ארכיון קטגוריה: הסיפור

הפולדר הירוק # 2

פתחתי לרגע את הפולדר הירוק  וניבהלתי.

מי הייתי? מה עשיתי ולא עשיתי. מה הרגשתי.

 

זה קשוח.

אולי בכל זאת עדיף לעצור כאן.

לגנוז/לשרוף (כפי שכבר עשיתי בעבר) או סתם לחתוך ולהעביר למיחזור נייר?

 

עברו שלושים וחמש שנים.

השתניתי הרבה מאז.

עברתי כמה מטמורפוזות.

זה קשה.

אבל,

רוצה לקבל את מי שהייתי.

לחבק.

 

שלפתי נייר אחד.

הקלדתי את המילים.

ערכתי קלות.

ניקדתי באמצעות האינטרנט.

והנה הוא כאן:

 

15.4.1984

 

שָׁאַלְתִּי מָה הַנֶּעֱלָם

לְבַד, מוּל הָעוֹלָם

עוֹמֶדֶת נוֹכֵחַ הַקְּשָׁיִים

לְבַדִּי, בְּעַד (וְלֹא נֶגֶד) הַחַיִּים.

 

בָּדָד וּלְבַד הֵם שֵׁנִי דְּבָרִים שׁוֹנִים

בְּדִידוּת נוֹצֶרֶת בְּלֵית בְּרֵרָה

וְלְבַד נִמְצָאִים מִתּוֹךְ בְּחִירָה.

 

וַאֲנִי עִם עַצְמִי מִתּוֹךְ הַחְלָטָה,

שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עַל עַצְמִי עוֹד פְּשָׁרָה.

הפולדר הירוק

הפולדר הירוק נוצר בשנים 1982 – 1988 ונצברו בו דפי דפדפת צהובה מלאים בעיקר בכתב היד שלי וחלקם גם מכתבים שנכתבו אלי. זה קרה בניו יורק וזה הסתיים כאשר סתיו נולדה בקיץ 1988 בישראל. את ניו יורק עזבתי אחרי חמש שנים סוערות בינואר 1988. שמרתי אותו איתי מאז, מבית לבית שאיש לא יראה, שמא יגלה מה שאני בעצמי טמנתי עמוק בלבי וגופי זה – כבר מעל שלושים ואחת שנים.  עכשיו אני שוקלת לפתוח את הפולדר הירוק. עכשיו אני שוקלת לספר את הסיפור שלי על אותן חמש שנים בניו יורק, עת נסעתי לתואר שני בתקשורת עם בעל ראשון וחזרתי בהיריון עם בעל שני. בין לבין היו גברים רבים נוספים והיום, אני לא עם אף אחד מהם.

הבוקר, קמתי מוקדם מהרגיל, ערנית מתמיד שוקלת להתחיל לכתוב. והנה אני כותבת. כותבת על החמש שנים דרך הפולדר הירוק. הוא בטח יזכיר לי רגעים קשים במיוחד כי תמיד כתבתי בשיאי בדידות שידעתי אז עד אין קץ. הוא בטח יעורר בי הרבה כאבים אבל אולי אני מוכנה אליהם. הוא בטח יאפשר לי להסתכל במראה, לומר – זה מי שהייתי אז וזה בסדר. הוא בטח יאפשר לי לא לחשוש יותר שבנותיי תימצאנה את הפולדר הירוק ללא ידיעתי וללא שאני בעצמי סיפרתי להם את הסיפור שלי על החלק הקשה של החמש השנים בניו יורק שעד היום סופרו בעיקר כשנים נפלאות.

יצאתי ללימודי תואר שני בתקשורת אחרי שנת קבע בחיל האוויר בדרגת סרן.  בשנה ההיא בחיל האוויר למדתי, במסגרת תפקידי כקצינת קישור לעיתונות במדור יחסי הציבור של חיל האוויר, שסרטים משפיעים. גיליתי גם שצה"ל משתף פעולה עם הפוליטיקאים לפי גחמותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. אריק שרון רצה לכבוש את לבנון וצה"ל עמד לשירותו.  לא יכולתי לשאת את השקרים שהועברו אז לתקשורת על נסיבות וסיבות המלחמה שלימים קיבלה את השם מלחמת לבנון הראשונה (1982) וביקשתי לעזוב את המשרה. התעניינתי אז ללמוד איך לעשות סרטים וטלוויזיה.  רציתי גם אני, להשפיע. נרשמתי והתקבלתי לברוקלין אקדמי אוף פיין ארטס. הייתי אז בת עשרים ושש, נשואה לאבי ק., אליו נישאתי בגיל 23 כי אבא שלי לא הסכים להתארח בדירתנו השכורה המשותפת. "לא גרים ביחד לפני הנישואין", הוא טען.  "גם לא מקיימים יחסי מין לפני הנישואין", הוא טען תמיד, וכך הריתי בגיל 18 מחבר אחר, לאחר שביקשתי מאמא שלי לעזור לי לקבל גלולות נגד היריון ושני הוריי סרבו.

לאבי ק. לא הייתה תעודת בגרות כאשר היכרנו בחיל האוויר. לי כבר היה תואר ראשון. עודדתי אותו להשלים ואמרתי לו שאני רואה את הפוטנציאל שלו. הוא אמנם התחיל להשלים ולמד הנדסאי באוניברסיטת תל אביב באותה שנה שאני עבדתי ביחסי הציבור של חיל האוויר. משלא רציתי להמשיך לשתף פעולה עם שיתוף הפעולה של צה"ל והפוליטיקאים, הצעתי לו לנסוע ביחד לניו ושם יוכל להשלים לתואר ראשון בהנדסה ואני אמשיך לתואר שני.  כבר אז לא רציתי בו כבן זוג, היינו רחוקים אחד מהשנייה די מההתחלה. הוא היה מה שנקרא REBOUND.

אבל כל פעם שביקשתי ממנו להיפרד, הוא היה דורש ממני ללכת יחד להוריי ושם לספר להם שאני רוצה להתגרש ממנו. כך, היה מצליח למנוע ממני את מבוקשי; אבא שלי היה לוקח אותי הצידה: שואל אם יש לי מישהו אחר וטוען שרק כשיש מישהו אחר, רוצים להתגרש, ועומד על כך שלא אתגרש מאבי ק. אז לא התגרשתי מאבי ק. הצעתי לו לנסוע לניו יורק. שם, חשבתי לעצמי, אוכל להיפרד ממנו בלי ל"הגיע להוריי" לפני הפרידה.

ואמנם, חודשים ספורים אחרי שהגענו ושכרנו דירה בקווינס, ביקשתי להיפרד. הוא עזב את הדירה ששכרנו יחד ועבר לגור עם חבר. אני נחשבתי רעה ומסוכנת והוריו, שלא הסכימו לדבר איתי, המשיכו לבקר אצל הוריי כידידים.  אף פעם לא הבנתי את הוריי שיודעים שההורים של אבי ק. זועמים ומתנכרים לי כי ביקשתי להיפרד ממנו והם – הארבעה – ממשיכים להיפגש.

לאבי ק., לקחו עשר שנים להיקשר שוב עם אישה ולהקים משפחה. הואשמתי בגרימת טראומה לילד המסכן.  הילד שתמיד נהג לומר שהיה בהלם כי חשב ש"אני בכיס שלו"; בדירתנו המשותפת בשכונה צפונית של תל אביב, כאשר אני עובדת בשתי משרות והוא משלים לימודים ומשחק טניס, הוא היה מגיע הבייתה, מעלה את הרגליים על השולחן ומבקש ממני תוך שהוא קורא לי – "העבד"  – בהומור שכזה, שאביא לו בירה מהמקרר.  הוא דחה אותי די מההתחלה, אבל נשארתי שם.

חשבתי שניו יורק תציל אותי מכל זה.

לא עומדות מנגד

עמותת לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות היא עמותה חשובה. הן התחילו בקטן, באמצעות קבוצה בפייסבוק, שם הן תומכות ועוזרות לנשים בזנות בעזרת עשרות מתנדבות ומיזמים שונים, ותוך שנה הן הפכו לקבוצה ענקית שלא מפסיקה לעזור לנשים.

לאחרונה, יצרתי עבורן (בהתנדבות) סרטון במטרה להציג אותן לציבור כדי שיוכלו להמשיך לתפעל את העמותה באמצעות תרומות בהוראת קבע. הן עובדות עד היום – בהתנדבות.

מדובר בשתי נשים נדירות – נעמה גולדברג ועתר ארזי – שעושות עבודה חסרת תקדים עם נשים בזנות. הן באמת ראויות לכל פרס והוקרה.

הנה, הכירו את שתיהן:

קרדיטים:

צילום: טניה איזיקוביץ'.

אולפן: סאן וידאו

מאפרת: מיכל זאקי

פס קול: מעוז פלד

גרפיקה: שרון סילברפדן

עריכה: דפני ליף

תסריט, בימוי והפקה: יולי כהן

מיון/מחלקה בבית חולים VS אשפוז בית

בשנה וחצי האחרונות, עברו הוריי מספר אירועים רפואיים שגרמו להם להגיע למיון. הם ילידי 1930. הם בני 88 ++. המיון שאמא שלי – תמי כהן – הגיעה אליו היה בבית החולים תל השומר שיבא והיה חיוני כי ניתחו אותה פעמיים בעקבות שברים בירך (שמאל ואז ימין בהפרש של כמה חודשים). המיון שאבא שלי  – מיקי כהן – הגיע אליו, היה במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי איכילוב ולא תרם כלום להחלמה של אבי. אולי הוא כבר לא יכול להחלים. הוא רק מזדקן, תשוש וחולה בכל מיני מחלות.

איך מטפלים בהורים בני 88 ++ שלחמו לתת לי מדינה (שניהם ילידי הארץ ולי, אין דרכון נוסף) וחלמו שהיא תהיה נדיבה אליהם לכשיזדקנו?

תובעים את ביטוח לאומי, תובעים את הביטוח הסיעודי של קופת החולים, מגישים בקשה לאישור עבודה לעובד/ת זרה ועוד הרבה עבודה בה אני עסוקה בשנה וחצי האחרונות.

המערכת לא מאוד ידידותית. לפעמים היא ידידותית יותר ולפעמים פחות.

אבא - מיקי כהן ואמא - תמי כהן במיטה שלהם בני 88 ++

אבא – מיקי כהן ואמא – תמי כהן במיטה שלהם בני 88 ++

אבל, וזה אבל גדול, כאשר המשפחה יכולה לממן רפואה פרטית, העולם נראה אחרת: רופאים פרטיים נכנסים ויוצאים מבית הוריי ואישפוז בית הוא האופצייה העדיפה על כולם.

במיטה שלו, במקלחת שלו, עם המטפלת של שניהם, חי אבי לצד אמי את הפרק האחרון של חייו.

בא - מיקי כהן, אמא - תמי כהן והמטפלת המלאכית מהפיליפינים - ג'ואן. פבר' 2019

אבא – מיקי כהן, אמא – תמי כהן והמטפלת המלאכית מהפיליפינים – ג'ואן. פבר' 2019

זאת לא המדינה שלמענה הוא חירף את נפשו ואיבד את טוביי חבריו למענה.

זה הכסף, שעשו במהלך השנים צאצאיו (לא אני, למרבה הצער) שמאפשר לאבי ולאמי להזדקן בכבוד.

מדינת ישראל בת ה – 70 היא מדינה לא חברתית, לא חברותית ובטח שלא מדינת רווחה.

איזה מזל יש לנו שלחלק מאיתנו יש את היכולת הכלכלית שמאפשרת להוריי להזדקן בכבוד בביתם ולא בבתי החולים… איזה מזל.

סיום ראשון – דוקומטציה אישית – תקשורת חזותית תואר שני בצלאל

את הסילבוס הראשון כתבתי לפני יותר משמונה שנים. למל"ג, לקח הרבה שנים לאשר לבצלאל את תוכנית התואר השני בתקשורת חזותית. כתבתי על תחילת התוכנית ב – 2017 וב – 2018 ואני כותבת עכשיו – 2019  – בסיום הקורס הראשון שהַנְחיתִי ב – דוקומטציה אישית.

היום במהלך הבוקר תתקיימנה הפרזנטציות/ההגשות של סוף התהליך בבצלאל בהר הצופים; תשעה (9) סטודנטים וסטודנטיות לתואר שני, עבדו במשך 14 שבועות על נושא אחד אישי – בהתחלה באמצעות טקסט ובהמשך באמצעים ויזואליים: מסמכים, איורים, הקלטות, צילומים וציורים – והיום הם מציגים את פירות עמלם לאורחים שהם גם א/נשי מקצוע. יצירותיהן/ם יוצאות לעולם והן/ם יוצאות/ים מהאינקובטור. הקבוצה הייתה כחממה והתוצאות מעוררות השראה.

מה אוכל לחלוק כאן בבלוגהאישי הזה?  אשאל כל אחד ואחת מהן/ם אם הן/ם מעוניינות ומעוניינים שאעלה כאן את יצירותיהן/ם ובהתאם לכך אעשה.

כרגע מעלה את מה שיצא למרחב הציבורי במהלך הסדנה.

טל בוניאל. צפייה בחומרי גלם. מפגש חמישי. בצלאל, נובמבר 2018. צילום: נסטייה פייביש

 

זה הוא יום חג בשבילי. אני מלמדת כבר כעשר שנים במקומות שונים – דוקומנטרי אישי – אבל בתקשורת חזותית תואר שני בבצלאל, התרוממתי עם הסטודנטיות והסטודנטים לעולמות גבוהים שלא הכרתי ומאוד נהניתי (כמעט) מכל שנייה מההנחייה שלהן/ם.
מזמן לא חשתי סיפוק כה עמוק מהעבודה שלי; זאת הרגשה טובה במיוחד. חשה הכרת תודה ושמחה עמוקה מהנחיית הסדנה/הקורס המעשי הזה.

*** עדכון לאחר ההגשות: ענת נגב הסכימה לחשוף כאן את הוידאו ארט האישי שלה:

 

דוקומנטציה אישית – קורס חדש – בתקשורת חזותית, תואר שני בבצלאל

זה התחיל בשנת הלימודים שהסתיימה כבר. תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל.

זה ממשיך בשנה הבאה ואני אהיה שם בקורס בחירה לשנים א' וב' – דוקומנטציה אישית.

ההרשמה מסתיימת בקרוב והנה לינק למעוניינות ולמתעניינים.

כמה מילים על הקורס/סדנה מעשית שאני מציעה בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל:

מתוך הניסיון שלי ביצירת ארבעה סרטים דוקומנטרים אישיים בעשור הקודם – הטרילוגיה: המחבל שלי, ציון, אדמתי, האח שלי וסיכום הטרילוגיה – ישראל שלי – פיתחתי מתודה לפיתוח והפקת יצירה אישית בפלטפורמות ומדיות שונות. השלב הראשון היה החל מ – 2008 למשך כמה שנים בקורס רב מחלקתי בבצלאל שנקרא דוקומנטרי אישי והיה לצד האנתרופולוגית ד"ר יונה וייץ

השנה, ליויתי את הסטודנטים שלה בפרוסמינר: מי סטורי והיו תוצאות מאוד משמעותיות ומוצלחות.

בקורס דוקומנטציה אישית בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל, תינתן לסטודנטיות ולסטודנטים הזדמנות נדירה לעסוק בנושא אישי שמעסיק אותם ואולי גם קשור לפרוייקט המרכזי שלהם בתואר השני, וזאת בתהליך מפרה ופורה של חקירה, פיתוח ויצירה בכל מדיום ופלטפורמה.

מהניסיון שלי, מדובר בתהליך חיוני לכל יוצר/ת – גם אם הם/ן לא מתעניינים/ות לעסוק בסיפור האישי או הפרטי שלהם.

חשוב לזכור ש – האישי הוא הפוליטי.

"ישראל כואבת לנו כי היא הבית שאנחנו רוצים שתהיה" דויד גרוסמן

 

שתיתי בצימאון את מילותיו של דויד גרוסמן בטקס הזיכרון של – פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות ולוחמים לשלום – מאמש:

צילום: ערוץ 7

צילום: ערוץ 7

"חברים יקרים, ערב טוב –
יש הרבה רעש ומהומה סביב הטקס שלנו, אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל, זה טקס של זיכרון והתייחדות. הרעש, גם אם הוא נוכֵח, הוא מחוץ לנו כעת, כי בלב הערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הרִיק שיצר האובדן.
אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי, איש צעיר, חמוד וחכם ומצחיק. גם עכשיו, כמעט שתים-עשרה שנה אחרֵי, קשה לי לדבר עליו בפומבי.
מותו של אדם אהוב הוא בעצם גם מותה של תרבות פרטית שלמה, אישית וחד פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה, והיא כבר לא תהיה עוד, ולא תהיה עוד אחת כמוה.
מכאיב באופן שלא יתואר לעמוֹד מול ה'לא' המוחלט הזה. יש רגעים שהוא כמעט שואב לתוכו את כל היש ואת כל הכּן.
קשה ומתיש להילחם כל הזמן נגד כוח-הכובד של האובדן.
קשה להפריד את הזיכרון מן הכאב. מכאיב לזכור, מפחיד יותר לשכוח.
וכמה קל, במצב הזה, להתמסר לשנאה, לזעם, לרצון לנקום.
אבל גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שמי שנמצא פה הערב – בחר גם הוא את אותה הבחירה.
ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודֵד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר – ישראלים ופלסטינים – יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו.
פגשתי בשנים האלה לא מעט משפחות שכולות. אמרתי להן, מניסיוני, שגם כשנמצאים בתוך תוכו של הכאב כדאי לזכור שכל אחד מבני המשפחה רשאי להתאבל כרצונו, ולפי אופיו, ולפי מה שהנפש שלו אומרת לו.
איש לא יכול לצוות על אדם אחר איך להתאבל. זה נכון לגבי משפחה פרטית, וזה נכון גם לגבי 'משפחת השכול' הגדולה שבישראל.
יש רגש חזק שמחבר אותנו, ותחושה של גורל משותף, וכאב שרק אנחנו מכירים, שכמעט ואין לו מילים בחוץ, באור. ולכן, אם ההגדרה 'משפחת השכול' היא אמיתית וכֵּנה, אנא כַּבְּדו את הדרך שלנו. היא ראויה לכבוד. היא לא דרך קלה, ולא מובנת מאליה ולא נטולת סתירות פנימיות. אבל היא הדרך שלנו לתת משמעות למותם של יקירינו, ולחיים שלנו אחרי מותם. והיא דרכנו- לא רק להתאבל ביחד על אובדננו, אלא לעשות חשבון נפש על כך שלא עשינו די כדי למנוע אותו. והיא דרכנו לפעול ולעשות – לא להתייאש ולא לחדול – כדי שפעם, בעתיד, תדעך המלחמה, ואולי תיפסק לגמרי, ונתחיל לחיות, לחיות חיים מלאים, ולא רק לשרוד ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון.
אנחנו, ישראלים ופלסטינים שאיבדנו במלחמות את מי שהיה יקר לנו, אולי יותר מחיינו – אנחנו נידונים לגעת בַּמציאוּת דרך פצע פתוח. מי שפצוע ככה לא יכול עוד לשגות באשליות. מי שפצוע ככה יודע עד כמה החיים עשויים מוויתור גדול, מפשרה אינסופית.
נדמה לי שהשכול עושה אותנו, את אלה שבאו לכאן הערב, לאנשים מפוכחים יותר. מפוכחים, למשל, במה שנוגע לַמגבלות של הכוח, במה שנוגע לאשליה שתמיד מלוָוה את זה שהכוח בידו.
ואנחנו גם חשדנים יותר, יותר משהיינו לפני האסון, ומתמלאים סלידה בכל פעם שאנחנו מזהים מוּפע של גאווה ריקה, או ביטויים של יהירות לאומנית, או הצהרות זחוחות של מנהיגים. אנחנו לא רק חשדניים: אנחנו אַלרגיים ממש.
ישראל חוגגת השבוע שבעים שנה. הלוואי ונחגוג עוד ועוד שנים, ועוד ועוד דורות של ילדים ונכדים ונינים, שיחיו כאן, לצד מדינה פלסטינית עצמאית, בביטחון ובשלום וביצירה, ובעיקר, בשגרה של יומיום שליו, של שכנות טובה ובטוחה. שירגישו כאן בבית.
מהו בית?
בית הוא מקום שקירותיו – גבולותיו – ברורים ומוסכמים. שקיומו יציב ומוצק ונינוח. שדייריו מכירים את הקודים האינטימיים שלו. שיחסיו עם שכניו הוסדרו. שהוא מקרין תחושה של עתיד.
ואנחנו הישראלים, גם אחרי 70 שנה – ולא משנה כמה מילים נוטפות דבש פטריוטי ייאמרו בימים הקרובים – אנחנו עדיין לא שם. עדיין לא בבית. ישראל הוקמה כדי שהעם היהודי, שמעולם כמעט לא הרגיש-בַּבּית-בעולם, יזכה סוף סוף לבית. והנה, כעבור 70 שנה, ועם הישגים מעוררי השתאות בכל כך הרבה תחומים, ישראל החזקה היא אולי מבצר, אבל עדיין לא בית.
את הדרך לפתור את הסיבוך העצום ביחסי ישראל והפלסטינים אפשר לתמצת בנוסחה קצרה אחת: אם לפלסטינים לא יהיה בית, גם לישראלים לא יהיה בית.
וגם ההפך נכון: אם ישראל לא תהיה בית – גם פלסטין לא תהיה בית.
יש לי שתי נכדות, בנות שש ושלוש. בשבילן, ישראל היא דבר מובן מאליו. מובן להן מאליו שיש לנו מדינה, שיש כבישים ובתי ספר ובתי חולים ומחשב בגן, ושפה עברית חיה ועשירה.
אני שייך לדור שבו דבר מכל אלה לא היה מובן מאליו, ומהמקום הזה אני מדבר. מהמקום השביר שזוכר היטב את הפחד הקיומי, וגם את התקווה העזה שהנה, באמת, סוף סוף הגענו הביתה.
אבל כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר, במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד – היא נעשית הרבה פחות בית.
וכששר הביטחון ליברמן מנסה למנוע מפלסטינים שוחרי שלום להגיע למפגש כמו זה שלנו, ישראל היא פחות בית.
כשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים – ישראל היא פחות בית.
וכשממשלת ישראל מנסה לקמבֵּן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע, ואולי אל מותם- היא בעיניי פחות בית.
וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט – ישראל נעשית עוד קצת פחות בית. לכולם.
כשישראל מזניחה ומפלה את תושבי הפריפריה. כשהיא מפקירה ומחלישה עוד ועוד את תושבי דרום תל אביב. כשהיא מַקשה את לבה מול מצוקותיהם של חלשים ונטולי קול- ניצולי שואה, ונזקקים, ומשפחות חד הוריות, וקשישים, ופנימיות לילדים שהוצאו מבתיהם ובתי החולים שקוֹרסים – היא פחות בית. היא בית לא מְתַפקד.
וכשהיא מקפחת ומפלה את מליון וחצי הפלסטינים אזרחי ישראל; כשהיא מוותרת למעשה על הפוטנציאל האדיר שיש בהם לחיים המשותפים כאן – היא פחות בית- גם למיעוט וגם לרוב.
וכשישראל שוללת את יהדותם של מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים- היא שוב נעשית פחות בית.
ובכל פעם שאמנים ויוצרים נדרשים להוכיח – ביצירותיהם – נאמנות וצייתנות, לא רק לַמדינה אלא למפלגת השלטון- ישראל היא פחות בית.
ישראל כואבת לנו. כי היא הבית שאנחנו רוצים שתהיה. כי אנחנו מכירים בדבר הגדול והמופלא שקרה לנו בכך שיש לנו מדינה, וגאים בהישגים שלה בתחומים כל כך רבים, בתעשייה ובחקלאות, בתרבות ובאמנות ובהיי-טק וברפואה ובכלכלה. ואנחנו גם כואבים את ההסתלפות שלה.
והאנשים והארגונים שנמצאים כאן היום – ובראשם 'פורום המשפחות השכולות', ו'לוחמים לשלום', ועוד רבים כמותם – הם אולי אלה שתורמים הכי הרבה לכך שישראל תהיה בית, במלוא מובן המילה.
ואני רוצה לומר, שאת מחצית כספֵּי 'פרס ישראל' שאקבל מחרתיים אני מתכוון לתרום ולחלק בין 'פורום המשפחות השכולות' וארגון 'אליפלט', שמטפל בילדים של מבקשי-המקלט, אלה שגני הילדים שלהם מכונים 'מחסני ילדים'. בעיניי, אלה גופים שעושים מלאכת קודש, או בעצם- עושים את הדברים הפשוטים והאנושיים שהממשלה הייתה צריכה לעשות בעצמה.
בית.
שנחיה בו חיים שלווים ובטוחים. חיים צלולים. חיים שלא ישועבדו – על ידי פנאטים מכל מיני סוגים – למטרותיו של איזה חזון טוטאלי, משיחי ולאומני. בית, שדייריו לא יהיו חומר הבעירה של עיקרון גדול מהם, וכאילו נשגב מהם.
שהחיים בו יהיו כמידת אדם.
שפתאום יקום עַם בבוקר, וירגיש שהוא אדם.
ושהאדם הזה ירגיש שהוא חי במקום לא מושחת, מקום ענייני, שִוויוני באמת, לא כוחני, לא חמדני. במדינה שמתנהלת פשוט מתוך דאגה לאדם שחי בה, לכל האדם שחי בה, מתוך חמלה, ומתוך סובלנות לכל הדיאלקטים הרבים של 'להיות ישראלי'. כי 'אלה ואלה דברי ישראל חיים'.
מדינה שתפעל לא מתוך דחפים רגעיים. לא בעוויתות אינסופיות של טריקים וקריצות ומניפולציות. וחקירות משטרה, וזיגזג ופליק פלאק לאחור. ובכלל- אני מייחל שהממשלה שלנו תהיה פחות ערמומית ויותר חכמה. מותר לחלום. מותר גם להתפעל מההישגים. ישראל ראויה שניאבק למענה. גם לחברינו הפלסטינים אני מאחל את הדברים האלה: חיים של עצמאות, וחופש ושלום, ובנִייה של אומה חדשה, מתוקנת.
והלוואי שבעוד שבעים שנה יעמדו כאן נכדינו ונינינו, ישראלים ופלסטינים, וכל אחד מהם ישיר את הגרסה שלו להמנון הלאומי שלו.
אבל יש שורה אחת שהם יוכלו לשיר ביחד, בעברית ובערבית: "להיות עַם חופשי בארצנו". ואולי אז, בימים ההם שיבואו, המשאלה הזאת תהיה סוף סוף מציאות החיים, של שני העמים.".

צילום: ערוץ 20

צילום: ערוץ 20

לקראת יומולדת 87. אמא שלי. תמי כהן

ב – 8 באוגוסט 2017, תהיה אמא שלי, תמי כהן בת 87. אני גאה בה; היא עדיין נוהגת במכונית שלה, כותבת וקוראת אי-מיילים, עושה פלדנקרייז פעמיים בשבוע וממשיכה לרצות להשפיע על המציאות.

לאחרונה, השתתפה בקמפיין של מחסום ווטש במלאות 50 שנים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. הנה הסרטון:

בקומוניקט כתבו מחסום ווטש: במלאת 50 שנים לכיבוש אנחנו מפרסמות סדרת סרטונים, שהופקו בתמיכת הקרן החדשה לישראל שמביאה את סיפוריהן של פעילות במחסום watch – שמציין 16 שנים להקמתו.

והיום תמי כהן, לוחמת הפלמ"ח, ילידת חיפה בת 87, ממייסדי קיבוץ רעים שבנגב ופעילה לשיפור ושינוי החברה בישראל. חברת מחסום ווטש משנת 2002:  

" ב -48 התגייסתי לפלמ"ח למען בטחון ישראל ואילו לפני 15 שנה התגייסתי למחסום Watch למען עתיד ישראל."

"חיפשתי איפה אני יכולה לשנות דברים פה, על ידי ומצאתי בורות נוראית על מה שנעשה בגדה. הכיבוש גורם לאלימות שקיימת בחברה הישראלית היום."

"אם מאבדים את התקווה, אי אפשר לחיות"

הצטרפו אלינו במחסום Watch – https://machsomwatch.org/h

———————–

השבוע, חגגו הוריי 67 שנות נישואין. כתבתי עליהם כאן כשחגגו 60.  וכאן כתבתי על אמי כשמלאו לה 79.

והיום, אוסיף שאני מאחלת להוריי להמשיך להיות פעילים כל עוד כוחם בידם ולהיפרד מהעולם הזה בדיוק מתי ואיך שהם רוצים.

בהערכה ואהבה,

הבת האמצעית.

הזמנה לשבוע ריטריט מדיטציה // עין דור // 18 ביוני

ריטריט של שבוע בשתיקה, כאשר כל מה שנדרש מאיתנו זה להיות עם עצמינו בשקט, הוא אחד החוויות/מתנות הגדולות ביותר שאני מכירה.
ב – 18 ביוני, מתחיל ריטריט כזה אחד בקיבוץ עין דור במסגרת עמותת תובנה, למשך שבוע. הוא מסתיים ב – 24 ביוני 2017.
הריטריט יתקיים בהנחיית דונלד רות׳ברג.  רות'ברג הוא אחד המורים הבכירים והמובילים במרכז Spirit Rock בקליפורניה שהקים ג'ק קורנפילד וחבר במועצת המורים של המרכז. הוא גם חבר בועד המנהל של הקרן הבודהיסטית לשלום (Buddhist Peace Fellowship) ושימש גם כמנהל התוכנית לרוחניות מעורבת חברתית בבית הספר לתארים מתקדמים באוניברסיטת סייברוק (Saybrook) בסן פרנסיסקו.
בהנחייה תסייע, מי שנעשתה בשנה האחרונה מורתי המוערכת והאהובה –  קרן ארבל.  וכך, לאחר שנה מאז שניהלתי את הקורס הקצר של קרן ארבל ביחיעם, אני שמחה לעשות זאת שוב: התנדבתי לנהל את הריטריט לצד מיכל יון.
לשרת בצוות ריטריט מדיטציה זאת חוויה שונה מהשתתפות כאחת היוגים. השתיקה מופרת לא פעם וה – להיות עם עצמי – מקבל טוויסט.  אבל, לאחר שירות במטבח ושירות בניהול, מצאתי איכויות שונות ומייטיבות בריטריט שירות; האתגר קרוב יותר לחיי היום-יום, וממנו אני לומדת הרבה על עצמי = המציאות הפנימית, מול המציאות החיצונית.
אז כאמור, תפקידי ניהול הקורס כבר תפוסים, אבל ההתנדבות לשירות בצוות המטבח עדיין פתוחה ואני ממליצה על כך מאוד, כמו גם ההשתתפות בריטריט בשתיקה מלאה למרגלות הר התבור.
כאן, ניתן לראות מעט תמונות מעין דור ולטעום מחווית הריטריט:
הפקה ובימוי: שגיא בורנשטיין ויולי כהן.

 

לפרטים נוספים, הרשמה לריטריט ו/או התנדבות לצוות המטבח ניתן למצוא בלינק הבא: ריטריט מדיטציה בעין דור החל מה – 18 ביוני למשך שבוע.

 

החל משנת הלימודים הבאה: חדש – תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל

מספרים שעולם התקשורת החזותית והעיצוב הגרפי בישראל חיכה שנים רבות לתכנית ללימודי תואר שני בתקשורת חזותית. אני יודעת שאת הסילבוס כתבתי כבר לפני חמש – שש שנים וכל שנה נדרשתי לשלוח עדכונים. זה לקח זמן – לקבל את אישור המועצה להשכלה גבוהה.
מעתה, יכולים מעצבים צעירים וותיקים כאחד לחזור אל ספסל הלימודים, לשוב אל המרחב האקדמי וללמוד בתכנית שתהווה חממה פורצת דרך לטיפוח פרויקטים חדשניים ולעיסוק מעמיק בכוחו של עיצוב.

על התכנית והרשמה לימים הפתוחים.

תכנית התואר השני החדשה בתקשורת חזותית הינה תכנית ייחודית וראשונה מסוגה בארץ המיועדת לבוגרי תואר ראשון בתקשורת חזותית.

עולם התקשורת החזותית והעיצוב הגרפי בישראל חיכה שנים רבות לתכנית ללימודי תואר שני בתחום. מעתה, יכולים מעצבים צעירים וותיקים כאחד לחזור אל ספסל הלימודים, לשוב אל המרחב האקדמי וללמוד בתכנית שתהווה חממה פורצת דרך לטיפוח פרויקטים חדשניים ולעיסוק מעמיק בכוחו של עיצוב. בוגרי התכנית יהיו מעצבים/ות מובילים ומתווי/ת דרך בשדה התקשורת החזותית המקומי והבינלאומי. הלימודים יתקיימו בקמפוס בצלאל שבהר הצופים בירושלים, בימים שישי וראשון וההרשמה כבר נפתחה.

המרחב התקשורתי העכשווי מאופיין בהשתנות מתמדת ובאינטנסיביות הולכת וגדלה. תמורות אלו מחייבות למידה והפנמה מעמיקה של צורות חשיבה חדשות ושל תגובות יצירתיות למרחב תקשורתי רווי ודינמי. לשם כך נדרש המעצב, היוצר בתחומי התקשורת החזותית, לפתח כישורים ותובנות חדשים. אלו דורשים יכולת ניתוח תהליכים ארוכי טווח והבנה של ההקשרים החברתיים, התרבותיים, הטכנולוגיים, הכלכליים והפוליטיים. תכנית התואר השני בתקשורת חזותית מבקשת לענות על צרכים אלה. בתכנית יושם דגש על הקניית כלים לדיון ביקורתי וחשיבה אסטרטגית שיאפשרו לבוגרים/ות להיות מחוללי שינוי, הן במרחביה הפרגמטיים של הדיסציפילינה והן בהיבטים התרבותיים, התיאורטיים והאתיים.

סגל התכנית כולל מעצבים ותאורטיקנים מובילים מן הארץ ומרצים אורחים בעלי שם מחו"ל אשר יוזמנו באופן תדיר לסמינרי אורח בתכנית. בין חברי סגל ההוראה:

ד"ר אורי ברטל, אשר (שרי) ארנון (הרכז האקדמי של התכנית), ארז גביש, גיא שגיא, דניבייקון, ד"ר טל אלרואי פרנקל, דוד טרטקובר, ד"ר יובל קרניאל (רקטור בצלאל), יולי כהן, יעל בורשטיין, ד"ר יעל כדורי, מרב סלומון, ד"ר נעמי מאירי-דן, פרופ' עדי שטרן (נשיא בצלאל), פרופ׳ ענת קציר, רונאל מור, ד"ר רומי מיקולינסקי ופרופ' רותו מודן.  בראש התכנית עומד חתן פרס ישראל דוד טרטקובר.

תכנית הלימודים, שאושרה לאחרונה על ידי המועצה להשכלה גבוהה, כוללת שלוש חטיבות לימוד רעיוניות ומעשיות. הראשונה הינה חטיבה משולבת מעשית ועיונית המהווה את ליבת התכנית וכוללת את קורסי ה"הייפר סטודיו" ואת הפרוייקט המרכזי. קורסים אלה מונחים על ידי מרצים מתחומי הפרקטיקה והתיאוריה, המלמדים את הקורס במשותף.

החטיבה השנייה, המעשית, כוללת סדנאות נושא, קורסי בחירה מעשיים וסדנאות אורח בתחומי התקשורת החזותית. החטיבה השלישית, העיונית, כוללת קורסי תיאוריה, שיטות מחקר ומתודולוגיות בתחומי התקשורת החזותית, העיצוב והאמנות.

התכנית החדשה תאפשר לבוגרי בצלאל, ולכוחות איכותיים ממוסדות אחרים בארץ ובעולם, לחבור לחוויה של לימודים, העשרה ומחקר עומק בתחום העיצוב. מטרת התכנית היא להכשיר מנהיגים, מובילים שיש בידיהם הן את הכלים והידע הנדרש והן את הרצוןוהמוטיבציה לחדש, לשנות ולהשפיע על החברה, התרבות והכלכלה בארץ ובעולם.

אני אהיה בימים הפתוחים ואשמח לפגוש מתעניינות ומתעניינים ולספר על הסדנה המעשית שאני אנחה – דוקומנטציה אישית:
26.3   18:30 — 16:30  סלמה 60, תל אביב יפו.
5.5     13:00 — 11:00  הנסן, ירושלים.
%d בלוגרים אהבו את זה: