יומן קורונה 8#

ההקלות בסגר ובבידוד משנות את המציאות כפי שהתרגלנו אליה במהירות.  עדיין נדרש לשמור על ריחוק חברתי אבל אנחנו כבר לא בבידוד. בשבוע הבא אלך לשיעור ראשון פילאטיס מחוץ לסלון דירתי.

השבוע  מת, לאחר מחלת סרטן של כמה שנים, מורה בודהיזם משמעותי באנגליה.  השם שלו הוא רוב ברביאה.  למדתי לאורך השנים אצל כמה מתלמידיו ותלמידותיו ואני מצטערת שלא יצא לי לפגוש אותו אישית. אחת מתלמידותיו כתבה הספד שגרם לי הזדהות עמוקה אז, אצטט כאן מספר מילים כי האיש ראוי לכל הספד ומצאתי את עצמי מזדהה עם מילותיו.
ד"ר נאוה לויט בן נון:

"רוב ברביאה נפטר היום 7 למאי. יום עצוב לעולם.  בעולם הזה אין מספיק אנשים שמוכנים לעצור את מרוץ העכברים לזמן משמעותי, כדי להתבונן פנימה לתוך התודעה שלהם, לחקור את טיבה ולהתעורר לתובנות עמוקות לגבי טבע המציאות.  יש עוד פחות אנשים שעושים זאת באופן שיטתי ולא מתפשר, כמו חוקרים במעבדה. ויש עוד פחות אנשים שמצליחים לתת לאחרים מפה עם סימני דרך והוראות ברורות. רוב ברביאה היה מהאחרונים והנדירים האלו ולכתו היא אבדה גדולה.  כבר עשרים שנה אני פוסעת בשבילים שסללו אנשים אמיצים ונחושים כמו רוב. בזכותם נפתח לי חלון הולך וגדל לאופן שבו המיינד/תודעה עובד, לארעיות ואי הודאות והתלות ההדדית שהיא המרקם של החיים, ולטבע האשלייתי של ה"אני" שבגללו אני מסתבכת בקונפליקטים ומלחמות מיותרות ורוקמת סיפורים ופרשנויות למציאות. אבל המפה שרוב השאיר, ההוראות וסימני הדרך, הם משהו מיוחד. הם קידמו באופן עמוק את דרכי. הם צריכים להיות הלפיד של כל אדם שרוצה להבין את עצמו באמת ולשחרר עצמו מהכבלים, סיפורים, הטיות, והרגלים של התודעה שבתכלס גורמות בעיקר הרבה סבל. וגם של כל חוקר מוח, וכל פסיכולוג שמנסים להבין מה זו הנפש.  רוב ברביאה השפיע באופן מהותי ועמוק על חיי, כנראה יותר מכל אדם אחר. חבל לי שלא הצלחתי לעצור בעצמי את מרוץ העכברים ולא זכיתי לפגוש אותו וללמוד ממנו באופן ישיר ואישי. אבל סימני הדרך והוראות החקר התודעתי הברורות שהותיר בספרו SEEING THAT FREES כל כך בהירים שאני מרגישה שאני מבינה אותו היטב ואין לי יותר מידי שאלות כרגע. רק הבנה שצריך להתקדם בנחישות ואומץ. וכל צעד מאפשר התמודדות קצת טובה יותר עם כל מה שקורה בחיים, מגביר את החדות של ההתבוננות ומשחרר הרבה אנרגיה טובה לעשיה ונתינה.  ובינתיים עצב עמוק ומחשבה שחבל שהוא לא הסתובב פה יותר זמן כדי לפרוץ ולסמן לנו, ההמון, עוד שבילים בחקר התודעה והמציאות." סוף ציטוט ההספד.

היה לי רגע כזה אתמול, שראיתי את הציפיות של עצמי מא/נשים אחרים שאם רק היו עומדים בציפיות האלה הם היו גורמים לי עונג ומקלים עלי.  ראיתי את הסיפורים שאני מספרת לעצמי ש"אילו רק…", אז היה לי יותר טוב וקל, ראיתי איך נגרם הסבל בתוך העולם שלי ללא קשר למציאות בחוץ. זה היה בתחילת ההליכה בים לאורך החוף מיפו לבת ים.

אבל אז, בחוף העליה, הייתי עדה לשני שוטרים ושוטרת (המפקד שלהם נישאר מאחור; הוא לא ירד לחול) שמסלקים אנ/שים שבאו להנות מהשמש, מהחול, מהים ומהחברותא ולא יכולתי שלא לחשוב שלא הכול בראש לי ובעולם הפנימי שלי; אני אשכרה עדה לתהליך דיקטטורי של המדינה שבה אני חיה ואני חסרת אונים מול מה שרואות עיניי.  ואיפה המשטרה שגברים מתעללים בנשים ורוצחים אותן? אולי הם בים….

אז גם על חוסר האונים, יש מענה לתרגול הבודהיסטי, אבל.

אבל, חוסר האונים הזה נוכח הידרדרות חלום הדמוקרטיה של מדינת ישראל, נמשך כבר הרבה שנים ולי, אין  לאן לברוח; אין לי דרכון אחר.  אז הצטרפתי לקבוצת פעילים ברוח הבודהה: דהרמה מעורבות חברתית ואנחנו נפגשים אחת לשבוע בזום לשעתיים וחצי וזה נעים לי וטוב לי ומקדם אותי אבל. אבל, יש בקרבנו איש אחד נורא ואיום ששולט במיליוני א/נשים וגורם לריקבון מתמשך לכולנו בין הים לירדן.

מודה שמייחלת לשינוי עמוק שלא נראה באופק.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יובל שפר  ביום 10 במאי 2020 בשעה 15:28

    המצב מתסכל מאוד וזה נחמד שיש לך תחום שאת מרגישה שמשפיע עלייך לטובה. הרבה זמן רוצה לנסות להשאב לזה בעצמי… חייבים להתעורר ולעשות משהו

    Liked by 1 person

  • empiarti  ביום 10 במאי 2020 בשעה 16:48

    משתתפת בצערך על לכתו של מורה ומדריך רוחני, וטוב שהוא השאיר מורשת וגם תלמידים שממשיכים את דרכו. יש הרבה דברים במציאות שאנחנו נאלצים להתמודד מולם בלי יכולת לשנות אותם, אלא רק בכל רגע לבחור כיצד להגיב אליהם באופן שהכי פחות פוגע בנו ומאפשר לנו לחיות את חיינו. אנחנו יכולים להיטיב עם עצמנו ועם אחרים סביבנו, לנסות להשפיע בקלפי ובהפגנות ובכתיבת מאמרים ופוסטים (בינתיים יש חופש ביטוי במדינה….) – אבל מעבר לזה אנחנו נתקלים בקיר אטום. וזה רק הולך ומחמיר. לא יודעת מה יהיה.

    Liked by 1 person

    • Yulie Cohen  ביום 10 במאי 2020 בשעה 18:02

      אף אחד לא יודע. אני מקווה שגם המשחית הראשי לא באמת יודע. אולי לא יצליח לו להמשיך ככה. השאלה מי ינהיג במקומו ואיך יתחיל התיקון הכה נחוץ

      Liked by 1 person

  • אסף פדרמן  ביום 10 במאי 2020 בשעה 19:15

    הספר עומד לצאת בעברית בהוצאת פרדס. "ראייה שמשחררת" יקראו לו כניראה, בתרגום קרן שפי ועריכת יהל אביגור שהוא אחד התלמידים הבכירים של רוב.

    Liked by 1 person

  • arikbenedek  ביום 10 במאי 2020 בשעה 20:17

    מוות של אדם הוא שלב בתפיסה המאמינה בגלגולים ובשיפור תמיד דרך גלגול אחרי גלגול. אין על מה להצטער אלא לשמוח עם המורה שלך, שנפטר סוף סוף מהגוף הזה, בגלגול הזה ויוצא למסע חדש בגוף חדש לגמרי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: