ה-וַעֲדָה שלי

שרון אורשלימי הוציאה קול קוראת לכתיבה על סיפורי וועדה ופרסום  בבלוג שלה – מניפסקס פמינסטי –  ואני מיד כתבתי. הנה:

הייתי אז בין סיום התיכון לגיוס לצבא. בת שמונה עשרה. ההורים התנגדו לקיום יחסי מין לפני נישואין, ולרופא נשים הייתי הולכת רק עם אמא שלי. למרות שביקשתי גלולות למניעת היריון, אמא לא שיתפה איתי פעולה.  אז, השתמשנו ב"ימים הבטוחים". הוא היה בוגר ממני בחמש שנים והאמנתי שהוא יודע מה הוא עושה.

משאחר המחזור להגיע, לקחה אותי אמא לרופא הנשים.  בבתי המרקחת אז, טרם היו ערכות לבדיקה  ביתית.  לקח יום או יומיים ואמא בישרה לי את מה שאמר הרופא. אני בהיריון.

גיל שמונה עשרה.  לא היה סיכוי שהתעניינתי אז להתחתן וללדת ילד/ה.  אהבתי את החבר אבל הייתי ילדה בעצמי והאמנתי שכל החיים עוד לפניי.

התחננתי לאמא שלא תגלה לאבא ושנמצא דרך לפתור את הבעיה בדרכים לא דרכים. אבל לאמא שלי, מסתבר, אין סודות מאבא שלי, ולא רק שהיא סיפרה לו, אלא זה הוא שלקח אותי לוועדה בבית החולים השרון.

התבקשתי למלא טופס.  נשאלתי על כמה חדרים יש בבית יחסית לכמה ילדים אנחנו. נדרשתי למלא את רמת ההכנסות של הוריי. נדרשתי לנמק בכתב מדוע אני לא רוצה ללדת.

הוכנסתי לחדר. ישבו שם כמה גברים ואולי אישה אחת.  הם תחקרו אותי למה אני לא רוצה ללדת ואני, ילדה קטנה ומבוישת, עניתי שזה בגלל שאני רוצה ללכת לצבא…

בגלל זה לא רציתי ללדת? בגלל שרציתי ללכת לצבא?

כמובן. לא שיקרתי להם; ללכת לצבא אז, היה בשבילי תחילתו של פרק חדש ועצמאי שנשאתי אליו עיניים כבר כמה שנים.

הם שאלו עוד שאלה או שתיים וחתמו.

ההפלה הייתה בהרדמה מלאה בבית החולים השרון.  אני זוכרת את אורות הניאון במסדרון בדרך לחדר הניתוח.

כמה חודשים מאוחר יותר, במסגרת הטירונות, אספו אותנו לתרומת דם.  אחת השאלות בטופס הייתה – האם היית בהיריון בחצי שנה האחרונה.  הייתי אמורה לדווח על האמת, אבל שיקרתי ותרמתי דם.

השנה הייתה 1974. מאז עברו שלושים ותשע שנים ובמדינת ישראל מתקיימות עדיין ועדות. מסתבר שגם הרחם שלנו, לא ממש שייך לנו.  חייבים לחולל שינוי ומהר. חייבות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • poochys  On 24 בפברואר 2013 at 19:15

    יולי, נורא, הכל.

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 24 בפברואר 2013 at 19:25

    פוחי, מעניין שהתגובה שלך עזרה לי להבין כמה שזה נורא… היה נורא ונשאר נורא. כל כך חייתי בנורמטיביות של הימים ההם ולא ידעתי כמה הדיכוי היה עצום…

    אהבתי

  • יוסי דר  On 25 בפברואר 2013 at 8:15

    הרחם שייך לאשה, אבל לא מה שבפנים…
    בכל אופן, הדבר מעורר שאלה מעניינת שהתשובה עליה משתנה ממדינה למדינה.
    בישראל, למשל, אם רוצחים אשה בהריון, אפילו רגע אחד לפני הלידה או אפילו במהלך הלידה כשהעובר עדיין לא כולו בחוץ – הדבר ייחשב לרצח אחד ולא רצח כפול.
    בארה"ב בכמה מדינות, למשל בקליפורניה, אם רוצחים אשה בהריון החל מהשבוע השביעי להריונה הדבר ייחשב רצח כפול.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 25 בפברואר 2013 at 8:21

      יוסי, מה שבטוח הוא שאם היה מדובר בגוף של הגבר, גם מה שהיה בתוך גופו היה שייך לו כי מי שמחליט על כולנו עד כה הוא רוב של גברים. ככל שתהיינה יותר ויותר נשים בעמדות מפתח המשפיעות על חיינו, כך גם הרחם שלנו ומה שבתוכו יהיה יותר ויותר נתון להחלטתנו. זה ממש זוועה…

      אהבתי

      • יוסי דר  On 25 בפברואר 2013 at 8:25

        יולי, האם לאבא אין מה לומר על מה שנמצא בתוך הרחם?

        אהבתי

      • Yulie Cohen  On 25 בפברואר 2013 at 8:28

        יוסי…. אני בגיל 18. הוא בן 23. אני סיימתי תיכון. הוא כבר לומד באוניברסיטה. בשבילו, אני כבר לא הבחורה הראשונה. בשבילי – הוא הבחור הראשון מאז גיל 16. עכשיו תגיד לי – האם לכל אישה שנכנסת להיריון יש בצד השני אבא? או אולי יהיה מדוייק יותר לנסח זאת: זיון עם גבר שהכניס אותה להיריון?

        אהבתי

    • יוסי דר  On 25 בפברואר 2013 at 8:22

      הבהרה, לגבי הדוגמא של ישראל,
      הכוונה היא שאם רוצחים את האשה ורוצחים גם את הוולד שלה שלא כולו נמצא בחוץ – בכל זאת הדבר ייחשב לרצח אחד.

      אהבתי

  • יוסי דר  On 25 בפברואר 2013 at 8:51

    יולי,
    המצב הוא שמבחינת החוק לאבא אין מה לומר על מה שנמצא בתוך הרחם, אבל לוועדה יש.
    כי מבחינה החוק, במקרה שלך למשל, הוועדה אישרה הפסקת הריון לא עקב פער הגילים, אלא בגלל שלא היית נשואה לאותו גבר.
    אילו היית נשואה לו הוועדה לא היתה מוסמכת לאשר הפסקת הריון (אפילו אם הגבר היה תומך בך).

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 25 בפברואר 2013 at 8:54

      תודה יוסי. לכן, אני ממליצה היום למשים גם לא להינשא. יש מקום לערוך הסכם שותפות בכדי להימנע מעוד וועדה נוראית – של הרבנות – בנישואין ובגירושין

      אהבתי

  • יריב  On 25 בפברואר 2013 at 21:32

    הריון אינו מחלה.
    מי שאינם מעוניינים להיכנס להריון צריכים להשתמש באמצעי מניעה.
    נראה לי הגיוני שמצב שבו נאלצים לבצע הליך רפואי מורכב, אכן גם מסיבות מוסריות, הקשורות בצורך לקטול עובר אדם (זו המשמעות של הפסקת הריון), יש צורך בועדה. לא?!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: