Category Archives: מחשבות על הסיפור

יומן סרטן, בחלוף שנתיים

לפני שנתיים, במרץ 2015, עברתי ניתוח להסרת גידול ליד פי הטבעת.  בסוף אותו חודש, לפני שנתיים, כתבתי כאן שלמרות שבגידול התגלו תאים סרטניים (well differentiated squamous cell carcinoma), שאר הגוף שלי נמצא נקי מסרטן.  לאחר הניתוח השני שביקש להרחיב את שוליי החלק ה"נגוע"- מסביב לניתוח הראשון – מתאים סרטניים – בסוף אפריל 2015 –  כתבתי כאן שהביופסיה הראתה שהאיזור נקי.

היום, לאחר שנתיים של מעקב אונקולוגי – פעם ב -4 חודשים במרכז הרפואי איכילוב – אני מאוד שמחה לעדכן את כל מי שמתעניין/ת בשלומי  – שאני בריאה; נקייה מתאים סרטניים בגופי, והסטטיסטיקה בשנתיים הראשונות חשובה.

מעכשיו עובר המעקב לפעם בחצי שנה.

תודה לכל מי שאיכפת מקיומי 🙂

בתמונה, אני מאושרת בחברת בנותיי בחודש פברואר 2017, ושלושתינו מצולמות על ידי אהובי – אדם פרימן – כאן בפורים לפני שבע שנים.

מכתב פתוח לשרת המשפטים, איילת שקד // הזדמנות היסטורית להעברת חוק הפללת הלקוח

לכבוד

שרת המשפטים, איילת שקד

שלום רב,

באמצעות בלוגאישי וגם במייל: sar@justice.gov.il    DoverMail@justice.gov.il

הנדון: תמיכתך בהצעת החוק לאיסור צריכת זנות

אומרים שגדול הסיכוי שבתום מושב הכנסת הנוכחית, לאחר פסח (מאי 2017), תתפרק הממשלה הנוכחית ומדינת ישראל תלך לבחירות.

אני כותבת לומר לך שלפנייך עומדת הזדמנות היסטורית; את יכולה להיכנס לספרי ההיסטוריה כשרת המשפטים שהעבירה את החוק להפללת הלקוח. לקוח הזנות. כמו בשבדיה. כמו בצרפת וכמו בעוד כמה מדינות נאורות שהבינו שזנות היא פשע נגד נשים. שלהוציא מהחוק צריכת מין בתשלום נותן מסר רחב יותר לכלל האוכלוסייה – מסר שהאישה איננה אובייקט יותר.

את מכירה את הטיוטא שמקודמת על ידי ח"כ שולי מועלם וח"כ זהבה גלאון.

ואת כבר יודעת ש:

כ – 11,000 נשים נמצאות בזנות במדינת ישראל בשנת 2017.  

ה – 11,000 נשים האלה, מהוות 90% מכלל העוסקים בזה.

חלקן נערות מתחת לגיל 18, חלקן אימהות חד הוריות וחלקן נשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לזנות.

 95% מהן אומרות שהיו מעדיפות לא להיות בזנות, לו רק הייתה להן פרנסה חלופית. 

זה בידינו לעזור לכל הנשים האלה.

את גם יודעת ש:

שזנות היא לעולם לא בחירה.

שזנות היא מכת מוות לכל אישה שנכנסת אליה.

שנשים מגיעות לזנות בדרך כלל כי, עברו בילדותן פגיעה מינית.

שזנות היא להיות נרקומנית כי אחרת אי אפשר.

שזנות היא אלימות ולא יחסי מין.

שזנות ממשיכה רק כי גברים רוצים שנשים תהיינה בזנות.

שזנות היא עבדות.

ואני יודעת ש: הקמת לפני כחצי שנה את הוועדה המקצועית לבדיקת היתכנות החוק לאיסור צריכת זנות, בראשותה של מנכ"לית משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור. וש: טרם התקבלו מסקנות הוועדה שלדבריך, בעקבותיהן תגבשי את תמיכתך בחוק לאיסור צריכת זנות.

אבל, כבוד השרה שקד, הזמן דוחק ותוך כמה חודשים עלולה להסתיים התקופה בה היית שרת המשפטים ובמקביל צריכת הזנות נמצאת בשיאה וכניסה של נשים, חלקן צעירות מאוד, למעגל הזנות מרחשת מדי יום.

את בוודאי יודעת שמאז 2008 מצאו את מותן מעל חמישים (50) נשים צעירות כתוצאה מחיי הזנות.

אז, אני קוראת לך, השרה שקד, לעשות היסטוריה ולפרסם את המלצותיה של הוועדה המקצועית ואת התמיכה שלך בחוק לאיסור צריכת זנות לאלתר.

בברכה,

יולי כהן,

יוצרת דוקומנטרית

%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%92-%d7%90%d7%aa-%d7%92%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%94

 

מעט שניות לאחר המשלוח במייל:

שלום וברכה,

הריני לאשר בתודה ובברכה את קבלת הדוא"ל אשר שלחתם ללשכת השרה, חה"כ איילת שקד.

תוכנו עבר לטיפול ולתגובת הגורמים הממונים על כך.

מענה לפניה יתקבל בהקדם.

 

Office of The Minister of Justice
Israel Ministry of JusticeOffice: +972 (2) 64 66527

Fax: +972 (2) 62 85438

לשכת שרת המשפטים

משרד המשפטים

עבודה: 02-6466527

פקס: 02-6285438

Sar@justice.gov.il

כתבי אישום – הירקון 98

עדכון מה – 20 במרץ 2017: השופט עוזיאל, בבית המפשט השלום בתל אביב, חדר 506, קבע שהצדדים מקבלים זמן להידברות והמפגש הבא בבית המשפט יתקיים ב – 7 ביוני 2017.

גלגלי הצדק מסתובבים מאוד לאט….

ב 2 בינואר 2017, שנה וחצי אחרי התאבדותה של ג'סיקה בבית הבושת בהירקון 98, הגישה פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) לבימ"ש השלום בעיר כתבי אישום נגד איגור פרמן (45), טטיאנה פרמן (45), דליה טרופה (53) ודניס מקוחה (25) הכולל את העבירות הבאות (כל נאשם על פי המיוחס לו בכתב האישום): סרסרות למעשי זנות, החזקת מקום לשם זנות, סיוע להחזקת מקום לשם זנות, איסור פרסום בדבר שירותי זנות של בגיר, השכרת מקום לשם זנות. העבירות בוצעו בבית הבושת ברחוב הירקון 98 בתל אביב.

 

מאייר: אלון בראייר // אנימטורית: כרמל בן עמי

מאייר: אלון בראייר // אנימטורית: כרמל בן עמי

כחלק מהמעקב שלי אחרי בית הבושת בהירקון 98 עבור סרט דוקומנטרי באנימציה: מי הרג את ג'סיקה? אמשיך לדווח כאן על השתלשלות העיניינים.

על פי כתב האישום, שהוגש על ידי עו"ד לילך שלום, במהלך ספטמבר 2013, פעל ברחוב הירקון 98 בתל אביב בית בושת, אותו סייעו איגור וטטיאנה לנהל באופן שאיגור שימש כפקיד וטטיאנה שימשה חדרנית. בית הבושת פעל מדי לילה, 7 ימים בשבוע, בין השעות 6:00-18:00, ובכל יום, נמצאו במקום בין 9-3 נשים, שסיפקו שירותי מין ללקוחות, בתמורה לתשלום. בית הבושת התפרש על פני שתי קומות. הלקוחות היו מגיעים לקומה השניה ופגשו בנשים. לאחר מכן, ירדו לקומה הראשונה, שם שהו איגור וטטיאנה. הנשים קנו את אמצעי המניעה בעצמן, ובסוף כל ערב, העבירו עבור המגבות סך של 30 ש"ח. איגור היה מקבל את פני הלקוחות ומכניס אותם לחדר פנוי מבין 9 החדרים בקומה. לאחר מכן, מגיעה האישה שבחר הלקוח. איגור היה מפנה את האישה לחדר בו ממתין הלקוח לשם ביצוע מעשה הזנות. טטיאנה הייתה אחראית על ניקיון החדרים בקומה השנייה. את משכורתם קיבלו איגור וטטיאנה מכספי האתנן ששילמו הלקוחות עבור שירותי המין. בדצמבר 2013, בעקבות חקירת המשטרה, נסגרה הקומה השנייה ובית הבושת המשיך לפעול בקומה הראשונה בלבד.

%d7%92%d7%91%d7%a8-%d7%a9%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9b%d7%97-gif

החל מתחילת 2014 ניהלו איגור וטטיאנה את בית הבושת לשם אספקת שירותי זנות, באופן המתואר להלן- איגור שימש כפקיד ושומר. במסגרת תפקידו, ישב בכניסה לבית הבושת והכניס את הלקוחות. לאיגור היה המפתח לכספת בה נשמר הכסף ששילמו הנשים עבור בית הבושת וניהולו, מהאתנן שקיבלו מהלקוחות. בנוסף, איגור היה אחראי על פרסום בית הבושת. במהלך שנת 2014, איגור יצר קשר עם סוכן של חברת פרסום, וסיכם איתו על פרסום מודעה אודות בית הבושת בתמורה ל-2,000 ש"ח.  איגור גם היה אחראי על תחזוקה שוטפת של בית הבושת ובמסגרת זו קיבל לעבודה מנקה והסביר לה את תנאי העבודה במקום. בכלל זה, איסוף כרטיסי הביקור הזרוקים בחוץ והנחייתה לא לדבר על המקום. במסגרת ניהול המקום, שימשה טטיאנה כפקידה בבית הבושת. בין יתר תפקידיה, ענתהלטלפונים, גבתה כסף מהלקוחות או מהנשים, כך שהן העבירו לידיה כמחצית מהאתנן. בנוסף, ארגנה טטאינה את "סידור העבודה" של הנשים בבית הבושת בכל ערב והן פנו אליה במקרה של בעיה, בכלל זה אישור הנחה ללקוחות.כמו כן, טטאינה בחלק מהמקרים, קבלה נשים לעבודה בבית הבושת ואישרה להן להגיע למשמרות. על פי הנוהל של בית הבושת, כל אישה שסיפקה שירותי מין תמורת תשלום העבירה סך של 120 ש"ח עבור כל לקוח. מהסכום הכולל שהתקבל, קיבלו איגור וטטיאנה את משכורותיהם, ובדרך זו חיו על רווחיהן של נשים בזנות.

דליה טרופה הינה בעלת 30% מהנכס ברחוב הירקון 98 תל אביב, ושאר החלקים שייכים לדודתה ולאחיה. טרופה הייתה אחראית על השכרת הנכס וחלוקת דמי השכירות לשותפיה. בדצמבר 2013, בעקבות התערבות המשטרה, חתמו טרופה ודניס מקוחה על חוזה השכרת הקומה הראשונה, למשך שנתיים כאשר טרופה היא המשכירה ומקוחה הוא השוכר, וזאת ביודעם כי המקום משמש לשם זנות, ובתמורה לשכר דירה של 15,800 ש"ח בחודש. מקוחה מסר לידי טרופה, כתשלומים מראש לשנתיים, 12 שיקים חתומים על ידו, עבור שכר הדירה. מקוחה עשה כן, כדי לסייע לניהול המקום והחזקתו, לשם זנות. החל מדצמבר 2013 ועד ליום 17.8.15, מידי חודשיים, הגיעה טרופה לבית הבושת, בשעות הלילה, בחלק מהמקרים בתיאום מראש, עם איגור. טרופה מסרה את השיקים שקיבלה במעמד השכרת הנכס, לאדם שזהותו אינה ידועה, וקיבלה את תמורתם במזומן, ביודעה כי מדובר בכסף שמגיע מאספקת שירותי זנות.

 

%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%92-%d7%90%d7%aa-%d7%92%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%94

מצ"ב כתב אישום הירקון 98

ורד לי: כולם אשמים בזנות ובהתאבדות – חוץ מהסרסור בלוג: שטח הפקר, הארץ, 3 בינואר 2017.

מי הרג את ג'סיקה? פרוייקט חדש והזמנה לעצרת זיכרון

לאחר שנודע לי על התאבדותה של ג'סיקה בחדר בו גרה ועבדה בבית הבושת ברחוב הירקון 98, קיבלתי השראה, שלא לומר מחוייבות, ליצור סרט על נשים בזנות.

עם תחילת התחקיר עלו כאבים עזים; הזדהיתי עם כל סיפור של אישה בזנות.  (ו"הם" אומרים שאני "פריבלגית"), ו"הם" גם אומרים שזנות זאת בחירה.

"הם" לא מבינים: זנות זאת עבדות.  זנות היא חוסר-ברירה.  זנות זאת צורת שרידה, גם אם יכנו אותה – The Girlfriend Experience  – ויעשו ממנה סידרת דרמה אמריקאית מצולמת מדהים ב – 13 פרקים.  זנות היא בית כלא.

התחקיר הזה הבהיר לי מדוע לקח לי כל כך הרבה שנים לגעת בנושא העצוב והמלא צביעות הזה; מאז 2008 חיפשתי דרך לעסוק בנשים והניצול שלהן על ידי גברים בסרט תיעודי. רציתי לעסוק בדיכוי הפטריאכלי. ביקשתי לספר על חוסר השיוויון.

סיפור התאבדותה של ג'סיקה באוגוסט 2015 בתל אביב, מכיל את מרכיבי הדיכוי כולו.

תודות לההשתתפות בחממת אנימדוק של קופרו  – התקדם הרעיון והגעתי למאייר הנפלא אלון ברייאר והאנימטורית המוכשרת כרמל בן עמי.

ביום חמישי ה – 18 באוגוסט בשעה 20:00 נתכנס ברחוב הירקון 98 בשעה 19:00 מול בית הבושת בו התאבדה ג'סיקה . נדליק נר לזיכרה ונצעד יחד לכיכר אתרים שם יערך האירוע המרכזי בשעה 20:00 (רחוב הירקון 169).  עצרת זיכרון ומאבק לציון שנה למותה של ג'סיקה ולזכר קורבנות הזנות.

לינק לפרטי האירוע בפייסבוק.

על אתיקה דוקומנטרית בכנס בינלאומי באוניברסיטת חיפה // הזמנה

כנס בינלאומי בנושא אתיקה דוקומנטרית מתקיים בחיפה ב – 18 – 19 במאי 2016.

לצד הישראלים שמציגים שם, מגיעים חוקרים מאנגליה, ארה"ב, גרמניה, פינלנד ואוסטריה.

הנה התוכנייה באנגלית: Documentary Ethics Conference Final Program

והנה פירוט המשתתפים ותקציריהם: The 1st Documentary Ethics Conference Program and Abstract Book_Haifa_University_May_2016.

כנס זה התחיל מפרויקט האתיקה של ד"ר דן גבע בתקריב, שבין כותביו נכללתי.
לשמחתי, הוזמנתי להשתתף גם בכנס במסגרת פאנל של יוצרים דוקומנטריים לצד יריב מוזר וסילבאן ביגלאייזן ובהנחיית אבנר פיינגלרנט.
בזמן שהועמד לרשותי, אציג קטעים מסרטיי ואספר (באנגלית) על ההתלבטויות האתיות שהיו לי בשלושה מסרטיי ועל התלבטות אתית אחת בהווה.

Screen Shot 2016-05-01 at 2.59.37 PM

 

מזומנות ומוזמנים  ב –  19.5 יום חמישי בסינמטק חיפה בשעה 16:45. נראה לי שיהיה מעניין.

מצאתי לי מורה – ינאי פוסטלניק: על מדיטציה ב – 9 חלקים

אמנם כתבתי כאן בעבר על מה היא מדיטציה  בשבילי ושוב ב מדיטציה (2).
אמנם סיפרתי כאן בעבר שאני מתרגלת ויפאסנה ב-תובנה וגם עשינו להם סרט.

אבל בשבוע שעבר, לאחר הפסקה של יותר מעשר שנים, יצאתי שוב לריטריט מדיטציות בשתיקה של שבוע בקיבוץ עין דור שבעמק יזרעאל ושם, הכרתי את ינאי פוסטלניק ובחרתי בו כמורה.

מה שיש לו להציע  – ניתן לצפייה והאזנה כאן – בתשעה חלקים.

בשבילי, זה עובד.  בשבילי, הוא מורה ישר, חזק וטוב. בשבילי, השביל שאליו הוא מוביל, נותן לי כנפיים.  מצאתי לי מורה.

חלק 1

חלק 2

חלק 3

חלק 4

חלק 5

חלק 6

חלק 7

חלק 8

חלק 9

ולסיום, שיר אחד של מרי אוליבר

יום אחד ידעת סוף סוף
מה עלייך לעשות והתחלת.
למרות שהקולות מסביבך

המשיכו לצעוק
את עצתם הרעה–
למרות שכל הבית
החל לרעוד
ואת חשת את המשיכה המוכרת
בקרסולך
"תקן את חיי!"
קרא כל קול.
אך את לא עצרת,
ידעת מה עלייך לעשות,
למרות שהרוח חיטטה
ביסודות עצמם באצבעותיה הנוקשות,
למרות שהמלנכוליה שלהם
היתה נוראה.
זה היה כבר מאוחר
מספיק ולילה פראי
והכביש מלא
בענפים נופלים ואבנים.
אך אט אט,
כשהשארת את קולותיהם מאחור,
החלו הכוכבים לבעור
דרך סדיני העננים,
והיה שם קול חדש,
שאט אט
התחלת לזהות כשלך,
הוא שאירח לך חברה כשפסעת יותר ויותר עמוק
אל תוך העולם
נחושה לעשות
את הדבר היחיד שיכולת לעשות —
נחושה להציל
את החיים היחידים שיכולת להציל.

המסע
מרי אוליבר בתרגום המורה המומלצת גם לילה קמחי עם שינויים קלים שלי.

המקור:

One day you finally knew
what you had to do, and began,
though the voices around you
kept shouting
their bad advice–
though the whole house
began to tremble
and you felt the old tug
at your ankles.
"Mend my life!"
each voice cried.
But you didn't stop.
You knew what you had to do,
though the wind pried
with its stiff fingers
at the very foundations,
though their melancholy
was terrible.
It was already late
enough, and a wild night,
and the road full of fallen
branches and stones.
But little by little,
as you left their voices behind,
the stars began to burn
through the sheets of clouds,
and there was a new voice
which you slowly
recognized as your own,
that kept you company
as you strode deeper and deeper
into the world
determined to do
the only thing you could do–
determined to save
the only life you could save.

Mary Oliver, The Journey, 1986

שיר הלל לשמחה Ode to Joy

לפני יומיים מת הנוירולוג והסופר אוליבר סאקס בביתו בגריניץ ווילג' מסרטן בגיל 82. בציוץ האחרון שלו הוא כתב:

" A beautiful way to perform one of the world's great musical treasures."

בפברואר השנה, 2015, כאשר גילה שיש לו סרטן סופני, הוא כתב טקסט מכונן ב – ניו יורק טיימס – בו הישיר מבט אל המוות הקרב.

בימים של כל כך הרבה קושי, כאב וסבל מסביב לעולם ובישראל, הזכירו לי חמש הדקות של בטהובן, בזכות הציוץ האחרון של אוליבר סאקס, זכרונו לברכה, שתמיד ניתן למצוא את החריץ (כמו שכתב ושר לאונרד כהן) שדרכו מגיעה שמחה. גם אם לחמש דקות.

עדות / על היסוד האתי שהנחה אותי בבחירות שעשיתי / תקריב

דן גבע הזמין אותי לכתוב לכתב העת לקולנוע דוקומנטרי – תקריב – עדות אישית המתייחסת לאחת משתי שאלות:

מהי הדילמה האתית המשמעותית ביותר שחוויתי בשנות יצירתי?
או:
מהו המעשה, שלמרות שאני יודעת שיכול היה לעשות את סרטי טוב יותר, לא אעשה מתוך עקרון אחר?
f7f8c4727a011019fe43a7eaa92bf9a5_XL
 —
עכשיו, משפורסם הגיליון העשירי העוסק במצב האתי של הדוקומנטרי, הנה עדותי (כפי שפורסמה גם שם):
 —

מאז ילדותי נהג אבי לומר לי בגערה: "בשביל מה שאלת, אם בסוף את עושה מה שאת רוצה?" ואכן, מגיל צעיר יחסית הייתי עושה מה שרציתי ולא בהכרח מה שהוא חשב שהיה נכון לי. אז עוד לא ידעתי את היתרונות של התכונה הזאת.

בכל מסע קולנועי דוקומנטרי שיצאתי לעשות, חיפשתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי באותה העת. בדרך שמעתי עשרות דעות שאמרו לי מה נכון לעשות לגבי דילמות אתיות משמעותיות שנתקלתי בהן: האם להמליץ על שחרורו המוקדם של פאהד, שירה עליי ברחובות לונדון, למרות שלא הסכים להצטלם לסרט המחבל שלי? האם להמשיך לעשות את המחבל שלי חרף המחאה הציבורית של אח הדיילת, עירית גדרון ז"ל, שנהרגה בפיגוע שבו אני רק נפצעתי? האם לחשוף את העדות הקשה של הוריי על טבח אזרחים חפים מפשע בכיבוש באר שבע ב-48' בסרט ציון, אדמתי? האם לחדול מלעשות את הסרט האח שלי כי אחי החרדי בבני ברק נורא כועס עליי שאני עושה סרט "עליו"? ועוד.

כל הדילמות התאפיינו בלילות ללא שינה ובימים מלאי התלבטויות על "מה נכון לי", "מה לא נכון, לי" או "מה אולי נכון". הייתי שם אני לבד מול ה"סיפור שלי" ואיך אני רוצה, או לא רוצה, לספר אותו. כאשר החלטתי כן להמשיך ולהמליץ על שחרורו של המחבל שירה עליי ידעתי שכך אני "כותבת" את הסיפור "שלי" ושכך אני רוצה לכתוב אותו. סיפור על פיוס בין קורבן למפגע. כאשר החלטתי להכליל את עדותו המצמררת של אבי על הרג ילדים ונשים חפים מפשע בוואדי באר שבע, בחרתי לספר את מה שהוכחש עד אז. האמת הפכה להיות מורת דרך. וכאשר החלטתי להמשיך לעשות את הסרט על אחי, בחרתי, שוב, לספר את הסיפור "שלי" על משפחה וחזרה בתשובה. ביקשתי "לפצח" תעלומה משפחתית על התרת נתק בתוך משפחה. היו ששאלו, "אבל למה עם מצלמה? למה בסרט?", ואני אמרתי: "כי זאת הדרך שלי. רק כך אני יכולה". בכל המקרים, הייתי שם לבד לגמרי מול שאלות מוסריות ואתיות שידעתי שרק אני יכולה לענות עליהן. לא חשבתי שזאת או אני או הסרט, אלא זה או אני, או שאר העולם. המניע העמוק אפשר לומר היום בדיעבד היה תמיד לחדול להתחשב באחרים ולהקשיב לעצמי. להיות נאמנה לדרך שבה אני מאמינה. והדרך הייתה תמיד סוג של אמת.

אז היום, בבואי לתת כאן עדות על היסוד האתי המשותף שהנחה אותי בבחירות שעשיתי להתלבטויות שהגיעו לפתחי במסעותיי הדוקומנטריים, נראה לי שנכון יהיה לנסח אותו (את היסוד האתי) כלקיחת אחריות אישית על הבחירות שאני עושה בסרטים שאני יוצרת. דין הבחירות שאני עושה מול התלבטויות בזמן אמת של יצירת סרט, כדין האחריות שאני לוקחת על הבחירות שאני עושה בחיי היומיום שלי המשפיעות על מהלך החיים שלי. אחרי הכל, בהיותי אישה חילונית שלא מאמינה בכוח עליון או ברבנים ורבניות שיאמרו לי מה נכון ומה לא, נותרה לי רק אני ומול עצמי אני עושה את הדין וחשבון. האמונה שלי היא האמת והדרך היא החיפוש של האמת.

יומן סרטן קצר

31 במרץ 2015

אף פעם לא אדע האם למידת החיוביות שהכנסתי לעבודה הפנימית בטיפול בגידול  – שהתגלה כסרטני בגופי  – היה קשר לתוצאות המשמחות.

אבל תשובות חיוביות מתחילות להגיע מאתמול.

אין סרטן במעי הגס.

אין סרטן באגן לפי בדיקת ה – MRI ומחר – ייסרק כל הגוף במכשיר המשוכלל  PET CT לוודא שאין סרטן בשום מקום נוסף בגוף. שום מקום נוסף מעבר לשוליים של הגידול שהוצא מגופי לפני שלושה שבועות ודיווח לפתולוגים שהיה שם סרטן וכנראה גם נשאר שם סרטן.  בגוף שלי.

אמרו שזה סרטן רקמות מסוג קרצינומה. אמרו שהוא מאוד נדיר במקום שהוא הופיע אצלי – ליד פי הטבעת. אמרו שיש חשש לפגוע בספינקטר (שריר פי הטבעת) שאז אדרש לחיות עם שקית ללא אפשרות לשלוט על פעולות המעיים.

לא רציתי להמשיך לחיות עם שקית.

רציתי לחיות בלי שקית.

רציתי להבריא.

רציתי להחלים.

ביקשתי לחזור לחיים הרגילים שלי למרות שהיה ברור לי שקיבלתי A CALL מהגוף שלי המבקש שינוי מ"החיים הרגילים שלי".

הגיתי בכל אותן הודעות אחרי מות של א/נשים שנלחמו בגבורה במחלת הסרטן אשר הכריעה אותם/ן ותהיתי, מה היא אותה גבורה שמדברים עליה ומה היא ההכרעה.

חשבתי שאני לא רוצה מלחמה. אני לא מאמינה במלחמות. אני גם לא מאמינה במאבקים מול הגוף שלי.

אז במה אני כן מאמינה, שאלתי את עצמי, על מנת כן לעזור לעצמי להבריא – כמה שהטבע נותן בידי.

* * *

יום אחד, כתב לי המנתח מייל תשובה על מייל ממני בו הבעתי לא מעט חששות.

בנדון הוא כתב: אומץ.

לא ידעתי על איזה אומץ הוא מדבר.

בגוף המייל הוא כתב כך: שלום יולי.

בואי מחר למרפאתי באיכילוב בין 08:00-12:00. הסירי דאגה מיותרת. את הולכת להיות בריאה. הדילמה היא באיזו דרך לנקוט. באם איווכח שהרקמה המבצבצת מהעומק אכן חשודה לגידול אבצע את הכריתה הנוספת והנרחבת בהקדם האפשרי ואז בהתאם לממצאים הפתולוגים החדשים נשקול את המשך הטיפול או רק מעקב. קורות חייך משדרים אומץ לב ופריצת דרך, התמידי בהם גם עם מחלתך. בהערכה גדעון

זה כנראה מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין על מה מדברים במילה "אומץ".

האומץ להסתכל למציאות הסרטן בגופי – ולא להתכחש.

האומץ להיות נוכחת בתוך הפחד.

האומץ להיות נוכחת בתוך הפחד לאבד את שריר פי הטבעת.

האומץ להיות נוכחת בפחד למות בטרם עת.

האומץ להתמסר לטפל בעצמי  – עד שאחלים.

האומץ להיות מרוכזת בעצמי כך שאבריא ועד שאבריא.

האומץ לנפנף כל דבר שלא עוזר לי כרגע להחלים.

האומץ לרצות להבריא.

אף פעם לא אדע האם למידת החיוביות שהכנסתי לעבודה הפנימית בטיפול בגידול  – שהתגלה כסרטני בגופי  – היה קשר לתוצאות המשמחות.

אבל הֵיי, אתן יודעות מה, יותר כדאי לנסות כך – להישאר אופטימיות זהירות וחיוביות – כאשר "זה" (הסרטן; אחד לשלושה) מגיע, כי הרי כך או כך, אין מה להפסיד.

להישאר חיובית. להישאר נוכחת.  לא לפחד מהפחד ולא לברוח מהאימה. אומץ, אמר הרופא.

והיום, ה – 1 באפריל 2015, הראו גם סריקות ה – PET CT שאין גרורות סרטניות, ש"תפסתי את זה בזמן" ושהגוף מוכן לניתוח נוסף במטרה לנקות את התאים הסרטניים שנשארו כנראה באזור הנגוע.

מחרתיים, ערב פסח, אשב עם משפחתי לארוחת החג ואהיה בשלה מתמיד להגיד לבנותיי שתיי מחשבות חדשות על מה כדאי לזכור, כנאמר, שמות יג8: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

מערה בשלג

הסרט הדוקומנטרי על טנזין פלמו:
https://vimeo.com/45500914

בְּלוֹגאִישִׁי

לאחר עשרות ספרים מרתקים בנושא האהוב עלי – בודהיזם – סוף סוף ספר על אישה – טנזין פלמו – שנכתב על ידי אישה, שתורגם לעברית על ידי אישה וכנראה בשל כך, דיבר אלי (אני אישה) ישר לבטן. אני מאוד ממליצה, במיוחד לנשים, לקרוא את מערה בשלג.

מערה בשלג הוא ספר שנכתב על ידי ויקי מקנזי, על טנזין פלמו שהייתה במקור בחורה בריטית מבריקה ותוססת, אשר החליטה בשנות השישים של המאה העשרים להגיע להארה באמצעות חיי נזירות בודהיסטים ולו כי חסרים מודלים נשיים אליהם נערות יכולות לשאת עיניים.

בשבילה, היא אומרת, "האיכות הנשית המיוחדת (שמצויה כמובן, גם אצל גברים רבים) היא קודם כל חדות, בהירות – בהירות חדה מאוד, הפוגעת היישר בנקודה; המפלחת את ההתאבנות האינטלקטואלית.".

"

והנה, פרק ראשון של הספר בהוצאת פראג שהועלה לרשת על ידי המתרגמת מאנגלית שחר שלוח.

SPLENDID INDEED

והנה סרט על טנזין פלמו

View original post

%d בלוגרים אהבו את זה: