עדות / על היסוד האתי שהנחה אותי בבחירות שעשיתי / תקריב

דן גבע הזמין אותי לכתוב לכתב העת לקולנוע דוקומנטרי – תקריב – עדות אישית המתייחסת לאחת משתי שאלות:

מהי הדילמה האתית המשמעותית ביותר שחוויתי בשנות יצירתי?
או:
מהו המעשה, שלמרות שאני יודעת שיכול היה לעשות את סרטי טוב יותר, לא אעשה מתוך עקרון אחר?
f7f8c4727a011019fe43a7eaa92bf9a5_XL
 —
עכשיו, משפורסם הגיליון העשירי העוסק במצב האתי של הדוקומנטרי, הנה עדותי (כפי שפורסמה גם שם):
 —

מאז ילדותי נהג אבי לומר לי בגערה: "בשביל מה שאלת, אם בסוף את עושה מה שאת רוצה?" ואכן, מגיל צעיר יחסית הייתי עושה מה שרציתי ולא בהכרח מה שהוא חשב שהיה נכון לי. אז עוד לא ידעתי את היתרונות של התכונה הזאת.

בכל מסע קולנועי דוקומנטרי שיצאתי לעשות, חיפשתי תשובות לשאלות שהעסיקו אותי באותה העת. בדרך שמעתי עשרות דעות שאמרו לי מה נכון לעשות לגבי דילמות אתיות משמעותיות שנתקלתי בהן: האם להמליץ על שחרורו המוקדם של פאהד, שירה עליי ברחובות לונדון, למרות שלא הסכים להצטלם לסרט המחבל שלי? האם להמשיך לעשות את המחבל שלי חרף המחאה הציבורית של אח הדיילת, עירית גדרון ז"ל, שנהרגה בפיגוע שבו אני רק נפצעתי? האם לחשוף את העדות הקשה של הוריי על טבח אזרחים חפים מפשע בכיבוש באר שבע ב-48' בסרט ציון, אדמתי? האם לחדול מלעשות את הסרט האח שלי כי אחי החרדי בבני ברק נורא כועס עליי שאני עושה סרט "עליו"? ועוד.

כל הדילמות התאפיינו בלילות ללא שינה ובימים מלאי התלבטויות על "מה נכון לי", "מה לא נכון, לי" או "מה אולי נכון". הייתי שם אני לבד מול ה"סיפור שלי" ואיך אני רוצה, או לא רוצה, לספר אותו. כאשר החלטתי כן להמשיך ולהמליץ על שחרורו של המחבל שירה עליי ידעתי שכך אני "כותבת" את הסיפור "שלי" ושכך אני רוצה לכתוב אותו. סיפור על פיוס בין קורבן למפגע. כאשר החלטתי להכליל את עדותו המצמררת של אבי על הרג ילדים ונשים חפים מפשע בוואדי באר שבע, בחרתי לספר את מה שהוכחש עד אז. האמת הפכה להיות מורת דרך. וכאשר החלטתי להמשיך לעשות את הסרט על אחי, בחרתי, שוב, לספר את הסיפור "שלי" על משפחה וחזרה בתשובה. ביקשתי "לפצח" תעלומה משפחתית על התרת נתק בתוך משפחה. היו ששאלו, "אבל למה עם מצלמה? למה בסרט?", ואני אמרתי: "כי זאת הדרך שלי. רק כך אני יכולה". בכל המקרים, הייתי שם לבד לגמרי מול שאלות מוסריות ואתיות שידעתי שרק אני יכולה לענות עליהן. לא חשבתי שזאת או אני או הסרט, אלא זה או אני, או שאר העולם. המניע העמוק אפשר לומר היום בדיעבד היה תמיד לחדול להתחשב באחרים ולהקשיב לעצמי. להיות נאמנה לדרך שבה אני מאמינה. והדרך הייתה תמיד סוג של אמת.

אז היום, בבואי לתת כאן עדות על היסוד האתי המשותף שהנחה אותי בבחירות שעשיתי להתלבטויות שהגיעו לפתחי במסעותיי הדוקומנטריים, נראה לי שנכון יהיה לנסח אותו (את היסוד האתי) כלקיחת אחריות אישית על הבחירות שאני עושה בסרטים שאני יוצרת. דין הבחירות שאני עושה מול התלבטויות בזמן אמת של יצירת סרט, כדין האחריות שאני לוקחת על הבחירות שאני עושה בחיי היומיום שלי המשפיעות על מהלך החיים שלי. אחרי הכל, בהיותי אישה חילונית שלא מאמינה בכוח עליון או ברבנים ורבניות שיאמרו לי מה נכון ומה לא, נותרה לי רק אני ומול עצמי אני עושה את הדין וחשבון. האמונה שלי היא האמת והדרך היא החיפוש של האמת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Rachel Shimshowitz  On 9 באוגוסט 2015 at 16:50

    Well said.

    Wishing you good health and professional creativity .

    Rachel Aleksandrowicz Shimshowitz

    Liked by 1 person

  • אדם  On 9 באוגוסט 2015 at 19:26

    מאד נקי, רהוט, ברור, מעניין ומשכנע. הצלחת לזקק ולהבהיר תהליך מורכב ומאתגר.

    Liked by 1 person

  • מאיר עמור  On 9 באוגוסט 2015 at 23:33

    יישר כח. להעמיד את ההיסטוריה על האנושיות שלנו זהו עקרון גדול בתורה. תודה.

    Liked by 1 person

  • Yulie Cohen  On 10 באוגוסט 2015 at 22:14

    תודה מאיר. למרות שה"תורה", לא תמיד יודעת לשמור על אנושיות…

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: