אמא לא אובדת

בקיץ 1988, לפני כעשרים ושתיים שנים , נסעתי עם אב בנותיי בפיאט 127 לחיפה.  בספסל האחורי ישבה בכיסא תינוקות, בתנו הבכורה, סתיו.  היא הייתה בת עשרה ימים.  נסענו לביקור אצל הוריו, סבא וסבתא גרשטל. 

"אני מחכה ליום שבו הילדים יצאו מהבית ואהיה שוב משוחררת ", אמרתי אז לצ'יקו, בעלי לשעבר.  הנסיעה בכביש החוף, ביום שישי אחר הצהריים נראתה אז, בקיץ 1988, די דומה להיום. הים אותו הים והר הכרמל אותו ההר. 

אבל היום, נוהגת כבר סתיו הבכורה במכונית של סבא גרשטל שנפטר השנה בגיל 85, וסהר, השנייה (הקטנה) משתחררת בקרוב מהשירות הצבאי. 

עשרים ושתיים שנים עברו, והרגע שייחלתי לו ממשמש ובא. הבנות, עם רגל אחת מחוץ לבית, אני יותר ויותר משוחררת והן, פחות ופחות סמוכות לשולחני.

תאילנד//חופשה//2009

והיום, שנים אחרי העבודה קשה; הנקות, חיתולים, גזים, לילות ללא שינה, שיניים, מטפלות כדי לצאת לעבודה, בישולים בלילה כדי שיהיה אוכל למחרת אחרי הגן או בית הספר, סנדוויצ'ים, גננות, גני ילדים, מורים, מורות, בתי ספר, מנהלי בית ספר, מתמטיקה, עבודת שורשים, חוגים, טיולי משפחות, צופים וצופות, מחנות קיץ ומסעות לפולין, שירות לאומי ושירות צבאי, אני אומרת: האמהות (שלי) הייתה ועודנה ה-מצפן שלי.  היא שאומרת לי היכן הצפון; מה עיקר ומה טפל. מה חשוב ומה פחות חשוב. מה נכון ומה אולי לא נכון. מה הכי חשוב לי ומה אולי לא כל כך חשוב. 

לא שלא רציתי קריירה והגשמתי. לא שלא רציתי ביטוי אישי ומימשתי. לא שלא רציתי להיות (שוב) משוחררת מכל מחויבות ליצור אנושי נוסף, אבל בעצם, ולמעשה, הקיום שלהן, נתן לי בוקר בוקר, ערב ערב ולילה לילה לדעת: למה אני כאן, ואולי יותר מכל, למה כדאי לי להישאר. לא רק, אבל בעיקר. 

והיום, לקראת הימים בהם אהיה שוב משוחררת מלקום בבוקר לעשות עוד סנדויץ', או לקום בלילה להנקה או למוצץ או מים או שמיכה חמה, אני אומרת, אל תפספסו את הרגע ואל תטעו; ההורות היא הדבר המעניין ביותר שיש לחיים האלה להציע לנו (ויסלחו לי אלה שבחרו או נכפה עליהם לא להורות), ואני שעשיתי גם לא מעט דברים אחרים אומרת שהילדים שלנו הם המורים הרוחניים הגדולים ביותר שנוכל להשיג.  הילדים שלנו הם האהבה הגדולה ביותר שנוכל לתת וכך גם לקבל (אם אנחנו נותנים), וההורות (שלנו) היא הדבר היחיד שימשיך גם אחרי שנלך. כי, ורק כי, יש שם ים של אהבה.   אהבה ללא תנאי.

* פורסם גם באתר אמהות אובדות בעריכת ריקי כהן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • poochys  On 26 באוקטובר 2010 at 10:08

    דמעתי ומאוד מאוד אהבתי.

    אהבתי

  • shlomiyosef  On 27 באוקטובר 2010 at 10:03

    נכון נכון נכון !!!!

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 3 בנובמבר 2010 at 7:36

    מאוד אהבתי לקרוא את הדברים שכתבת ואת רוח קוהלת
    המנשבת בהם. אם כי החיים, כך יש לשער, תמיד מוקדם
    מכדי לסכם אותם עד שהם נגמרים באמת. וזה מה שיפה
    בהם כל כך.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 3 בנובמבר 2010 at 8:31

      אבל מומלץ, דודו, לסכם גם מידי פעם כי הרי לעולם איננו יודעים מתי הם נגמרים. החיים.

      אהבתי

  • liat  On 21 בנובמבר 2010 at 16:24

    יולי יקרה!
    אני מרבה ונהנית לקרא את כתיבתך הקולחת ו"נשפכת" מן הלב.
    אך למרות אהבתך העמוקה לנושאים הרבים שאת מעלה,והאמיתות שבהם, אני מרגישה המון עצב ,געגועים וצער.למה???????

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: