ארכיון קטגוריה: הסיפור

הזמנה (*קוד הנחה) להקרנות של סרטי הטרילוגיה שלי + שיחות אחריהן בפסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם בסינמטק תל אביב




עשרים שנה לאחר יציאת המחבל שלי וזכייתו בפרס חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע בירושלים, עורך פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם מחווה לסרטיי הטרילוגיה שלי.

עיצוב מודעה: יעקב קרסנובסקי

____________

לאחר כל הקרנת סרט תיערך שיחה עם מנחה, משתתפות/ים מעניינים/ות ובנוכחותי:

האח שלי יוקרן ביום שישי ה – 2 בדצמ' בשעה 12:00 באולם 2 בסינמטק תל אביב. אורך הסרט – שעה.

לאחר ההקרנה תתנהל שיחה בהנחיית האקטיביסטית עו"ד ניצן כהנא שהיא נכדתו של הרב החרדי חותם מגילת העצמאות וסגן שר החינוך לשעבר, הרב ד"ר קלמן כהנא. ניצן עוסקת מזה שנים בקידום מדיניות חברתית, הובילה את המאבק בסחר בנשים ובזנות ועוד רפורמות חשובות למען נשים ואוכלוסיות מוחלשות בישראל.

בשיחה ישתתף הרב בצלאל כהן שהוא ראש בית מדרש אנשי חיל למנהיגות תורנית, יזם חברתי חרדי בתחום החינוך, בהשתלבות חרדים בתעסוקה ופובליציסט.

כמו כן, ישתתף ישראל פרייי שהוא הוא עיתונאי, פובליציסט ישראלי-חרדי שעוסק בסיקור נושאים של זכויות ושוויון, ידוע בדעותיו המזוהות עם השמאל הפוליטי ובביקורתו על החברה החרדית ועל הציונות הדתית.

________

ציון, אדמתי יוקרן ביום שבת ה – 3 בדצמ' בשעה 17:00 באולם 2 בסינמטק תל אביב. אורך הסרט שעה.

לאחר ההקרנה תתקיים שיחה בהנחיית דוד זונשיין שהוא מנהל בכיר בתעשיית ההייטק, ואקטיביסט שמאל. התפרסם בעקבות סירובו לשרת בשטחי הגדה ועזה והקמת תנועת "אומץ לסרב". חבר הנהלת "בצלם" מ-2009 ויו"ר הנהלת הארגון במשך עשר שנים עד לאחרונה.

בשיחה תשתתף ד"ר מרם מסארוה שהיא חוקרת ומרצה במכללת אל קאסימי, אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הערבית-אמריקאית. מחקרה עוסק בחינוך מכליל וחינוך ביקורתי ובפוליטיקה של זהויות וזיכרון.

_______

המחבל שלי יוקרן ביום שישי ה – 9 בדצמ' בשעה 15:30 באולם 1 בסינמטק תל אביב. אורך הסרט – שעה.

לאחר ההקרנה תתנהל שיחה בהנחיית ד"ר דן גבע שהוא בוגר בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל בהצטיינות יתרה ואת עבודת הדוקטורט שלו ”The Extended Sign of the Documentarian” כתב באוניברסיטת תל-אביב. בין 25 הסרטים התיעודיים שיצר בשנים ניתן למצוא את: אני קהלת, הדוקומנטריסטים, רעש,  הנשיא, צד רביעי למטבע, תחשוב פופקורן, שלכת, המפתח, מה שראיתי בחברון ואורושלים. סרטיו זכו בעשרות פרסים בינלאומיים, השתתפו במאות פסטיבלים בארץ ובחו"ל והוקרנו ברשתות טלוויזיה בעולם.

בשיחה תשתתף פרופ' נאוה לויט בן נון שהיא חוקרת מוח ויזמית חברתית, מנהלת מרכז סגול למוח ותודעה באוניברסיטת רייכמן. בשיחה, פרופ' לויט-בן נון תציג התבוננות ביקורתית מתוך חקר המוח על גישות להתמודדות עם סכסוכים אלימים.

_______

בלינק כאן ניתן להזמין כרטיס/ים במחיר מוזל של 24 ש"ח עם קוד: SOL24 לסרטיי הטרילוגיה והשיחות אחריהן ולכל סרטי הפסטיבל.

תודה מעומק הלב לדני וילנסקי וגידי אביבי שמנהלים את הפסטיבל.

הזמנה להשתתף בסדנת דוקומנטציה אישית בבית הבאר ביפו

החל מה – 17 בינואר 23, במשך 12 מפגשים של שלוש שעות בין השעות 10:00 – 13:00 בימי שלישי (להוציא ימי חג) בבוקר, ניפגש בבית הבאר ביפו – קבוצה אינטימית של מקסימום 12 יוצרות ויוצרים – לפתח, בהנחייתי, פרויקט המבוסס על פרט אוטוביגראפי, סיפור אישי שרוצה לצאת החוצה בעת הזאת.

זאת תהיה הסדנה השלישית בעקבות קודמותיה שהסתיימו בהצלחה מירבית עבור משתתפיה בשנת 2022.

תמצית הסדנה: הסדנה מניחה כי האוטוביוגרפיה כמוה כחקירת הסיבות והנסיבות להיווצרות האני במתכונתו הנוכחית ולשאלות הקיומיות: "מי אני, מה אני, איפה אני חי ומדוע".  ההתפתחות אישית ומציאת הקול הפנימי ליצירה תלויים בגיבוש הבנת העצמי והאפשרות לבטא ערכים, השקפות ואמונות אישיות. אינדיבידואציה. יוצרים בוגרים, חדלים מלהיות תיבת תהודה לעולם בו הם צמחו כי "גילו את עצמם". כך נוצר אדם עצמאי במחשבתו שתורם להתפתחות החברה והתרבות.  הסדנה תתמקד בתיעוד עצמי אשר על פי רוב מתרחש במסגרת המשפחתית האינטימית וביחסיו של הפרט הדובר עם מוסדות חברתיים (משפחה, צבא וכיו"ב). הסדנה, שבמרכזה התיעוד העצמי, מייצגת בין השאר, מגמה תרבותית דומיננטית כיום, המעודדת חשיפה עצמית, אך תדגיש את ההבדל והשוני בתיעוד אישי כרישום אוטוביוגרפי הכולל בדרך כלל הצטלבות בין הספירה האישית עם זו הציבורית; האישי הוא הפוליטי.

על המנחה: יולי כהן היא בעלת תואר שני בהצטיינות בתקשורת מ- NYIT, מרצה מצטיינת בבצלאל בתואר שני לתקשורת חזותית, במאית ומפיקה. בין השנים 2000 ועד 2010 יצרה יולי ארבעה סרטים דוקומנטריים אישיים שהשתתפו בפסטיבלים בינלאומיים, שודרו במספר רב של ערוצי טלוויזיה בעולם, ונרכשו לספריות של עשרות אקדמיות, מוזיאונים וגלריות ומשמשים מושא לדיון בסימפוזיונים בארץ ובעולם ועל בסיסם היא פיתחה מתודולוגיה ליצירה דוקומנטרית אישית.  המחבל שלי עטור הפרסים שתורגם לעשרים שפות ושודר במעל עשרים מדינות הוא הבולט מבין סרטיה. בשנת 2005 זכתה יולי בפרס אמנות הקולנוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

מטרות הסדנה: מכיוון שתיעוד אישי מסייע במציאת אמת וזהות עצמית של הפרט, מטרת הסדנה היא לאפשר ליוצרים וליוצרות ליצור מסמך אישי מובהק באופן מובנה ותהליכי. מכיוון שהמשפחה הגרעינית (אב, אם, ילד/ילדה), הבית והמוצא מניחים את התשתית שעליה נבנה הדיוקן העצמי בראשיתו, ומכיוון שהשנים חורצות בנו זיכרונות ותהפוכות, הלובשים ופושטים מסיכות, משנים פנים ומדברים בקולות שונים, נערמים כל אלה בנו שכבות שכבות.  כפי שאמר לוסיאן פרויד: "כל יצירת אמנות היא אוטוביוגרפית גם אם זה כיסא". מטרת הסדנה היא לחשוף אפיזודות מסיפור החיים האישי שחלחלו פנימה ואשר משפיעות על התוכן והשפה של היוצר/ת. למרות שדיוקן עצמי יכול להיות מרומז ומפושט במשמעויותיו, מבוסס על קטעי זיכרון ותחושות שנחקקו, הוא תמיד תמצית של עבר, הווה ועתיד.  מעשית, תוציא לדרך הסדנה, תהליך שיתחיל מחיפוש המוטיבציה האוטוביוגרפית/האישית באמצעות טקסטים מונחים; הקראתם והקשבה לטקסטים של שאר חברי וחברות הקבוצה עד חשיפת הסיפור האישי הראוי לאותו הרגע, בתהליך של גיבוש רעיון, עריכת תחקיר, יצירת חומרי הגלם, עריכה וסיום לכדי יצירה שלמה.  מטרת הסדנה להביא את היוצרות והיוצרים להתחלה או להפקה מלאה של יצירה בכל מדיום שייבחר על ידם: סרטון, ציור, איור, פסל, צילום, וידאו, מוצר, מייצג, מיצב וסאונד, ספרון ועוד.

תוצרים:  הסדנה שתתקיים במהלך שלושה חודשים, מציעה חממה של קבוצה עם עד עשרה משתתפות/ים שכוללת עבודה אינטנסיבית. בתום הסדנה מובטחת העשרה ביצירה אמנותית ראויה המבוססת על הסיפור האישי; הרחבה ויישום פירות הסדנה ליצירה רחבה ועמוקה יותר בפרויקט המשך; ניסיון ולמידה מהמפגש עם הסיפור של עצמנו.

לפרטים נוספים, מוזמנות/ים לכתוב אלי: yuliecohen@gmail.com

עם סיום סדנה זאת, תחל סדנה נוספת.



ערב כשלונות מפוארים # 4 – הפרידה שלי מ – מי הרג את ג'סיקה

ערב טוב. אני רוצה לספר לכן על איך רציתי לספר את סיפורה של ג'סיקה בסרט וכשלתי.  לצערי, זה טקסט שמחליף את רשימת התודות שיש כשמסיימות פרויקט והוא יוצא לאור. 

זאת פרידה מפרויקט שליווה אותי ואני ליוויתי אותו במשך שש שנים מ – 2015 ועד 2021 שאז הרמתי ידיים…שחררתי.                                                                                                   

זה היה ניסיון ליצור סרט ש"יעשה הבדל" (MAKE A DIFFERENCE).

לפעמים זה לא מצליח.  גם את הסיפור הזה נכון לספר. ותודה לעמית שהזמינה אותי לערב הכישלונות המפוארים.

הכול התחיל בתקופה שחיפשתי פרויקט חדש לסרט דוקומנטרי בראש ובלב; חיפשתי מה הדבר הבא שאני רוצה לעסוק בו; להקדיש לו את כל זמני הפנוי.  ואז ג'סיקה התאבדה. קראתי על ההתאבדות שלה בכתבה של ורד לי.

הנה מה שכתבה:  באוגוסט 2015 התאבדה בתלייה ג'סיקה, אישה בזנות בת 36, בחדר שלה בבית הבושת שפעל ברחוב הירקון 98 בו התגוררה ועבדה בזנות שנים ארוכות. ג'סיקה עלתה בצעירותה ממדינות חבר העמים. בגיל 16 היא עברה לתל-אביב, העיר הגדולה, והועסקה בבית בושת שפעל ברחוב דיזנגוף. כשנסגר בית הבושת בצו בית משפט, הסרסור העתיק את פעילותו לבית בושת חדש בבניין שברחוב הירקון שפועל כבר כ-13 שנה. ג'סיקה הייתה מהראשונות שהועסקו בו. היא עברה להתגורר בבית הבושת בחדר מספר 5, חדר קטן ששימש לה כבית. היו לה מפתחות למקום וזה היה נוח לסרסור.

בית הבושת הזה הפך במהלך השנים ל"מוסד זנות" מוכר וידוע. חברה שלה לעבודה סיפרה שבכל יום ג'סיקה הייתה מתעוררת בקושי רב, קרוב ככל האפשר לשעת תחילת המשמרת בזנות, שמתחילה בשעה 18:00 והייתה שותה ארבע כוסות וודקה וחגיגת כדי להיות מסוגלת להתחיל. שהיא הייתה עושה כ-20-30 לקוחות בממוצע עד לשעה 6:00 לפנות בוקר. בתום כל משמרת, לקראת הזריחה הייתה הולכת לישון בחדר הקטנטן בבית הבושת שהתרוקן מלקוחות, ומתעוררת רק למחרת בערב לעוד משמרת של 12 שעות עבודה ולתור ארוך של גברים.

מדי שבוע הייתה ג'סיקה לוקחת יום חופש ונוסעת לבקר את אחותה. ג'סיקה תמכה כספית באחותה ובאחיין שלה.  יש נשים שאמרו לי במהלך התחקיר שאחות של ג'סיקה הייתה למעשה הסרסור המשני שלה כי ג'סיקה העבירה לה כספים להחזר המשכנתא וכשג'סיקה חזרה מהביקור האחרון, היא נראתה בדיכאון והיו שאמרו שאמרה לאחותה שהיא רוצה להפסיק ואחותה אמרה לה שבשום אופן לא. אתן מבינות? היא כבר הייתה בת 36 ופחות מבוקשת…

אז ג'סיקה התחילה את המשמרת האחרונה שלה, אבל אחרי ארבעה לקוחות היא הפסיקה למרות שלא מקובל לעזוב משמרת באמצע והיא לא נהגה כך. כל ההתנהגות שלה באותו הערב הייתה שונה – היא יצאה מהמקום ונעלמה לשלוש שעות. כשהיא חזרה היא אמרה שהיא לא רוצה לעבוד ושאין לה מצב רוח. היא נכנסה לחדר הקטן שלה, שהפך לבית שלה, והלכה לישון.

למחרת, התחילה משמרת, אבל ג'סיקה לא התייצבה להתחלת עבודה.  החברה סיפרה שתמיד היה קשה להעיר אותה אבל הפעם דפקו חזק יותר על הדלת וקראו בשמה שוב ושוב, אבל לא הייתה תגובה. כשהדלת נפתחה לבסוף בהוראת מפעילי המקום – ג'סיקה נמצאה תלויה, ערומה.

צוות מד"א שהוזעק לבית הבושת קבע את מותה, גופתה פונתה, נציגי המשטרה יצאו מהזירה, וכעבור כשלוש שעות בלבד, חזר בית הבושת בהוראת הסרסור לפעול כרגיל. זרם הלקוחות חזר והציף את חדר המדרגות של המבנה. שלוש שעות בלבד חלפו מהאירוע הטראגי, ושום דבר לא הסגיר שאחת העובדות הוותיקות, שבבית הבושת שברחוב הירקון 98, שמה קץ לחייה.

אחרי שקראתי את הדברים של ורד לי בעיתון הארץ, מייד הרגשתי שאני רוצה להבין את ההתאבדות שלה. למה אישה בת 36 מסיימת את חייה. נזכרתי בשדרית הרדיו הנערצת מיכל ניב שהכרתי מקרוב כשהקמנו ועבדנו ביחד ברדיו תל אביב. אבל אצל מיכל ידעתי – פחות או יותר – למה התאבדה. במקרה של ג'סיקה – לא היה לי מושג. לא ידעתי אז כלום על חיי הגהנום של נשים בזנות. 

יצרתי קשר עם ורד לי ונפגשנו בשוק הפשפשים. בלעתי כל מילה שהייתה לה לומר לי על ג'סיקה ועל נשים בזנות.  הבנתי שאני בורה ולא יודעת כלום.  אחרי הפגישה איתה, המשכתי בפגישות עם  נשים שעוזרות בעבודתן לנשים בזנות ועם נשים בזנות –  חלקן הכירו את ג'סיקה אישית. 

יצאתי למסע.

החלטתי שאני רוצה לספר לעולם את הסיפור של ג'סיקה בסרט כדי שכל מי שיראה ותיראה את הסרט תבין את המחיר שמשלמות נשים על פרנסה ממכירת הגוף שלהן לגברים.  זה הפעיל אצלי טריגרים רבים. עברתי לילות ללא שינה.  גם אני נוצלתי על ידי גברים רבים לאורך חיי והמודעות הפמיניסטית שלי התפתחה בגיל מבוגר יחסית. לא היה לי מושג במשך שנים רבות שאנחנו אמורות להיות שוות בין שווים.

כל הנשים שפגשתי והכירו את ג'סיקה – שזה כמובן לא השם שלה אלא שם העבודה שלה ולא אומר את שמה כאן כדי להמשיך ולשמור על הפרטיות שלה – לא הסכימו להיחשף לסרט תיעודי. חיפשתי פיתרון יצירתי אחר.

התחלתי לחשוב על אנימציה. לשמחתי בדיוק יצא קול קורא לתמיכה בפיתוח פרויקטים דוקומנטריים באנימציה אז הגשתי.  קראתי לפרויקט: מי הרג את ג'סיקה והוא התקבל לאנימהדוק שהייתה חממת פיתוח סרטים תיעודיים באנימציה של קופרו (הקרן לשיווק סרטים דוקומנטרים). חברתי אז למאייר ולאנימטורית והצגנו קונספט באירוע פיצ'נג בסינמטק ירושלים בפני שותפים פוטנציאלים מאירופה וקנדה. אמרנו שם שבאמצעות אנימציה של שחור לבן וצללים עם נגיעות של צבע, ייווצר עולם  – מדומיין אבל מציאותי עד כאב.

איור: אלון בראייר

אחר כך הגשתי בקשה לתמיכה בפיתוח לקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. לסרט העתידי קראתי – מי הרג את ג'סיקה?

תראו, שמונה א/נשים בלבד ליוו את ג'סיקה בדרכה האחרונה וחלקם לא פגשו אותה מעולם…. מכיוון שהרגשתי שג'סיקה הייתה אובייקט כל חייה מאוד רציתי להנכיח אותה בסרט כסובייקט.  אבל, מכיוון שאחותה של ג'סיקה לא הסכימה להיפגש איתי ונאמר לי בשמה שהיא לא מעוניינת שיעשו עליה סרט, הפרטים של נסיבות החיים של ג'סיקה נישארו מאוד מצומצמים, אבל  סיפור המאבק המשפטי לסגירת בית הבושת ברחוב הירקון 98 בעקבות התאבדותה של ג'סיקה, הסעיר אותי לא פחות.  ראיתי את הכול שחור על גבי לבן – בניירת של בית המשפט ובדיונים שהתנהלו שם: השופטת, הפרקליטות, הסנגור של בעלת הנכס והמשטרה, כולם עסוקים בחוקים ולא מתעניינים בכלל בג'סיקה ומה שקרה לה שם.  זה רק היה עוד דיון שנמשך שנים על ניסיון מצד הפרקליטות לסגור עוד בית בושת.  השנה הייתה 2016 ונתוני משרד הרווחה העידו על 12,000 נשים וגברים העוסקים בזנות בישראל. 

לאחר שהפרויקט קיבל תמיכה לפיתוח מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה יצרנו טיזר מוצלח יחסית שמאוד עזר לקדם את הרעיון –  רציתי להראות אותו לכן אותו אבל זה בלתי אפשרי. הוא נמצא אצלי בבלוג למי שמתעניינת. 

Jessica from Yulie Cohen on Vimeo.

ואז ערוץ 8 החליטו להשקיע בסרט והיו לי מפיקים שותפים בצרפת, גרמניה ובלגיה, וזכינו בפרס פיצ' בתל אביב שהטיס אותי לביאריץ בצרפת, וכתבתי עוד ועוד טיוטות לתסריטים שונים ומשונים והפרוייקט עבר מדוקומנטרי לעלילתי המבוסס על סיפור אמיתי כי אין מספיק כסף בדוקומנטרי כדי לממן 2 מיליון יורו ליצירת סרט אנימציה ארוך.  וזכינו להשקעה של המפיקה הבלגית ברכישת אופציה והוטסתי לאוסטרליה להציג את הפרויקט למשקיעים פוטנציאלים וככה במשך שש שנים, היו תקופות של התקדמות גדולה והיו כאלה של נסיגה; שני צעדים קדימה אחד אחורה. כל עוד ראיתי התקדמות, הייתי שם כולי.

אבל אז, אחרי שש שנים, לפני פחות משנה, הרגשתי שכבר לא תהיה התקדמות ונפרדתי. נפרדתי מהפרויקט  אבל לא מג'סיקה. היא נשארה איתי.

מעניין לא פחות יהיה לספר כאן לראשונה שבמהלך המסע, קיבלתי מכתב עורך דין מאיים בתביעה בעקבות תמונה שצילמתי והעליתי בבלוג שלי מבית המשפט בתביעה נגד דליה טרופה בעלת הבניין ברחוב הירקון בו עבדה, חיה והתאבדה ג'סיקה. על הצילום כתבתי: מי הרג את ג'סיקה. הם ניסו להשתיק אותי אבל עורכי הדין של המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות והנשים שעובדות במטה, נתנו לי תמיכה רגשית ומשפטית ואמרו לי לא להוריד את הצילום.  ובעזרת מכתב תגובה שנשלח מעורך דין, לא שמענו מאז מהצד השני.

אז כאמור, עברו שש שנים. נולד לי נכד בכור מבתי הבכורה ובחרתי להפנות את האנרגיות שלי אליו ולעזור לבת שלי להמשיך ולהתפתח מאשר לשכשכך במי אפסיים של ניסיונות לגייס כסף לפרויקט בלתי אפשרי. 

והאמת היא…..

אני לא ארי פולמן.

הזמנה לערב כישלונות מפוארים # 4

איור: דניאל פלג

"מספיק לדבר רק על הצלחות.

כשלונות זה הדבר שצריך לדבר עליו.

אנחנו חיות בעולם בוא אין סוף שיתופים לסיפורי ההצלחה, חוגגות את ההצלחות שלנו ושל אחרות ואת הכשלונות שלנו אנחנו שמות בחושך, בלילה בחדר לבד.

בערב הזה נשים את הספוט לייט על הכישלונות ונגיד להם בואו נשמות, גם לכן יש מקום. אתן גם חלק מהנרטיב ומהסיפור של כולנו." עמית חכמוב, יוזמת ועורכת ערביי ההכישלונות המפוארים בבית סולידריות שבבית רומנו בתל אביב.

כאן אפשר לרכוש כרטיס/ים ליום חמישי ה – 2 ביוני בשעה 20:00 בבית סולידריות שבבית רומנו קומה 2 מצד שמאל. כל ההכנסות ממכירת הכרטיסים הן תרומה לסלי המזון של ״תרבות של סולידריות״  שעוזרות לפליטים כפי שניתן לראות באולם של האירוע. וגם, כדאי לבוא כי יש בבית רומנו פיצה מעולה. בית של סולידריות, דרך יפו 9 ת״א יפו.

ערב כישלונות # 3, היה SOLD OUT. רקאומרת.

אני אספר שם על הכישלון שלי, לספר את הסיפור של ג'סיקה בסרט תיעודי או עלילתי, שקראתי לו במשך שש שנים שעבדתי על הפיתוח שלו – מי הרג את ג'סיקה?.

זה (היה) הטיזר:

זכותנו הטבעית – הזמנה להקרנה בסינמטק תל אביב

ביום שישי ה – 10 בספט' בשעה 12:00 בסינמטק תל אביב יוקרן סרטי – זכותנו הטבעית – על מסך גדול באולם 4 הממוזג ולאחר ההקרנה תיערך שיחה.

סינמטק תל אביב היקצה לי מספר הזמנות ואשמח לארח אתכן/ם בהקרנה. אנא, פנו אלי ואשמור לכן/ם הזמנה.

זכותנו הטבעית – שידור בכורה – מוצ"ש ה – 17 ביולי 2021

במוצאי שבת ה – 17 ביולי בשעה 22:50, ישודר סרטי התיעודי – זכותנו הטבעית בערוץ 12, שידורי קשת שעבורם הופק הסרט על ידי אודי ניר בעריכת שגיא בורנשטיין.

זה שיר הפתיחה – פה בארץ חמדת אבות – שביקשתי מהמוסיקאי אדם בן עזרא לעבד עבור הסרט.

פה בארץ חמדת אבות קאבר.mp4 from Yulie Cohen on Vimeo.

בואו לצפות יהיה מעניין.

מקדש מעט של אהבתנו – סרט תיעודי לצפייה ישירה

לכבוד ציון 30 יום למותו של דני קרוון בגיל 90, החלטנו להעלות את הסרט – מקדש מעט של אהבתנו – לאינטרנט – חופשי לצפייה ישירה.

התקציר:

במלאת חמישים שנה להקמת אנדרטת חטיבת הנגב, פוגשת היוצרת הדוקומנטרית יולי כהן, את מתכנן האנדרטה – הפסל דני קרוון, המשורר חיים גורי – אשר מילותיו מוטבעות על האנדרטה ואת מי שניהל את כספיי העמותה שהקימה את האנדרטה בשנות השישים (של המאה הקודמת), מיקי כהן, אביה. באמצעות ראיונות אינטימיים עם השלושה, מתקבלת תמונה מרתקת על תרבות זיכרון.

הסרט הופק בתמיכת: חברת כיוונים / מוזאון הנגב לאמנות – ד״ר דליה מנור אוצרת ראשית של מוזאון הנגב, יולי כהן, משפחת קרוון, עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות, עבור התערוכה חמישים שנים לאנדרטת הנגב / חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון במוזאון הנגב לאמנות, באר שבע.

אוצרת התערוכה: עדי אנגלמן

צילום והקלטה: עודד קירמה

עריכה: בועז ליאון

מוסיקה: נועם חבקין

לזכרם של חיים גורי ודני קרוון ז"ל.

הזמנה להקרנה – ציון, אדמתי – בקפה שפירא

ביום רביעי ה – 23 ביוני ב – 20:30, יוקרן סרטי הדוקומנטרי-אישי *ציון, אדמתי (פרטים על הסרט בלינק) בקפה שפירא בתל אביב – רחוב רלב"ג 15. פרטים נוספים על הסרט באתר פילמדי.

הנה הטריילר לסרט:


הכניסה להקרנה היא ללא תשלום והישיבה בערב קיץ נעים, מתחת לעץ נדיב במיוחד, מומלצת.
ישנה אפשרות גם לקנות במקום שתייה ואוכל.

לאחר ההקרנה (משך שעה) תערך שיחה עם הקהל.

כולן/ם מוזמנות/ים.

לאירוע ההקרנה בפייסבוק

* בספטמבר 2021, ימלאו 17 שנים לצאתו של הסרט – ציון, אדמתי – לאוויר העולם בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות. הפסטיבל כבר לא קיים אבל הסרט הזה ממשיך להיות רלוונטי (למרבה הצער). הוא עוסק בנכבה, בשואה ובאחריות שלנו – ההורים – כלפי הבנות והבנים שלנו במדינת ישראל.

דּוֹקוֹמֶנְטָה-תוֹן אִישִׁי, סדנה מס'2 בדוקומנטציה אישית

לפני שנתיים, שהיתי בעיר הגרמנית בילפלד שבוע מעורר השראה במסגרת תוכנית +Erasmus של חילופי מרצים דרך בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

*

בשבוע הבא, מיום שני עד יום שישי ה – 3 – 7 במאי 2021, אעביר את אותה סדנה מעשית בדוקומנטציה אישית – Personal Documentation – בפקולטה לעיצוב של אוניברסיטת בילפלד בצפון גרמניה, בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה לפני שנתיים וכתבתי עליה כאן.

הפארק ליד הקמפוס

הפעם, אחרי שנת קורונה שביטלה, בין השאר, את נסיעות החלפות המרצות/ים (הייתי מתוכננת לנסוע לאוניברסיטת גרנדה בספרד להעביר שם סדנה ביוני 2019), בילפלד החליטו לערוך את השבוע הבינלאומי שלהם און ליין באמצעות הזום.

הסדנה מוגבלת במספר המשתתפים ואינטנסיבית מאוד. בתוך חמישה ימים יוצרות ויוצרים הסטודנטיות והסטודנטים יצירה אישית חזותית כלשהי וההצלחה של לפני שנתיים שלחה כמה ששמעו עליה ונרשמו השנה.

*אני מתרגשת לפגוש את ה – 11 הסטודנטיות והסטודנטים מהפקולטה לעיצוב בבילפלד לחמישה ימים אינטנסיביים של העמקה ויצירה. אני כותבת כאן כבר 13 שנים בלוגאישי שמתעד את החיים שלי. זוהי דוקומנטציה אישית שמבקשת להנכיח את מה שעובר עלי ולזכור איך החיים האלה כאן עוברים. היום ה- 1 במאי שהיה פעם חג לפועלים שלא ממש הצליחו לנצח את הקפיטליזם. וזה יום אחרי אסון גדול בהר מירון בערב ל"ג בעומר. אני כותבת כדי לזכור. אני מפרסמת כדי לתת לדברים תוקף רחב יותר. לא בטוחה מה זה אבל זה מרגיש נכון.

על השמחה מילדים/יומן קורונה 13#

בעוד כחצי שנה, בעזרת השמש, אהיה סבתא לראשונה בחיי.

 

18 ביוני 2020: סתיו, סהר, יולי18 ביוני 2020: סתיו, סהר, יולי                                                                           צילום: רועי בן סירה

הימים, ימי מגפת הקורונה והזעם ברחובות – הכל כך צודק – על השלטון המנותק והמושחת רק גובר ואני מהרהרת בדברים שקראתי על תקופות שונות בהיסטוריה בהן נשים היו בהיריון בתקופות של חוסר שקט, חוסר ביטחון ובעיקר חוסר אמון במנהיגים של אותה התקופה.  תקופות של חשש מהווה ומהעתיד.

ואני חושבת על בתי הבכורה שבעוד חצי שנה, מתוכננת ללדת ותוהה על כוחו של הטבע לתת לנו כוח ממעשה האבולוציה; מהתקווה לשחוק של ילד קטן; מהאהבה שפורצת בעוצמות חסרות תקדים מהחזה נוכח תינוק בן יומו ועוד הרבה שנים אחר כך מול תינוקות וילדים.

מה קורה לו, לבן האנוש, שכל כך מתקלקל כשהוא נעשה אדם מבוגר?

לאן נעלמת לה האופטימיות הזאת שאנחנו מוצאות בתינוקות ומאבדות בהמשך ממבוגרים?

איך יכול להיות שידע וניסיון (של מבוגרים) נהפכים למקור לכאב וצער במקום לאפשרות של שמחה והתפתחות?

מה נדפק לנו כל כך בתהליך האבולוציה?

ואני יודעת מה הבודהה אמר על זה לפני אלפי שנים,

אבל בכל זאת:

כל כך הרבה חכמה, כל כך הרבה שכל. איך הם לא המובילים במאה ה – 21?

%d בלוגרים אהבו את זה: