מה שלמדתי ממיצי החתולה

בעקבות עזיבתה של מיצי החתולה וחזרתה לאחר עשרה ימים, שקעתי במחשבות עמוקות ונוגות על קשר, על אהבה ועל מחויבות.  הנה ההתחלה; מה שלמדתי ממיצי החתולה:

דבר אינו שלי;

המחבל לא שלי,

ציון, איננה אדמתי,

אחי אינו שלי.

וגם מיצי החתולה, איננה שלי.

הדבר היחיד שהוא שלי,

זה הסיפור שלי.

איש איננו שלי;

אחותי, לא שלי

האדמה לא שלי,

מדינת ישראל איננה שלי,

אלא שזה רק הסיפור,

שאני מספרת (לעצמי)

שהוא, שלי.

ומיצי החתולה האהובה שלימדה אותי את כל זה, גם היא כאמור,

לא שלי; היא מאוד של עצמה.

ולמרות זאת, ואולי בכלל בגלל, כל כך, אני  אוהבת אותה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Yulie Cohen  On 20 בדצמבר 2011 at 15:44

    תודה דפנה. מי כמוך מבינה, כנראה…

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 20 בדצמבר 2011 at 16:05

    מיצי החתולה כתבה את הנאום של ביבי? כי מישהו כתב

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 20 בדצמבר 2011 at 16:07

      אם מיצי החתולה הייתה כותבת את הנאום של ביבי דודו, היינו מהללים ומשבחים את הדברים
      אבל לא – מי שכתב את הדברים ומי שאמר אותם ראוי לכל גינוי של דברי החנופה העצמית.

      אהבתי

  • נועם לסטר  On 21 בדצמבר 2011 at 0:17

    ויכוח ארוך ניטש בין אוהבי חתולים לאוהבי כלבים. בעלי הכלבים אומרים שאין כמו הכלב לנאמנות, ואוהבי החתולים אומרים:
    נאמנות? כלב היה כותב לך יום יום, אם ידע לכתוב, נאומי הלל כאילו אתה שמש העמים או לפחות ראש הממשלה שלנו מר…
    אבל חתול – עם חתול כל יום הוא הרפתקה חדשה. שום דבר אינו מובן מאליו.
    .
    וחוץ מזה, מיצי דומה מאוד לג'ינג'י שלנו (שהלך לאיבוד לחודש שלם, וחזר חולה מאוד, וישב שבוע מעבר לכביש וקיבל שם אוכל, ואחר כך חזר בהיסוס הביתה, והיום הוא שוב אחד מהחבורה).

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 21 בדצמבר 2011 at 9:51

      נועם, פנדה, היה כלבי האהוב במשך ארבע עשרה שנים והנאמנות שלו הייתה מקור לביטחון אבל לא למדתי ממנו כל כך הרבה כמו שאני ממשיכה ללמוד מחתולה אחת ג'ינג'ית… מאוד מומלץ!

      אהבתי

  • nina ramon  On 21 בדצמבר 2011 at 9:47

    התובנה שהגעת אליה – זוהי פילוסופיית ה-דאו. וחתולים הם המאסטרים הגדולים והדגולים של ה-דאו (-:

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 21 בדצמבר 2011 at 9:50

      תודה נינה. לא ידעתי. אשמח אם תוכלי לשלוח לינק/ים להמשך קריאה על ה-דאו.

      אהבתי

      • nina ramon  On 21 בדצמבר 2011 at 15:28

        הספר המרכזי הוא ספרו של לאו-דזה (או לאו-צה) – דאו דה צ'ינג (ספר הדרך והסגולה). התרגום המומלץ ביותר לדעתי הוא זה של דן דאור ויואב אריאלי. למיטב ידיעתי הספר יצא לאחרונה בשנית בהוצאת 'חרגול' במהדורה מתוקנת ומורחבת.
        ההקדמה של דאור ואריאלי והנספח של וואנג-בי כתובים בשפה בהירה, ואני מוצאת שהם מעולים.
        משם כבר תוכלי להתקדם בקריאה כרצונך (-:
        אם אוכל לעזור בעוד משהו, בשמחה.

        אהבתי

      • Yulie Cohen  On 21 בדצמבר 2011 at 15:43

        תודה רבה נינה.

        אהבתי

  • זכריני  On 21 בדצמבר 2011 at 19:15

    תודה יולי. תודה נינה.
    נר נדלק לי.
    באהבה

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 22 בדצמבר 2011 at 22:16

      נשמע טוב, זכריני, שנדלק לך נר, באהבה.
      נשמע טוב. כי העיקר, זו האהבה 🙂

      אהבתי

  • nina ramon  On 22 בדצמבר 2011 at 13:19

    עוד משו – השיר של אלתרמן "החתול והעיוור" תופס את ההוויה החתולית באופן מופלא. (-: מאוד ממליצה.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 22 בדצמבר 2011 at 22:18

      נינה, מאוד מעניין אבל לא מצאתי את השיר הזה ואני שבמיוחד ינקתי את/משיריו של אלתרמן אשמח לקרוא; האם תוכלי אולי להעתיק לכאן את השיר?

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: