יומן קורונה 2#

הבוקר קראתי את הסיפור הקצר "עקרות" מתוך קובץ הסיפורים "כתובת אש" של יעל נאמן.

כתובת אש מאת: יעל נאמן

כתובת אש מאת: יעל נאמן

זאת הפעם הראשונה מאז שהקורונה פרצה לחיי שקראתי טקסט שאיננו חדשות, הודעות כלליות והודעות אישיות, סטטיסטיקות, מניפסטים, הרהורים, הגיגים, ממים מצחיקים יותר-או-פחות בווטסאפ, והנחיות של המדינה. זה בוקר טוב. בוקר שבת ה – 28 במרץ 2020. בוקר של פרוזה.

מחר בתי – השנייה מתוך השתיים האהובות – בת שלושים. היא גרה רחוק. בלונדון. היא גם בבידוד אבל עם בן זוגה והם נהנים בינתיים, היא מספרת. מחר נחגוג לה יומולדת בשתי שיחות זום שיזמתי עם חברות טובות של כל-החיים בצהריים, ובערב עם משפחה שמפוזרת מעבר לאוקיאנוס.

זאת תקופה מוזרה. אסור לנו להתרחק ביציאה מהבית מעבר ל – 100 מטר. מאה מטר משער הבניין שבו אני גרה ביפו הוא פח האשפה. היום, אני מתכננת לצאת לזרוק את האשפה ואז לערוך סיבובים רבים במעגלים במגרש החנייה הסמוך כדי לחלץ עצמות.  תרגולי הפילאטיס באמצעות הזום לא מספקים את כל הצורך שלי בתנועה. אני חוששת מאגירת רעלים בגוף ויודעת שהליכה מפרקת לי אותם.

השבוע הצלחתי לפרוץ גם את בלוק הכתיבה והמשכתי לכתוב את ג'סיקה במסגרת סדנת הכתיבה שלקחתי (לפני הקורונה) בחנות הספרים המיגדלור בהנחיית אורנה קזין. אתמול נפגשנו בזום והיה מקדם.  זה מאוד משמח אותי יחסית לשבוע הקודם שלא יכולתי לכתוב בו מילה אחת שאיננה הודעה לבנותיי, בן זוגי, הוריי, אחותי, או חברותיי.  האמת גם לסטודנטים אני כותבת, אבל זה לא אותו הדבר. זה שלהם, זאת עבודה וזה עליהם לא שלי.

השבוע,  גם הצלחתי – בכוחות משפחתיים ובעזרת המטפלת המקסימה של הוריי בני ה – 90 ללמד אותם להשתמש בזום כך שהם ישתתפו מחר ביומולדת של נכדתם החמישית מתוך עשרה.

הרצון לחיות שלא בתחושה של חירום, ולא באופן של הישרדות, הולך ומקבל מקום ונוכחות, ואני נזכרת בכל היומנים שיצא לי לקרוא על מלחמת העולם השנייה והניסיון של הכותבות והכותבים לחיות בשגרה חרף המלחמה.  זה מעניין.  מעניינת ההשוואה בין לקרוא על אותם שנים בפרספקטיבה של זמן שיודעת את גודל הטרגדיה ומה קרה לאחר שנכתבו בהווה של אז, לבין היום – שהנה אני כותבת בהווה, כותבת שאני רוצה לחזור לחיי שיגרה למרות שאסור לי לצאת מהבית ולמרות שלהשיג נייר טואלט נהייתה הפקת על ולא בטוח שיהיה מספיק אוכל לכולנו עוד מעט, ולא שהיה מקודם אוכל לכולנו – אבל זה היה רחוק מהעין ועכשיו זה מתקרב.

אז אולי האופן הנכון לי הוא למנן במהלך כל יום קצת זמן להישרדות ומאמציה, קצת זמן לפרוזה והיופי שלה, קצת זמן ליצירה על עוצמותיה וקצת זמן לפעילות גופנית חיונית.

כן, אולי מצאתי משהו. אולי זה שוב, הכול עניין של איזונים אישיים. לא רק הישרדות. לא רק קריאת ווטסאפים ולא רק בריחה לעולמות דימיוניים.

אולי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: