הפולדר הירוק # 3

עשיתי לי בית בעיר הגדולה ניו יורק. "המשלחת" הייתה לי כבית במשך שנתיים.  מחוברת עדיין למערכת הביטחון הישראלית, סידרתי לעצמי עבודה במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו יורק.  עמ"י [עובדת מקומית ישראלית], במחלקה של חיל האוויר, עם ויזת סטודנט. הייתי מזכירה. לא קניינית.  רק היום אני מבינה למה חשבתי אז שאני אמורה להיות מזכירה ולא חלילה קניינית (רוב הקניינים היו גברים וכל המזכירות היו נשים), אבל השנתיים האלה מימנו את המחייה ואת לימודיי התואר השני בתקשורת.

הייתי אז בת עשרים ושש. ומכיוון שבאתי מחיל האוויר, רואיינתי וקיבלתי את המשרה של מנהלת לשכת ראש המשלחת של חיל האוויר. אריה טל היה איש מקסים. הוא, לא הטריד אותי אפילו לא פעם אחת.  אחרים כן והרבה החל מסריקת הגוף מידי יום, נעיצת מבטים באיזור השדיים ועד דוברו של שר הביטחון שהציע למרות שסירבתי והציע שוב וביקש וכמעט דרש שנישן ביחד במיטה שלו, כשהושאלתי לתת שירותי מזכירות בבית מלון בעיר.  העבודה בעברית וקצת באנגלית, לעומת לימודים רק באנגלית, החברים הישראלים לצד סטודנטים מכל העולם, היו כניסה רכה לעולם חדש, גדול וקסום. ניו יורק.

בשנים ההם, 1983 – 1984, הושאלתי לעיתים ממשרתי הקבועה, לניהול משרד זמני בבתי מלון בניו יורק עבור ראשי מערכת הביטחון כאשר הגיעו לעיר.  שני שרי ביטחון, יצחק רבין ומשה ארנס, והרמטכ"ל דאז, משה וחצי.  היו אנשים טובים והיו אנשים רעים.  על הטובים אנחנו יודעים, הם ידעו להתפטר כאשר נחשף שהאישה שלהם ניהלה חשבון מט"ח בחו"ל (לפני שהדבר היה חוקי בישראל). על הרעים אנחנו יודעים פחות.  רמי דותן היה יהיר ושוביניסט בכל רמ"ח אבריו.  הרבה לפני שנתפס, הואשם והורשע במעילה בכספי ציבור וקבלת דבר במרמה ושוחד, אפשר היה להרגיש שהוא חושב, אולי ממש בטוח, שכולם מסביבו לא מבינים כלום והוא יודע הכול.  סליחה אם זה נשמע כמו שמחה לאיד, אבל הוא היה מניאק.  ואולי נדרשת כאן מידה של חמלה,  כי יש לו ילדים ואני צריכה לחוס עליהם. אבל איך תשרוד חברה אם לא תוקיעה בעצמה מעצמה, במיוחד את אלה, שנתנה בהם אמון, והם ניצלו אותו.

העבודה השגרתית הייתה בשדרה השלישית במנהטן בין רחוב 53 ל – 54 ונהגתי לנסוע כל בוקר ברכבת התחתית מקווינס לעיר בקור העז של החורף בניו יורק ובלחות הכבדה של הקיץ בניו יורק. ללימודים בברוקלין קולג' אוף ארטס הייתי נוסעת עם שאולי שהיה איש ביטחון ולמד איתי. הייתה לו מכונית וזה היה נדיר בין הישראלים שלמדו ועבדו במוסדות הישראלים בעיר.  הנסיעה ממנהטן לברוקלין במשך סמסטר הייתה ארוכה ומייגעת וגם במכונית, לא התפתחו שיחות ממש מעניינות, אז החלטתי לעבור ללמוד בעיר בשביל הנוחות. האקדמיה בברוקלין גם לא הרשימה אותי בתוכנית הלימודים שלה.

כשהגיע שר הביטחון – ארנסט או רבין או הרמטכ"ל (משה וחצי), הייתי מקימה לשכה אירעית בסוויטה של בית המלון בו התגוררו ושימשתי כמזכירתן הניו יורקית. כשמשה ארנסט, אז שר הביטחון, ביקש שאשיג לו את ראש הממשלה בטלפון – שהיה אז יצחק שמיר – התקשרתי באמצעות הטלפון כפי שהיה מקובל, דרך המטכ"ל, והשגתי על הקו את יצחק שמיר שצווח בטלפון: "ארנסט? בסדר, אבל למה בטלפון האדום?". היה לו קול גבוה במיוחד.  את יצחק רבין, שהכיר אותי משכונת ילדותי, היה יותר כייף לארח בניו יורק. שאלתי אותו מה ירצה לארוחת בוקר והוא ענה בקולו העמוק והאיטי: Scrambled eggs. הוא באמת היה אישיות יוצאת דופן.  הרמטכ"ל דאז, משה וחצי מיהר עם אשתו לחפש חליפה שתגיע לו עד קצה הידיים הארוכות שלו לפני שהתחיל את סדרת הפגישות שלו בעיר ואחר כך בוושינגטון.

עוד לא פתחתי את הפולדר הירוק אבל יש לי המון מה לספר על חמש השנים בניו יורק. מפחדת שכשאפתח את הפולדר הוא ישבש את הזיכרונות שיש לי כמו שהן כרגע.

אולי אכתוב הכול מהזיכרון ורק אז אפתח?

אכתוב על,

כמה התרחקתי ממי שאני, ממי שהייתי כדי לעמוד בציפיות ממני. להיות אישה טובה.

כמה בודדה הייתי כדי לנסות למצוא את האני האמיתי שלי.

כמה העמדתי פנים כדי למצוא חן ולפגוש כבר את האבא שיסכים לעשות איתי ילדים.

כמה קשה היה לי למצוא מי אני.

כמה חששתי שלבד, אין לי קיום.

כמה קשה היה לבד, אחרי שהאמנתי שפגשתי את האחד שנראה לי מתאים להיות האבא, והוריי לא דיברו איתי שנה כי הוא לא היה ראוי בעיניהם.

כמה חשוב להיות נאמנות לעצמינו ולזרוק לעזאזל את כל הציפיות מאיתנו.

לחפש מה מתאים לנו וללכת על זה.

כמה שנים בזבזתי על למצוא חן, לעמוד בציפיות.

כמה בדידות חוויתי רק בגלל שלא היה לי את עצמי.

כמה היה לי פעם קשה לחיות.

כמה סבלתי.

 

הפולדר הירוק # 1

הפולדר הירוק # 1A

הפולדר הירוק # 2

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • rronitt  ביום 12 ביוני 2019 בשעה 9:47

    את כותבת נפלא,
    מעורר הזדהות מצד אחד, על מה שהיה בעבר
    והשראה מצד שני, על הכיוון לעתיד

    אהבתי

  • nina ramon  ביום 12 ביוני 2019 בשעה 10:12

    יולי יקרה, אני תמיד אומרת שהכי חשוב זה מה יש לנו כעת. בהווה. ואם ההווה טוב, ניתן להכיל את העבר, קשה ככל שהיה. ואי מאוד שמחה שההווה שלך הוא טוב, מלא אהבה, חום ויצירה שופעת.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  ביום 12 ביוני 2019 בשעה 10:19

      מסכימות שההווה הרבה יותר חזק מהעבר והוא זה שבאמת מאפשר לי להסתכל עכשיו על העבר ולקבל את מי ומה שהיה שם ולא סתם לזרוק את כל מה שכתבתי באותן שנים למחזור נייר… וכמובן ליצור במקביל במידת האפשר. המון תודה על התמיכה המתמשכת.

      אהבתי

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: