רק תאמרי לי, מיצי אהובה, מה עושים

פיללתי להפוך אותך לחתולת בית במעבר לדירה ביפו מהבית עם החצר בהדר יוסף . במשך ארבעה שבועות חשבתי שהמטמורפוזה שתכננתי לך עובדת ממש; למעט חצי יום אחד שנעלמת אחרי שקפצת, או נפלת, מהחלון ללא תכנון מוקדם, קיבלתי הרגשה שטוב לך, אפילו מאוד.

אני יודעת שהגעת מבחוץ כאשר אימצת אותנו לפני שש שנים, וגם אחרי שהשתלבת בתוך הבית, מעולם לא ויתרת על החיים בחוץ.  רק חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים בבית ובחוץ, אולי יתאים לך עכשיו רק בית. אבל בימים האחרונים ביקשת משהו שלא היה ברור מה הוא ואפשר היה לראות שאת לא מרוצה; צופה בערגה מהמרפסת בקומה הראשונה לעבר העולם שם בחוץ.  כשהחלטת לבסוף לקפוץ מהמרפסת בלילה הקודם, חשבתי שתשובי לעת ערב.  ואכן, לאחר החשיכה, חזרת אבל בשום אופן לא רצית להיכנס לבניין וחזרת כלעומת שבאת; כנראה, לבית החדש שלך במגרש הריק מרחק שני בתים מכאן, לחברת החתולה הג'ינג'ית הנחמדה וזו הלבנה המיוחדת.


באתי, שאלתי, ביקשתי, התחננתי שתבואי הבייתה אבל את לא רוצה. הבוקר, כאשר הבאתי לך אוכל ומים, הסתכלת לי ישר בעיניים וכאילו אמרת, תודה על האוכל, עכשיו את יכולה ללכת. אני לא רוצה לבוא אתך.  הלכתי לדרכי ואחר הצהריים, הבאתי לך שוב אוכל ,והפעם, בלי לבקש ממך לבוא איתי;  שמחתי רק לראות שאת אוכלת.  אחרי החשכה, כאשר באתי לאסוף את כלי הפלסטיק הריקים, אמר לי השכן הנחמד לא לדאוג כי בטח תוך כמה ימים תכירי את העולם שבחוץ ותרצי לחזור הביתה.

אז למרות שאני מחכה לך, יותר חשוב לי שתישארי נאמנה לעצמך; אני מאמינה בנאמנות לעצמנו, וגם שהלב שלי שבור ואני אובדת עצות , זכותך לבחור את החיים שאת רוצה.  במשך שש השנים, מאז אימצת אותנו מבחוץ, ונאספת אל ביתנו, לא הפכת לחתולת בית והיה זה רק החלום שלי; להפוך אותך לחתולת בית. אבל רק תאמרי לי, מיצי אהובה, מה עושים עם הלב הקרוע? איך מתגברים על הכאב? על הגעגוע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • poochys  On 22 בנובמבר 2011 at 22:12

    מקסימה ודעתנית מיצי החתולה.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 22 בנובמבר 2011 at 22:17

      הלא פוכי, כל מקסימה (לטעמך ולטעמי) חייבת להיות דעתנית? !!

      אהבתי

  • poochys  On 22 בנובמבר 2011 at 23:26

    כנראה שכן, רק שהדעתנות לעיתים לא עולה בקנה אחד עם הרגשות.

    אהבתי

  • noam-lester  On 23 בנובמבר 2011 at 8:57

    יש לנו כמה חתולי חוץ כאלה, אחד יושב על סף הדלת מבחוץ או על אדן החלון במטבח, הוא לעולם לא ייכנס הביתה, אלא רק להצצות חטופות. אחרת, שכבר נעשתה חתולת בית, באה לבקש ליטופים, אבל כשנוגעים בה היא קופצת לרגע וחושפת שיניים. זה חזק מהם. הג'ינג'י שלנו נעלם לחודש שלם וחזר חולה מאוד. עכשיו הוא מתאושש בבית. הם מכתיבים לנו את הכללים. באים והולכים. הם מסתכלים עלינו בשתיקה כשאיננו מבינים אותם. ולא אומרים דבר.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 23 בנובמבר 2011 at 9:15

      תודה נועם. זה קצת מנחם אבל מיצי שלנו אהבה להיות מלוטפת אינסוף ואנחנו אהבנו ללטף אותה ולהתכרבל – היא הייתה מבקשת עוד ופותחת את עצמה תוך שהיא נשכבת על הגב – וכל זה כל כך חסר. בגוף, זה חסר המגע, הקרבה שהרגישה כמו אהבה. ועכשיו אין ברירה אלא לכבד את הבחירה שלה. קשה…

      אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: