הפולדר הירוק # 4 ניו יורק 1983, עופר א'

את עופר הכרתי בעבודה, במשלחת משרד הביטחון. כל פעם שפסע לחדר העבודה שלו, היה חייב לעבור מול השולחן שלי. ישבתי בקצה המסדרון כאשר מאחוריי חלונות לשדרה השלישית ומשמאלי ארון מתכת לתיוקים. היה לי שולחן כתיבה עם מקום לתיוק מסמכים בקלסרים, טלפון ויומן הפגישות של הבוס, ומימיני היה שולחן נמוך יותר למכונת הכתיבה של IBM. מעליה היה לי לוח שעם עליו הצמדתי צילומים וטקסטים להשראה. אחד מהם היה ציטוט של אנדרי ג'יד: “You can never cross the ocean until you have the courage to lose sight of the shore”. מכונת הכתיבה הייתה משוכללת במיוחד כי היו לה שני כדורים; אחד להדפסה והשני למחיקת טעות בהדפסה באמצעות הליכה אחורה עם הכדור שעליו חומר המחיקה. אהבתי להדפיס את המכתבים של אריה טל – מנהל המשלחת של חיל האוויר.  כשסיימתי מכתב, הייתי מכניסה אליו לחדר הגדול, שהיה מימיני ומחתימה אותו על מנת לשגר אותו לנמען.  כשעופר היה עובר, הוא היה בוחן אותי יותר מהרגיל.  כנראה שמצאתי חן בעיניו.  הייתי אז עוד נשואה לאבי וניסיתי להימנע מיצירת קשר שעלול להיראות כעיניין בבחור אחר.  המאמץ הזה, לא החזיק הרבה זמן.  אחד הדברים שהבטחתי לעצמי עת יצאנו מהארץ ביחד – אבי ואני – היה שאם (שוב, חשוב להודות) ימצא חן בעיניי בחור אחר, אבין שזה הסוף. והפעם הוא לא ייקח אותי להוריי שיעצרו אותי מלהיפרד ממנו או יותר מדוייק להיתגרש ממנו.  לאחר זמן מה, נעניתי לחיזורים של עופר והודעתי לאבי שזה נגמר ואני רוצה להיפרד. כמו בעבר, אבי לא שיתף איתי פעולה, אבל הפעם, לא ויתרתי והוא נאלץ לעזוב את הדירה ששכרנו ביחד בקווינס.

עופר עבד כקניין במשלחת. הוא היה זקוף וגבוה. אבי היה נמוך ממני ובכל התמונות שלנו יחד, רואים אותי מתכופפת כדי להיראות פחות גבוהה. עופר היה לא רק גבוה אלא גם תכול עיניים ומלא ביטחון עצמי. לא שיערתי אז שהביטחון העצמי הזה הוא לא באמת הטעם שלי. היה בו משהו יהיר שנסך בי אז ביטחון – בזמן קשה של פרידה מ"בעל".  הוא היה גרוש עם ניסיון בגירושין והוא רצה אותי מאוד.  אשתו לשעבר, עזבה אותו והייתה לו טראומה מזה שחשבתי שרק אני יכולה לרפא אותה – באהבתי אליו. לא אהבתי את הרייח מהפה שלו, אבל הסכמתי להתפשר על זה וחשבתי שאולי בבוא היום אוכל לשלוח אותו לטיפול בדלקת החניכיים שכנראה הייתה לו.  הוא היה מנשק אותי בתשוקה חסרת תקדים. לא הכרתי כזאת תשוקה עד אז.  כאילו רצה לבלוע אותי לתוכו.

הזוגיות עם עופר, שגר במנהטן עם שותף חמוד שאהב את הזוגיות שלנו, הרגישה מבטיחה. חשבתי שמצאתי את מה שחיפשתי.  "הוריו היו בפלמ"ח", דיווחתי להוריי שהגיעו לביקור לבדוק מה קורה איתי.  ישבנו בסלון הדירה שאבי ואני שכרנו בקווינס, בכורסאות האמריקאיות הנינוחות עם הכיסויים הפרחוניים וחלונות מוגפים. היה קר בחוץ. חשבתי שהוריי יאשרו את הבחור כי, "הוא גם היה בצופים", הוספתי, אבל הם לא ממש התעניינו לפגוש אותו.  עופר למד לתאר שני במנהל עסקים ומכיוון שגם אני למדתי אז תואר שני אחרי שעות העבודה, היינו בעיקר נפגשים בסופישבוע ורק אצלו במנהטן. בצפון מזרח העיר.  מסיבת סופשבוע של ישראלים הייתה עיניין שבשגרה ובכללי היה לי כייף.  הרגשתי שיצאתי לחופשי. היה איתו מאוד שונה ממה שהתרגלתי אליו עד אז.  אחרי כחודש – חודשיים תיכננו טיול משותף לפלורידה עם טיסה ומכונית שכורה לכמה ימים, אבל לעופר הייתה מחוייבות מוקדמת של טיול לחוף המערבי עם כמה ישראלים וישראליות שקבעו איתו לפני שפגש בי, והוא נסע.  הקשר איתו בימי הנסיעה שלו לחוף המערבי, הלך ונחלש ככל שנקפו הימים;  בהתחלה היה בקשר יומיומי – מטלפונים ציבוריים – – ואחר כך, פחות ופחות.  התעוררה בי הרגשה מוזרה אבל כמובן שכיבדתי את הצרכים שלו וחיכיתי בכיליון עיניים לשובו.  הוא חזר שזוף ומאושר והראה צילומים יפים מהדרך.  המשכנו להתראות בעבודה כל יום ולאכול צהריים ביחד מפעם לפעם, אבל חשתי שיש שינוי מסויים בתשוקה שלו כלפיי. לא חושבת ששאלתי על זה משהו, אולי הדחקתי. לאחר זמן לא רב יצאנו לטיול המתוכנן שלנו בפלורידה.  חשבתי שאני מאושרת אז. צילמתי אותו באהבה כשהוא נוהג ולא ידעתי מה מחכה לי בארוחת הערב הראשונה. אני לא זוכרת כלום מהמסעדה ואיך היא נראתה, רק יודעת שישבנו אחת מול השני ואז זה התחיל ולא זוכרת איך: אולי אני איתגרתי אותו בשאלה או אולי הוא יזם את השיחה. "הוא מאוהב. הוא מאוהב, ולא בי". הוא התאהב במיכל שהייתה אחת מהישראליות שאיתן טייל בחוף המערבי.

האדמה נשמטה מתחת לרגליי. קמתי בסערה ויצאתי מהמסעדה בה ישבנו ביחד והסתכלתי לשמיים, ראיתי את הירח במלואו ובכיתי בכי מירורים.  חשתי שעולמי קרס.  כאילו אין לי עולם וחיים בלעדיו.  לא הייתי רגילה שבחורים עוזבים אותי. עד עופר, זאת תמיד הייתה אני שיזמה את הפרידה.  ועכשיו, לא רק שהוא לא רוצה להיות איתי, אני גם תקועה איתו בפלורידה.  חזרתי למסעדה ואמרתי לו שאני חוזרת מחר בבוקר לניו יורק, ואת אותו הלילה ישנו במיטות נפרדות במלון שהזמנו ביחד.

הגיס שלי, בעלה של אחותי, שגרו אז בקווינס, בא לאסוף אותי משדה התעופה לה-גווארדיה וניסה לעשות צחוק מכל הסיטואציה, אולי לשעשע ולשכנע אותי לקחת את הכול ביותר קלות, אבל אני הייתי במצב רוח מאוד קשה.  לא ידעתי איך אמשיך מכאן. לבד בניו יורק וצריכה להמשיך לראות את הפרצוף של עופר כל בוקר מולי במסדרון.

נהייתי מופנמת יותר, פחות העילתי את העיניים מעל שולחן העבודה והמשכתי בחיי כאילו כל זה לא קרה. כששאלתי אותו, יום אחד, למה לא נפרד ממני כאשר חזר מהטיול בחוף המערבי הוא ענה לי בלי למצמץ: לא היה ברור שמיכל תהיה מוכנה לבוא לגור איתי בניו יורק….  התובנה שבן האדם הזה – עופר – ניהל רומן מאחורי הגב שלי במשך זמן לא מבוטל ונסע איתי לטיול בפלורידה רק כי לא הייתה לו עדיין וודאות ממיכל, ולא לקח את הסיכון שבלהיפרד ממני מייד לאחר שהתאהב בה, היכתה בי חזק. האמון בבני אדם קיבל מכה קשה.

לימים, אפגוש את מיכל ועופר בנסיבות חברתיות ואלמד שהקימו משפחה ביחד ונשארו הרבה שנים ביחד אולי עד רגע כתיבת שורות אלה, אני לא יודעת.  בכל מקרה, עופר הוא לא זיכרון מתוק בחיי.

האם אחד מהם יהיה זיכרון מתוק?

 

הפולדר הירוק # 1 – 3

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: