הסרט "אל סף הפחד" על משפחתו של הרוצח יגאל עמיר ; אסור לשרים להתערב בהחלטות אמנותיות של פסטיבל

בשנת 2002, זכה סרטי המחבל שלי בפרס חבר השופטים של פסטיבל הקולנוע בירושלים.  הסרט עוסק במסע הפיוס שלי אל המחבל שירה עלי בהיותי דיילת באל על (על עקבים, בלית ברירה): "חבר השופטים על פרסי וולג'ין החליט להעניק פרס מיוחד בקטגוריית הסרטים התיעודיים לסרט המחבל שלי של הבימאית יולי כהן גרשטל "מתוך הערכה לנחישות ולאומץ שהפגינה בניסיונה לסלוח ולהשלים, על רקע מציאות אלימה.  הסרט מתעד את התהליך בכנות ורגישות הראויים לציון"."

jff2014

בשנת 2005, בחר פסטיבל הקולנוע בירושלים להעניק לי את הפרס אמנות הקולנוע.

היום, שמחתי לצרף חתימתי למכתב זה:

לכבוד שרת התרבות, מירי רגב

יו"ר מועצת הקולנוע, דוד אלכסנדר, וחברי המועצה

מנהלת פסטיבל ירושלים, נועה רגב, וחברי ההנהלה

כבוד נשיא המדינה, ראובן ריבלין

אנחנו, נשות ואנשי קולנוע ישראלים, רוצים להביע את מחאתנו על ההחלטה להקרין את הסרט "אל סף הפחד" מחוץ לימי הפסטיבל.

אנו מבקשים מהשרה מירי רגב שתבהיר שאין שום איום תקציבי על הנהלת פסטיבל ירושלים ועל הסינמטק. אנו קוראים למועצת הקולנוע להגן על הפסטיבל מפני התערבויות ישירות העוקפות את הנהלים והקריטריונים הקבועים בחוק לתקצוב מוסדות קולנוע.

אנו פונים להנהלת פסטיבל ירושלים בבקשה דחופה לשקול מחדש את החלטתה להוציא את הסרט מהקרנות במסגרת הפסטיבל. גם אם הדבר נעשה מתוך "התחשבות ברגשות הציבור" אנחנו רואים בחומרה את ההחלטה. עשייה אמנותית וחופש הביטוי בהכרח פוגעים לעיתים ברגשות של ציבור זה או אחר. הציבור שייפגע מסרט זה אינו יותר חשוב או רחב מצבורים אחרים שנפגעים מיצירות אחרות. אנחנו מסכימים שגם בחופש האמנותי יש לנהוג ברגישות ושגם לו יש גבולות (והם מנוסחים בחוק), אבל משוכנעים שלא כך המקרה עם סרט זה.

לב ליבה של העשייה הקולנועית, מעבר להישגים האמנותיים שלה, היא להעשיר את המרחב החברתי והפוליטי שלנו בנקודות מבט וזוויות הסתכלות שונות על כל תופעה אישית, חברתית ופוליטית. הטענה שאסור לעשות סרטים דוקומנטריים או הצגות תיאטרון על "רוצחים שפלים", "מחבלים", וכיוצא בזה, היא מופרכת מיסודה ומחבלת במהות של העשייה האמנותית. תפקידנו כאמנים הוא להתבונן ללא פחד בנושאים שהם טאבו ולשאול שאלות קשות ומורכבות על טבע האדם, החברה והמדינה. החשיפה לכמה שיותר מידע וזוויות הסתכלות בנושאים מעוררי מחלוקת אין פירושה הצדקת מעשים כאלה או אחרים, אלא הכלתם, מתוך בגרות ויושר בבחינת המציאות, כדי שנוכל לחשוב בסופו של דבר באופן עצמאי ולא להיגרר אחרי תעמולה כזאת או אחרת. הניסיון למתג דמויות כאלה ואחרות כ"שפלות" ו"בני בליעל" או יצירה זו או אחרת כ"פוגעת ברגשות הציבור", ובכך לסתום את הגולל על כל דיון, בחינה, למידה – הוא ניסיון לא דמוקרטי להגביל את חופש המחשבה.

אלו הם תפקידיה של האמנות משחר ההיסטוריה וחובתנו להלחם שכזאת תישאר. אנו עומדים על זכותנו להביט "אל סף הפחד"!

פסטיבל ירושלים גילה השנה אחריות ואומץ לב בבחירת סרטים המתמודדים עם שאלות יסוד של חופש ביטוי ומחשבה, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות הפרדה כה בוטה בין עבודתנו האמנותית למציאות חיינו.

אין ספק שהשארת המצב על כנו יגרום לכולנו לחוש שכתם פוליטי שחור משחור רובץ על הפסטיבל, מה שיאפיל על החוויה המשותפת של אמנים וצופים כאחת.

ולסיום:

אנחנו רוצים להביע תקווה אמיתית שהזעקה הצודקת שעולה בעוצמה רבה בחודש האחרון בעניין הקול המזרחי המושתק תשמע ואף תיושם, וקוראים לבדק בית וצעדים משמעותיים בהקשר הזה.   אנחנו מביעים את תמיכתנו בתיאטרון אל-מידאן במאבקו הצודק, שהוא מאבק של כולנו. הקול הפלסטיני כמו הקול המזרחי וקולות מודרים אחרים הוא חלק מהזהות הישראלית המתהווה כל העת. זהו רגע מכונן שאפשר להפוך אותו ל"מהפכת תרבות" במקום ל"מלחמת תרבות"!

 

8 ביולי 2015: שמוליק דובדבני (YNET) צפה בסרט הדוקומנטרי המלווה את היחסים האינטימיים של יגאל עמיר, לריסה טרימבובלר ובנם, ומסביר למה אין סיבה לפחד ממנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: