דוקומנטרי אישי בכתב העת זוויות

זוויות הוא כתב עת  אינטרנטי אשר מיועד ליוצרים, מורים, מבקרים וחובבי קולנוע. כתב העת וקבוצה זו נוצרו מתוך צורך ליצור מפגש בין אנשי קולנוע דתיים; לחלוק חוויות לספר על קשיים ולעדכן על הנעשה בתעשייה.

התבקשתי על ידי יהודה ויטלזון, עורך כתב העת, לכתוב  לגיליון זוויות הרביעי שעוסק בנושא חיפוש.  בין הכותבים – אבי המי, חן קליין, שלומתית אסולין, אבירם שולחני, מלי שטרייכר, עודד שריר ואנוכי.

זוויות 4  הועלה לאינטרנט אתמול והנה מה שכתבתי:

על הצורך לספר את הסיפור שלי ולו בכדי לחדול להיות תיבת התהודה של ההגמוניה

אוטוביוגרפיה כמוה כחקירת הסיבות והנסיבות להיווצרות האני במתכונתו הנוכחית ולשאלות הקיומיות: "מי אני, מה אני, איפה אני חי ומדוע".  הההתפתחות אישית ומציאת הקול הפנימי ליצירה תלויים בגיבוש הבנת העצמי והאפשרות לבטא ערכים, השקפות ואמונות אישיות. אינדיבידואציה. יוצרים בוגרים, חדלים מלהיות תיבת תהודה לעולם בו הם צמחו כי "גילו את עצמם". כך נוצר אדם עצמאי במחשבתו שתורם להתפתחות החברה והתרבות.  קולנוע התיעודי האישי נולד בארה"ב כאשר דוקומנטריסטים אמריקאיים כמו אד פינקוס, ג´ון ג´וסט וג´רום היל, היפנו את מצלמתם אל עצמם ותיעדו את חייהם וחיי משפחתם. סרטים אלה, שיש המכנים אותם סרטים תיעודיים אוטוביוגרפיים, סרטי דיוקן עצמי, יומנים מצולמים או I movies, מעמידים במרכזם סובייקט מוגדר הבוחן את העולם ההיסטורי מבעד לפרספקטיבה הפרטית שלו. תיעוד עצמי מתרחש על פי רוב במסגרת המשפחתית האינטימית וביחסיו של הפרט הדובר עם מוסדות חברתיים (בית ספר, מורים, משפחה, צבא וכיו"ב).

התיעוד העצמי מייצג, בין השאר, מגמה תרבותית דומיננטית כיום, המעודדת חשיפה עצמית, אך בשונה מה"סלפי" (SELFI) בחלקו הראשון של המפגש הראשון נשוחח על הדומה והשונה בין דוקומנטציה אישית לבין ה- SELFI אשר זכה בתואר "מילת השנה" 2013 של מילון אוקספורד ומשמעותה היא צילום עצמי בעזרת מכשיר סמארטפון או מצלמת אינטרנט, התיעוד האישי כרישום אוטוביוגרפי כולל בדרך כלל הצטלבות בין הספירה הפרטית עם זו הציבורית.

במהלך עשור (1999 – 2009) יצרתי ארבעה סרטים דוקומנטרים אישיים:

  1. המחבל שלי (2002) מסע פיוס וסליחה שלי למחבל שירה עלי כאשר הייתי דיילת באל בעל.
  2. ציון, אדמתי (2004) מסע אישי בישראל בו פגשתי את עצמי באמצעות שלושה דורות בשתי משפחות: הוריי – דור תש"ח, בנותיי, שולה גולני – ניצולת שואה, בנה ההיסטוריון – מוטי גולני ורותי גיליס החיה בכרמי צור.
  3. האח שלי (2007) מסע פיוס וניסיון להתקרב אל אחי שחזר בתשובה בשנות השמונים וחי בבני ברק כיהודי חרדי עם ששת ילדיו ונכדיו ואין בינינו קשר.
  4. ישראל שלי (2008)  סיכום שלושת סרטיי הטרילוגיה : המחבל שלי, ציון, אדמתי והאח שלי מנקודת מבט חדשה וחומרים חדשים.

הסרטים, אשר הגיעו, ונראה שגם נגעו למיליוני אנשים בארץ ובעולם עזרו לי בעקיפין למצוא את הקול שלי. מצאתי את "איך שאני רוצה לספר את הסיפור שלי". גיליתי שמאסתי מלהיות תיבת התהודה של אחרים. מצאתי שכאשר אני מגדירה מה זה בשבילי להיות – אמא, להיות אישה, להיות ישראלית, להיות חילונית ולאהוב את ישראל, איש יותר לא יכול ל"שבור אותי" אפילו לא סופר נעוריי הנערץ, אהרון מגד, שכינה אותי ואת כמה מעמיתיי במוסף שבת של אחד העיתונים, "הטרמיטים שמכרסמים ביסודותיה הדמוקרטים של מדינת ישראל".  הפריע לו שלכאורה, השתמשתי בחופש הביטוי שמאפשרת הדמוקרטיה הישראלית בהבעת עמדה אחרת משלו ולא עמדתי דום וצייתי לאמונות שלו. זה היה רגע עצוב כי אהבתי את ספריו של מגד ואף הזדהיתי איתם הרבה שנים, אבל כיוצרת אישה ואם, פיתחתי מחשבה עצמאית משלי ובמיוחד ביצירת הסרטים האישיים למדתי להקשיב לעצמי. למדתי לא לוותר על מה שיש לי לומר. למדתי את עצמי ולמדתי לספר סיפור.

השיח עם קהל הצופים באולמות הקרנה ובאמצעות מכתבים, במשך השנים, העניק לי מתנה נוספת שכלל לא תוכננה עת יצרתי את הסרט/ים;  אני , שחיפשתי תיקון – באמצעות המצלמה ושפת הקולנוע – וגם מצאתי – כשעברתי תהליך פנימי של ריפוי,  אפשרתי גם לצופים בסרטים, מידה של ריפוי ותובנות חדשות, שאותם לקחו מהסרטים האישיים שלי, לחיים של עצמם.

מתוך הניסיון שלי ביצירת ארבעה סרטים דוקומנטרים אישיים, נולד הקורס דוקומנטרי אישי בבצלאל, לצד האנתרופולוגית ד"ר יונה וייץ, המיועד לסטודנטים מכל המחלקות בשנה ג' או ד', מעביר אותם תהליך אישי במשך סמסטר ומביא לתוצאות מרתקות בשלל פלטפורמות: סרטי וידאו, אנימציה, ספרון, צילומים, אלבום, כרזות, ועוד. כולם מספרים סיפור אישי על עצמם. לאחר ארבע שנים, הועבר הקורס למכינה של בצלאל ואני מלמדת אותו שם זו השנה השנייה. לכולנו יש סיפורים אישיים לספר.

וכך, התפתחה לי התמחות בתת ז'אנר של הקולנוע הדוקומטרי; סדנה מעשית בדוקומנטרי אישי, בהנחייתי.   בבית הספר מעלה, בלימודי הוידאו תרפיה, נתתי לקורס את השם: הסיפור שלי.  שם, פגשתי בשנת הלימודים הקודמת, תשעה סטודנטים שרובם הכירו את כליי העבודה של שפת הקולנוע. נראה לי חשוב ומשמעותי שמטפלים באמצעות וידאו, יעברו עם עצמם התנסות אישית של לספר את הסיפור האישי שלהם – או חלק ממנו, כמובן, באמצעות וידאו,  ויבינו מכך, את כוחה הגדול של המצלמה וגם העריכה, בבואנו להתמודד עם חלק קשה,כואב או מתלבט של חיינו.  תשעת הסרטים שיצרו הסטודנטים בשנת הלימודים הקודמת הוכיחו את הנחת העבודה שלי.

התהליך מתחיל באמצעות כתיבת טקסט על רגשות  וחוויות שונות בהנחייתי, תוך שיתוף שאר חבריי הקבוצה, במהלך המפגשים הראשונים.  דרך הטקסטים, נפגשים הסטודנטים עם מה שמטריד אותם באותה העת. מה מעיק עליהם. הם חושפים את חלקי הסיפורים האוטוביוגרפיים ש- כמו שאני נוהגת לומר להם – "מדירים שינה מעיניהם" באותו הזמן.  מנקודה זו, הם בוחרים את הסיפור שמתאים להם להתעמק בו באותו הזמן ומתחילים בתחקיר.  חלקם מתחילים בצילומים. חלקם כותבים.  לכולם אני ממליצה לכתוב יומן מסע. יומן מסע בתהליך כזה, הוא חומר גלם נוסף ליצירה הסופית.

הספר שאני ממליצה לקרוא באותה תקופה הוא: דרך האמן בעבודה לרכב על הדרקון מאת: ג'וליה קמרון בהוצאת פראג.   "הספר מזמין אותנו לעבור תהליך יסודי לשיפור חלקי חיינו המוקדשים לעבודה, ליחסי עבודה, וליחסים בכלל…. שניים עשר שבועות של עבודה עצמית על שורשי היצירתיות, ישנו את התמונה: מימוש עצמי בכל הרמות…הספר מוביל את הקורא בנתיב החופש: חופש ממגבלות ומפחדים, המאפשר להגשים את שאיפותינו ולהגביר את היצירתיות שלנו בכל תחומי עיסוקינו.". מניסיוני, זה ספר של עבודה עצמית המחולל שינוי פנימי חיובי מאוד.

הואיל ותיעוד אישי מסייע במציאת אמת וזהות עצמית של הפרט, אני ממליצה בחום לכל מורה לתקשורת קולנוע או תחום חזותי אחר לאפשר לתלמידים ליצור מסמך אישי מובהק באופן מובנה ותהליכי. התהליך המומלץ על ידי מתרחש באמצעות טקסטים אישיים. התלמידים מתבקשים בשיעור הראשון לכתוב מי אני ולהקריא בכיתה. בהמשך אני מבקשת מהם לכתוב 100 מילים על כעס. על אהבה. אחר כך על כאב. לפעמים על אמא ואז גם על אבא. על אחים. החלום שלי ב – 200 מילים.  כך, הולכים הטקסטים וצוברים עומק מעצם כתיבתם והקראתם בכיתה תוך שיתוף. לבסוף אני מזמינה אותם לכתוב על טראומה שלהם.  בדרך כלל, סביב נושא הטראומה מסתתר סיפור אישי והוא יכול להוות תחילתו של תסריט דוקומנטרי לסרט אישי.

מכיוון שהמשפחה הגרעינית (אב, אם, ילד/ילדה), הבית והמוצא מניחים את התשתית שעליה נבנה הדיוקן העצמי בראשיתו, ומכיוון שהשנים חורצות בנו זיכרונות ותהפוכות, הלובשים ופושטים מסיכות, משנים פנים ומדברים בקולות שונים, נערמים כל אלה בנו שכבות שכבות.  כפי שאמר לוסיאן פרויד: "כל יצירת אמנות היא אוטוביוגרפית גם אם זה כיסא".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Meir Amor  On 4 במרץ 2014 at 13:25

    תודה ליולי כהן. עשיתי השנה דברים מאוד דומים בקורס שאני מלמד לדוקטורנטים ותלמידי מאסטר. מתכוון להמשיך ולעשות דברים דומים מאוד גם בשנה הבאה. תודה רבה. נעים לדעת שא-נשים שונים עשויים/ת להגיע למתכונים דומים של פעולה ומחשבה. יפה.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 4 במרץ 2014 at 19:29

      גם לך תודה מאיר.
      וגם אני מקווה שבקרוב יקבל התואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל אישור מהמל"ג ואחד מהקורסים שיינתנו שם יהיה אחד דומה לאלה… מעניין אותי מאוד לראות מה אתה עושה בקורס שלך…

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: