אובדן; על החיים ועל המוות

את כתיבתה של אליזבט קובלר רוס פגשתי לראשונה לפני כשנה, כאשר רחלי גרשטל  כבר הייתה חולה נורא.  צ'יקו, אחיה ואב בנותיי, השאיל לי את הספר המוות חשוב לחיים .

הספר, אשר מאוד עזר לי להיות עם לב פתוח נוכח גסיסה של אישה יקרה שמתה טרם זמנה ולהיפרד ממנה, הפגיש אותי עם  ד"ר אליזבת קובלר רוס שהיא פסיכיאטרית ממוצא שוויצרי אשר פרצה לתודעה לאחר שפרסמה ב- 1969 את מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן:

שלב 1- הכחשה ובידוד: "לא, לא אני, זה לא יכול להיות"
שלב 2-כעס: "למה דווקא אני?"
שלב 3-מיקוח: "אני אעשה הכול, רק תן לי עוד כמה שנים…"
שלב 4-דיכאון: "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח? בשביל מה לחיות?"
שלב 5-קבלה

לאחר שראיתי שאליזבט קובלר רוס כתבה די הרבה ספרים ונוצרה לי ההזמנות הנדירה, נכנסתי לחנות הספרים BARNES&NOBLES על BROADWAY  ליד רחוב 86 במנהטן.  שם, אספתי את כל הספרים שהיו על המדף תחת שמה, התיישבתי איתם על הריצפה המכוסה שטיחים מקיר לקיר, ועילעלתי בהם אחד אחד כדי לבחור כמה ואיזה אני הכי רוצה לקרוא.

די מהר ידעתי שאני רוצה לקרוא את האוטוביוגרפיה שלה The Wheel of Life  בקריאה של הספר הזה למדתי המון ולמרות שאני מתקשה לומר מה, למדתי המון. אז הנה מה שכתבו על הספר בעברית: בסיפור חייה היא נותנת חשיבות לחוויותיה כנערה צעירה באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. היא מתארת את ביקורה במחנה הריכוז מיידאנק שבפולין, שם  החלה להתמודד עם  שאלות של מוות, אובדן ואכזריות, מה שהשפיע על המשך דרכה. כרופאה צעירה חיה ופעלה בארה"ב, שם ניסחה את מודל חמשת השלבים מתוך עבודה רבת שנים עם חולים סופניים ובני משפחותיהם, אותם ליוותה מרגע קבלת הידיעה על המצב הסופני ועד להשלמה עימו. שלבי המודל מתייחסים להתמודדות של הנוטה למות עם מצבו, כמו גם להתמודדות של הסביבה עם אובדנו של אדם קרוב.

הספר השני שבחרתי  On Grief and Grieving, שגם הוא טרם תורגם לעברית, הוא ספרה האחרון.  קובלר-רוס כתבה אותו,  בשיתוף עם דיויד קסלר, כאשר היא יודעת שהוא האחרון שלה. אני, סיימתי לקרוא אותו היום.

אף פעם אני לא מוצאת מילים מספיק טובות לכתוב על ספרים שכל כך נהניתי לקרוא בהם. רק אומר שקובלר-רוס נכחה בחברת מאות אנשים שנטו למות ולמדה מכך המון על החיים ואני למדתי ממנה ש-אובדן – הוא מרכיב מרכזי בחיים שלנו (בדרך כלל כבר מגיל צעיר)  ויש לו צורות רבות ומשונות לא רק במוות של אדם יקר לנו.  לכן ובכלל, אני ממליצה בחום לכל מי שמתעניין בחיים לקרוא גם את הספר הזה; המוות,  כחווית האובדן האולטימטיבית, הוא באמת מורה גדול ואליזבט קובלר רוס הבינה זאת היטב ומצליחה להעביר את זה הלאה. כל שנדרש, וזה לא מעט, הוא להתמסר ולאפשר לעצמנו לפגוש את הכאב הפרטי שלנו…ולהתאבל… ולעבד… ולהתעצב שוב ולעכל ולהתחיל דף חדש שמצמיח, שמפתח ושבעיקר מלמד איך לחיות עם (ה)אובדן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסף  On 5 בדצמבר 2010 at 10:58

    משהו שנתקלתי בו לפני כמה חדשים: לשמוע אותה מדברת במיבטא היקי שלה על השלבים – כבר עונה לביקורת שהפנו כלפיה פסיכולוגים באותה תקופה. קובץ ארכיון מביקורה באוסטרליה:

    http://www.abc.net.au/rn/allinthemind/stories/2010/2840499.htm

    סנטימנטלי שכמותי אני עדיין מתפעל מכך שאפשר לשמוע בבית הרצאה שניתנה באוסטרליה לפני שלושים שנה.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 5 בדצמבר 2010 at 19:40

      תודה אסף.
      מדהים ומרתק.
      1978 הייתה שנה חשובה בחיי ולחשוב שקובלר-רוס כבר דיברה ככה באותה שנה – במקומות רחוקים ואיש כאן לא ידע על זה דבר – גם זה מאיר עיניים

      אהבתי

  • תומר (מהים)  On 8 בדצמבר 2010 at 10:54

    בספטמבר 2001, כמה ימים אחרי התאומים, ישבתי בחנות ספרים פרטית בעיירה קטנה בצפון מישיגן ועיני (היחידה שרואה) כמו נתפסה על ידי הספר the wheel of life. לפני זה שמעתי את השם שלה, אפילו לא זוכר באיזה הקשר. קניתי ולא זזתי ממנו שלושה ימים. כיף לפגוש אותו (ואותך) כאן.
    תודה על ההמלצה לספר השני. יכלל בהזמנה הבאה מאמאזון

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 8 בדצמבר 2010 at 19:46

      תומר, ממה נפגעה העין שאינה רואה?

      אהבתי

      • תומר (מהים)  On 8 בדצמבר 2010 at 19:49

        נולדתי ככה – עין עצלה. כששתיהן פקוחות המח מתעלם ממנה לחלוטין, וכשרק היא פקוחה אז אני רואה דרכה מאוד מטושטש (אי אפשר לזהות תווי פנים ממטר)
        לא יכול לראות ציורים תלת מימדיים ובאואטאר סתם בזבזתי כסף
        למה את שואלת?

        אהבתי

      • Yulie Cohen  On 8 בדצמבר 2010 at 19:58

        הבנתי…
        למה שאלתי?
        כשהזכרת שאתה רואה בעין אחת התעוררה בי סקרנות להבין למה עין אחת והיה לי חשש שמדובר בפציעה מהצבא.
        ועכשיו שאני מבינה שתלת מימד אתה לא רואה, אני אומרת לך, לא נורא…
        העיקר החסד כפי שפגשת היום בים…

        אהבתי

  • תומר (מהים)  On 8 בדצמבר 2010 at 20:09

    אחד הדברים הטובים שיצאו לי מהעין הזו שלא רואה זה פרופיל 45, אז הצבא שלי היה סביב מחשבים והרבה שעות חסד בים.
    מזל טוב על שחרור הילדה – זה מאוד משמח!

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 9 בדצמבר 2010 at 16:42

      תודה תומר.
      ברגעי החסד שהיו לי היום על שפת הים אחר הצהריים, שלחתי לך ברכה. מקווה שקיבלת
      🙂

      אהבתי

  • Yulie Cohen  On 23 בפברואר 2013 at 11:48

    http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/1.1935316

    ד”ר רוני צבר רופא, 45 מתגורר במושב חרב לאת – “הוספיס בית”, שירות כלל ארצי הניתן על חשבון קופות החולים לחולים סופניים

    אהבתי

  • רונן  On 30 באוגוסט 2015 at 20:31

    בימים אלה יצא לאור בעברית הספר "המבחן האחרון" מאת גיריראג' סוואמי. הוא מביא את סיפור מותם המופלא של חולים אשר הכינו את עצמם לרגע המוות, וכן עדויות של קרובי משפחה, ידידים, מטפלים, אנשי רפואה ומורים רוחניים. הוא מספק ידע, השראה ונחמה לכל מי שנדרש להתמודד עם המוות – כלומר, כולנו.

    https://www.facebook.com/lfeheb

    אהבתי

  • יפעת  On 19 באפריל 2016 at 17:31

    שלום הגעתי אלייך מתוך חיפוש אחר רחלי גרשטל.
    מצטערת לקרוא על האובדן בכתיבתך, על אף שאת כותבת מקסים.
    הנני סטודנטית לתראפיה באומנות ומתעניינת בעבודת הגמר שלה, על טיפול באומנות לנשים בגיל המעבר.
    במידה ויש ברשותך עבודתה, אשמח לעיין בה.
    תודה.
    בריאות ושמחה
    יפעת

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 19 באפריל 2016 at 17:42

      תודה. אכתוב לך למייל את כתובת המייל של אחיה – משה (צ'יקו) גרשטל ואני מקווה שהוא יוכל לעזור לך.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: