חזקת החפות או אולי חזקת החרפה

ב23.12.14 פרסם עיתון "הארץ" מאמר מערכת שבו יצא חוצץ כנגד החלטת דירקטוריון מפעל הפיס לבטל את הענקת הפרס ליצחק לאור: פייסבוק אינו בית משפט

החלטת דירקטוריון קרן לנדאו של מפעל הפיס אתמול, שלא להעניק את פרס לנדאו לשירה למשורר יצחק לאור, היא פגיעה בחזקת החפות שנתונה לכל אדם במדינה דמוקרטית. בפרשה עגומה זאת הוחלף בית המשפט בבית דין שדה, עורכי הדין הומרו בגולשי פייסבוק ומפעל הפיס לקח על עצמו את תפקיד השופט.

לפני כחודש הוחלט להעניק ללאור את הפרס על תרומה לתרבות ולאמנות בישראל. הפרס, הניתן זו השנה ה–13, מעניק 100 אלף שקלים לכל זוכה. מיד לאחר היוודע דבר זכייתו של לאור, החל מאבק, בעיקר ברשתות החברתיות, נגד ההחלטה. התלונות לא עסקו בתרומתו האמנותית, אלא בהתנהלותו האישית בעבר, שעל פי הנטען כללה הטרדות ותקיפות מיניות. אלא שמלבד תלונה אחת, שהוגשה ב–2010 על אונס שבוצע לכאורה 20 שנה לפני כן ושנסגרה בשל התיישנות, אף אחת מהתלונות האחרות לא הועמדה לבחינה משפטית.

מובן מאליו שזכותו של כל אזרח לטעון כנגד הענקת פרס, גם באמצעות הפעלת לחץ מסיבי על מפעל הפיס דרך הרשתות החברתיות. מדובר בפעולה לגיטימית במדינה דמוקרטית. ואולם, השאלה היא מה מעמדן של אותן טענות ומי אמור לקבוע אם הן קבילות ומצדיקות את שלילת הפרס.

יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין סיפק תשובות מטרידות לתהיות אלה. הוא פנה לציבור בפייסבוק וביקש "לכתוב אלינו תלונות של נשים שנפגעו"; לאחר מכן הסביר, ש"אין בכוונתי להתעלם מהצורך לשקול שנית… מדובר ב'דיני נפשות'"; ולבסוף הודיע כי "בעקבות התפרקות ועדת השיפוט דן הדירקטוריון בעצמו בסוגיה וכאמור הוחלט שלא להעניק את הפרס השנה ליצחק לאור".

וכך, כמו לא היתה בישראל מערכת משפט, שם עצמו דיין לחוקר, לתובע ולשופט. לא ברור על בסיס איזה ידע ובעזרת אילו כלים יכול היה דיין לקבוע מה תוקף הטענות שהועברו אליו. האם די בהתרשמותו של דיין או של מי מחבריו לדירקטוריון כדי להכריע בעניינים שהם "דיני נפשות"?

מפעל הפיס, ובראשו דיין, ניצחו על פארסה ציבורית, שפוגעת קשות בחזקת החפות במדינה דמוקרטית. פייסבוק אינו תחליף לבית משפט, ודירקטוריון של חברה — ציבורית או פרטית — אינו תחליף להליך שיפוטי. לכן, את הפרס שנשלל מלאור באמצעים לא לגיטימיים יש להחזיר לו.

ב – 25.12. 2014 – פרסם עודד אל-יגון, שופט בית המשפט השלום בתל אביב בדימוס באמצעות דף הפייסבוק שלו:

"שלחתי לעיתון הארץ מאמר עם דעה נוגדת למאמר המערכת, אך משום מה בחר שלא לפרסמו.  אני בטוח שהסרוב אינו קשור כלל בכך שהעזתי לחלוק על דעת המערכת, אלא מן הסתם משום שהמאמר שאני כתבתי היה פשוט מחורבן.

להלן, להשכלת המתעניינים מצורף המאמר שנפסל לפרסום:

23.12.2014
תגובה למאמר המערכת ב"הארץ" מיום 23.12.14 שנושא את השם: "הפייסבוק אינו בית משפט":

מאמר זה נכתב בעקבות החלטת הנהלת מפעל הפיס לחזור בה מהחלטתה להעניק למשורר יצחק לאור את פרס מפעל הפיס לתרבות ולאמנות לשנה הנוכחית.

לטענת כותב המאמר (שאני בהחלט תומך בה לצערי), החלטת מפעל הפיס נובעת מלחץ של טוקבקיסטים בפייסבוק. עוד טוען כותב המאמר, כי ההחלטה לשלול את הפרס ממי שהוחלט קודם לכן על זכאותו, מהווה פגיעה קשה בחזקת החפות. זאת על שום שיצחק לאור מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע, ועל כן אין זה מן הראוי להתייחס אליו כאל עבריין, ובעצם להטיל עליו עונש.

עם כל הכבוד – "חזקת החפות" הינה מונח משפטי שנועד במקורו למנוע עיוות דין בבית המשפט, אך כאחד מחסידיו הגדולים של העקרון המקודש הזה, אני סבור שאין זה מן הראוי להרחיבו אל מחוץ למסגרת של העולם המשפטי, ולהחילו על תחומים אחרים. אם חלילה יועמד לאור לדין פלילי בגין עניין אחר, ברור שהתובע לא יוכל להסתמך בבית המשפט על מעשים אחרים שלא הורשע בגינם (אף זאת בהסתייגות לגבי הבאת ראיות על "מעשים דומים בעבר" לשם הוכחת שיטה).

השאלה העומדת להכרעה בעניין זה, היא אם וועדת הפרס היתה רשאית מלכתחילה לשקול את זכאותו של לאור לפרס הנחשק הזה, ואם היתה רשאית לפסול את זכאותו על סמך תלונותיה של הקרבן לכאורה, אם היתה ניתנת לה הזדמנות לטעון בפני הועדה. דומני שברור מאליו שהוועדה לא היתה יכולה להתעלם מן התלונה האמורה, והיתה מחוייבת לקחת אותה בחשבון במסגרת השיקולים להענקת הפרס או לפחות לנמק את סרובה להתייחס לגופה של התלונה. ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, כי אז ברור שהוועדה מוסמכת ואף חייבת לחזור ולשקול את החלטתה הראשונה, אם הובאו בפניה עובדות חדשות לאחר מתן ההחלטה הראשונה על הענקת הפרס, ולעניות דעתי כלל זה חל גם במקרה שהראיות החדשות הובאו לידיעת הועדה אפילו לאחר שהפרס כבר הוענק בפועל. והפה שהתיר רשאי ואף חייב לחזור ולשקול את החלטתו כאשר מובאות בפניו ראיות חדשות, שהיו משפיעות על החלטתו אם היו מועלות בפניו מלכתחילה.

הפרס המדובר הוא פרס "לתרבות ולאמנות", ודומני שאין חולק על כך שהטרדה מינית או עבירות מין אחרות אינן רק עניין השייך לתחום הפלילי, אלא גם עניין של תרבות, וממילא עניין זה מצוי בסמכותה של וועדת הפרס, ואין היא בת חורין להתעלם ממעשים מן הסוג הנדון המיוחסים למועמד לקבלת הפרס.

כדי להדגיש את הדברים, אעלה מספר שאלות, שהתשובה לגביהן מובנת מאליה:

האם וועדת הפרס היתה מעניקה את הפרס האמור לאמנים מחוננים, אם שמותיהם היו אייל גולן, או ברוך גולדשטיין, או מישהו שנתפס ברצח על רקע לאומני, אך לא הועמד לדין עקב מחלת נפש שהוא סובל ממנה, או להבדיל אלף אלפי הבדלות לאדולף היטלר שאף הוא ראה את עצמו כאמן?! כל אלה לא הורשעו מעולם בדין, האם על כן חלה עליהם חזקת החפות כאשר הם או יורשיהם יבקשו לכלול אותם ברשימת הזכאים לפרסים המכובדים של מפעל הפיס?!

ושאלה נוספת: האם חזקת החפות היתה חלה על מועמד למפכ"לות המשטרה או לתפקיד הרמטכ"ל או לתפקיד של מאבטח בגן ילדים, אם היו עליהם שמועות ממשיות המייחסות להם נטייה לפדופיליה, למשל?!

אז עם כל הכבוד לחזקת החפות, נראה לי שבמקרה הנדון, מן הראוי להזכיר את אמירתו הבלתי נשכחת של השר זלמן ארן ז"ל לאחר זיכויו בדין של איש ציבור זה או אחר, כי הוא – זלמן ארן, מעולם לא יצא זכאי במשפט….

לפרס יש גם ערך חינוכי, שהרי מדובר בפרס לתרבות, ויש לזכור גם כי לא הטוקבקיסטים עוררו את המחאה על מתן הפרס ללאור, אלא המתלוננת שלא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את זעקתה. הטוקבקיסטים רק מילאו כאן את תפקיד מגביר הקול, ועל כך הם זכאים לתודה ולא לגינוי.

החשדות נגד לאור קיימים ותקפים גם אם לא הועמד לדין, וכיוון שמדובר בכספי ציבור, עליו הנטל להוכיח שהוא ראוי לקבל את הפרס הזה. כיצד? אולי על ידי הגשת תביעת דיבה כנגד המתלוננות, אולי על ידי פנייה לבג"צ כנגד מפעל הפיס, ואולי בדרך אחרת.

בנסיבות הקיימות לאור הוא האדם היחיד בעולם שיכול לעשות לטיהור שמו מן ההיבט הציבורי (להבדיל מן ההיבט המשפטי שבו עומדת לו כמובן חזקת החפות), ואם נפשו חפצה מאד בפרס החשוב הזה, שיקום ויעשה מעשה. ואם אינו חפץ ללחום למען טיהור שמו, מוטב שידום.

עודד אל-יגון".

ומילה משלי לעו"ד ויינרוט המייצג את המשורר המאיים כבר חמש שנים בהגשות תביעות דיבה ולא תובע. עכשיו הודיע שיתבע את מפעל הפיס על שלקחו ממנו את הפרס שהיה מגיע לו כי מה עם חזקת החפות. אז, עו"ד ויינרוט, אולי בכל זאת נסה בעדינות (אתה יודע..) להציע ללקוח שלך לעבור פאזה ולהתחיל בטיהור שמו כי עד שלא ייעשה כן, אף תביעה לא תקדם אותו ואף להיפך; עשרות נשים מחכות לרגע להעיד בבית המשפט.  ואתה יודע מה עו"ד ויינרוט, גם להן עומדת חזקת החפות. ועוד איך עומדת.

עוד בנושא: נעמה כרמי בבלוג שלה קרוא וכתוב ברשימה על פרסים, זכויות מוקנות וצחנה העולה השמיימה (ומה מסתיר הארץ) שקדמה למאמר המערכת הנ"ל.

יומיים לאחר העלאת רשימה זאת ב – 29.12.14 הוגשה תביעה: בעקבות החלטת דירקטוריון ועדת לנדאו שלא להעניק את הפרס היוקרתי לסופר והמשורר הוא החליט להגיש תביעה ולדרוש לבטל את ההחלטה: "הפרס נשלל על סמך שמועות".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוריק קרמר  On 28 בדצמבר 2014 at 21:13

    אינני מכיר את יצחק לאור וגם את שירתו לא קראתי. אבל את המהומה התקשורתית ראיתי גם ראיתי. האיש נצלב תרבותית ובעיני הציבור הוא נראה אשם.
    חשבתי לעצמי, שמא המתלוננת משקרת? לא נעים להטיח אשמה באשה כל כך מרשימה ואינני מטיח בה אשמה. סתם מהרהר לי הרהורים. ואם חס וחלילה נצלב אדם בגלל עדות שקר?
    אני מציג את השאלה העקרונית בלי להטיל דופי במתלוננת זו, אלא בדרך שבה פייסבוק יכול להרוג אנשים. אין לי תשובה, רק שאלה.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 28 בדצמבר 2014 at 21:22

      מדובר בעשרות עדויות מר יוריק קרמר כך שקשה להאמין שמדובר בעדות שקר וכנראה אף רבות נוספות שטרם נחשפו בשמן.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: