Yuval Zalk, על ילד יתום בקנייה בסטטוס של פייסבוק

Yuval Zalk: "אני לא אוהב פרידות, הן גורמות לי לא לישון, הן גורמות לי לחשוב, הן גורמות לי לדמעות, הו גורמות לי לחשבון נפש והן מעלות לי את הזיכרונות הכי טובים והכי כואבים.
עזבתי אתמול את בית היתומים, עזבתי את הילדים כי אני רוצה קצת לטייל וגם להתנדב באוגנדה, סיבה נוספת היא חוסר אמון במנהל המקומי, אבל הידיעה שהארגון שלי נמצא שם הוא משקיט את מצפוני.
אני שמח שהצלחתי להגיע את הילדים, אני שמח שהצלחתי להעניק לילדים אהבה, אני שמח שהצלחתי להעניק אמונה לילדים שהם יכולים לעשות הכל בחיים ואני שמח שהייתי אוזן קשבת לילדים שחלקתי איתם את הסודות הכי כמוסים שלהם וגם את הסודות שלי, לפעמים הרגשתי כמו אבא בבית היתומים, האבא שנמצא שם בשביל לחבק אותם, בשביל לחייך איתם ובשביל לדבר איתם על הכל מהכל.

אני יכול להעיד בשבועה שאני אוהב כל אחד מהילדים בבית היתומים לכל אחד מהילדים יש זיכרון אצלי, לכל ילד יש חיוך ויש פרצוף כועס והכי חשוב לכל ילד יש צחוק אני כל כך שמח שהצלחתי לגרום להם לצחוק המון כל כך המון שלפעמים חשבתי להיות סטאנד אפיסט.אני שמח שהצלחתי להתחבר למטפלות המקומיות שסיפרו לי על הבעיות והקושי בעבודה שלהן.
אני שמח שהצלחתי ללמוד את מה שאמא שלי מרגישה, אהבה ללא תנאים, אהבה שאיכפת לך ממנה יותר ממך, אהבה שגורמת לך לרצות שהילד יצליח יותר ממך, שלא ייחסר לו כלום, שיהיה לו חינוך מצוין, שיהיה לו אוכל על השולחן, לקנות לו מתנה ולראות את החיוך שלו והאושר שקורן לו מהעיניים, את האחריות שיצחצח שיניים בבוקר ובערב.לאהוב אותו יותר מה שאת עצמך, אז נכון שיש הגיון שאומר: היי יובל אתה מכיר אותו רק שלושה חודשים, היי יובל אתה לא יכול לאמץ אותו, היי יובל… אחח בא לי לסתור להגיון לפעמים להגיון אין לב, אין רגש והוא לא יכול לנצח את הרגש להגיון אין שכל ישר לפעמים.זאת הייתה התקופה הכי טובה בחיי ואני שמח שאני מודע לזה לא בדיעבד.ללא כל צל של ספק מטין אוטינו קנדי הוא מבחינת הלב שלי, הוא הבן שלי גם כאשר הנייר אומר אחרת, אני כותב את זה פה כי אני יודע שיש הגיון ושיש זמן, אבל אני לא רוצה לשכוח אותו, אני מפחד מלשכוח אותו, מפחד מזה שלא יהיה לי כסף בשביל לבקר אותו שוב, אבל אני יודע שאני תמיד יכול להסתכל על הסטאטוס הזה ולקרוא את מה שאני מרגיש עכשיו, אני מבטיח ואילו הייתי מאמין אז הייתי נשבע שאני אספק למטין חינוך ואממן לו את התיכון, את האוניברסיטה ולא איזה אוניברסיטה עלובה בקניה, אני מקווה שאממן לו חינוך במדינה שאחיה בה בעתיד בין אם זה ישראל או כל מדינה אחרת.כמובן שאני לוקח בחשבון את העובדה שאשכח בעוד שמונה שנים להעביר למטין את הכסף, לפיכך אני יודע שאני אהיה חייב עם חזרתי לארץ לפתוח לו חשבון חיסכון עם הפקדה חודשית.אקורד הסיום שלי עם מטין היה שובר לב, הוא נתלה על החלון של האוטו ולא עוזב, מסתכל אליי ולא מרפה את החלון של האוטו, אני מרים אותו מנשק אותו בלחי ואומר לו שאני חייב ללכת, אבל הוא לא מרפה מהחלון פשוט לא מרפה, יצאתי מהרכב הרמתי אותו וחיבקתי אותו, אומר לו שאני אוהב אותו, אבל אני שומע רק בכי שהוא מנסה להחזיק כדי שאני לא אשמע כדי שאדע שהוא חזק, אבל הבכי העצור קורע אותי באותם הרגעים לחתיכות קטנות.  הבאתי אותו לטוני עוד ילד נפלא שאני אוהב שיהיה עם מטין ויחבק אותו, עליתי לרכב ופשוט ראיתי אותו כפוף, הסתכלתי כל כמה שניות לאחור, אליו לראות שהוא בסדר, אני כבר יום שלם עם לחות ודמעות קטנות בעיניים ואני מדמיין מה עובר עליו ואני מצטער שאני גרמתי לו לכל כך הרבה צער, אני פשוט מקווה שהוא יהיה בסדר ומאושר.

מה שנותר לי להגיד הוא שמטין הוא ילד מדהים עם חיוך כובש, עם מבט חודר ועם לב ענק, ההבנה שהייתה בנינו היא בגדר תעלומה לא מובנת, לא הבנו אחד את השני מבחינת השפה, אבל הבנו אחד את השני בהכל, הבנו כל מסר שהעברנו אחד לשני ותוך פחות משלושה חודשים הוא למד אנגלית כמעט בצורה שוטפת הילד מדהים ואני מקווה שיהיה לו את כל הטוב שבעולם.

אני יודע שעוד אבקר אותו בעתיד הקרוב ואני כבר סופר את הימים.
אני לא יודע האם זה סיפור עצוב או קורע לב או שזה בכלל התחלה של סיפור מופלא על ילד יתום קנייתי שיגיע הכי רחוק שאפשר בעולם הלא הוגן הזה.".

תודה ל – Yuval Zalk (שאינני מכירה אישית).  תודה רבה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גליה  On 11 באוגוסט 2012 at 14:29

    אין מילים. תודה שהבאת את הסיפור

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 11 באוגוסט 2012 at 14:50

    🙂

    אהבתי

  • יאיר  On 14 באוגוסט 2012 at 22:20

    איזה מזל שיש אנשים שמרגישים. זה גם עוזר לי להרגיש. תודה יולי על הרשומה.

    אהבתי

  • נאוה  On 25 ביולי 2016 at 11:27

    תודה לך על ה'בלוגאישי' שלך הנהדר, בו נתקלתי במקרה כשחיפשתי משהו אחר לחלוטין. גולשת בו ואיני שבעה מכל האושר שמצאתי בו.

    כטבעונית שאיננה אוכלת דבר מהחי (וגם לא נועלת או מאובזרת בשכאלה) – הרשי לי, יולי – הזכורה לי תמיד לטובה משכבר הימים, להסב את תשומת לבך שלדבש אכן יש אימא – הדבורה שאֶת עמלה אנו גוזלים. אנסה את המתכון כשהדבש גם הוא מומר בסילן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: