עשור לסרבנות הטייסים

לפני עשר שנים, ערב ראש השנה תשס"ג, שנת 2003,  נהייתי מעורבת בנושא שנוי במחלוקת, שלגביו, לי, לא היה לי ספק.   זה התחיל במכתב בו מודיעים  27 טייסי עבר ואנשי צוות אוויר, למפקד חיל האוויר, האלוף דן חלוץ, שלא ישתתפו יותר במשימות תקיפה בשטחים:

המכתב המלא: "אנו, טייסי חיל האוויר שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה למדינת ישראל, שירתנו תמיד בחזית, נכונים לבצע כל משימה, קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה.  אנו, טייסים ותיקים וטייסים פעילים כאחד, ששירתנו ושעודנו משרתים את מדינת ישראל במשך שבועות ארוכים בכל שנה, מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים.  אנחנו, שחונכנו לאהוב את מדינת ישראל ולתרום למפעל הציונות, מסרבים לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית. אנחנו, שצבא ההגנה לישראל וחיל האוויר הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע.  פעולות אלה הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, והנן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה. המשך הכיבוש פוגע אנושות בביטחונה של מדינת ישראל ובחוסנה המוסרי.  אנו שמשרתים כטייסים פעילים – לוחמים, מובילים ומדריכי דור הטייסים הבא – מצהירים בזאת כי נוסיף לשרת בצבא ההגנה לישראל ובחיל האוויר בכל משימה להגנתה של מדינת ישראל".  שמות החותמים: תא"ל יפתח ספקטור, אל"מ יגאל שוחט, אל"מ רן, סא"ל יואל פיטרברג, סא"ל דוד ישראלי, סא"ל אדם נצר, סא"ל אבנר רענן, סא"ל גדעון שהם, רס"ן חגי תמיר, רס"ן אמיר מסד, רס"ן גדעון דרור, רס"ן דוד מרקוס, רס"ן פרופ' מוטי פרי, רס"ן יותם, רס"ן זאב רשף, רס"ן ראובן, סרן אסף, סרן תומר, סרן רן, סרן יונתן, סרן אלון, סרן אמנון".

מייד עם פרסום המכתב בתקשורת, מחליט מפקד חיל האוויר להשעות אותם.

לשמחתי, פונה אלי, עמיתה למקצוע, הדוקומנטריסטית עירית גל ואני נרתמת מייד לגייס תמיכה וכסף למודעה בעיתונות (פייסבוק עוד לא היה קיים) מא/נשי קולנוע דוקומנטרי התומכים בטייסים הסרבנים.  המכתב המלא: חתימות לתמיכה – יוצרים בטייסים.

מאוחר יותר, יוצא לי לפגוש את יונתן שפירא, טייס מרשימת הסרבנים, במסגרת לוחמים לשלום ואני (לתומי) מאמינה, שהשינוי בפתח.  הנה מה שהוא כותב  באוקטובר 2003 ב-היום השביעי.

אבל היום, עשר שנים אחרי, במציאות של כיבוש בן 46 שנים, נוכח פגישות שרה ישראלית עם ראש ממשלה פלסטיני בתיווך אמריקאי להסדר קבע, כאשר מסביב עשרות או מאות, הרוגים  א/נשים וילדות/ים חפים מפשע, נראה לי שחוסר אונים הוא הרגש הכי מדויק בניגוד לתקווה שהייתה בי אז, לעצירת הרשע, ההולך ומתרחב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On 24 באוגוסט 2013 at 19:38

    יולי שלום ושבוע טוב

    אני לא אוהב לכתוב בשבחה של בלוגרית באכסניה שלה ופעם אחת ניכוויתי שכתבתי בשבחה של בלוגרית באכסניה של בלוגר/ית אחר/ת. במקרה של יולי צריך להיצמד לעובדות. יולי עשתה את הסרט "המחבל שלי" הרבה לפני מכתב הטייסים,הרבה לפני ששוחררו 1000 אסירים פלסטינים בתמורה לשחרורו של גלעד שליט, והרבה לפני שממשלת ישראל החליטה לשחרר אסירים פלסטינים כפי שדרשה הקהילה הבינלאומית. אני מקוה שהקהילה הבינלאומית תיאלץ את מדינת ישראל להפסיק את הכיבוש וההתנחלויות

    המכתב שיולי הצטרפה אליו נכתב כאשר ישראל היתה מוכת טרור ואני לא הייתי מסוגל להיות אמיץ כמוה או כמו הטייסים שחתמו על המכתב. כנראה שהאומץ שנדרש מטייס עמד להם כאשר חתמו על המכתב.

    מפאת כבודה של יולי אמנע מפשקווילים על הציונות

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 24 באוגוסט 2013 at 19:53

      תודה שאול יקר. תודה על ההתחשבות. התגעגעתי לתגובותייך.
      אבל נראה לי שאינך חייב לכתוב לי בגוף שלישי.
      שבוע טוב לך 🙂

      אהבתי

  • נועם לסטר  On 25 באוגוסט 2013 at 13:23

    כבר עשר שנים! קשה להאמין. ואינני סולח לידיעות (ynet), שהשמיטו את שמי מרשימת החותמים על המכתב.
    .
    תודה מעומק הלב על התזכורת הזאת לאחד המעשים שאני גאה בהם במיוחד.
    .
    הנה מה שאמר על מכתב הטייסים שר הביטחון דאז שאול מופז, במושב הכנסת סמוך לפרסום המכתב: "הישיבה המיוחדת הזאת זומנה לדון במעשה חמור, החותר תחת אושיותיה של הדמוקרטיה הישראלית". וראו כאן http://www.news1.co.il/Archive/0019-D-3594-00.html

    אהבתי

    • אלדד  On 26 באוגוסט 2013 at 8:10

      חחח…
      כמי שהיה מצוי במגעים להשגת החתימות, שתי השורות הראשונות בטוקבק של נעם זה מרבית הסיפור בקליפת אגוז.

      אהבתי

  • נועם לסטר  On 27 באוגוסט 2013 at 10:31

    אני מעתיק לכאן את תגובתי לשאלתך בפייס, יולי, על מה שאפשר ללמוד מעשר השנים שחלפו מאז:
    .
    זה היה אחד הניסיונות האחרונים להעביר מסר של מוסר משורות הלוחמים אל ההנהגה. אולי גם הבלחה מאוחרת (אחרונה?) של אתוס אנשי השלום האוחזים בחרב רק מכורח הנסיבות – האתוס שצמח ביישוב לפני קום המדינה ואפיין את השמאל והקיבוצים בעשרים השנים הראשונות של המדינה. מאז כבר אין אשליות כאלה. אפילו לכאורה הצבא והמדינה כבר אינם חשים צורך להציג עמדות מוסריות. ההנמקות לכוחנות הן לאומניות ודתיות.
    .
    (על דבריו הקנטרניים של אלדד אין צורך להגיב)

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: