על הוראה, הנחייה ואפרטהייד

בשבוע הבא, אפגוש, זאת השנה השנייה, עשרות סטודנטים במכינה המיועדת למגזר הערבי בדקנאט הסטודנטים של בצלאל. אני מכינה אותם לוועדות קבלה; לדעת להציג את עצמם באופן בהיר, ממוקד ובעיקר איך שהם רוצים להציג את עצמם לעולם.

המפגש עם עשרות נערים ונערות  ממשפחות ערביות מרחבי ישראל, מזרח ירושלים והשכונות מסביב לה הוא מפגש עם האפרטהייד דה פקטו של מדינת ישראל מזה עשרות שנים; במקביל אני מלמדת במכינה הכללית של בצלאל ולא יכולה שלא לראות את הפערים: אותם גילאים; אותן פנים תמימות; אותו מבט אופטימי של שנות העשרים המוקדמות אבל לא אותו הדבר.

״אני שונאת את העובדה שאני עומדת כאן על הבמה ואתם יושבים מולי״, אמרה בחיוך גלוריה סטיינם לקהל שהגיע למרכז האמנות היוקרתי BAM שבברוקלין לערב השקה חגיגי של ספרה האוטוביגראפי חיי בדרכים. ״זה יוצר היררכיה מזויפת, ואני לא אוהבת היררכיה כי היא מובילה לפטריארכיה, וסיפרו לי שהפטריארכיה עומדת בפני פשיטת רגל. אז אולי פשוט נעמיד פנים שאנחנו יושבים במעגל ונהפוך את זה לשיחה במקום להרצאה״. גלוריה סטיינם.

מאז נדרשתי לעמוד מול קהל בסיום הקרנות של סרטיי, ובהמשך גם ללמד, העסיקה אותי השאלה: מה היא הרצאה, מי היא מורה ומה זאת הוראה.

מחד, הזדהיתי עם מילותיו של סטפן צוויג:  "אני עצמי חייב תודה ללחץ זה על תאווה שבלטה כבר בגיל צעיר להיות חופשי, תאווה סוערת במידה שאין הנוער בימינו מכיר אותה, ועל שנאה לכל סמכות, לכל מה ש"בא מלמעלה", שליוותה אותי כל ימי חיי.  שנים על שנים הייתה התנגדותי לכל קביעה מוחלטת או דוגמטית בבחינת טבע שני, וכבר שכחתי את מקורה.  יום אחד במסע הרצאות הקצו לי את האולם הגדול באחת האוניברסיטאות, ופתאום גיליתי שעלי לדבר מעל הקתדרה, ואילו השומעים ישבו למטה על ספסלים, כמונו בהיותנו תלמידים, יתבקשו לשבת יפה, לא לדבר ולא לחלוק עלי. מיד אפפה אותי אי-נוחות רבה. נזכרתי בסבל שגרם לי דיבור סמכותי, מנוכר, דוקטריני זה, מלמעלה למטה, כל ימי לימודי, ונתקפתי חרדה שמא ישפיעו דברי מעל הקתדרה בנוסח בלתי אישי כפי שהשפיעו עלינו דברי המורים. משום כך אכן הייתה זו ההרצאה הגרועה בחיי.העולם של אתמול עמ' 39.

בשנה שעברה, במכינה למגזר הערבי בבצלאל נפגשתי עם שתי קבוצות של 30 סטודנטים כל אחת.  פגשתי שם כ – 60 נערים ונערות בני 18 – 22 שנולדו למשפחות מוסלמיות ונוצריות במדינת ישראל או בירושלים המזרחית והשכונות הסובבות אותה. לחלקם אין דרכון ישראלי כי לא נולדו במדינת ישראל אלא בירושלים ושכונותיה ויש להם דרכון ירדני.  אהבתי אותם אחד אחד ואחת, אחת. רובם ככולם, אופטימים לגבי מה יש לחיים האלה להציע להם.  אולי תמימים, אולי חזקים. העיקר, רוצים מאוד להיות כמו כולם; אדריכלים ואדריכליות, מעצבות ומעצבים, צלמים וצלמות, אמנים.

 עיצוב עטיפה: דורית שרפשטיין 

עיצוב עטיפה: דורית שרפשטיין

תוך כדי התקדמות שבועות הלימוד, חיפשתי מה אני יכולה לתת להם שיעזור להם הכי הרבה בכיוון שהם מחפשים בחיים. שם, קיבלתי השראה מ- ג'.מ. קוטזי:  "לפני שהלימוד האמיתי יכול לקרות, צריכה להיות בלב התלמיד איזו כמיהה לאמת. איזו אש. התלמיד האמיתי להוט לדעת. במורה הוא רואה, או חש, את האיש שהתקרב לאמת יותר ממנו. כל כך הוא משתוקק לאמת המגולמת במורה עד שהוא מוכן לחוות את עצמו כדי להגיע אליה. המורה, מצידו, מבחין באש שבתלמיד ומעודד אותו ונענה לה בבערה באור עז יותר. כך מגיעים שניהם לספרה גבוהה יותר. כביכול." ימות החמה.

זה עבד. רבים מהם, שבאמת עבדו והשתדלו ללמוד, התקבלו למחלקות השונות בבצלאל ואני צופה בהם לומדים בתשוקה אדריכלות, אמנות, תקשורת חזותית, אופנה וצילום. זה מעורר בי המון שמחה וכשהם כותבים לי שעזרתי להם, אני מאושרת.

האדם בטבעו מבקש להעניק לאחרים מתורתו, ככל שתורתו רבה יותר כך שאיפתו ללמד גדולה יותר, זוהי גם התפילה שלנו בכל יום "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד". בצלאל כהן.

ומאז שמצאתי לי מורה, התעמקה הבנתי באשר למקומי כמורה/מרצה/מנחה. ואני נוטה להעדיף את המילה – מנחה – כמתארת את מה שאני מרגישה שאני עושה במפגש עם תלמידים.

תודה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: