ארכיון קטגוריה: מוסיקה, סרטים, ספרים, ציורים וצילומים

יומן קורונה 12#

עבר יותר מחודש מאז שכתבתי פעם אחרונה. אז, בתחילת יוני, חשבנו שהקורונה נחלשה.

היום אמר לי קורא חדש בבלוג שהוא נֶהֱנָה לקרוא את יומן הקורונה שלי ושאל מה קרה עם בתי שגרה בלונדון, אז חשבתי, אולי עוד כמה מתעניינות, אז הנה אני כותבת.

כשסהר ודניאל קנו כרטיסי טיסה לארץ ומצאו דירה להיות בה לשבועיים בידוד, חשבנו שהם מגיעים לישראל של "אחרי-קורונה" ויוצאים מלונדון שעדיין בסגר. היום זה נראה אחרת. הם הגיעו. הם בבידוד ויוצאים ממנו בתחילת השבוע הבא, אבל לא ברור לכולנו מה ילד יום; הגרפים של מספר הנדבקים עולים. מספר החולים קשה עולה – עם קריטריונים חדשים או בלי  – והוירוס לא הלך מכאן אלא להיפך.  כנראה שנכון ואף צריך להטיל את האחריות למה שקורה עכשיו על הממשלה הבזוייה שקמה לאחרונה עם המוני שרים וסגני שרים שלא ניהלה נכון את היציאה מהסגר, אבל מה זה עוזר? ראש הממשלה המואשם בפלילים דואג רק לעצמו ובתחילת הקורונה עוד לא הייתה לו קואליציה אז הוא התאמץ והיום, מחכה לרגע שיוכל להטיל סגר ולא להגיע לדיון הבא בבית המשפט בעוד שבוע וחצי ועל הדרך מעביר את האשמה לשותפיו לקואליציה (כחול לבן) שבכלל לא היו אמורים לתמוך בהמשך כהונתו.  היום, יותר מתמיד, נראה שבחירות נוספות מתקרבות. איך יערכו בחירות עם ריחוק חברתי? הידרדרות הדמוקרטיה וחופש הביטוי ממשיכה בייתר שאת ואני – כמו רבות ורבים כמוני – חסרי אונים.

אז חודש יוני נתן לנו הפוגה קלה מהקורונה וחזרנו למקודת התחלה קצת יותר מוכנים אבל לא יודעים הרבה יותר על הוירוס הזה.

היום חשבתי שאולי בכל זאת הגיע ה – COVID19 לעולמנו כדי להכניס את העולם כולו קצת חזרה לאיזון (אקוויליבריום) בעיקר בגלל הפסקת הטיסות. אבל בינתיים, א/נשים רבות ורבים מאבדות ומאבדים אפשרות להתפרנס ויותר מידי מדינות – כולל ישראל – לא עוזרות למי שצריך/ה עזרה.  המחיר כבד.

בינתיים, אצלי התפתחו כמה עיניינים נחמדים:

הסינמטק בתל אביב בחר את המחבל שלי למבחר סרטיי ה – VOD שהוא מציע:

וביום רביעי הבא, ה – 15 ביולי אגיע לקפה שפירא החמוד להקרנה של האח שלי ומפגש עם מי שיגיע/תגיע וכל זה בהנחה שעדיין יהיה מותר להיפגש כך בחצר המקסימה של קפה שפירא.

וחוץ מזה כמובן, כל יום-יומיים מביאה באהבה לילדים שבבידוד מצרכים ואוכל ושמחה לראות אותם גם ממרחק.

יומן קורונה 2#

הבוקר קראתי את הסיפור הקצר "עקרות" מתוך קובץ הסיפורים "כתובת אש" של יעל נאמן.

כתובת אש מאת: יעל נאמן

כתובת אש מאת: יעל נאמן

זאת הפעם הראשונה מאז שהקורונה פרצה לחיי שקראתי טקסט שאיננו חדשות, הודעות כלליות והודעות אישיות, סטטיסטיקות, מניפסטים, הרהורים, הגיגים, ממים מצחיקים יותר-או-פחות בווטסאפ, והנחיות של המדינה. זה בוקר טוב. בוקר שבת ה – 28 במרץ 2020. בוקר של פרוזה.

מחר בתי – השנייה מתוך השתיים האהובות – בת שלושים. היא גרה רחוק. בלונדון. היא גם בבידוד אבל עם בן זוגה והם נהנים בינתיים, היא מספרת. מחר נחגוג לה יומולדת בשתי שיחות זום שיזמתי עם חברות טובות של כל-החיים בצהריים, ובערב עם משפחה שמפוזרת מעבר לאוקיאנוס.

זאת תקופה מוזרה. אסור לנו להתרחק ביציאה מהבית מעבר ל – 100 מטר. מאה מטר משער הבניין שבו אני גרה ביפו הוא פח האשפה. היום, אני מתכננת לצאת לזרוק את האשפה ואז לערוך סיבובים רבים במעגלים במגרש החנייה הסמוך כדי לחלץ עצמות.  תרגולי הפילאטיס באמצעות הזום לא מספקים את כל הצורך שלי בתנועה. אני חוששת מאגירת רעלים בגוף ויודעת שהליכה מפרקת לי אותם.

השבוע הצלחתי לפרוץ גם את בלוק הכתיבה והמשכתי לכתוב את ג'סיקה במסגרת סדנת הכתיבה שלקחתי (לפני הקורונה) בחנות הספרים המיגדלור בהנחיית אורנה קזין. אתמול נפגשנו בזום והיה מקדם.  זה מאוד משמח אותי יחסית לשבוע הקודם שלא יכולתי לכתוב בו מילה אחת שאיננה הודעה לבנותיי, בן זוגי, הוריי, אחותי, או חברותיי.  האמת גם לסטודנטים אני כותבת, אבל זה לא אותו הדבר. זה שלהם, זאת עבודה וזה עליהם לא שלי.

השבוע,  גם הצלחתי – בכוחות משפחתיים ובעזרת המטפלת המקסימה של הוריי בני ה – 90 ללמד אותם להשתמש בזום כך שהם ישתתפו מחר ביומולדת של נכדתם החמישית מתוך עשרה.

הרצון לחיות שלא בתחושה של חירום, ולא באופן של הישרדות, הולך ומקבל מקום ונוכחות, ואני נזכרת בכל היומנים שיצא לי לקרוא על מלחמת העולם השנייה והניסיון של הכותבות והכותבים לחיות בשגרה חרף המלחמה.  זה מעניין.  מעניינת ההשוואה בין לקרוא על אותם שנים בפרספקטיבה של זמן שיודעת את גודל הטרגדיה ומה קרה לאחר שנכתבו בהווה של אז, לבין היום – שהנה אני כותבת בהווה, כותבת שאני רוצה לחזור לחיי שיגרה למרות שאסור לי לצאת מהבית ולמרות שלהשיג נייר טואלט נהייתה הפקת על ולא בטוח שיהיה מספיק אוכל לכולנו עוד מעט, ולא שהיה מקודם אוכל לכולנו – אבל זה היה רחוק מהעין ועכשיו זה מתקרב.

אז אולי האופן הנכון לי הוא למנן במהלך כל יום קצת זמן להישרדות ומאמציה, קצת זמן לפרוזה והיופי שלה, קצת זמן ליצירה על עוצמותיה וקצת זמן לפעילות גופנית חיונית.

כן, אולי מצאתי משהו. אולי זה שוב, הכול עניין של איזונים אישיים. לא רק הישרדות. לא רק קריאת ווטסאפים ולא רק בריחה לעולמות דימיוניים.

אולי.

הזמנה להקרנת המחבל שלי בקפה שפירא

המחבל שלי יצא לראשונה בקיץ 2002 בפסטיבל הקולנוע בירושלים וזכה שם בפרס חבר השופטים.  מאז, ובמשך שבע עשרה שנים, הסרט לא הפסיק לעניין א/נשים בארץ ובעולם.

לאחרונה הצגתי אותו במתנ"ס בית פרנקפורט בהדר יוסף ולאחריו היה דיון ער ומעניין, וביום רביעי ה – 22 בינואר בשעה 20:00  יוקרן המחבל שלי בקפה שפירא בתל אביב, במסגרת דוקומנטרי בשפירא. מוזמנות ומוזמנים.

 

הכניסה חינם ואני אהיה שם לשוחח עם הקהל לאחר ההקרנה.

קפה שפירא הוקם במרץ 2015, מתוך חזון של מקום מפגש לקהילה וליזמות, אירועים ודיאלוג, ריקודים ומוזיקה. רלב"ג 15, שכונת שפירא.

כלוב זהב – הסרט // Golden Cage – a documentary

Golden Cage (25’), 1999)

A Documentary film made by: Yulie Cohen with the participation of Gideon Levi

Israel

Golden Cage provides an intimate view of the Palestinian tragedy. Gideon Levy, Haaretz’s columnist who writes the Palestinian’s story, visits Imad Sabi, an exiled former member of the Popular Front for the Liberation of Palestine, in his new home at The Hague.  We see Sabi in his Ph.D. room; the library; his daughter’s kindergarden; cycling the city with his family and the North Sea beach, showing his comfortable present life in the contrast of the conversation about the Israeli-Palestinian conflict

כלוב זהב  (25', 1999)

דוקומנטרי בבימוי יולי כהן ובהשתתפות גדעון לוי.

"כלוב זהב" מביא את סיפורו של עמאד סבע שהיה עציר מנהלי בכלא מגידו במשך 20 חודש, ללא הרשעה, ללא משפט, בשל התנגדותו להסכם אוסלו. בסרט, פוגש גדעון לוי את עמאד סבע בהאג שבהולנד בה הוא חי עם אשתו ובתו במסגרת מלגה מממשלת הולנד ושאליה גורש "מרצון" תוך התחייבות לא לשוב לישראל ופלשתין במשך 4 שנים ולהימנע מפעילויות "מסוימות".  סיפורו של עמאד סבע  תחת הכיבוש הישראלי, נותן הזדמנות לראות  את הסבל של העם הפלשתינאי,  בניגוד לתמונות הפסטורליות של חייו בהולנד.

כאן כתבתי עוד על כלוב זהב לפני ההקרנה בסינמטק תל אביב, דצמבר 2019 – 20 שנים אחרי.

כלוב זהב – הזמנה להקרנה

קשה לדעת איפה להתחיל את הסיפור הזה, אבל אנסה בכל זאת.

בשנות ה – 90 הפקתי וביימתי מספר סרטים דוקומנטרים באורך של חצי שעה לערוץ 2.  מידי פעם היה יוצא מכרז של הרשות השנייה לקבלת הצעות לסרטים תיעודיים קצרים לשידור בערוץ 2, ואני נהגתי להגיש.  בין השאר, התקבלו שתיים מההצעות שהגשתי עם הבמאי יהלי ברגמן ועיתונאי הארץ גדעון לוי ומהן נוצרו שני סרטים תיעודיים.

בעקבות שני הסרטים האלה, פניתי אל גדעון לוי בעצמי – כי רציתי לביים ולא רק להפיק – והצעתי שנגיש מספר הצעות למכרז חדש של "שבת סלאם" – שהיה רצועת שידור של הרשות השנייה בשבת ועסקה בנושאים של החברה הערבית/פלסטינית. הסרטים שם שודרו בשתי השפות: עברית וערבית.

גדעון לוי זרם איתי והגשנו שלוש הצעות.  אני לא זוכרת את שתי ההצעות שלא התקבלו, אבל לעולם לא אשכח את זאת שכן אושרה;  קיבלתי תקציב (קטן) להפיק סרט בהולנד.  גדעון קרא לסרט – כלוב זהב –  והוא היה כתבת וידאו המשך לכתבת מוסף הארץ שהוא כתב על עמאד סבע הפלסטיני.

ביוני 1999, יצאנו – העיתונאי גדעון לוי, הצלם איציק פורטל, המקליט איתי אלוהב ואני -לאמסטרדם, ומשם להאג: לשלושה ימי צילום.

אני אוהבת את כלוב זהב ועוד יותר את עמאד סבע. מאז הלך הקשר בינינו והתפתח והוא אחד מהחברים היותר טובים שיש לי.  בעקבות המפגש איתו בשנת 1999, התחלתי לחפש את פאהד מיהי שירה עלי ועל צוות אל על בלונדון ב – 1978 מה שלימים נהיה הסרט – המחבל שלי.

בלי עמאד, זה לא היה קורה

מאיר שניצר על כלוב זהב ב- 1999

מאיר שניצר על כלוב זהב ב- 1999

ביום שבת ה – 7 בדצמ' בשעה 21:00, יוקרן הסרט בסינמטק תל אביב במסגרת מחווה לעמוס קינן בפסטיבל תל אביב לקולנוע וזכויות אדם.  לאחר הקרנתו, יוקרן תיעוד שיחה בין עמוס קינן לראשד חוסיין מ – 1973 ע"י העיתונאי ליונל רוגוזין ואחריו ייערך פאנל שיעסוק בשאלה: האם הדיאלוג מת? בהנחיית ד"ר מראם מסראווה ובהשתתפות ח"כ סמי אבו שחאקה, עיתונאי הארץ גדעון לוי וד"ר ראיף זריף.

אשמח שתבואו. לינק לרכישת כרטיסים.

ליר כץ – עוד נשמע עליה

זה התרחש בסוף יולי בחללים השונים של הבית האדום בשכונת שפירא בתל אביב.
שם הפרפורמנס הוא: Breaking Water.
הופיעו שם *ארבע רקדניות, רקדן, שני מוסיקאים ושני אמני וידאו.
זה היה מופע פרפורמנס מהפנט שנוצר והופק על ידי ליר כץ. עוד נשמע עליה. אני בטוחה.
כאן ניתן לראות טעימה ממה שקרה שם.
👇
————
גם לנו, שהיינו שם באותו הערב, לא הייתה אפשרות לראות כל הזמן את הכול כי התרחשויות היו במקומות שונים במקביל – בתוך בית האדום ובחלקים הפתוחים שלו – ונדרשנו לזוז ממקום למקום כדי לעקוב אחרי היצירה.
————–
בגלל שכמה חלקים של היצירה התרחשו במקביל בחלקים שונים של הבית האדום, היה בלתי אפשרי לראות את הכול. זה היה חלק חזק בחוויה. כמו בחיים; אי אפשר לראות את כל התמונה; אי אפשר להיות בכמה מקומות באותו הרגע.  הרבה "תמונות" מהיצירה נשארו איתי עוד כמה ימים אחריה וזה לא קורה הרבה. השימוש בבית האדום היה יצירה מושלמת של SITE SPECIFIC, כי מגוון הרגשות שעורר היה עצום; כל חלק של הבית האדום ומה שהתרחש בו, עורר תחושות שונות. המשותף לכולם היה – היפנוט, ריתוק.  השימוש בטכנולוגיה היה עדין וחכם והיכולת לגעת בהרבה מהמשמעויות של מים הייתה מקורית, חכמה ומרגשת.
————–
הטיזר נותן אפשרות לטעום ולקבל תיאבון. אפרסם כאן ברגע שתיקבע הופעה נוספת.
בפרסומים שקדמו למופע היה כתוב:
"שמונה אמנים ואמניות משפירא ומברוקלין נפגשו בין כותלי "הבית האדום" בשפירא באירוע ראשון מסוגו בשכונה.  יחד הם יוצאים לחקירה משותפת של ביטוי אמנותי על הציר הנע בין הצלחה וכישלון, תוך נגיעה במדיות של מחול, וידאו ומוזיקה. התוצאה: יצירה חיה המבוססת על אימפרוביזציה, תוך חוויה של חלקי היצירה השונים טווים רשת צפופה של קשרים במרחבי הבית, כשכל חלק נתמך ומאפשר חלק נוסף ואחר.".
*משתתפות ומשתתפים: אנדרס גורביץ – תושב שפירא, יוצר רב-תחומי העוסק בהקרנות ומיצבים ויזואליים. ליר כץ – תושבת בושוויק בניו-יורק, רקדנית-יוצרת, במאית-תנועה ושחקנית. אלכסנדרה (אלכס) קלייר – תושבת ניו-יורק, כוריאוגרפית ורקדנית עצמאית. יוני (יונתן) סימון – רקדן להקת בת-שבע, כוריאוגרף ומטפל בשיטת אילן-לב. יואל דורות – מתופף מגיל צעיר ומנהל סטודיו לתופים בשפירא. מתן דוד – תושב שפירא, רקדן ומורה לגאגא. דניאל שמי – תושבת שפירא, מעצבת גרפית בינלאומית המתמחה במיתוג, מדיה חברתית ווידאו. יובל שנהר – מוזיקאי, מפיק ומעצב פסקול. אורחות מיוחדות: קרן שנור ותמר סון.

המלצה על סרט דוקומנטרי אישי – יהודה – בסינמטק תל אביב

טל בוניאל היה אחד הסטודנטים בקורס המעשי דוקומנטציה אישית שהנחיתי בסמסטר א' בתוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

את הסרט הדוקומנטרי האישי – יהודה – פיתח טל במהלך הסמסטר במסגרת הקורס, ובצדק בחרו בו הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה TLV להקרנת בכורה ביום א' הקרוב, וכולן/ם מוזמנות ומוזמנים לצפות בו.

יהודה

יהודה

 

אני שמחה, גאה, נרגשת וממליצה לבוא לצפות בסרט המרגש שיצר טל בוניאל המוכשר.

ההקרנה ביום ב' ה – 10 ביוני בשעה 18:00.  לרכישת כרטיסים: https://www.cinema.co.il/order/?evenid=30669

והנה צילום מהשאלות והתשובות עם הקהל – לאחר ההקרנה

לא עומדות מנגד

עמותת לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות היא עמותה חשובה. הן התחילו בקטן, באמצעות קבוצה בפייסבוק, שם הן תומכות ועוזרות לנשים בזנות בעזרת עשרות מתנדבות ומיזמים שונים, ותוך שנה הן הפכו לקבוצה ענקית שלא מפסיקה לעזור לנשים.

לאחרונה, יצרתי עבורן (בהתנדבות) סרטון במטרה להציג אותן לציבור כדי שיוכלו להמשיך לתפעל את העמותה באמצעות תרומות בהוראת קבע. הן עובדות עד היום – בהתנדבות.

מדובר בשתי נשים נדירות – נעמה גולדברג ועתר ארזי – שעושות עבודה חסרת תקדים עם נשים בזנות. הן באמת ראויות לכל פרס והוקרה.

הנה, הכירו את שתיהן:

קרדיטים:

צילום: טניה איזיקוביץ'.

אולפן: סאן וידאו

מאפרת: מיכל זאקי

פס קול: מעוז פלד

גרפיקה: שרון סילברפדן

עריכה: דפני ליף

תסריט, בימוי והפקה: יולי כהן

סיום ראשון – דוקומטציה אישית – תקשורת חזותית תואר שני בצלאל

את הסילבוס הראשון כתבתי לפני יותר משמונה שנים. למל"ג, לקח הרבה שנים לאשר לבצלאל את תוכנית התואר השני בתקשורת חזותית. כתבתי על תחילת התוכנית ב – 2017 וב – 2018 ואני כותבת עכשיו – 2019  – בסיום הקורס הראשון שהַנְחיתִי ב – דוקומטציה אישית.

היום במהלך הבוקר תתקיימנה הפרזנטציות/ההגשות של סוף התהליך בבצלאל בהר הצופים; תשעה (9) סטודנטים וסטודנטיות לתואר שני, עבדו במשך 14 שבועות על נושא אחד אישי – בהתחלה באמצעות טקסט ובהמשך באמצעים ויזואליים: מסמכים, איורים, הקלטות, צילומים וציורים – והיום הם מציגים את פירות עמלם לאורחים שהם גם א/נשי מקצוע. יצירותיהן/ם יוצאות לעולם והן/ם יוצאות/ים מהאינקובטור. הקבוצה הייתה כחממה והתוצאות מעוררות השראה.

מה אוכל לחלוק כאן בבלוגהאישי הזה?  אשאל כל אחד ואחת מהן/ם אם הן/ם מעוניינות ומעוניינים שאעלה כאן את יצירותיהן/ם ובהתאם לכך אעשה.

כרגע מעלה את מה שיצא למרחב הציבורי במהלך הסדנה.

טל בוניאל. צפייה בחומרי גלם. מפגש חמישי. בצלאל, נובמבר 2018. צילום: נסטייה פייביש

 

זה הוא יום חג בשבילי. אני מלמדת כבר כעשר שנים במקומות שונים – דוקומנטרי אישי – אבל בתקשורת חזותית תואר שני בבצלאל, התרוממתי עם הסטודנטיות והסטודנטים לעולמות גבוהים שלא הכרתי ומאוד נהניתי (כמעט) מכל שנייה מההנחייה שלהן/ם.
מזמן לא חשתי סיפוק כה עמוק מהעבודה שלי; זאת הרגשה טובה במיוחד. חשה הכרת תודה ושמחה עמוקה מהנחיית הסדנה/הקורס המעשי הזה.

*** עדכון לאחר ההגשות: ענת נגב הסכימה לחשוף כאן את הוידאו ארט האישי שלה:

 

הקיר שבתוכו

לפני שנה וחצי נפרדתי ממנו כאן בברכות לדרכו החדשה.

מאז, הוא חזר והשבוע הוא מציג את עבודת הסיום שלו במסגרת המחלקה לאמנות של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

הגעתי היום לראות – טרום פתיחה. בכיתי מהתרגשות. בכיתי מעצב. עבודה חזקה. יצירה מטלטלת.

ממליצה להגיע, לחפש את החלל של עבאד ג'ולני בקומה 6. יש שתי כניסות לחלל. כדאי להיכנס משתיהן.

לא תתחרטו. אני מבטיחה. 

תערכת הבוגרים נפתחת ביום חמישי ה – 19 ביולי בשעה 20:00 בבניין בצלאל בהר הצופים:

לינק לפרטים נוספים על תערוכת הבוגרות והבוגרים.

בהצלחה עבאד יקר . אין לי ספק שהכישרון שלך ימשיך להאיר ולסלול את דרכך. באהבה.

%d בלוגרים אהבו את זה: