אפשרות של ממש לכוון ולהפנות את תשומת ליבנו למלאות;  לבחור ממה להיות מושפעת ביום-יום שלי;

לראות את השפע ולא את החסר.

ותמיד חסר ותמיד יש חסכים. אבל גם יש שפע ואני רוצה לראות אותו יותר ויותר.

והנה המכתב:  יולי כהן- מכתב ציון לשבח מצוינות בהוראה.

בעוד שלושה שבועות יתקיים הטקס בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. אולי אז תהיה גם תמונה 🙂

לחיי חצי הכוס המלאה.

פוליטיקלי קוראת עולה כיתה

פוליטיקלי קוראת הוא כלי תקשורת פמיניסטי שנכתב על ידי נשים, בשביל נשים ומנקודת מבטן.

בארבע שנים שפוליטיקלי קוראת פועלת, התבסס מעמדה כאתר תוכן פמיניסטי מוביל: עם ארבעים אלף עוקבות ועוקבים בדף הפייסבוק ואלפי כניסות לאתר בחודש, עם קהילה פעילה ודיונים מרתקים שמתפתחים סביב התכנים שעולים בדף ומגיעים למאות אלפים.

עכשיו, פוליטיקלי קוראת עולה כיתה באמצעות פרויקט הד-סטארט.

**עדכון מה – 1 במאי: קמפיין הגיוס עמד ביעד כמה ימים לפני מועד הסיום.  

תודה!  עדיין, מוזמנות ומוזמנים להיכנס ולבחור מתנה בתמורה לתרומה, כולל די.וי.די ממבחר סרטיי.

המחבל שלי ואני בפסטיבל פמיניסטי

יצאה קול קוראת ונעניתי לה:

ועכשיו, כולכן וכולכם מוזמנות ומוזמנים.

יום שישי ה – 16 במרץ בשעה 11:00 בביה"ס קהילה בדרך בן צבי בתל אביב – הקרנת  המחבל שלי  – בפסטיבל פמיניסטי מנצנץ.

לאחר ההקרנה אדבר מעט על איך אפשר לקחת את גורלנו – נשים – בידינו.

אספר על מסע הפיוס שעשיתי אל המחבל שירה עלי כשהייתי דיילת באל, ועל איך בדרך, חדלתי להיות תיבת התהודה של ההגמוניה הפטריארכלית ועשיתי מהלך מ "קורבן טרור" – התפקיד לו יועדתי בחברה הישראלית – ל"אקטיביסטית".

לדף הפסטיבל בפייסבוק

ולמי שלא זוכר/ת על מה הסרט:

ולמי שאין פייסבוק הנה הפרטים:

חברנו יחדיו קבוצת פמיניסטיות ודפי פייס כדי לערוך פסטיבל שמטרתו לעשות לעצמנו שמח, ללמוד דברים חדשים, להכיר, לשמוח, להרצות, לעשות סדנאות, ולהופיע ולהנות מהופעות. יהיו גם דוכנים, אוכל טבעוני ובעיקר הרבה אנשות מעניינות ומבריקות!

בין הדוברות:
* טל דקל -"האם יש לנו אמנות פמיניסטית בישראל?".
בהרצאה זו נשאל האם יש אמנות פמיניסטית בישראל והאם אפשר לזהות תנועה פמיניסטית באמנות, או שאולי יש רק יוצרות שעובדות ברוח פמיניזמים שונים. ההרצאה תלווה במצגת של יצירות של אמניות ממגוון הקבוצות החברתיות בישראל.

* ליאור אלפנט – סוף עידן התמימות – על אקטיביזם של נשים בתעשיית הקולנוע בישראל במאה ה-21

* מלכיאלה בן שבת – נשים וקעקועים: ניתוח של ייצוגים עכשווים של נשים מקועקעות ובפרט דוגמנות קעקועים. אני בוחנת כיצד קעקועים פועלים כחלק מתרבות צרכנית שמגשימה הגדרה עצמית וזהות עצמית באמצעות שליטה על הגוף.

* שירי אייזנר – ביסקסואליות ופמיניזם

סדנאות:
– סדנת פרפורמנס דראג
– סדנת ויקיפדיה
– סדנת DIY תיקון אופניים: להכיר את האופנים!
בואו להבין איך האופנים עובדות, להכיר את החלקים שלהן וללמוד טיפים שימושיים לתחזוקה, רכיבה, שמירה מפני גניבה ותיקונים בסיסיים ליומיום.
אין צורך בידע מקדים, כולןם מוזמניםות!
– סדנאות שעדיין בהתהוות!

דוכנים:
* פטיש דיל – צעצועים ואביזרי בדס"מ
* אושה – קונדיטוריה טבעונית
* הולי פוד Holly Food – אוכל טבעוני
* מיס אנט – בגדי ים פמיניסטים לילדות
* מייפל מיטל בראייר – תחבושות רב פעמיות ידידותיות לסביבה
* ועוד….

*************************************
כרטיסים בתרומה של 65 ש"ח

יומן סרטן, בחלוף שנתיים

לפני שנתיים, במרץ 2015, עברתי ניתוח להסרת גידול ליד פי הטבעת.  בסוף אותו חודש, לפני שנתיים, כתבתי כאן שלמרות שבגידול התגלו תאים סרטניים (well differentiated squamous cell carcinoma), שאר הגוף שלי נמצא נקי מסרטן.  לאחר הניתוח השני שביקש להרחיב את שוליי החלק ה"נגוע"- מסביב לניתוח הראשון – מתאים סרטניים – בסוף אפריל 2015 –  כתבתי כאן שהביופסיה הראתה שהאיזור נקי.

היום, לאחר שנתיים של מעקב אונקולוגי – פעם ב -4 חודשים במרכז הרפואי איכילוב – אני מאוד שמחה לעדכן את כל מי שמתעניין/ת בשלומי  – שאני בריאה; נקייה מתאים סרטניים בגופי, והסטטיסטיקה בשנתיים הראשונות חשובה.

מעכשיו עובר המעקב לפעם בחצי שנה.

תודה לכל מי שאיכפת מקיומי 🙂

בתמונה, אני מאושרת בחברת בנותיי בחודש פברואר 2017, ושלושתינו מצולמות על ידי אהובי – אדם פרימן – כאן בפורים לפני שבע שנים.

על אתיקה דוקומנטרית בכנס בינלאומי באוניברסיטת חיפה // הזמנה

כנס בינלאומי בנושא אתיקה דוקומנטרית מתקיים בחיפה ב – 18 – 19 במאי 2016.

לצד הישראלים שמציגים שם, מגיעים חוקרים מאנגליה, ארה"ב, גרמניה, פינלנד ואוסטריה.

הנה התוכנייה באנגלית: Documentary Ethics Conference Final Program

והנה פירוט המשתתפים ותקציריהם: The 1st Documentary Ethics Conference Program and Abstract Book_Haifa_University_May_2016.

כנס זה התחיל מפרויקט האתיקה של ד"ר דן גבע בתקריב, שבין כותביו נכללתי.
לשמחתי, הוזמנתי להשתתף גם בכנס במסגרת פאנל של יוצרים דוקומנטריים לצד יריב מוזר וסילבאן ביגלאייזן ובהנחיית אבנר פיינגלרנט.
בזמן שהועמד לרשותי, אציג קטעים מסרטיי ואספר (באנגלית) על ההתלבטויות האתיות שהיו לי בשלושה מסרטיי ועל התלבטות אתית אחת בהווה.

Screen Shot 2016-05-01 at 2.59.37 PM

 

מזומנות ומוזמנים  ב –  19.5 יום חמישי בסינמטק חיפה בשעה 16:45. נראה לי שיהיה מעניין.

ינאי פוסטלניק: על מדיטציה ב – 9 חלקים ושיר של מרי אוליבר

אמנם כתבתי כאן בעבר על מה היא מדיטציה  בשבילי ושוב ב מדיטציה (2).
אמנם סיפרתי כאן בעבר שאני מתרגלת ויפאסנה ב-תובנה וגם עשינו להם סרט.

אבל בשבוע שעבר, לאחר הפסקה של יותר מעשר שנים, יצאתי שוב לריטריט מדיטציות בשתיקה של שבוע בקיבוץ עין דור שבעמק יזרעאל ושם, הכרתי את ינאי פוסטלניק.

מה שיש לו להציע  – ניתן לצפייה והאזנה כאן – בתשעה חלקים.

חלק 1

חלק 2

חלק 3

חלק 4

חלק 5

חלק 6

חלק 7

חלק 8

חלק 9

ולסיום, שיר אחד של מרי אוליבר

יום אחד ידעת סוף סוף
מה עלייך לעשות והתחלת.
למרות שהקולות מסביבך

המשיכו לצעוק
את עצתם הרעה–
למרות שכל הבית
החל לרעוד
ואת חשת את המשיכה המוכרת
בקרסולך
"תקן את חיי!"
קרא כל קול.
אך את לא עצרת,
ידעת מה עלייך לעשות,
למרות שהרוח חיטטה
ביסודות עצמם באצבעותיה הנוקשות,
למרות שהמלנכוליה שלהם
היתה נוראה.
זה היה כבר מאוחר
מספיק ולילה פראי
והכביש מלא
בענפים נופלים ואבנים.
אך אט אט,
כשהשארת את קולותיהם מאחור,
החלו הכוכבים לבעור
דרך סדיני העננים,
והיה שם קול חדש,
שאט אט
התחלת לזהות כשלך,
הוא שאירח לך חברה כשפסעת יותר ויותר עמוק
אל תוך העולם
נחושה לעשות
את הדבר היחיד שיכולת לעשות —
נחושה להציל
את החיים היחידים שיכולת להציל.

המסע
מרי אוליבר בתרגום המורה המומלצת לילה קמחי עם שינויים קלים שלי.

המקור:

One day you finally knew
what you had to do, and began,
though the voices around you
kept shouting
their bad advice–
though the whole house
began to tremble
and you felt the old tug
at your ankles.
"Mend my life!"
each voice cried.
But you didn't stop.
You knew what you had to do,
though the wind pried
with its stiff fingers
at the very foundations,
though their melancholy
was terrible.
It was already late
enough, and a wild night,
and the road full of fallen
branches and stones.
But little by little,
as you left their voices behind,
the stars began to burn
through the sheets of clouds,
and there was a new voice
which you slowly
recognized as your own,
that kept you company
as you strode deeper and deeper
into the world
determined to do
the only thing you could do–
determined to save
the only life you could save.

Mary Oliver, The Journey, 1986

שיר הלל לשמחה Ode to Joy

לפני יומיים מת הנוירולוג והסופר אוליבר סאקס בביתו בגריניץ ווילג' מסרטן בגיל 82. בציוץ האחרון שלו הוא כתב:

" A beautiful way to perform one of the world's great musical treasures."

בפברואר השנה, 2015, כאשר גילה שיש לו סרטן סופני, הוא כתב טקסט מכונן ב – ניו יורק טיימס – בו הישיר מבט אל המוות הקרב.

בימים של כל כך הרבה קושי, כאב וסבל מסביב לעולם ובישראל, הזכירו לי חמש הדקות של בטהובן, בזכות הציוץ האחרון של אוליבר סאקס, זכרונו לברכה, שתמיד ניתן למצוא את החריץ (כמו שכתב ושר לאונרד כהן) שדרכו מגיעה שמחה. גם אם לחמש דקות.

עדות / על היסוד האתי שהנחה אותי בבחירות שעשיתי / תקריב

דן גבע הזמין אותי לכתוב לכתב העת לקולנוע דוקומנטרי – תקריב – עדות אישית המתייחסת לאחת משתי שאלות:

מהי הדילמה האתית המשמעותית ביותר שחוויתי בשנות יצירתי?
או:
מהו המעשה, שלמרות שאני יודעת שיכול היה לעשות את סרטי טוב יותר, לא אעשה מתוך עקרון אחר?
f7f8c4727a011019fe43a7eaa92bf9a5_XL
 —
עכשיו, משפורסם הגיליון העשירי העוסק במצב האתי של הדוקומנטרי, הנה עדותי (כפי שפורסמה גם שם):
 —

מאז ילדותי נהג אבי לומר לי בגערה: "בשביל מה שאלת, אם בסוף את עושה מה שאת רוצה?" ואכן, מגיל צעיר יחסית הייתי עושה מה שרציתי ולא בהכרח מה שהוא חשב שהיה נכון לי. אז עוד לא ידעתי את היתרונות של התכונה הזאת.

בכל מסע קולנועי דוקומנטרי שיצאתי לעשות, חיפשתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי באותה העת. בדרך שמעתי עשרות דעות שאמרו לי מה נכון לעשות לגבי דילמות אתיות משמעותיות שנתקלתי בהן: האם להמליץ על שחרורו המוקדם של פאהד, שירה עליי ברחובות לונדון, למרות שלא הסכים להצטלם לסרט המחבל שלי? האם להמשיך לעשות את המחבל שלי חרף המחאה הציבורית של אח הדיילת, עירית גדרון ז"ל, שנהרגה בפיגוע שבו אני רק נפצעתי? האם לחשוף את העדות הקשה של הוריי על טבח אזרחים חפים מפשע בכיבוש באר שבע ב-48' בסרט ציון, אדמתי? האם לחדול מלעשות את הסרט האח שלי כי אחי החרדי בבני ברק נורא כועס עליי שאני עושה סרט "עליו"? ועוד.

כל הדילמות התאפיינו בלילות ללא שינה ובימים מלאי התלבטויות על "מה נכון לי", "מה לא נכון, לי" או "מה אולי נכון". הייתי שם אני לבד מול ה"סיפור שלי" ואיך אני רוצה, או לא רוצה, לספר אותו. כאשר החלטתי כן להמשיך ולהמליץ על שחרורו של המחבל שירה עליי ידעתי שכך אני "כותבת" את הסיפור "שלי" ושכך אני רוצה לכתוב אותו. סיפור על פיוס בין קורבן למפגע. כאשר החלטתי להכליל את עדותו המצמררת של אבי על הרג ילדים ונשים חפים מפשע בוואדי באר שבע, בחרתי לספר את מה שהוכחש עד אז. האמת הפכה להיות מורת דרך. וכאשר החלטתי להמשיך לעשות את הסרט על אחי, בחרתי, שוב, לספר את הסיפור "שלי" על משפחה וחזרה בתשובה. ביקשתי "לפצח" תעלומה משפחתית על התרת נתק בתוך משפחה. היו ששאלו, "אבל למה עם מצלמה? למה בסרט?", ואני אמרתי: "כי זאת הדרך שלי. רק כך אני יכולה". בכל המקרים, הייתי שם לבד לגמרי מול שאלות מוסריות ואתיות שידעתי שרק אני יכולה לענות עליהן. לא חשבתי שזאת או אני או הסרט, אלא זה או אני, או שאר העולם. המניע העמוק אפשר לומר היום בדיעבד היה תמיד לחדול להתחשב באחרים ולהקשיב לעצמי. להיות נאמנה לדרך שבה אני מאמינה. והדרך הייתה תמיד סוג של אמת.

אז היום, בבואי לתת כאן עדות על היסוד האתי המשותף שהנחה אותי בבחירות שעשיתי להתלבטויות שהגיעו לפתחי במסעותיי הדוקומנטריים, נראה לי שנכון יהיה לנסח אותו (את היסוד האתי) כלקיחת אחריות אישית על הבחירות שאני עושה בסרטים שאני יוצרת. דין הבחירות שאני עושה מול התלבטויות בזמן אמת של יצירת סרט, כדין האחריות שאני לוקחת על הבחירות שאני עושה בחיי היומיום שלי המשפיעות על מהלך החיים שלי. אחרי הכל, בהיותי אישה חילונית שלא מאמינה בכוח עליון או ברבנים ורבניות שיאמרו לי מה נכון ומה לא, נותרה לי רק אני ומול עצמי אני עושה את הדין וחשבון. האמונה שלי היא האמת והדרך היא החיפוש של האמת.

יומן סרטן קצר

31 במרץ 2015

אף פעם לא אדע האם למידת החיוביות שהכנסתי לעבודה הפנימית בטיפול בגידול  – שהתגלה כסרטני בגופי  – היה קשר לתוצאות המשמחות.

אבל תשובות חיוביות מתחילות להגיע מאתמול.

אין סרטן במעי הגס.

אין סרטן באגן לפי בדיקת ה – MRI ומחר – ייסרק כל הגוף במכשיר המשוכלל  PET CT לוודא שאין סרטן בשום מקום נוסף בגוף. שום מקום נוסף מעבר לשוליים של הגידול שהוצא מגופי לפני שלושה שבועות ודיווח לפתולוגים שהיה שם סרטן וכנראה גם נשאר שם סרטן.  בגוף שלי.

אמרו שזה סרטן רקמות מסוג קרצינומה. אמרו שהוא מאוד נדיר במקום שהוא הופיע אצלי – ליד פי הטבעת. אמרו שיש חשש לפגוע בספינקטר (שריר פי הטבעת) שאז אדרש לחיות עם שקית ללא אפשרות לשלוט על פעולות המעיים.

לא רציתי להמשיך לחיות עם שקית.

רציתי לחיות בלי שקית.

רציתי להבריא.

רציתי להחלים.

ביקשתי לחזור לחיים הרגילים שלי למרות שהיה ברור לי שקיבלתי A CALL מהגוף שלי המבקש שינוי מ"החיים הרגילים שלי".

הגיתי בכל אותן הודעות אחרי מות של א/נשים שנלחמו בגבורה במחלת הסרטן אשר הכריעה אותם/ן ותהיתי, מה היא אותה גבורה שמדברים עליה ומה היא ההכרעה.

חשבתי שאני לא רוצה מלחמה. אני לא מאמינה במלחמות. אני גם לא מאמינה במאבקים מול הגוף שלי.

אז במה אני כן מאמינה, שאלתי את עצמי, על מנת כן לעזור לעצמי להבריא – כמה שהטבע נותן בידי.

* * *

יום אחד, כתב לי המנתח מייל תשובה על מייל ממני בו הבעתי לא מעט חששות.

בנדון הוא כתב: אומץ.

לא ידעתי על איזה אומץ הוא מדבר.

בגוף המייל הוא כתב כך: שלום יולי.

בואי מחר למרפאתי באיכילוב בין 08:00-12:00. הסירי דאגה מיותרת. את הולכת להיות בריאה. הדילמה היא באיזו דרך לנקוט. באם איווכח שהרקמה המבצבצת מהעומק אכן חשודה לגידול אבצע את הכריתה הנוספת והנרחבת בהקדם האפשרי ואז בהתאם לממצאים הפתולוגים החדשים נשקול את המשך הטיפול או רק מעקב. קורות חייך משדרים אומץ לב ופריצת דרך, התמידי בהם גם עם מחלתך. בהערכה גדעון

זה כנראה מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין על מה מדברים במילה "אומץ".

האומץ להסתכל למציאות הסרטן בגופי – ולא להתכחש.

האומץ להיות נוכחת בתוך הפחד.

האומץ להיות נוכחת בתוך הפחד לאבד את שריר פי הטבעת.

האומץ להיות נוכחת בפחד למות בטרם עת.

האומץ להתמסר לטפל בעצמי  – עד שאחלים.

האומץ להיות מרוכזת בעצמי כך שאבריא ועד שאבריא.

האומץ לנפנף כל דבר שלא עוזר לי כרגע להחלים.

האומץ לרצות להבריא.

אף פעם לא אדע האם למידת החיוביות שהכנסתי לעבודה הפנימית בטיפול בגידול  – שהתגלה כסרטני בגופי  – היה קשר לתוצאות המשמחות.

אבל הֵיי, אתן יודעות מה, יותר כדאי לנסות כך – להישאר אופטימיות זהירות וחיוביות – כאשר "זה" (הסרטן; אחד לשלושה) מגיע, כי הרי כך או כך, אין מה להפסיד.

להישאר חיובית. להישאר נוכחת.  לא לפחד מהפחד ולא לברוח מהאימה. אומץ, אמר הרופא.

והיום, ה – 1 באפריל 2015, הראו גם סריקות ה – PET CT שאין גרורות סרטניות, ש"תפסתי את זה בזמן" ושהגוף מוכן לניתוח נוסף במטרה לנקות את התאים הסרטניים שנשארו כנראה באזור הנגוע.

מחרתיים, ערב פסח, אשב עם משפחתי לארוחת החג ואהיה בשלה מתמיד להגיד לבנותיי שתיי מחשבות חדשות על מה כדאי לזכור, כנאמר, שמות יג8: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

%d בלוגרים אהבו את זה: