ארכיון קטגוריה: הסיפור

יומן קורונה 1#

במוצאי שבת האחרון, שלחתי מייל לתשעת הסטודנטים שלמדו בקורס שלי דוקומנטציה אישית בסמסטר הקודם. הם לומדים לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. הצעתי להן/ם להיפגש ב – ZOOM. בתוכנית היה כתיבה, הקראה והקשבה לטקסטים אישיים שנכתוב על הקורונה.

הבוקר נפגשנו והיה מיטיב, כנראה לכולנו. קבענו לשבוע הבא להיפגש שוב.

הנה הטקסט שלי:

הקורונה ואני

הסוודר שלבשתי בפעם האחרונה שנפגשתי עם אנשים זרים מחוץ לבית מונח עדיין על הכיסא בחדר שלי מחכה שאלבש אותו שוב. נדמה לי שעברו שנים אבל כשאני מסתכלת ביומן, זה היה לפני עשרה ימים.
לפני חודש, ב – 24 בפברואר חזרתי דרך שדה התעופה בוינה מחופשת סמסטר של עשרה ימים מרוממי נפש בלונדון ורק בדיעבד, אפשר היה להבין שחזרתי רגע לפני הבלגן. כמה ימים אחרי זה, כל מי שהגיע מאירופה, נדרש להיכנס לבידוד של שבועיים. ואז היו בחירות ואז התחילו ההגבלות והמגבלות וההיסטריה. לא חשתי היסטריה בתוכי אבל היא הייתה בחוץ, בכל מקום.

כולנו הוכנסנו לבידוד. אין יוצא ואין בא. רק שליחים עם ויטמינים, ניר טואלט ומוצרים הכרחיים.

כל יום התחיל להיראות כמו חודש או שנה, האתמול היה נראה נורא מזמן והמחר – לא עיניין אותי. עברתי לחיות ב"כאן ועכשיו" וזאת הייתה הנחמה היחידה. כי למעשה זה הדבר היחיד שיש לנו: ההווה.

אבל, מחד, השהייה בבית הייתה אמורה לאפשר לי להתרווח, לנוח, לקרוא, לכתוב, ליצור וכל מה שרק בא לי לעשות מזמן ולא היה לי לזה זמן, אבל אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלסדר את הקניות שהשליח הביא, לתכנן מה להכין לאכול, לבשל, לשים כביסה במכונה, לתלות כביסה, להוריד כביסה, לקפל כביסה, ללמוד על ZOOM  בהדרכה של בצלאל, להעביר שיעור של שלוש שעות באמצעות ה – ZOOM לסטודנטים של בצלאל, לאכול, ושוב לבשל, לחשב מסלולי הליכה כדי להזיז את הגוף, להתעדכן בחדשות על הקורונה ועל הדמוקרטיה ולחוש שהעולם השתגע.

בסופהשבוע האחרון, התחייבתי על מיני-ריטריט באמצעות ה – ZOOM  ובמשך שמונה שעות מפוזרות ביומיים, נזכרתי בעיקרי הדברים שהייתי רוצה לעסוק בהם: חמלה. אהבה. יצירה. חוסר פחד ונתינה.

ואז, נזכרתי בכן/ם וכתבתי לכן/ם. וכך נזכרתי שיכול להיות נחמד להיפגש כך שוב כולנו בתוך הזמן המוזר הזה ולחלוק בינינו מה עובר עלינו ומה לא – בדרך ש(רק) אנחנו יודעות ויודעים.

הייתי רשומה ואני עדיין רשומה לסדנת כתיבה בחנות הספרים המיגדלור בתל אביב. הספקנו להיפגש פעמיים לפני המצור והיה לי מאוד כייף. כתבתי אז לא מעט, אבל מזה 10 ימים אני כבר לא יכולה לכתוב כלום. זה נראה לי תפל. זה נראה לי אידיוטי. זה משום מה –  פשוט לא בא בחשבון.

אולי אחרי המפגש הזה, אצליח שוב לחזור ולכתוב? כל כך רציתי לפתח את הסיפור על ג'סיקה שעליו אני עובדת כבר ארבע וחצי שנים… אולי.

תודה שבאתן/ם. שמחה מאוד מאוד לרגע הזה. אולי נמשיך גם בשבוע הבא?

  • הצילום כאן הוא ממפגש אתמול עם קבוצה גדולה יותר.

פרוסמינר – מי סטורי – בצלאל עם ד"ר יונה וייץ ויולי כהן 21.2.20

 

על הכרה וחצי הכוס המלאה

שיחת הטלפון מד"ר ליאת לביא – שהיא ראשת התוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים – הגיעה בהפתעה גמורה. לא צפיתי ולא ציפיתי לזה.

ליאת סיפרה לי שהיא מתכוונת להמליץ עלי למרצה מצטיינת.

התרגשות עצומה אחזה בי ורק מאוחר יותר חשתי שאני רוצה לצעוק לעולם: "אני מצטיינת!; מישהי ראתה אותי והחליטה שאני, מצטיינת!".  וואוו.

כשהצטיינתי בעבר – כשקיבלתי פרסים – לא ידעתי לשמוח בהם.  חשבתי שהם רק עוד תוצאה של עבודה קשה.

היום, אני חושבת אחרת.

היום אני רוצה לשמוח לא רק בהישגים שלי אלא גם בכל מה שיש לי, ויש לי הרבה.

גדלתי, התבגרתי והתפתחתי לעולם בו נהוג לראות רק את חצי הכוס הרייקה; אלה חיים מיוסרים.

תמיד חסר.

תמיד אין.

אף פעם לא מרגישים את חצי הכוס המלאה של החיים.

והחצי המלא, כמה מפתיע, באמת מלא.

צריך רק לראות אותו;

לשים אליו לב.

ואותו חצי כוס מלאה הוא לא בהכרח פריבילגי – כמו שנהוג לדבר עליו היום ב"שיח הפריבילגי". לפני הכול, נולדתי בת; גדלתי כילדה; ובגרתי להיות בחורה ואחר כך אישה, ואנחנו אף פעם לא ממש פריבילגיות בעולם הפאטריאכלי שקיים ומנהל את חיינו כבר מאות ואלפי שנים.

אבל החצי המלא זה קונספט.

זאת נקודת מבט.

זאת אפשרות של ממש לכוון ולהפנות את תשומת ליבנו למלאות;  לבחור ממה להיות מושפעת ביום-יום שלי;

לראות את השפע ולא את החסר.

ותמיד חסר ותמיד יש חסכים. אבל גם יש שפע ואני רוצה לראות אותו יותר ויותר.

והנה המכתב:  יולי כהן- מכתב ציון לשבח מצוינות בהוראה.

בעוד שלושה שבועות יתקיים הטקס בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. אולי אז תהיה גם תמונה 🙂

לחיי חצי הכוס המלאה.

כתבה בצרפתית על המכינה לחברה הערבית בבצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

בעבר, כתבתי כאן על העבודה שלי במכינה לחברה הערבית בבצלאל.

מאז, עברו כמה שנים והסטודנטיות והסטודנטים הפלסטינים ממשיכים להגיע למכינות וממשיכות וממשיכים להתקבל לבצלאל מידי שנה – באחוזים עולים.

אני שמחה לתרום לעובדה שיותר ויותר מהן/ם מתקבלות/ים לבצלאל.

השבוע שודרה עלינו כתבה בצרפתית בתחנת השידור הצרפתית i24NEWS.

בעבר כתבתי גם כאן וגם כאן על עבד ג'ולני שהיה סטודנט שלי במכינה הראשונה, סיים אמנות בהצטיינות בבצלאל והיום הוא לומד גרמנית כדי לעשות תואר שני בגרמניה. בהצלחה עבד!

הזמנה להקרנת המחבל שלי בקפה שפירא

המחבל שלי יצא לראשונה בקיץ 2002 בפסטיבל הקולנוע בירושלים וזכה שם בפרס חבר השופטים.  מאז, ובמשך שבע עשרה שנים, הסרט לא הפסיק לעניין א/נשים בארץ ובעולם.

לאחרונה הצגתי אותו במתנ"ס בית פרנקפורט בהדר יוסף ולאחריו היה דיון ער ומעניין, וביום רביעי ה – 22 בינואר בשעה 20:00  יוקרן המחבל שלי בקפה שפירא בתל אביב, במסגרת דוקומנטרי בשפירא. מוזמנות ומוזמנים.

 

הכניסה חינם ואני אהיה שם לשוחח עם הקהל לאחר ההקרנה.

קפה שפירא הוקם במרץ 2015, מתוך חזון של מקום מפגש לקהילה וליזמות, אירועים ודיאלוג, ריקודים ומוזיקה. רלב"ג 15, שכונת שפירא.

כלוב זהב – הסרט // Golden Cage – a documentary

Golden Cage (25’), 1999)

A Documentary film made by: Yulie Cohen with the participation of Gideon Levi

Israel

Golden Cage provides an intimate view of the Palestinian tragedy. Gideon Levy, Haaretz’s columnist who writes the Palestinian’s story, visits Imad Sabi, an exiled former member of the Popular Front for the Liberation of Palestine, in his new home at The Hague.  We see Sabi in his Ph.D. room; the library; his daughter’s kindergarden; cycling the city with his family and the North Sea beach, showing his comfortable present life in the contrast of the conversation about the Israeli-Palestinian conflict

כלוב זהב  (25', 1999)

דוקומנטרי בבימוי יולי כהן ובהשתתפות גדעון לוי.

"כלוב זהב" מביא את סיפורו של עמאד סבע שהיה עציר מנהלי בכלא מגידו במשך 20 חודש, ללא הרשעה, ללא משפט, בשל התנגדותו להסכם אוסלו. בסרט, פוגש גדעון לוי את עמאד סבע בהאג שבהולנד בה הוא חי עם אשתו ובתו במסגרת מלגה מממשלת הולנד ושאליה גורש "מרצון" תוך התחייבות לא לשוב לישראל ופלשתין במשך 4 שנים ולהימנע מפעילויות "מסוימות".  סיפורו של עמאד סבע  תחת הכיבוש הישראלי, נותן הזדמנות לראות  את הסבל של העם הפלשתינאי,  בניגוד לתמונות הפסטורליות של חייו בהולנד.

כאן כתבתי עוד על כלוב זהב לפני ההקרנה בסינמטק תל אביב, דצמבר 2019 – 20 שנים אחרי.

כלוב זהב – הזמנה להקרנה

קשה לדעת איפה להתחיל את הסיפור הזה, אבל אנסה בכל זאת.

בשנות ה – 90 הפקתי וביימתי מספר סרטים דוקומנטרים באורך של חצי שעה לערוץ 2.  מידי פעם היה יוצא מכרז של הרשות השנייה לקבלת הצעות לסרטים תיעודיים קצרים לשידור בערוץ 2, ואני נהגתי להגיש.  בין השאר, התקבלו שתיים מההצעות שהגשתי עם הבמאי יהלי ברגמן ועיתונאי הארץ גדעון לוי ומהן נוצרו שני סרטים תיעודיים.

בעקבות שני הסרטים האלה, פניתי אל גדעון לוי בעצמי – כי רציתי לביים ולא רק להפיק – והצעתי שנגיש מספר הצעות למכרז חדש של "שבת סלאם" – שהיה רצועת שידור של הרשות השנייה בשבת ועסקה בנושאים של החברה הערבית/פלסטינית. הסרטים שם שודרו בשתי השפות: עברית וערבית.

גדעון לוי זרם איתי והגשנו שלוש הצעות.  אני לא זוכרת את שתי ההצעות שלא התקבלו, אבל לעולם לא אשכח את זאת שכן אושרה;  קיבלתי תקציב (קטן) להפיק סרט בהולנד.  גדעון קרא לסרט – כלוב זהב –  והוא היה כתבת וידאו המשך לכתבת מוסף הארץ שהוא כתב על עמאד סבע הפלסטיני.

ביוני 1999, יצאנו – העיתונאי גדעון לוי, הצלם איציק פורטל, המקליט איתי אלוהב ואני -לאמסטרדם, ומשם להאג: לשלושה ימי צילום.

אני אוהבת את כלוב זהב ועוד יותר את עמאד סבע. מאז הלך הקשר בינינו והתפתח והוא אחד מהחברים היותר טובים שיש לי.  בעקבות המפגש איתו בשנת 1999, התחלתי לחפש את פאהד מיהי שירה עלי ועל צוות אל על בלונדון ב – 1978 מה שלימים נהיה הסרט – המחבל שלי.

בלי עמאד, זה לא היה קורה

מאיר שניצר על כלוב זהב ב- 1999

מאיר שניצר על כלוב זהב ב- 1999

ביום שבת ה – 7 בדצמ' בשעה 21:00, יוקרן הסרט בסינמטק תל אביב במסגרת מחווה לעמוס קינן בפסטיבל תל אביב לקולנוע וזכויות אדם.  לאחר הקרנתו, יוקרן תיעוד שיחה בין עמוס קינן לראשד חוסיין מ – 1973 ע"י העיתונאי ליונל רוגוזין ואחריו ייערך פאנל שיעסוק בשאלה: האם הדיאלוג מת? בהנחיית ד"ר מראם מסראווה ובהשתתפות ח"כ סמי אבו שחאקה, עיתונאי הארץ גדעון לוי וד"ר ראיף זריף.

אשמח שתבואו. לינק לרכישת כרטיסים.

הזמנה לתערוכה – נקודות השקה: תערוכת בוגרי ובוגרות התואר השני בתקשורת חזותית, בצלאל

מוזמנות ומוזמנים לתערוכת הבוגרות והבוגרים של התואר השני בתקשורת חזותית של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים.

הפתיחה ביום חמישי ה – 19.9.19 ברח' הרצל 119 בתל אביב.

נקודות השקה:

תערוכת בוגרי התואר השני בתקשורת חזותית יוצאת לדרך

שנתיים של מחקר, יצירה ועבודה קשה מגיעות לסיומן – 13 בוגרי ובוגרות המחזור הראשון של תכנית התואר השני בתקשורת חזותית יציגו את התערוכה נקודות השקה. הפרויקטים האישיים שפיתחו מציעים מבט חד, פואטי וביקורתי על סוגיות הנוגעות למרחבי חיינו, להווה ולעתיד והם יוצגו בחללים השונים בבניין החדש של התכנית לתואר שני באמנויות.

התערוכה תוצג על פני עשרה ימים גדושים באירועים: ערב פתיחה חגיגי, פאנל בהשתתפות מעצבות וחוקרים בינלאומיים, פאנל עיצוב עכשווי בהובלת הבוגרות והבוגרים, ועוד.

התערוכה תוצג במקום מה – 21.9.19 ועד ה – 28 בספט' 2019 ותהיה פתוחה לקהל בימים
א׳ – ה׳: 16:00-20:00
ו׳: 10:00-13:00
ש׳: 11:00-16:00

ראיון עם ליאת לביא העומדת בראש התוכנית לתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל למגזין האינטרנטי פורטפוליו.

אני מוצאת הרבה סיפוק בהוראה בתואר השני בתקשורת חזותית. זה לא מובן מאליו ואני מלאת הכרת תודה על כך:

כמה מהפרוייקטים שיוצגו בתערוכת סיום התואר השני צמחו והבשילו במסגרת הקורס – דוקומנטציה אישית – אותו אני מנחה לסטודנטיות ולסטודנטים משתי השנים.

וגם הנחיתי אישית שתיים מהסטודנטיות שיצרו סרטים שמוצגים בתערוכה: האחד סרט תיעודי אישי של נסטיה פייביש והשני סרט קצר של רוני עזגד.

התרגשות גדולה.

המלצה על סרט דוקומנטרי אישי – יהודה – בסינמטק תל אביב

טל בוניאל היה אחד הסטודנטים בקורס המעשי דוקומנטציה אישית שהנחיתי בסמסטר א' בתוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

את הסרט הדוקומנטרי האישי – יהודה – פיתח טל במהלך הסמסטר במסגרת הקורס, ובצדק בחרו בו הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה TLV להקרנת בכורה ביום א' הקרוב, וכולן/ם מוזמנות ומוזמנים לצפות בו.

יהודה

יהודה

 

אני שמחה, גאה, נרגשת וממליצה לבוא לצפות בסרט המרגש שיצר טל בוניאל המוכשר.

ההקרנה ביום ב' ה – 10 ביוני בשעה 18:00.  לרכישת כרטיסים: https://www.cinema.co.il/order/?evenid=30669

והנה צילום מהשאלות והתשובות עם הקהל – לאחר ההקרנה

דּוֹקוֹמֶנְטָה-תוֹן אִישִׁי, סדנה בדוקומנטציה אישית

בשבוע השני של מאי 2019, העברתי (באנגלית) סדנה של חמישה ימים – דּוֹקוֹמֶנְטָה-תוֹן אִישִׁי – בפקולטה לעיצוב באוניברסיטה הגרמנית  FH Bielefeld University of Applied Sciences במסגרת חילופי  +Erasmus עם בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

לכל אורח/ת שהגיע לשבוע הבינלאומי, עוצבה כרזה.

הסדנה שהנחיתי מידי יום מ – 10 בבוקר ועד 17:00 במשך חמישה ימים, הייתה מבוססת על הקורס – דוקומנטרי אישי  – שאני מלמדת בביה"ס לקולנוע מעלה, והקורס – דוקומנטציה אישית – שאותו אני מלמדת ב-תואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל.

ה מחלון הכיתה

עשרה סטודנטיות וסטודנטים גרמניות וגרמנים ואחת בחילופים מסרביה, השתתפו בסדנה.

photographer:Anna Groenner

מיום ליום ניכר היה שתהליך משמעותי עובר על כולן/ם. התחלנו ביום שני בבוקר, וביום חמישי כבר היו עבודות לעריכה ושיפורים לקראת התערוכה למחרת בסוף היום – יום שישי.

 

 

ביום שישי, נתלו עבודותיהן של: סבסטיאן, מרסדס, מרלה, מרה, אנה לנה (שלה היה גם וידאו), שרה, פאולינה (וידאו) אנה (וידאו) – כולן מהמחלקה לצילום, קתרין – מתקשורת חזותית, קינגה תואר שני בעיצוב אופנה, ורפאל סטודנט לצילום שזאת העבודה שלו מהסדנה שהוצגה בתערוכה.

 

Twins. Self Portrait by raphaelhelmut2  

 

היו אלה חמישה ימים קסומים בעיר הגרמנית בילפלד בצפון המדינה.

 

        בדרך לעבודה, בסמוך לפקולטה לעיצוב, בילפלד.

גם עבודה יכולה לפעמים להרגיש כמו חופש.

לא עומדות מנגד

עמותת לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות היא עמותה חשובה. הן התחילו בקטן, באמצעות קבוצה בפייסבוק, שם הן תומכות ועוזרות לנשים בזנות בעזרת עשרות מתנדבות ומיזמים שונים, ותוך שנה הן הפכו לקבוצה ענקית שלא מפסיקה לעזור לנשים.

לאחרונה, יצרתי עבורן (בהתנדבות) סרטון במטרה להציג אותן לציבור כדי שיוכלו להמשיך לתפעל את העמותה באמצעות תרומות בהוראת קבע. הן עובדות עד היום – בהתנדבות.

מדובר בשתי נשים נדירות – נעמה גולדברג ועתר ארזי – שעושות עבודה חסרת תקדים עם נשים בזנות. הן באמת ראויות לכל פרס והוקרה.

הנה, הכירו את שתיהן:

קרדיטים:

צילום: טניה איזיקוביץ'.

אולפן: סאן וידאו

מאפרת: מיכל זאקי

פס קול: מעוז פלד

גרפיקה: שרון סילברפדן

עריכה: דפני ליף

תסריט, בימוי והפקה: יולי כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: