יומן קורונה 7#

השבוע השביעי לקורונה בישראל ויש הקלות. הבידוד עדיין נמשך והריחוק החברתי עדיין נדרש אבל יש הקלות.  השבוע הלכתי לכספומט בפעם הראשונה מאז חודשיים. כמעט כמו מבצע צבאי עם מסיכה, כפפות, אלכוג'ל ומעטפה לשים בה את המזומנים כדי לא להכניס אותם ישר לארנק הכסף שלי.

אז במסגרת ההקלות, לאחר תיאום מראש ובדיקה שהתוכנית שלי מתאימה לכל הקשורים בדבר, התחבקתי לראשונה אחרי חודשיים עם סתיו – בתי האהובה – וזה היה משהו משהו…. טעים ונעים.

שאלת האם העולם ישתנה – ולו במעט – לאחר הקורונה העסיקה אותי השבוע כנראה בגלל תחילת ההקלות. קראתי כמה מאמרים בנושא, אני עוקבת אחרי הביטויים החזותיים שיוצרים הסטודנטים לתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל בהקשר של "אחרי הקורונה" והנה אחד מהם כאן:

איור: שביט יעקב

המחשבה שלי לעת הזאת היא שלא יהיה שינוי מהותי בעולם. הוא יחזור להיות לא מתחשב בסביבה ובבני אדם כפי שהיה לפני משבר הקורונה, והשינוי היחידי שיכול להתרחש ושבמקרה אני מאמינה בו כבר זמן רב הוא השינוי בעצמי ובכל אחת מאיתנו. וזה לא שינוי חסר טעם וזה לא שינוי חסר ערך.

אז מה השינוי שאני רוצה שיקרה בי? אני רוצה שהלב שלי יהיה יותר פתוח להכול ולכולם. שלא יתכווץ כל כך בקלות או כל כך מהר או בכלל; לא למחשבה של "אם הוא מתנהג אלי לא נחמד – זה נגדי".  זאת רק עוד מחשבה והיא לא בהכרח החכמה ביותר כי זה לא נגדי זה הוא נגד עצמו – אני רק האובייקט של העולם הפנימי שלו אז למה שאתכווץ? אני הרי לא בסכנה. רק לשים גבול.

קשה לי לכתוב במיוחד היום. יש כמה דברים שקורים מסביבי שאני לא יכולה לספר עליהם בפומבי והם עוסקים בחיים ובמוות והכול מתגמד לנוכח היותם נוכחים השבוע בחיי.

אז על מה כן אכתוב? על מזג האוויר הנעים כל כך? על זה שהחלטנו לנסוע לביקור חברים בכליל ביום רביעי למרות שאולי לא עומד בכללי ההקלות? או אולי אכתוב על זה שאני ממשיכה לכתוב – וזה נשמע טוב לפי הביקורות בסדנת הכתיבה בזום מחנות הספרים המיגדלור – ושאני מאוד נהנית מהקריאה בספר מפתח לאבא שסיפרתי עליו כאן בשבוע שעבר, ושיש לי זמן לקרוא וזה אושר גדול. אז אני כותבת,  אֲבָל מה עם האֵבֶל. מה עם החיים והמוות? מחפשת את המקום להכיל שמחה גדולה עם צער עמוק באותו הזמן כפי שקורה אצלי השבוע.

שני הקטבים האלה הם חלק מהחיים שלי השבוע ואני נזכרת שהם חלק מהחיים שלנו תמיד – אפילו שאנחנו שוכחים שהמוות הוא חלק מהחיים כי הכל זמני (אניצ'ה בפאלית כמו שאמר הבודהה) אני מתעקשת לזכור את זה וגם לראות ולהנות בכל רגע ממה שיש כאן ועכשיו.

לראות וליהנות – שוב, מזכירה לעצמי – את חצי הכוס המלאה.