יומן קורונה 6#

השבוע עבר מהר. הגדילו לנו את טווח היציאה מהבית מ – 100 מטר שאצלי זה פח האשפה, ל – 500 מטר שאצלי זה חוף הים של יפו = חוף העלייה.  אז מותר לי כבר לספר שאני עושה בהיתר הזה שימוש ואף חורגת מעט ופוסעת לאורך החוף לכיוון בת ים כחלק מפעילות גופנית מבורכת.  יוצאת מהבית עם מסכה לפי החוק ורק על חוף הים, מסירה את המסיכה, נושמת מלוא הריאות את אוויר הים המעורר וריחו המעודד, מפנה תשומת לב לצליל הנעים של הגלים ובעיניים אני מביטה לעיתים ימינה ובדרכי חזרה שמאלה, לרוחבו האינסופי של הים וגם של השמיים.

המצב במדינה על הפנים. השבוע נחתם הסכם קואליציוני שהוא חרפה לדורות אם אכן ימומש. חבל לי לבזבז עליו מילים ביומן אישי. תמיד יהיה אפשר לגשת לארכיון ולראות למה התכוונתי. הידרדרות נוספת בעקרונות הדמוקרטים השבירים גם קודם בישראל. מאוד מקומם.

נשאר לנו את עצמנו ואת הא/נשים סביבנו ובסולידריות תמיד ניתן למצוא נחמה. אני מאמינה שרק מפלגה יהודית-ערבית תביא את השינוי למקום הכאוב הזה שנקרא מדינת ישראל. העשירים והחזקים והפוליטיקאים לא יביאו מזור לכלל האוכלוסייה; הם לא רוצים להקטין את הפריבילגיות שלהם; השינוי יגיע רק מלמטה.  פעם עוד חשבתי שהשינוי יגיע מבחוץ – מאירופה או ארה"ב – היום אני מבינה שכל אחת ואחת מהמדינות עסוקה בעיקר בעצמה ומשבר הקורונה רק הקצין את זה.

בימי ראשון בערב, אני משתתפת בקבוצת דהרמה מעורבות חברתית ירושלמית – שבימים לפני הקורונה לא יכולתי להגיע אליה – למרות שתמיד רציתי – ועכשיו בזום אני שמחה לתרגל איתם מדיטצייה ושיחה בהנחיית – אביב טטרסקי.

את אביב הכרתי בחבורת רשימות אליה הצטרפתי ב – 2008 עם בלוגאישי משלי.  זאת הייתה עד לפני כמה חודשים פלטפורמה חינמית שהוקמה על ידי שלושה אידיאולוגים  אורי ברוכין, אילן גליני וד"ר ירדן לוינסקי; ברשימות ניתן היה למצוא מגוון תוכן איכותי ברמה שהייתה עד הקמתו נחלת אתרים מסחריים בלבד. רשימות אירח בלוגים של אנשי אקדמיה, תקשורת, וכותבים עצמאיים נוספים ברשימה סגורה על פי תנאי קבלה ומאוד שמחתי כשקיבלו אותי.  לאחרונה נסגר אתר רשימות אבל הבלוג ממשיך  – בוורדפרס (חינמי) – חי ובועט ואני שמחה להעלות אליו רשימות שאני כותבת, כמו גם זאת.

אז על מה אספר השבוע? אספר שאני מתקדמת – לא ללא קשיים, אבל מתקדמת – עם הכתיבה וזה נותן לי הרבה. אני קוראת סיפורים קצרים ואת הספר: מפתח לאבא של ג'ואן ויקרשם על ההתאבדות אביה.  קיבלתי את הספר כהמלצת קריאה כי אני כותבת על ההתאבדות של ג'סיקה. הגעתי כבר לעמוד 118 ואני מאוד נהנית.  כתוב נהדר.

וגם, אני ממשיכה לעשות פילאטיס בזום פעמיים-שלוש בשבוע על מזרון יוגה בסלון הדירה. וגם, יום השואה עבר ולפנינו יום הזיכרון וזה תמיד מוזר לשמוע את הצפירה ביפו במיוחד בימי חודש הרמדאן שהתחיל בשבוע שעבר.

בהכרת תודה על כל מה שישי לי, אני מרגישה צורך להוסיף, למען האמת, שהדבר שממשיך להטריד אותי באופן אישי בימי קורונה אלה, הוא מתי אוכל לראות שוב את סהר – בתי השנייה – שגרה וחיה בלונדון עם בן זוגה דניאל. אנחנו סגורים כאן ואי אפשר לנסוע אליה ברכבת או במכונית וגם היא לא יכולה להיכנס לארץ, אלא אם תגיע בטיסה ותיכנס לבידוד של שבועיים במלונית…אי הוודאות על מתי נוכל שוב להיפגש פיזית מגדילה את הגעגוע. איזה מזל שהייתי אצלם עשרה ימים נעימים לפני שהכול התחיל בפברואר 2020.  אז באמת בהכרת תודה, אני מבינה שהתרגלתי לכול המגבלות ואני אפילו אולי גם נהנית מהם כי יש לי יותר פנאי לעשות את מה שרציתי לעשות בעת הזאת (סמסטר ב' עם מעט ימי הוראה) לכתוב ולקרוא ושוב לכתוב, אז רק המרחק ללונדון מעציב אותי…

וגם ההסכם הקואליציוני הבזוי.

האם תהיינה בחירות בחודש יולי?

האם עד אז תקום כאן מפלגה שתייצג את הרוב הדומם?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  ביום 26 באפריל 2020 בשעה 13:12

    כייף לך שאת יכולה להגיע לים, במיוחד לחוף ההוא, שכשהולכים דרומה ממנו מגיעים לטבע אמיתי. המצב הפוליטי על הפנים, לגמרי, והשינוי לגמרי יוכל להגיע, אם יגיע מתישהו, רק מלמטה. גם אנחנו היכרנו דרך אתר "רשימות" המיוחד והאיכותי, חבל שיש כבר אנשים שלא מכירים ולא יכירו אותו. הספר נראה מסקרן מאוד. מבין אותך ממש לגבי בתך השניה, כגרוש פעמיים, עם בן בעיר אחת ובת בעיר אחרת, אבל שניהם לפחות בארץ, ועדיין זה לא אומר שאפשרי לי כל הזמן לראותם כרגע. כחול לבן היו מפלגה שפנתה למיינסטרים שאינו ביבי וליכוד, אבל הם שרפו את עצמם. לנו, אנשי השמאל, יש כנראה תקווה באמת רק בפיתרון שציינת, לכשיהיה כזה, כי העבודה ומרצ במצב רע, העבודה "תודות" להתנהלותה, לצערי אנחנו כיום מיעוט בעם, מיעוט קטן וגם די נרדף. נו שויין, שיהיה טוב איכשהו.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  ביום 26 באפריל 2020 בשעה 13:14

      תודה שרון על האמפטיה 🙂
      לפעמים אני חושבת שאנחנו לא בהכרח מיעוט אלא שאין לנו ייצוג מתאים. לכן מאמינה שמפלגה יהודית-ערבית תביא איתה בשורה שרבות ורבים מחכות/ים לה.

      אהבתי

  • יובל שפר  ביום 4 במאי 2020 בשעה 19:50

    מסכימה איתך, המצב הפוליטי מאוד מתסכל… נהנתי לקרוא! בהצלחה בכתיבה!

    אהבתי

טרקבאקים

  • מאת יומן קורונה 7# | בְּלוֹגאִישִׁי ביום 3 במאי 2020 בשעה 12:18

    […] הספרים המיגדלור – ושאני מאוד נהנית מהקריאה בספר מפתח לאבא שסיפרתי עליו כאן בשבוע שעבר, ושיש לי זמן לקרוא וזה אושר […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: