ג'וליאנו מר

אני לא עמוס גיתאי ולא אבי נשר ולא העסקתי את ג'וליאנו מר כשחקן, אבל בחודש אוגוסט 2005, נפגשנו, ג'וליאנו ואני, במעלה ההר של העיר שפרעם.

באותו יום שישי בצהריים, במעלה ההר של שפרעם, באנו להשתתף בלוויה של נרצחי החיל היהודי נתן זאדה שרצח – ערבים נוצרים ומוסלמים – באוטובוס בכניסה לשפרעם .  הוא אמר אז, החיל היהודי, שלא יפנה יהודים מבתיהם (לקראת ההתנתקות בעזה) כמו שלא יחלל שבת וכמחאה ירה על חפים מפשע בדרכם הבייתה, לשפרעם.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שג'וליאנו ואני נפגשנו; הייתי גם קצת מעורבת, לרגעים,  בסרטו הילדים של ארנה (2003).  אבל למעלה בהר, במרכז העיר שפרעם, באוגוסט 2005, היינו, ג'וליאנו ואני, עם מצלמות וידאו על הכתף, מתעדים.

אני אז עבדתי על סרטי האח שלי שבו בהמשך נכללה ההלוויה בשפרעם, וג'וליאנו, כך סיפר לי, חיפש את הסרט הבא שלו; "הסרט השני".  "כולם מציעים לי כסף לסרט הבא", הוא אמר, "ואני לא יודע על מה לעשות אותו; יש כסף ולא ברור לי על מה אני רוצה ללכת…", הוא אמר.

הצלחה של סרט תמיד מביאה עניין וכסף לסרט הבא של היוצר/ת שלו ו-הילדים של ארנה היה הצלחה גדולה. אבל ג'וליאנו, לפי מה שסיפר לי אז, שם, בשפרעם, לא ידע על מה ללכת.

מאז, לא פגשתי אותו והיום, רק היום, הבנתי שג'וליאנו מצא את הדבר הבא שלו ובגדול. זה לא היה סרט דוקומנטרי נוסף אלא תיאטרון במחנה הפליטים בג'נין.

בהמשך לפעילות של אמו, ארנה חאמיס מר ושל הסרט 'הילדים של ארנה'  הקים ג'וליאנו לתחייה את התיאטרון ושם גם מצא את מותו.

מצא את מותו לא בגלל שחיפש אותו, אני מניחה, אלא בגלל שכך אומרים בעברית; רצחו את ג'וליאנו בקרבת התיאטרון, איש או אנשים, רעולי פנים שיום אחד אולי יאמרו לנו, מה הם חשבו שהם מקדמים כאשר רצחו את ג'וליאנו.

איזה בזבוז…

והודעת המשפחה לקראת הלוויה ב – 5 באפריל 2011:

אנו המומים וכואבים את מותו של ג'וליאנו אהובנו.
ג'וליאנו הקדיש את חייו לאהבה, לאנשים ולחופש, שהיה מהות חייו. הוא נלחם למען צדק, שוויון וחרות האישית וקולקטיבית.
הוא היה אב מסור ואוהב לקשת, מילאי וג'יי – שיחלקו את מורשתו עם התאומים שטרם נולדו.
הוא היה בן, אח, בעל, שותף, חבר ועמית אוהב ותומך.
הוא היה מדהים ומוכשר, ומקור השראה לכולנו.
אצל ג'וליאנו החופש התחיל מבפנים.
אמנות, פוליטיקה, אהבה וחיים – כולם היו לאחד. הוא היה מורד, לוחם חופש, פורץ גבולות תרבותיים ודובר רהוט של האמת הפשוטה.
הוא הגדיר את עצמו 100% פלסטיני ו-100% יהודי, ובכך הגדיר את כולנו, לא כמיזוג של חלקים נפרדים אלא כשלם אחד.
מותו הוא אבידה עצומה לנו ולתאטרון החופש במחנה הפליטים ג'נין, אותו ייסד יחד עם אמו ארנה, ובו נמשיך לתמוך. אנו כואבים את לכתו יחד עם אנשי ג'נין ונמשיך לחלוק את חיינו ושאיפתינו המשותפת לחרות ושוויון של כל בני הארץ הזו.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קרן  On 5 באפריל 2011 at 8:29

    אני לא חושבת שכוונתם היתה לקדם. כוונתם היתה לעצור, להפחיד, לשתק ולהשתיק

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 5 באפריל 2011 at 8:51

      כמובן קרן.
      זו רק הייתה הדרך שלי לבטא את הייאוש;
      לעצור, להפחיד, לשתק ולהשתיק זו גם אג'נדה וגם אותה מקדמים, לצערי הרוב הדומם והצועק וההורג והמשחית = הרוב.

      אהבתי

  • אסתי  On 5 באפריל 2011 at 15:02

    "אנחנו מאמינים שהאינתיפאדה הבאה תהיה אינתיפדת תרבות עם ספרות ותיאטרון וקולנוע…"

    שובר את הלב.

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 5 באפריל 2011 at 16:17

    יולי, ישנו משהו מטריד ולא ברור עד הסוף ברצח האלים של ג'וליאנו מר. מעבר לצער האישי העולה בי על מותו של אדם, ישנו גם הסמל של מי שנכנס לגוב אריות בשמה של שליחות ונרצח במילוי תפקידו. ואין, אין שום מסקנה שניתן לחלץ מתוך מה שאירע, מסקנה שתוכל למלא אותנו באיזושהי תובנה מפצה. כך שכל מה שנותר לנו ביד הוא מלוא החופן צער וכאב. ותחושה חריפה של חוסר מוצא. חבל על דאבדין.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 5 באפריל 2011 at 16:38

      לא מסכימה אתך דודו.
      מה שאפשר ללמוד מהרצח של ג'וליאנו, בהנחה שקיצוניים רצחו אותו, זה שבין הים לירדן יש שתי קבוצות החלוקות באופן עמוק בדרך לפיתרון הסכסוך:
      קבוצה אחת מאמינה בפיוס היסטורי וקבוצה שנייה מאמינה רק בכוח. וגם אם יבואו ויצטטו עכשיו כמה מהדברים שאמר ג'וליאנו על פלסטין השלמה, אני טוענת שהיה מדובר ברטוריקה בלבד ולא באמונה הפנימית שלו. הוא, כמוני וכמוך רצה להגיע לסיום הכיבוש, לסיום הסכסוך, לפיתרון לבעיית הפליטים, לחופש תנועה, עצמאות וזכויות אדם לפלסטינים כמו שיש ליהודים והוא נרצח כנראה מנציג של הקבוצה השנייה בה יש גם יהודים וגם ערבים – מוסלמים ונוצרים.

      אהבתי

  • Yulie Cohen  On 5 באפריל 2011 at 21:23

    הודעת המשפחה לקראת הלוויה מחר:

    אנו המומים וכואבים את מותו של ג'וליאנו אהובנו.
    ג'וליאנו הקדיש את חייו לאהבה, לאנשים ולחופש, שהיה מהות חייו. הוא נלחם למען צדק, שוויון וחרות האישית וקולקטיבית.
    הוא היה אב מסור ואוהב לקשת, מילאי וג'יי – שיחלקו את מורשתו עם התאומים שטרם נולדו.
    הוא היה בן, אח, בעל, שותף, חבר ועמית אוהב ותומך.
    הוא היה מדהים ומוכשר, ומקור השראה לכולנו.
    אצל ג'וליאנו החופש התחיל מבפנים.
    אמנות, פוליטיקה, אהבה וחיים – כולם היו לאחד. הוא היה מורד, לוחם חופש, פורץ גבולות תרבותיים ודובר רהוט של האמת הפשוטה.
    הוא הגדיר את עצמו 100% פלסטיני ו-100% יהודי, ובכך הגדיר את כולנו, לא כמיזוג של חלקים נפרדים אלא כשלם אחד.
    מותו הוא אבידה עצומה לנו ולתאטרון החופש במחנה הפליטים ג'נין, אותו ייסד יחד עם אמו ארנה, ובו נמשיך לתמוך. אנו כואבים את לכתו יחד עם אנשי ג'נין ונמשיך לחלוק את חיינו ושאיפתינו המשותפת לחרות ושוויון של כל בני הארץ הזו.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: