ארכיון קטגוריה: הסיפור

דוקומנטציה אישית – קורס חדש – בתקשורת חזותית, תואר שני בבצלאל

זה התחיל בשנת הלימודים שהסתיימה כבר. תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל.

זה ממשיך בשנה הבאה ואני אהיה שם בקורס בחירה לשנים א' וב' – דוקומנטציה אישית.

ההרשמה מסתיימת בקרוב והנה לינק למעוניינות ולמתעניינים.

כמה מילים על הקורס/סדנה מעשית שאני מציעה בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל:

מתוך הניסיון שלי ביצירת ארבעה סרטים דוקומנטרים אישיים בעשור הקודם – הטרילוגיה: המחבל שלי, ציון, אדמתי, האח שלי וסיכום הטרילוגיה – ישראל שלי – פיתחתי מתודה לפיתוח והפקת יצירה אישית בפלטפורמות ומדיות שונות. השלב הראשון היה החל מ – 2008 למשך כמה שנים בקורס רב מחלקתי בבצלאל שנקרא דוקומנטרי אישי והיה לצד האנתרופולוגית ד"ר יונה וייץ

השנה, ליויתי את הסטודנטים שלה בפרוסמינר: מי סטורי והיו תוצאות מאוד משמעותיות ומוצלחות.

בקורס דוקומנטציה אישית בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל, תינתן לסטודנטיות ולסטודנטים הזדמנות נדירה לעסוק בנושא אישי שמעסיק אותם ואולי גם קשור לפרוייקט המרכזי שלהם בתואר השני, וזאת בתהליך מפרה ופורה של חקירה, פיתוח ויצירה בכל מדיום ופלטפורמה.

מהניסיון שלי, מדובר בתהליך חיוני לכל יוצר/ת – גם אם הם/ן לא מתעניינים/ות לעסוק בסיפור האישי או הפרטי שלהם.

חשוב לזכור ש – האישי הוא הפוליטי.

שלוש שנים להתאבדותה של ג'סיקה

זה קרה ב – 15 באוגוסט 2015.

שלוש שנים עברו והתביעה הפלילית נגד בעלת הנכס בו נוהל בית הבושת ומנהלי המקום עדיין מתנהל בבית המשפט. הדיון הבא נקבע ל – 31 באוקט' 2018 ועבר מהשופט עוזיאל לשופטת דנה אמיר בבית משפט השלום בתל אביב.

דליה טרופה – בעלת הבניין ברחו' הירקון 98 אשר ידעה שבמקום מתנהל בית בושת (בניגוד לחוק) – כי במשטרה אמרו לה את זה כמה שנים לפני התאבדותה של ג'סיקה – לא סגרה את המקום מייד ובכך עברה על החוק. שכר הדירה היה כנראה מאוד מפתה.

שלוש שנים עברו ואנחנו נציין את מותה הטראגי של ג'סיקה ונשים רבות אחרות בזנות – בטקס זיכרון לזכרן.

מיום למחרת מותה, אני עובדת על הפקת סרט אנימציה שנקרא: מי הרג את ג'סיקה.

היו ימים של אמונה חזקה שהנה זה קורה שנתנו תקווה, ויש ימים של ייאוש.

שני גופי שידור רציניים החליטו לתמוך בהפקת הסרט: ערוץ 8 וערוץ הטלוויזיה הציבורי הקנדי – RADIO CANADA, אבל זה לא מספיק כדי לספר סיפור ארוך באנימציה.

בימים אלה, אני שוקלת להציע אולי את הסיפור כסרט קצר שיעמוד בזכות עצמו ולאחר מכן, בעזרת הסרט הקצר, למצוא את המימון לסרט ארוך.

כך או כך או כך או כך, הסיפור הזה, חשוב שיסופר כי ג'סיקה הייתה עשרים שנים בזנות – מגיל 16 עד 36 – ושמה קץ לחייה בהתאבדות בחדר בו גרה ושאליו (ולגופה) נכנסו כעשרה – עשרים גברים כל משמרת שמתחילה ב – 18:00 ומסתיימת לקראת הבוקר.

הנה הטיזר שקידם את מימון הסרט עד כה, ונוצר בעזרת כספי הפיתוח מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה:

תודות וקרדיטים:

אנימציה וארט: אלון ברויאר, כרמל בן עמי, שריאל קסלסי וגרגור דשאובר.

עריכה: שגיא בורנשטיין

ו- כאן ניתן לקרוא כל מה שהעילתי בנושא.

"ישראל כואבת לנו כי היא הבית שאנחנו רוצים שתהיה" דויד גרוסמן

 

שתיתי בצימאון את מילותיו של דויד גרוסמן בטקס הזיכרון של – פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות ולוחמים לשלום – מאמש:

צילום: ערוץ 7

צילום: ערוץ 7

"חברים יקרים, ערב טוב –
יש הרבה רעש ומהומה סביב הטקס שלנו, אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל, זה טקס של זיכרון והתייחדות. הרעש, גם אם הוא נוכֵח, הוא מחוץ לנו כעת, כי בלב הערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הרִיק שיצר האובדן.
אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי, איש צעיר, חמוד וחכם ומצחיק. גם עכשיו, כמעט שתים-עשרה שנה אחרֵי, קשה לי לדבר עליו בפומבי.
מותו של אדם אהוב הוא בעצם גם מותה של תרבות פרטית שלמה, אישית וחד פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה, והיא כבר לא תהיה עוד, ולא תהיה עוד אחת כמוה.
מכאיב באופן שלא יתואר לעמוֹד מול ה'לא' המוחלט הזה. יש רגעים שהוא כמעט שואב לתוכו את כל היש ואת כל הכּן.
קשה ומתיש להילחם כל הזמן נגד כוח-הכובד של האובדן.
קשה להפריד את הזיכרון מן הכאב. מכאיב לזכור, מפחיד יותר לשכוח.
וכמה קל, במצב הזה, להתמסר לשנאה, לזעם, לרצון לנקום.
אבל גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שמי שנמצא פה הערב – בחר גם הוא את אותה הבחירה.
ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודֵד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר – ישראלים ופלסטינים – יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו.
פגשתי בשנים האלה לא מעט משפחות שכולות. אמרתי להן, מניסיוני, שגם כשנמצאים בתוך תוכו של הכאב כדאי לזכור שכל אחד מבני המשפחה רשאי להתאבל כרצונו, ולפי אופיו, ולפי מה שהנפש שלו אומרת לו.
איש לא יכול לצוות על אדם אחר איך להתאבל. זה נכון לגבי משפחה פרטית, וזה נכון גם לגבי 'משפחת השכול' הגדולה שבישראל.
יש רגש חזק שמחבר אותנו, ותחושה של גורל משותף, וכאב שרק אנחנו מכירים, שכמעט ואין לו מילים בחוץ, באור. ולכן, אם ההגדרה 'משפחת השכול' היא אמיתית וכֵּנה, אנא כַּבְּדו את הדרך שלנו. היא ראויה לכבוד. היא לא דרך קלה, ולא מובנת מאליה ולא נטולת סתירות פנימיות. אבל היא הדרך שלנו לתת משמעות למותם של יקירינו, ולחיים שלנו אחרי מותם. והיא דרכנו- לא רק להתאבל ביחד על אובדננו, אלא לעשות חשבון נפש על כך שלא עשינו די כדי למנוע אותו. והיא דרכנו לפעול ולעשות – לא להתייאש ולא לחדול – כדי שפעם, בעתיד, תדעך המלחמה, ואולי תיפסק לגמרי, ונתחיל לחיות, לחיות חיים מלאים, ולא רק לשרוד ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון.
אנחנו, ישראלים ופלסטינים שאיבדנו במלחמות את מי שהיה יקר לנו, אולי יותר מחיינו – אנחנו נידונים לגעת בַּמציאוּת דרך פצע פתוח. מי שפצוע ככה לא יכול עוד לשגות באשליות. מי שפצוע ככה יודע עד כמה החיים עשויים מוויתור גדול, מפשרה אינסופית.
נדמה לי שהשכול עושה אותנו, את אלה שבאו לכאן הערב, לאנשים מפוכחים יותר. מפוכחים, למשל, במה שנוגע לַמגבלות של הכוח, במה שנוגע לאשליה שתמיד מלוָוה את זה שהכוח בידו.
ואנחנו גם חשדנים יותר, יותר משהיינו לפני האסון, ומתמלאים סלידה בכל פעם שאנחנו מזהים מוּפע של גאווה ריקה, או ביטויים של יהירות לאומנית, או הצהרות זחוחות של מנהיגים. אנחנו לא רק חשדניים: אנחנו אַלרגיים ממש.
ישראל חוגגת השבוע שבעים שנה. הלוואי ונחגוג עוד ועוד שנים, ועוד ועוד דורות של ילדים ונכדים ונינים, שיחיו כאן, לצד מדינה פלסטינית עצמאית, בביטחון ובשלום וביצירה, ובעיקר, בשגרה של יומיום שליו, של שכנות טובה ובטוחה. שירגישו כאן בבית.
מהו בית?
בית הוא מקום שקירותיו – גבולותיו – ברורים ומוסכמים. שקיומו יציב ומוצק ונינוח. שדייריו מכירים את הקודים האינטימיים שלו. שיחסיו עם שכניו הוסדרו. שהוא מקרין תחושה של עתיד.
ואנחנו הישראלים, גם אחרי 70 שנה – ולא משנה כמה מילים נוטפות דבש פטריוטי ייאמרו בימים הקרובים – אנחנו עדיין לא שם. עדיין לא בבית. ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי, שמעולם כמעט לא הרגיש-בַּבּית-בעולם, יזכה סוף סוף לבית. והנה, כעבור 70 שנה, ועם הישגים מעוררי השתאות בכל כך הרבה תחומים, ישראל החזקה היא אולי מבצר, אבל עדיין לא בית.
את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית.
וגם ההפך נכון: אם ישראל לא תהיה בית – גם פלסטין לא תהיה בית.
יש לי שתי נכדות, בנות שש ושלוש. בשבילן, ישראל היא דבר מובן מאליו. מובן להן מאליו שיש לנו מדינה, שיש כבישים ובתי ספר ובתי חולים ומחשב בגן, ושפה עברית חיה ועשירה.
אני שייך לדור שבו דבר מכל אלה לא היה מובן מאליו, ומהמקום הזה אני מדבר. מהמקום השביר שזוכר היטב את הפחד הקיומי, וגם את התקווה העזה שהנה, באמת, סוף סוף הגענו הביתה.
אבל כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר, במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד – היא נעשית הרבה פחות בית.
וכששר הביטחון ליברמן מנסה למנוע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש כמו זה שלנו, ישראל היא פחות בית.
כשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים – ישראל היא פחות בית.
וכשממשלת ישראל מנסה לקמבֵּן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע, ואולי אל מותם- היא בעיניי פחות בית.
וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט – ישראל נעשית עוד קצת פחות בית. לכולם.
כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב. כשהיא מַקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול- ניצולי שואה, ונזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקוֹרסים – היא פחות בית. היא בית לא מְתַפקד.
וכשהיא מקפחת ומפלה את מליון וחצי הפלסטינים אזרחי ישראל; כשהיא מוותרת למעשה על הפוטנציאל האדיר שיש בהם לחיים המשותפים כאן – היא פחות בית- גם למיעוט וגם לרוב.
וכשישראל שוללת את יהדותם של מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים- היא שוב נעשית פחות בית.
ובכל פעם שאמנים ויוצרים נדרשים להוכיח – ביצירותיהם – נאמנות וצייתנות, לא רק לַמדינה אלא למפלגת השלטון- ישראל היא פחות בית.
ישראל כואבת לנו. כי היא הבית שאנחנו רוצים שתהיה. כי אנחנו מכירים בדבר הגדול והמופלא שקרה לנו בכך שיש לנו מדינה, וגאים בהישגים שלה בתחומים כל כך רבים, בתעשייה ובחקלאות, בתרבות ובאמנות ובהיי-טק וברפואה ובכלכלה. ואנחנו גם כואבים את ההסתלפות שלה.
והאנשים והארגונים שנמצאים כאן היום – ובראשם 'פורום המשפחות השכולות', ו'לוחמים לשלום', ועוד רבים כמותם – הם אולי אלה שתורמים הכי הרבה לכך שישראל תהיה בית, במלוא מובן המילה.
ואני רוצה לומר, שאת מחצית כספֵּי 'פרס ישראל' שאקבל מחרתיים אני מתכוון לתרום ולחלק בין 'פורום המשפחות השכולות' וארגון 'אליפלט', שמטפל בילדים של מבקשי-המקלט, אלה שגני הילדים שלהם מכונים 'מחסני ילדים'. בעיניי, אלה גופים שעושים מלאכת קודש, או בעצם- עושים את הדברים הפשוטים והאנושיים שהממשלה הייתה צריכה לעשות בעצמה.
בית.
שנחיה בו חיים שלווים ובטוחים. חיים צלולים. חיים שלא ישועבדו – על ידי פנאטים מכל מיני סוגים – למטרותיו של איזה חזון טוטאלי, משיחי ולאומני. בית, שדייריו לא יהיו חומר הבעירה של עיקרון גדול מהם, וכאילו נשגב מהם.
שהחיים בו יהיו כמידת אדם.
שפתאום יקום עַם בבוקר, וירגיש שהוא אדם.
ושהאדם הזה ירגיש שהוא חי במקום לא מושחת, מקום ענייני, שִוויוני באמת, לא כוחני, לא חמדני. במדינה שמתנהלת פשוט מתוך דאגה לאדם שחי בה, לכל האדם שחי בה, מתוך חמלה, ומתוך סובלנות לכל הדיאלקטים הרבים של 'להיות ישראלי'. כי 'אלה ואלה דברי ישראל חיים'.
מדינה שתפעל לא מתוך דחפים רגעיים. לא בעוויתות אינסופיות של טריקים וקריצות ומניפולציות. וחקירות משטרה, וזיגזג ופליק פלאק לאחור. ובכלל- אני מייחל שהממשלה שלנו תהיה פחות ערמומית ויותר חכמה. מותר לחלום. מותר גם להתפעל מההישגים. ישראל ראויה שניאבק למענה. גם לחברינו הפלסטינים אני מאחל את הדברים האלה: חיים של עצמאות, וחופש ושלום, ובנִייה של אומה חדשה, מתוקנת.
והלוואי שבעוד שבעים שנה יעמדו כאן נכדינו ונינינו, ישראלים ופלסטינים, וכל אחד מהם ישיר את הגרסה שלו להמנון הלאומי שלו.
אבל יש שורה אחת שהם יוכלו לשיר ביחד, בעברית ובערבית: "להיות עַם חופשי בארצנו". ואולי אז, בימים ההם שיבואו, המשאלה הזאת תהיה סוף סוף מציאות החיים, של שני העמים.".

צילום: ערוץ 20

צילום: ערוץ 20

עצרת זיכרון לזכרן של 59 נשים שמתו מזנות בעשור האחרון

מזה שנתיים, אני עובדת על פיתוח סרט דוקומנטרי באנימציה – מי הרג את ג'סיקה?.  כתבתי על זה כאן , וכאן וכאן.

לאחר תמיכתה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בפיתוח הסרט, החליטו לאחרונה רינת קליין, עידית פנקס ודורית הסל מערוץ 8 לתמוך גם:-) וזה מאוד מעודד ומעלה את הסיכויים למצוא מימון מלא לסרט. אני אופטימית, אבל הדרך עוד ארוכה ובעיקר תלוייה כרגע במפיקים השותפים בצרפת, גרמניה ובלגיה.

בשבוע הבא, ב-10 באוגוסט 2017, יום חמישי, יצויינו שנתיים למותה של ג'סיקה.

נוסח ההזמנה לאירוע של המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות:

בשנים האחרונות מתו כ-59 נשים בזנות, כולן בגיל צעיר ובנסיבות קשות מנשוא אך מותה של ג׳סיקה היווה נקודת מפנה. בשנה שעברה התכנסנו מול הירקון 98 מאות אנשים. חברותיה של ג׳סיקה, חברות כנסת ופעילות/ים חברתיים שלא שכחו אותה והבטיחו כי מותה לא יהיה לחינם.  זעקתה של ג׳סיקה ושל כל אותם אנשים הדהדה והביאה לכך שביום רביעי, ה-19.7.17 עברה בקריאה טרומית, ברוב של 64 ח״כ, הצעת החוק לאיסור צריכת זנות ושיקום נשים בזנות. אישור ההצעה בקריאה טרומית מראה כי המחוקק מוכן ורוצה להסתכל לנשים בזנות בעיניים, לקחת אחריות ולפעול למיגור הזנות.

אבל הדרך עוד ארוכה.
השנה נתכנס לציין שנתיים למותה של ג׳סיקה ולהזכיר שוב כי הוא לא היה לחינם, וכי לא ננוח עד שהחוק לאיזור צריכת זנות ושיקום נשים בזנות יכנס לספר החוקים וייאכף בצורה אפקטיבית.
נצא יחד להיאבק כדי למגר את צריכת הזנות בישראל.
לא נשתוק ולא נסיט את מבטנו – כי הזנות הורגת.לאירוע שותפות חברותיה של ג׳סיקה, פעילות/ים וארגוני הקואליציה למאבק בזנות וסחר בנשים.נתאסף בשעה 19:00 ברחוב הירקון 98, שם היה מצוי בית הבושת בו התאבדה ג'סיקה, נדליק במקום נר לזכרה ונצעד יחד לאירוע המרכזי בגן מאיר. תחילת העצרת בשעה 20:00 (מרחק צעידה של כקילומטר).לפרטים נוספים ולתיאום השתתפות:
בר ארצי, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
052-3938660 bar.artzy@gmail.com
ניצן כהנא, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
052-688-8424 nitzan.ck@gmail.com
עו"ד אביטל רוזנברגר, המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
054-2082207 avitush@gmail.com
לדף האירוע בפייסבוק

לקראת יומולדת 87. אמא שלי. תמי כהן

ב – 8 באוגוסט 2017, תהיה אמא שלי, תמי כהן בת 87. אני גאה בה; היא עדיין נוהגת במכונית שלה, כותבת וקוראת אי-מיילים, עושה פלדנקרייז פעמיים בשבוע וממשיכה לרצות להשפיע על המציאות.

לאחרונה, השתתפה בקמפיין של מחסום ווטש במלאות 50 שנים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. הנה הסרטון:

בקומוניקט כתבו מחסום ווטש: במלאת 50 שנים לכיבוש אנחנו מפרסמות סדרת סרטונים, שהופקו בתמיכת הקרן החדשה לישראל שמביאה את סיפוריהן של פעילות במחסום watch – שמציין 16 שנים להקמתו.

והיום תמי כהן, לוחמת הפלמ"ח, ילידת חיפה בת 87, ממייסדי קיבוץ רעים שבנגב ופעילה לשיפור ושינוי החברה בישראל. חברת מחסום ווטש משנת 2002:  

" ב -48 התגייסתי לפלמ"ח למען בטחון ישראל ואילו לפני 15 שנה התגייסתי למחסום Watch למען עתיד ישראל."

"חיפשתי איפה אני יכולה לשנות דברים פה, על ידי ומצאתי בורות נוראית על מה שנעשה בגדה. הכיבוש גורם לאלימות שקיימת בחברה הישראלית היום."

"אם מאבדים את התקווה, אי אפשר לחיות"

הצטרפו אלינו במחסום Watch – https://machsomwatch.org/h

———————–

השבוע, חגגו הוריי 67 שנות נישואין. כתבתי עליהם כאן כשחגגו 60.  וכאן כתבתי על אמי כשמלאו לה 79.

והיום, אוסיף שאני מאחלת להוריי להמשיך להיות פעילים כל עוד כוחם בידם ולהיפרד מהעולם הזה בדיוק מתי ואיך שהם רוצים.

בהערכה ואהבה,

הבת האמצעית.

הזמנה לשבוע ריטריט מדיטציה // עין דור // 18 ביוני

ריטריט של שבוע בשתיקה, כאשר כל מה שנדרש מאיתנו זה להיות עם עצמינו בשקט, הוא אחד החוויות/מתנות הגדולות ביותר שאני מכירה.
ב – 18 ביוני, מתחיל ריטריט כזה אחד בקיבוץ עין דור במסגרת עמותת תובנה, למשך שבוע. הוא מסתיים ב – 24 ביוני 2017.
הריטריט יתקיים בהנחיית דונלד רות׳ברג.  רות'ברג הוא אחד המורים הבכירים והמובילים במרכז Spirit Rock בקליפורניה שהקים ג'ק קורנפילד וחבר במועצת המורים של המרכז. הוא גם חבר בועד המנהל של הקרן הבודהיסטית לשלום (Buddhist Peace Fellowship) ושימש גם כמנהל התוכנית לרוחניות מעורבת חברתית בבית הספר לתארים מתקדמים באוניברסיטת סייברוק (Saybrook) בסן פרנסיסקו.
בהנחייה תסייע, מי שנעשתה בשנה האחרונה מורתי המוערכת והאהובה –  קרן ארבל.  וכך, לאחר שנה מאז שניהלתי את הקורס הקצר של קרן ארבל ביחיעם, אני שמחה לעשות זאת שוב: התנדבתי לנהל את הריטריט לצד מיכל יון.
לשרת בצוות ריטריט מדיטציה זאת חוויה שונה מהשתתפות כאחת היוגים. השתיקה מופרת לא פעם וה – להיות עם עצמי – מקבל טוויסט.  אבל, לאחר שירות במטבח ושירות בניהול, מצאתי איכויות שונות ומייטיבות בריטריט שירות; האתגר קרוב יותר לחיי היום-יום, וממנו אני לומדת הרבה על עצמי = המציאות הפנימית, מול המציאות החיצונית.
אז כאמור, תפקידי ניהול הקורס כבר תפוסים, אבל ההתנדבות לשירות בצוות המטבח עדיין פתוחה ואני ממליצה על כך מאוד, כמו גם ההשתתפות בריטריט בשתיקה מלאה למרגלות הר התבור.
כאן, ניתן לראות מעט תמונות מעין דור ולטעום מחווית הריטריט:
הפקה ובימוי: שגיא בורנשטיין ויולי כהן.

 

לפרטים נוספים, הרשמה לריטריט ו/או התנדבות לצוות המטבח ניתן למצוא בלינק הבא: ריטריט מדיטציה בעין דור החל מה – 18 ביוני למשך שבוע.

 

החל משנת הלימודים הבאה: חדש – תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל

מספרים שעולם התקשורת החזותית והעיצוב הגרפי בישראל חיכה שנים רבות לתכנית ללימודי תואר שני בתקשורת חזותית. אני יודעת שאת הסילבוס כתבתי כבר לפני חמש – שש שנים וכל שנה נדרשתי לשלוח עדכונים. זה לקח זמן – לקבל את אישור המועצה להשכלה גבוהה.
מעתה, יכולים מעצבים צעירים וותיקים כאחד לחזור אל ספסל הלימודים, לשוב אל המרחב האקדמי וללמוד בתכנית שתהווה חממה פורצת דרך לטיפוח פרויקטים חדשניים ולעיסוק מעמיק בכוחו של עיצוב.

על התכנית והרשמה לימים הפתוחים.

תכנית התואר השני החדשה בתקשורת חזותית הינה תכנית ייחודית וראשונה מסוגה בארץ המיועדת לבוגרי תואר ראשון בתקשורת חזותית.

עולם התקשורת החזותית והעיצוב הגרפי בישראל חיכה שנים רבות לתכנית ללימודי תואר שני בתחום. מעתה, יכולים מעצבים צעירים וותיקים כאחד לחזור אל ספסל הלימודים, לשוב אל המרחב האקדמי וללמוד בתכנית שתהווה חממה פורצת דרך לטיפוח פרויקטים חדשניים ולעיסוק מעמיק בכוחו של עיצוב. בוגרי התכנית יהיו מעצבים/ות מובילים ומתווי/ת דרך בשדה התקשורת החזותית המקומי והבינלאומי. הלימודים יתקיימו בקמפוס בצלאל שבהר הצופים בירושלים, בימים שישי וראשון וההרשמה כבר נפתחה.

המרחב התקשורתי העכשווי מאופיין בהשתנות מתמדת ובאינטנסיביות הולכת וגדלה. תמורות אלו מחייבות למידה והפנמה מעמיקה של צורות חשיבה חדשות ושל תגובות יצירתיות למרחב תקשורתי רווי ודינמי. לשם כך נדרש המעצב, היוצר בתחומי התקשורת החזותית, לפתח כישורים ותובנות חדשים. אלו דורשים יכולת ניתוח תהליכים ארוכי טווח והבנה של ההקשרים החברתיים, התרבותיים, הטכנולוגיים, הכלכליים והפוליטיים. תכנית התואר השני בתקשורת חזותית מבקשת לענות על צרכים אלה. בתכנית יושם דגש על הקניית כלים לדיון ביקורתי וחשיבה אסטרטגית שיאפשרו לבוגרים/ות להיות מחוללי שינוי, הן במרחביה הפרגמטיים של הדיסציפילינה והן בהיבטים התרבותיים, התיאורטיים והאתיים.

סגל התכנית כולל מעצבים ותאורטיקנים מובילים מן הארץ ומרצים אורחים בעלי שם מחו"ל אשר יוזמנו באופן תדיר לסמינרי אורח בתכנית. בין חברי סגל ההוראה:

ד"ר אורי ברטל, אשר (שרי) ארנון (הרכז האקדמי של התכנית), ארז גביש, גיא שגיא, דניבייקון, ד"ר טל אלרואי פרנקל, דוד טרטקובר, ד"ר יובל קרניאל (רקטור בצלאל), יולי כהן, יעל בורשטיין, ד"ר יעל כדורי, מרב סלומון, ד"ר נעמי מאירי-דן, פרופ' עדי שטרן (נשיא בצלאל), פרופ׳ ענת קציר, רונאל מור, ד"ר רומי מיקולינסקי ופרופ' רותו מודן.  בראש התכנית עומד חתן פרס ישראל דוד טרטקובר.

תכנית הלימודים, שאושרה לאחרונה על ידי המועצה להשכלה גבוהה, כוללת שלוש חטיבות לימוד רעיוניות ומעשיות. הראשונה הינה חטיבה משולבת מעשית ועיונית המהווה את ליבת התכנית וכוללת את קורסי ה"הייפר סטודיו" ואת הפרוייקט המרכזי. קורסים אלה מונחים על ידי מרצים מתחומי הפרקטיקה והתיאוריה, המלמדים את הקורס במשותף.

החטיבה השנייה, המעשית, כוללת סדנאות נושא, קורסי בחירה מעשיים וסדנאות אורח בתחומי התקשורת החזותית. החטיבה השלישית, העיונית, כוללת קורסי תיאוריה, שיטות מחקר ומתודולוגיות בתחומי התקשורת החזותית, העיצוב והאמנות.

התכנית החדשה תאפשר לבוגרי בצלאל, ולכוחות איכותיים ממוסדות אחרים בארץ ובעולם, לחבור לחוויה של לימודים, העשרה ומחקר עומק בתחום העיצוב. מטרת התכנית היא להכשיר מנהיגים, מובילים שיש בידיהם הן את הכלים והידע הנדרש והן את הרצוןוהמוטיבציה לחדש, לשנות ולהשפיע על החברה, התרבות והכלכלה בארץ ובעולם.

אני אהיה בימים הפתוחים ואשמח לפגוש מתעניינות ומתעניינים ולספר על הסדנה המעשית שאני אנחה – דוקומנטציה אישית:
26.3   18:30 — 16:30  סלמה 60, תל אביב יפו.
5.5     13:00 — 11:00  הנסן, ירושלים.

יומן סרטן, בחלוף שנתיים

לפני שנתיים, במרץ 2015, עברתי ניתוח להסרת גידול ליד פי הטבעת.  בסוף אותו חודש, לפני שנתיים, כתבתי כאן שלמרות שבגידול התגלו תאים סרטניים (well differentiated squamous cell carcinoma), שאר הגוף שלי נמצא נקי מסרטן.  לאחר הניתוח השני שביקש להרחיב את שוליי החלק ה"נגוע"- מסביב לניתוח הראשון – מתאים סרטניים – בסוף אפריל 2015 –  כתבתי כאן שהביופסיה הראתה שהאיזור נקי.

היום, לאחר שנתיים של מעקב אונקולוגי – פעם ב -4 חודשים במרכז הרפואי איכילוב – אני מאוד שמחה לעדכן את כל מי שמתעניין/ת בשלומי  – שאני בריאה; נקייה מתאים סרטניים בגופי, והסטטיסטיקה בשנתיים הראשונות חשובה.

מעכשיו עובר המעקב לפעם בחצי שנה.

תודה לכל מי שאיכפת מקיומי 🙂

בתמונה, אני מאושרת בחברת בנותיי בחודש פברואר 2017, ושלושתינו מצולמות על ידי אהובי – אדם פרימן – כאן בפורים לפני שבע שנים.

מכתב פרידה מ – Abdo Jul

בעוד שבועיים מסתיימת המכינה הייחודית למגזר הערבי בבבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

בעוד שבועיים, אפרד מ + 30 סטודנטים, זאת השנה השלישית ואתפלל בלבי שרובם יתקבלו למחלקות שהם חולמים ללמוד בהן: אדריכלות, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, אמנות ואופנה וצורפות.

מכינה ינואר 2017 מגזר ערבי בצלאל

מכינה ינואר 2017 מגזר ערבי בצלאל

מכיוון שרובם ככולם לא דוברים עברית ועל מנת להתקבל וללמוד בבצלאל צריך לדעת עברית, במקביל למכינה, הם לומדים עברית באחד מבתי ספר בירושלים כמו רוטברג או מיל"ה.  ומכיוון שאני לא דוברת ערבית (לימדו צרפתית ביסודי ובתיכון) אני עובדת עם מתורגמן – עבד ג'ולני – שהיה סטודנט אצלי במכינה "היהודית" לפני חמש שנים. עבד למד במכינה "היהודית" כי אז עוד לא הייתה מכינה למגזר הערבי.  הוא ואני, עובדים ביחד זה המחזור השלישי.

 

Abdo Jul

Abdo Jul

עבד ג'ולני לומד אמנות ובקיץ 2017 יצא ללימודי סמסטר בגרמניה. הוא לא יחזור ללימודי המכינה בשנה הבאה.

אני נפרדת מעבד בעצב מחד ובשמחה רבה מנגד על כך שהוא פורש כנפיים ויוצא לעולם הגדול מחוץ לכפר, מחוץ לעיר (ירושלים המזרחית) ומחוץ למדינה שחנקה אותו בכל שנות קיומו.

כשהגעת למכינה "היהודית" ברחוב יפו בירושלים, לא ידעת מילה עברית. תיקשרנו באמצעות אנגלית וציורים. רצית אז ללמוד אנימציה. היית בטוח שזה מה שאתה רוצה ללמוד. במהלך המכינה נפתחת לתחומי אמנות נוספים והתחלת להתפתח כמו פרח שקיבל את מה שהוא צריך כדי לפרוח. לקח לך עוד שנה והתקבלת ללימודי האמנות בבצלאל והתחלת לעוף. עכשיו, שלוש שנים אחרי, אתה עף רחוק יותר; אתה תלמד שפה נוספת – גרמנית ותשתחרר מכול המעצורים שכוללים את בית ההורים, הכפר, העיר ירושלים (המזרחית) ואת מדינת היהודים הלא הוגנת (שלא לומר מתעללת) כלפיך וכלפי בני עמך הפלסטינים.

זה הוא מכתב פרידה עבד,

וברכת פרישת כנפיים והצלחה לך ולכל הסטודנטים במכינת 2016-2017 של המגזר.

Abdo Jul

Abdo Jul

באהבה, יולי

העבודה שלך שאני הכי אוהבת – עד כה:

Abdo Jul

Abdo Jul

**עדכון ב – 5 ביוני 2017 (50 שנים לאחר כיבוש הכפר בו נולד וגדל עבאד ממזרח לירושלים)

,Dear Abed Al Rahman

I have just sent you an email confirming your acceptance for exchange studies at our school for the autumn semester 2017/18
E-mail from Academy of Arts, Architecture and Design in Prague

 !  You Go Boy

Donald Trump is going to snap very soon, and here is how I know

Lacan said that what matters in psychoanalysis is not what the analysand says, but what falls out of his pocket while speaking. Trump appears to have absolutely no idea what he has in his pockets, …

מקור: Donald Trump is going to snap very soon, and here is how I know

%d בלוגרים אהבו את זה: