איזו אלטרנטיבה קיומית יש לך

פתאום שמעתי את הקול שלי בוקע מהטלוויזיה. לא ידעתי שמשדרים הערב את ישראל שלי ביסדוקו.  לאחר בדיקה, מצאתי שגם הלילה ב – 02:00 וגם מחר ב – 12:00 יהיו שידורים נוספים.

בסיום הסרט קיבלתי הודעת טקסט (SMS) בזו הלשון:

"שלום יולי, שמי שוקי צפיתי בסרטך הדוקומנטרי אשר בו אמרת בין היתר שאם היו לך בנים ולא בנות היית יורדת מהארץ אני חייב לציין שאיני בעל דעה מובהקת שנוטה לצד הימני או השמאלי אני בן 23 8 חודשים לאחר סיום השירות אני מעריך אותך כבן אדם כנה וחוקר. יש לי שאלה, הרי את מודעת לצורך הביטחוני במחסומים ובצבא חזק ואקטיבי בכדי להגן על תושבי המדינה. אין ברירה אנחנו לא מוקפים בשכנים אשר ברגע שנהיה נחמדים ויפים הם יזרקו עלינו פרחים איזו אלטרנטיבה קיומית אחרת יש לך. בתודה גדולה ובכבוד אשמח לשמוע ממך".

כתבתי לשוקי תודה וביקשתי שיכתוב לי את כתובת המייל שלו על מנת שאכתוב לו  תשובה מפורטת.  הוא לא כתב לי אז החלטתי לכתוב לו כאן:

שוקי שלום, הטקסט בסרט בו אני אומרת "לו היו לי בנים (ולא בנות) הייתי עוזבת את ישראל", הוא רטוריקה; אמנות. אין לי בנים ואין לי גם דרכון אחר חוץ מהישראלי.  לעומת זאת, אני אומרת שם שאחת האפשרויות לתרום לירידת מספר המלחמות, אשר לאחר מחקר מעמיק למדתי כי אינן כבר מזמן מלחמות "אין ברירה", היא לומר לילדים שלנו שהחיים יותר חשובים מההגנה על המולדת.  מדינת ישראל איננה מאוימת כבר שנים כפי שמתאים לפוליטיקאים שלנו להציג.  מתוך קריאת מספר ספרים המתארים את מלחמות ישראל מנקודת מבט ביקורתית, למדתי שיש שימוש ציני בפטריוטיות של ילדינו ולכן החלטתי לומר את המשפט הזה בסרט.  הפלסטינים אינם האויב שלנו; הם עם מדוכא וכבוש על ידינו שרוצה עצמאות וחופש. זה בידינו, כבר שנים רבות. עם מצרים יש לנו הסכם שלום. עם ירדן יש לנו הסכם שלום.  עם סוריה, יכולנו להגיע להסכם שלום אבל ההזדמנות הוחמצה. אולי תהיה נוספת. האיום האירני, הוא איום כלל עולמי וישראל איננה נושאת באחריות של מיגור האיום האירני. עם לבנון, אפשר להסתדר גם בלי לפלוש לשם כל כמה שנים ולהיתקע שם כמה שנים ולאבד אלפי חיים של חיילים צעירים. בקיצור שוקי, החיים יותר חשובים ממלחמות ישראל. אבל לי, אין לאן ללכת ואני כאן. ולי, לא נותר אלא להסתכל נכוחה ולומר את את מה שאני רואה: המחסומים, שוקי,יכולים להיות מתוחזקים על ידי שוטרים ולא על ידי חיילים בני 18.  מקווה שעניתי לשאלתך למרות שאיו לי אלטרנטיבה קיומית חוץ מלהסתכל למציאות בעיניים ולומר את מה שאני רואה.  תודה, יולי

נ.ב. 1935 ימים בשבי החמאס והוא חוזר; גלעד שליט מוחזר בתמורה למאות אסירים פלסטינים בימים הקרובים וזו שמחה גדולה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאול סלע  On 14 באוקטובר 2011 at 2:03

    האויבים שלנו הם המתנחלים

    http://kedma.co.il/block/archives/1970/comment-page-1#comment-2382

    אהבתי

  • לואי לואי  On 14 באוקטובר 2011 at 13:36

    יולי, אם יכולת לומר לעצמך גם באותו יום על מדרכת רח' דיוק בחזית מלון גרובנור בלונדון שהפלסטינים אינם האויב שלנו, את באמת בן אדם מיוחד במינו.

    לנו, נדמה לי, יש רק שליטה על להיות האויב שלהם או לא, לא יותר.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 14 באוקטובר 2011 at 14:51

      לואי לואי,
      המלון היה אז מלון אירופה. האיזור נקרא גרובנור ואני עוד לא כל כך ידעתי מי הם הפלסטינים (אוגוסט 1978). מה שמעניין הוא שלמבצע ("פיגוע", בלשון ההגמוניה השלטת) קראו אז בחזית העממית לשחרור פלסטין "מבצע קמפ דיויד". מה שהם רצו, באותו יום בלונדון, היה תשומת לב העולם המערבי לבעיה הפלסטינית, בעת שקרטר, בגין וסאדאת נפגשים בקמפ דיויד לסכם את עיקרי הסכם השלום בין ישראל למצריים. בסופו של דבר הסכם השלום עם מצריים לא נגע כלל בפלסטינים ומכך אתה ואני סובלים עד היום – גם מהצד המצרי וגם מהפלסטינים שרוצים עצמאות והכרה בינלאומית כבר הרבה מאוד שנים. גם אז הם לא היו האויב אבל הם כן ניסו להרוג אותי והצליחו להרוג את הדיילת עירית גדרון זיכרונה לברכה.

      אהבתי

      • לואי לואי  On 14 באוקטובר 2011 at 16:16

        אופס… נכון, מלון אירופה, בגרובנור סקוור. היינו מבטאים את זה גרוסבנור והאנגלים היו צוחקים. כמה זמן שעבר מאז, אבל את עירית גדרון אני זוכר בבירור, וגם אותך, תיבדלי לחיים ארוכים.

        הם באו כדי להרוג את הצוות, ואם זה לא נקרא אויב אז כנראה שאין אויב בעולם.

        אהבתי

      • Yulie Cohen  On 14 באוקטובר 2011 at 16:26

        לואי לואי, אתה זוכר את עירית ואותי כי היית גם דייל?
        בקשר לשאלת מי הוא אויב, אין בינינו חלוקי דעות; איש שרוצה להרוג אותי הוא אויב שלי.
        אבל, לאויב הפרטי שלי מאז, אני אישית סלחתי אחרי שהוא ביקש ממני סליחה ולקח אחריות על הכאב הרב שיצר אצלי ואצל אחרים ובנוסף, הפלסטינים, כעם, אינם האויב שלנו. הם לא רוצים להרוג אותנו. הם רק רוצים לחיות בעצמאות כמו שאנחנו חיים.

        אהבתי

      • לואי לואי  On 14 באוקטובר 2011 at 18:14

        כן, הייתי דייל קבוע וטסנו יחד כמה פעמים. אני זוכר שכבר אז היתה לנו שפה משותפת, ככל שמתאפשר בין הארוחות בגלי האחורי ב-747…

        עשית כעת, בעיני, את ההבחנה בה"א הידיעה: את מזהה את האויב שלך ככזה – וסולחת לו. זו עמדה עוצמתית מאוד, בזמן שאי-סליחה מחלישה מאוד. בעיני, הסליחה גם לא תלויה בבקשת סליחה, מה עוד שלפעמים אנחנו סולחים למי שכבר איננו כאן לבקש סליחה. אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו להפוך אותם לאויב.

        וראיתי אתמול שוב את הסרט שלך. הפעם נהניתי גם מאופן העשיה שלו, לא רק מהתכנים.

        אהבתי

  • Yulie Cohen  On 14 באוקטובר 2011 at 18:36

    לואי, הייתי מתה להיזכר מי אתה אבל זה גם לא השם שלך ואין לי תמונה להסתכל אז, אולי תשלח לי תמונה במייל? בכל מקרה, תודה על השיח, על המחמאות ובעיקר על התזכורת בנושא הסליחה. יש לי עוד המון מה לומר על זה, אבל זה יהיה כבר בפעם אחרת. תודה.

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 14 באוקטובר 2011 at 18:54

    וואללה…רק עכשיו שמתי לב שאין לי קטגוריית "כתבו אלי" ולאחר חיפושים נרחבים במעמקי תפעול הבלוג, לא מצאתי איך.
    אז כתובת המייל שלי היא:
    yuliecohen@gmail.com

    אהבתי

  • לואי לואי  On 14 באוקטובר 2011 at 19:07

    את עדיין יותר חרוצה ממני. הבלוג שלי עוד עומד על בלוקים, במקום שיהיה ההיפך…

    קיבלתי וכתבתי, תודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: