יומן קורונה 1#

במוצאי שבת האחרון, שלחתי מייל לתשעת הסטודנטים שלמדו בקורס שלי דוקומנטציה אישית בסמסטר הקודם. הם לומדים לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. הצעתי להן/ם להיפגש ב – ZOOM. בתוכנית היה כתיבה, הקראה והקשבה לטקסטים אישיים שנכתוב על הקורונה.

הבוקר נפגשנו והיה מיטיב, כנראה לכולנו. קבענו לשבוע הבא להיפגש שוב.

הנה הטקסט שלי:

הקורונה ואני

הסוודר שלבשתי בפעם האחרונה שנפגשתי עם אנשים זרים מחוץ לבית מונח עדיין על הכיסא בחדר שלי מחכה שאלבש אותו שוב. נדמה לי שעברו שנים אבל כשאני מסתכלת ביומן, זה היה לפני עשרה ימים.
לפני חודש, ב – 24 בפברואר חזרתי דרך שדה התעופה בוינה מחופשת סמסטר של עשרה ימים מרוממי נפש בלונדון ורק בדיעבד, אפשר היה להבין שחזרתי רגע לפני הבלגן. כמה ימים אחרי זה, כל מי שהגיע מאירופה, נדרש להיכנס לבידוד של שבועיים. ואז היו בחירות ואז התחילו ההגבלות והמגבלות וההיסטריה. לא חשתי היסטריה בתוכי אבל היא הייתה בחוץ, בכל מקום.

כולנו הוכנסנו לבידוד. אין יוצא ואין בא. רק שליחים עם ויטמינים, ניר טואלט ומוצרים הכרחיים.

כל יום התחיל להיראות כמו חודש או שנה, האתמול היה נראה נורא מזמן והמחר – לא עיניין אותי. עברתי לחיות ב"כאן ועכשיו" וזאת הייתה הנחמה היחידה. כי למעשה זה הדבר היחיד שיש לנו: ההווה.

אבל, מחד, השהייה בבית הייתה אמורה לאפשר לי להתרווח, לנוח, לקרוא, לכתוב, ליצור וכל מה שרק בא לי לעשות מזמן ולא היה לי לזה זמן, אבל אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלסדר את הקניות שהשליח הביא, לתכנן מה להכין לאכול, לבשל, לשים כביסה במכונה, לתלות כביסה, להוריד כביסה, לקפל כביסה, ללמוד על ZOOM  בהדרכה של בצלאל, להעביר שיעור של שלוש שעות באמצעות ה – ZOOM לסטודנטים של בצלאל, לאכול, ושוב לבשל, לחשב מסלולי הליכה כדי להזיז את הגוף, להתעדכן בחדשות על הקורונה ועל הדמוקרטיה ולחוש שהעולם השתגע.

בסופהשבוע האחרון, התחייבתי על מיני-ריטריט באמצעות ה – ZOOM  ובמשך שמונה שעות מפוזרות ביומיים, נזכרתי בעיקרי הדברים שהייתי רוצה לעסוק בהם: חמלה. אהבה. יצירה. חוסר פחד ונתינה.

ואז, נזכרתי בכן/ם וכתבתי לכן/ם. וכך נזכרתי שיכול להיות נחמד להיפגש כך שוב כולנו בתוך הזמן המוזר הזה ולחלוק בינינו מה עובר עלינו ומה לא – בדרך ש(רק) אנחנו יודעות ויודעים.

הייתי רשומה ואני עדיין רשומה לסדנת כתיבה בחנות הספרים המיגדלור בתל אביב. הספקנו להיפגש פעמיים לפני המצור והיה לי מאוד כייף. כתבתי אז לא מעט, אבל מזה 10 ימים אני כבר לא יכולה לכתוב כלום. זה נראה לי תפל. זה נראה לי אידיוטי. זה משום מה –  פשוט לא בא בחשבון.

אולי אחרי המפגש הזה, אצליח שוב לחזור ולכתוב? כל כך רציתי לפתח את הסיפור על ג'סיקה שעליו אני עובדת כבר ארבע וחצי שנים… אולי.

תודה שבאתן/ם. שמחה מאוד מאוד לרגע הזה. אולי נמשיך גם בשבוע הבא?

  • הצילום כאן הוא ממפגש אתמול עם קבוצה גדולה יותר.

פרוסמינר – מי סטורי – בצלאל עם ד"ר יונה וייץ ויולי כהן 21.2.20

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: