ישראל שלי, ערב יום הזיכרון לרצח רבין 2010

לא עשיתי את זה אף פעם קודם; לא כתבתי על שידור סרט דוקומנטרי ש(אני) יצרתי; אולי לא היה לי עדיין בלוג, אולי לא העזתי, אבל הערב משדרים ביסדוקו את ישראל שלי פעמיים: ב – 20:30 וב – 23:00.  ערב יום הזיכרון  לרצח רבין.  עברו חמש עשרה שנה וכלום לא השתנה.

מחסום חאוורה// בכניסה לשכם//צילום:אורי אקרמן//עיצוב:גיא גולדשטיין

באתר יסדוקו כתוב התקציר הבא:   יולי כהן, דור שישי בארץ, אוהבת את ישראל. את אותה ישראל, שהוריה הפלמ חניקים נלחמו על עצמאותה בתש ח ואותה שירתה כקצינה בחיל האוויר בימי מבצע אנטבה. ב 1978-עבדה כדיילת אויר באל-על כאשר ניצלה מהתקפת מחבלים בלונדון עם רסיס בזרועה. דיילת שהיתה לידה נהרגה. הסרט ישראל שלי הוא נקודת מבט חדשה של כהן על טרילוגיית הסרטים שלה המחבל שלי (2002-, ציון אדמתי (2004 (ו האח שלי (2007-. במסע רגשי קשה המתעד עשר שנים בחייה היא מחליטה לעזור בשחרורו של המחבל שתקף אותה, מתמודדת עם המיתוסים שעליהם התחנכה ומחליטה להתפייס עם אחיה החוזר בתשובה אחרי עשרים וחמש שנות זרות. זהו חשבון נפש נוקב ואמיץ בניסיון להבין את החיים בישראל, המקום בו אנו חיים, דרך העשור הסוער האחרון. הסרט, שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, שודר במסגרת היוקרתית Storyville של ה-BBC במאי האחרון, וגרף ביקורות מצויינות בעיתונות הבריטית. בימוי והפקה: יולי כהן (80 דק, ישראל, 2008- צילום: עודד קירמה, משה גרשטל, יולי כהן; עורכים: בועז ליאון, איתי פינקלשטיין; מוסיקה: שם-טוב לוי; מפיקה שותפה: מטה הופמן מייר (DRTV-; מפיק אחראי: ניק פרייזר (BBC4- קרן גשר; yes.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יובל  On 19 באוקטובר 2010 at 19:49

    יולי היקרה,
    ראיתי היום את הסרט ישראל שלי, ולא יכולתי להפסיק לבכות.
    לבכות על האובדן האישי שלך, על אובדן הקולקטיבי שלנו, על אובדן הזהות הישראלית, אובדן הדרך, הערכים ואובדן היכולת לראות את האחר (במיוחד אם הוא פלסטיני).

    בפעם הראשונה ראיתי בטלויזיה מישהו שמודה שאם היו לו בנים הוא היה יורד מהארץ ע"מ שלא יתגייסו לצה"ל.
    הגיע הזמן שנחזור להיות חברה אזרחית, שמקדשת את החיים ולא את המוות, את המדע ולא את הצבא, את ההשכלה ולא את הבערות.

    תודה לך
    יובל

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 20 באוקטובר 2010 at 8:15

      תודה רבה יובל. התוגבה שלך כאן גרמה גם לי לבכות (שוב). הלוואי ודברים אכן יישתנו בכיוון החיים ולא המוות, הפחד והבערות.

      אהבתי

  • אורי  On 19 באוקטובר 2010 at 20:04

    באסה שאין לי יס. עוד לא ראיתי את הסרט הזה. שתהייה הקרנה מוצלחת עם הרבה הדים מעניינים.

    אהבתי

  • נועם  On 19 באוקטובר 2010 at 22:10

    למה הכול ביס (גם הסרט על דור שלום)?
    מה יעשה מי שאין לו יס?

    אהבתי

  • אסתי  On 20 באוקטובר 2010 at 4:19

    גם לי אין יס. וגם גלי יש חלק בעשייה ליום השנה לרצח. (אני ממנהיגי דור שלום שמרואיינים לסרט "דור שלם דרש שלום")
    וגם אני כתבתי על כך בבלוג שלי:
    http://2nd-ops.com/esty/?p=69141

    אבל אני יכולה להגיד שהפלקט לסרט שלך מצויין, ושבהיכרותי את העבודה הקולנועית שלך אני מחכה לרגע שהסרט יהיה נגיש באתר של יס (ו/ או מקווה לראות אותו על ההליכון בכושר) כי אני בטוחה שהוא נוגע, מדוייק ופגע בבטן הרכה.

    מחכה לראות אותו.

    אסתי

    אהבתי

  • אורה  On 20 באוקטובר 2010 at 8:00

    יולי- כל כך חבל שלא יכלתי לצפות בסרט (מאותה סיבה: אני לא 'מחוברת'..)מקווה שתהייה הזדמנות נוספת- אולי באחד הערוצים הממוסדים? בהצלחה.

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 20 באוקטובר 2010 at 8:19

    לאורי, נועם, אסתי ואורה, תודה על מילות התמיכה.
    ראשית אני מבקשת לציין שיסדוקו הוא ערוץ התומך בסרטים דוקומנטרים ובלעדיו, אנא אנו (היוצרים הדוקומנטרים וצרכני סרטים על האמת) באים. טוב יש גם את ערוץ 8 בהוט אבל באינטרנט, זה סיפור מורכב של הפרת זכויות יוצרים ולכן, לכל מי שמעוניין לצפות ב'ישראל שלי' אני מציעה כמה אפשרויות:
    – לשכור או לרכוש בספריית האוזן השלישית
    – לרכוש דרכי DVD במייל פרטי עם פרטי המשלוח וכו'.

    ושוב, תודה לכולכם על המילים הטובות. אני רוצה שהמציאות תהיה טובה יותר.

    אהבתי

  • נבט חיטה  On 20 באוקטובר 2010 at 9:06

    יולי יקרה (תכולת העיניים מלאות ההבעה),
    ראיתי אותך בדרך לסרט עם אסתי ובכיתי.
    ראיתי גם את הסרט בו אסתי משתתפת והמשכתי לקונן.
    האבדון הזה שנמשך ונמשך. חשבתי על אבא שלי ומה היה אומר. אני משוכנעת שהיה בוכה גם הוא תוך כדי צפיה.
    איך הוא היה אומר : חרא בלבן.

    ולא נותר אלא להתמקד בחיים עצמם, במשפחה הגרעינית, בבריאות של ילדיי ושלנו.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 20 באוקטובר 2010 at 13:09

      תודה לך נבט חיטה. עצוב.
      ואנחנו חולקות מסקנות דומות.

      אהבתי

  • shaultweig  On 20 באוקטובר 2010 at 17:48

    יוסף אליהו שלוש

    "בוני הישוב שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו ובאי עמדתם בשאלה זו, יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאד בישוב, וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תאור כזה את הארץ בכתב ובעל פה, אך ורק בתור קרקע בתולה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, העמדו כל השיטות הציוניות בבנין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אחד ששכחו והוא, תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו."

    שאול סלע

    אהבתי

  • shaultweig  On 20 באוקטובר 2010 at 17:48

    הקישור

    http://tomerchelouche.blogspot.com/2010/04/blog-post_05.html

    אהבתי

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: