J Street, התקווה

שבוע לאחר משט הדמים, יש ייאוש ויש תקווה.

לקבוצה בפייסבוק שקוראת לראש הממשלה ולשר הביטחון להתפטר הצטרפו כ – 660 איש.
על ה עצומה הכלל-אינטרנטית חתמו פחות ממחצית.

במחאה אמש בתל אביב דווח על כ – 6,000 "פעילי שמאל".  ארבעים ושלוש (43) שנים של כיבוש.

ייאוש גדול. אני לבד. אנחנו בודדים.

מזל שנפגשתי עם נועם לסטר במהלך השבוע, באירוע על קולנוע דוקומנטרי בסינמטק תל אביב, מה שעזר לי להרגיש שאני לא לגמריי לבד כאן.

אבל בכל זאת, איני יכולה לחדול מלחשוב שישראל הולכת מידרדרת, מידרדרת והולכת, ולי אין לאן לברוח.
איני יכולה לבטל את השאלה, שעולה בי שוב ושוב השבוע, לאן אבריח את בנותיי כאשר כבר לא תהיה ברירה.
אין לי דרכון נוסף. אני ישראלית בת ישראלים, דור שישי בתל אביב-יפו.

האימייל השבועי מהארגון היהודי אמריקאי J STREET הוציא אותי קצת מהייאוש. הם כותבים:

"Now nearly 5 days after the Gaza Flotilla disaster, we still don't yet know the full scope of the damage to the peace process, to Israel's international reputation, and to multilateral efforts to convince Iran to change course on its nuclear program. Yet there is real hope that the Obama Administration will act to turn this tragedy into an opportunity – most importantly for truly bold action to resolve the conflict through a two-state solution. There is also real hope that the counterproductive closure of Gaza may be modified so that weapons are kept out but sufficient humanitarian aid is allowed in. In the other hand, you've got a blockade up that is preventing people in Palestinian Gaza from having job opportunities and being able to create businesses and engage in trade and have opportunity for the future. What's important right now is that we break out of the current impasse, use this tragedy as an opportunity so that we figure out, how can we meet Israel's security concerns, but at the same time start opening up opportunity for Palestinians"

אמן. מכיוון שאני מאמינה שהעתיד "שלנו" בידי J STREET לכל הפחות במשך כהונת אובמה, נשיא האימפריה, יש תקווה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי דר  On 6 ביוני 2010 at 13:19

    ממי את רוצה לברוח, יולי?

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 6 ביוני 2010 at 13:33

      תודה שאתה שואל יוסי. במקרה שלך, אני באמת מאמינה שאתה רוצה לדעת. מתעניין.

      אז, התשובה היא פשוטה: מהקיצוניות. מהאלימות. מהפאשיזם. מהחוסר דמוקרטיות. מההשתקה. מההפחדה. מהפוסטראומטיים. מהאינסוף אלימות שמדינת ישראל בוחרת שוב ושוב ושוב כדרך חייה של אימפריה המעוניינת לשלוט על אנשים ואדמות לא לה.

      האם עניתי לך יוסי?

      ואין לי לאן לברוח. ולא שיש הרבה מדינות נאורות יותר. אבל יש. וישראל היא בהחלט לא אחת מהן, בתחילת המאה העשרים ואחת.

      אהבתי

      • יוסי דר  On 6 ביוני 2010 at 13:41

        כאשר אדם רוצה לברוח, הדעת נותנת שהוא – אישית – חושש לשלומו (או לשלום יקיריו).
        האם את – אישית – חוששת ממשהו?

        אהבתי

      • Yulie Cohen  On 6 ביוני 2010 at 13:49

        כן. אני חוששת יוסי שלא רק שאדרש להפסיק להביע את דעותיי הנמצאות במיעוט אלא שגם אכלל במיעוט נרדף בשל דעותיו. החוקים הולכים ונהיים יותר ויותר פשיסטיים ואני שנחשבתי אולטרה פטריוטית רק לפני עשרים ושמונה שנים (ולו רק כי הייתי סרן בחיל האוויר החזק ביותר במזרח התיכון), נחשבת היום לסכין בגב…ומרגישה את הדקירות דווקא מתקרבות לגבי.

        אז הפיתרון הנראה לעיין הוא עזיבה. בריחה. כי אני רוצה לחיות בשקט שלווה ואהבה ולא באלימות מילולית ופיסית.

        אהבתי

  • אשכר אלדן כהן  On 6 ביוני 2010 at 13:57

    יולי יקרה
    אני כל כך מבינה אותך .
    אני מרגישה ככה כבר הרבה שנים .
    האלימות כאן גואה , ההשתקה היא כנראה ארוע מכונן כאן .
    וככל שהמודעות שלי לזכויותי כמו גם לזכויותיהן של אחרות ואחרים , כך גדל העצב על האלימות שאנחנו ושכמותנו סופגות וסופגים .
    הייתי אתמול בהפגנה , היה עצוב , בשלב מסויים ברחתי אחורה כשנזרק מלפנים רימון עשן .
    הברירות הן : או לברוח , או להפעיל מנגנוני הכחשה או להאבק .
    במה את בוחרת ?

    אהבתי

  • יוסי דר  On 6 ביוני 2010 at 14:08

    אני חייב לומר לך שמדינת ישראל היא גן עדן לפלורליזם ולהבעת דעות מיעוט – ממש כך, ואין מצב שהמימסד יתחיל לרדוף כאן אנשים בשל דעותיהם.

    וחוצמזה, לתומי חשבתי שבית לא עוזבים.

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 6 ביוני 2010 at 14:13

      אשכר תודה. כל יום אני בוחרת אחרת. פעם להיאבק. פעם להדחיק ופעם לברוח.

      ולך יוסי, באמת תודה. אבל מה קורה עם הבית נשרף? סבי, חירם היננריך כהן, ידע לעזוב את גרמניה בזמן כגרמני גאה שנפצע במלחמת העולם הראשונה. האמנם, אתה יכול להבטיח לי שלא יתפרו לי איזה תיק יום אחד ויאמרו עלי שבגדתי במדינה? האם תבוא להגן עלי אז גם? ואני מקפידה לשמור על חוקים, האמן לי. אפילו סודות צבאיים לא סיפרתי מעולם לעיתונאים אפילו שהיו אלה שקרים ששיקרו לעולם ולאזרחי המדינה.

      אהבתי

      • יוסי דר  On 6 ביוני 2010 at 14:24

        שום בית לא נשרף ולא יישרף, יולי.
        אשר לתפירת תיק, אדרבא ספרי לי על מקרה אחד שבו תפרו למישהו תיק כי דעותיו לא היו נוחות למימסד.

        אכן, התקשורת בימים אלה רותחת אבל כדאי להכניס את העניינים לפרופורציה. לא הייתי מתרגש מכמה צווחנים מצד כזה או אחר.

        אהבתי

  • נועם  On 6 ביוני 2010 at 14:19

    הי יולי, שמחתי להיפגש.
    למי שמעוניין, האירוע בסינמטק היה קשור בספר שערכתי לשמוליק דובדבני, הפרטים על הספר כאן:
    http://www.text.org.il/index.php?book=1013041
    .
    בהקשר הדברים שלך ובקישור שלהם לאירוע, התרשמתי בדבריו של ג'אד נאמן ומהערה שהעירה אורלי לובין בהקשר זה, כלומר – אם הבנתי נכון – מדובר באופציה של מעין גלות פנימית. התרחקות מהזירה הציבורית מתוך הכרה בקוצר היד לשנות, ובמחיר שגובה עמדה שנתפסת בציבור כקיצונית. לא שאני ממליץ על זה, אבל נאמן העמיד מולי את האופציה הזו ומאז יום שישי אני חושב עליה.
    .
    בינתיים אצא ביום שישי הקרוב עם שוברים שתיקה לחברון ודרום הר חברון. כלומר חוזרים לשגרה.

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 6 ביוני 2010 at 14:23

    יולי, להתיאש זה בסדר כי זה אנושי. אבל אסור לוותר, כי אין לנו את הלוקסוס הזה.
    נדמה לי שצריך בעת אשר כזו ללמוד מבני אדם שכבר עמדו בניסיון הזה, ואולי אף בקשיים גדולים יותר. ואז מקבלים פרופורציות ומבינים שישנו איזשהו סיכוי. לפחות כל עוד אנחנו נשארים בני אדם.
    דיוגנס לימד אותנו לא לפחד להיות לבד, אם אנחנו בצידה של האמת.
    כאשר ביקש מאלכסנדר מוקדון לזוז כי הוא מסתיר לו את השמש, וכאשר הסתובב בחוצות אתונה עם פנס וחיפש בן אדם.

    אני חושב שכל עוד יהיה בנו אדם שמחפש "בן אדם" אחר, ימצא לפחות בן אדם אחד בעולם (זה שמחפש). כי זה בעצם כמו שחז"ל כבר ביקשו מאיתנו: "במקום שאין אנשים היה איש".

    גם חנה סנש, לא וויתרה כאשר כתבה, בעקבות דיוגנס, את שירה הראשון בעברית (והזמנים בהם כתבה חנה את השיר היו קשים הרבה יותר מהזמנים בהם אנו נמצאים היום):

    לחפש בן אדם/ מאת חנה סנש

    במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה,
    בימים סוערים של הדם
    הנני מבעירה פנסי הקטן
    לחפש, לחפש בן אדם.

    שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,
    אור האש מסנוור את עיני.
    איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר
    כשהוא יעמוד לפני?
    תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחי
    כי באש, בדליקה ובדם
    כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,
    את אשר חיפשתיו: בן אדם.

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 6 ביוני 2010 at 15:48

    תודה נועם ותודה דודו. אכן מצאתי כמה בני אדם.

    האם זה מספיק?

    וגלות פנימית, מועם, זה לא מתאים לי. אני מכירה את ג'אד שנים – זו אכן הבחירה שלו. לי, לא טוב כך. ממשיכה לחפש.

    רוב תודות שוב, לשניכם, על התמיכה.

    אהבתי

  • AS  On 6 ביוני 2010 at 16:39

    מי שמעדיף חרפה על מלחמה מקבל גם חרפה וגם מלחמה.

    אנחנו הבאנו זאת על עצמנו ואין לי כוח להסביר אפילו למה אבל המצב מהיום קדימה שאנחנו נתפשים חלשים בעיני המולסמים וכל פעולה כזאת שבה אנחנו מסרסים את עצמנו תגביר את עוצמת הנחישות של הצד השני מהיום והלאה זה ילך ויהיה יותר קשה ברמה יום יומית מעכשיו העיתון שלכם יהיהו בו יותר חדשות מלחמה מאשר כלכלה האירנים ואולי גם הסורים והכל בגלל רבין שהתחיל באוסלו תהליך של סירוס המדינה וצבאה מעכשיו כל יום דקה דקה יכו אותנו וינסו לשבור אותנו.

    אהבתי

  • Yulie Cohen  On 6 ביוני 2010 at 18:10

    לך AS, חשבתי הרבה אאיך ומה לענות. והנה, מצאתי שבמכתב פומבי לרה"מ ולרמטכ"ל, כותבים קצינים מחיל הים כי הם סבורים שמבצע ההשתלטות על מרמרה "הסתיים באסון צבאי ומדיני" וקוראים למקבלי ההחלטות לשאת באחריות.

    אלימות, אדוני, רק מביאה לאלימות נוספת.

    ישראל לא עושה מספיק ללא אלימות.

    אי אלימות איננה סירוס אלא עוצמה גדולה יותר. אינני יודעת למה אתה מתכוון ב" עיתון שלכם". אבל לי אין עיתון.

    אהבתי

  • bognabartosz  On 6 ביוני 2010 at 19:50

    יום 6 ביוני 2010 הוא יום א בשבוע.

    ה 6 ביוני 1944 הוא היום הארוך ביותר יום הפלישה לנורמנדי.

    ה 6 ביוני 1967 היה יום ג בשבוע והיה היום השני למלחמה שבוססה אותנו בביצה של הכיבוש וההתנחלויות.

    ה 6 ביוני 1982 היה יום ב בשבוע היום השני למלחמת לבנון הראשונה מה שנקרא מבצע שלום הגליל. ביום זה עמד מנחם בגין על דוכן הכנסת ואמר שכאשר נגיע לקו ה 40 קילומטר תיפסק כל לחימה. למחרת הוטס מנחם בגין לבופור שם סופר לו שהבופור נכבש ללא נפגעים.6 מלוחמי סיירת גולני נהרגו בניהם רז גוטרמן ו גוני הרניק. וחרוטה בזכרון שאלתו של מנחם בגין "היו להם מכונות יריה ?"

    התנגדתי למלחמה מאותו רגע שפרצה.

    לדאבוני ביום ד ה 8 ביוני ראיתי צו בפתח הדלת. השקרים התחילו עוד במחנה חסה שם קיבלנו את הציוד. לא סיפרו לנו שאנחנו נוסעים ללבנון אלא לרמת הגולן שהיתה שקטה. ביום רביעי בלילה ישנו באוטובוסים ושם כבר התלהטו הויכוחים בין תומכים למתנגדים במלחמה. מאחר ולשמחתי לא נמצא רכב שיכניס ותנו לביצה ישנו באותו לילה ביום ה בחניון ליד קרית שמונה.הפסקת האש נקבעה ליום ו 10 ביוני 1982 ושעה לפני כניסת הפסקת האש נפל חלל מהגדוד שלנו שחטף טיל בראש.

    שהינו בחוסר מעש במשך שבוע בלבנון וביום ו ה 17 ביוני יצאנו לחופשת שבת. לשמחתי ב 19 ביוני בישרו לנו שאנחנו משתחררים אבל היינו צריכים להחזיר לכשרות את מצב הגדוד לכן נדרשו עוד מספר ימים עד לשחרור משמ"פ. פניתי לפסיכיאטר פעיל שרצה שאני אשתחרר עם פרופיל 21 וסירבתי. מהון להון סיימתי את השרות בגיל 45 עד הרגע האחרון.

    לאחר שהשתחררתי ונדמה לי שזה היה ב 22 ביוני פניתי מיד לפעילות מחאה כנגד אותה מלחמה ארורה.בשבוע ה 3 למלחמה ביום שבת ערך הועד להפסקת המלחמה בלבנון עצרת מחאה בכיכר מלכי ישראל. שבוע לאחר מכן היתה הפגנה של שלום עכשיו. במועדון צותא נערכו מידי פעם כינוסי מחאה שהרוח החיה בהם היו אסא כשר ויהודה מלצר. האשליות של הנצחון במלחמה נמוגו יחד עם באשיר ג'ומאייל ואז הגענו לסברה ושתילה. קמה תנועת יש גבול ולשמחתי מעולם לא קיבלתי זימון לשרת בלבנון.

    היום 6 ביוני 2010 לאחר כשלון צבאי שעלול היה להסתיים ברעידת אדמה מאשים שר החוץ אביגדור ליברמן את מפלגת קדימה בלשון עדינה בחוסר נאמנות למדינה. ב 1982 ראש הממשלה היה מנחם בגין ולמרות שמיכאל קליינר ואחרים בקואליציה רצו להשתיק את ההפגנות והמחאות היינו סמוכים ובטוחים בחוסנה של הדמוקרטיה. אתמול נזרק רימון עשן לעבר מפגיני שמאל והפשיזם שמובילים אותו ישראל ביתינו ,אם תרצו ובן דרור ימיני הוא סכנה ממשית לדמוקרטה.

    באחד מכינוסי המחאה בצוותא אמר לנו פרופסור ליבוביץ' "הנוכחים באולם זה ייספו במחנות ריכוז שיקינו עבורם גאולה כהן,הרב דרוקמן ואריאל שרון". פרופסור ליבוביץ' טעה בפרטים אבל לא טעה במגמה . אביגדור ליברמן,רונן שובל מאם תרצו ובן דרור ימיני גם אם לא יירצו הם המפתח להקמת מחנות ריכוז

    שאול סלע

    אהבתי

    • Yulie Cohen  On 6 ביוני 2010 at 20:01

      מ-ה ע-ו-ש-י-ם ? ? ? שאול, מה עושים?

      אהבתי

      • bognabartosz  On 6 ביוני 2010 at 21:35

        יולי מדובר בעבודה סיזיפית ומלוכלכת

        כמו שניסיתי והצלחתי לעצבן את יצחק לאור דרך פניות לחדוה הרכבי כך אני מנסה ואני מקוה שאצליח להבאיש את ריחו של בן דרור ימיני. גם אם בן דרור ימיני מתחפש לפעמים לשמאלן שמתנגד למתנחלים הוא מסוכן הרבה יותר ממאיר כהנא שנבחר לכנסת ב 1984. בן דרור ימיני מסית באופן קבוע פעילי זכויות אדם שתפקידם לשמש בלם למגמות אנטי דימוקרטיות. בן דרור ימיני כתב לפני 9 ימים רשימה שממנה הובן שב 1933 היה משולש שצלעותיו הם היטלר,צ'רצ'יל ו סטודנטים פציפיסטיים. האנלוגיה ברורה היטלר זה המוסלמים ,צ'רצ'יל זה אולי ישראל שמיוצגת ע"י ימיני והסטודנטים הפאציפיסטים זה ארגון בצלם.

        כאשר מאיר כהנא רצה לערוך כינוס בגבעתיים הפגינו נגדו. היום צריך להתחיל לטפל בימיני ובבן כספית. למרות שימיני כותב כדי לצאת חובה דברים שנעימים לאוזן שמאלנית בפועל מה שמחלחל זה הכהניזם המוסווה.

        אהבתי

  • AS  On 6 ביוני 2010 at 20:04

    4 מחדלים אלה הביאו ביום א' קבוצה של קציני מילואים מחיל הים, לפרסם בפומבי מכתב לראש הממשלה:

    1. החלטתו האישית של שר הביטחון אהוד ברק, כי החיילים יישאו נשק שאינו נגיש מיידית. דבר שהגביל את יכולת החיילים להתגונן בצורה יעילה.

    2. מדוע המסוקים של חיל האוויר, שנשאו את לוחמי הקומנדו הימי שהשתלשלו מהם בחבלים על הסיפונים, הגיעו לזירת הפעולה באיחור של כ-15 דקות.

    איחור זה גרם לכך כי הופעת כוח השתלטות המורכבת מסינכרוניזציה של כוחות העולים על הספינה מלמטה, כלומר מסירות הקומנדו, וכוחות המגיעים מלמעלה, כלומר מהמסוקים, השתבשה לחלוטין, ואל הסיפון הגיעו רק כוחות קטנים. דבר זה יצר אצל הקבוצה הסמי-צבאית- טרוריסטית שהגנה על האונייה את הרושם, שהוברר כמוצדק לפחות בשלב הראשון של ההתנגשות, כי הם יוכלו להדוף את ההשתלטות של צה"ל.

    3. מדוע צה"ל לא הפעיל את כל אמצעי הל"א הנמצאים בידיו, כדי לשתק את תנועת האוניות עוד לפני התקרבו לחופי ישראל, ולמסך את ההתרחשויות בעת ההשתלטות. כבר כמה ימים שאנשי חיל הים טוענים, כי הופעלו אמצעים חלקיים בלבד.

    4. וזהו כנראה הכישלון הגדול ביותר. כיצד ראשי מערכת הביטחון, צה"ל, והמערכת המודיעינית הישראלית, התמידו בקונספציה שלהם כי הצבא ושירותי המודיעין הטורקיים ימשיכו בשיתוף הפעולה שלהם עם ישראל וימשיכו להעביר להם מידע, למרות הקרע בין ישראל לראש ממשלת טורקיה טאייפ ארדואן, בעוד שלמעשה שראשי צבא טורקיה והמערכת המודיעין שלה עסקו בהטמנת פח מודיעני ומבצעי לישראל ולצה"ל.

    את הקו הזה הובילו, השרים אהוד ברק, ובנימין בן אליעזר, והרמטכ"ל רב אלוף גבי אשכנזי.

    מדובר על דרישה מצד קבוצה של קציני מילואים בחיל הים, שהופנתה לממשלה ולצה"ל, למנות וועדת חקירה בלתי תלויה שתבדוק את כל ההיבטים המבצעיים והמודיעיניים של מבצע ההשתלטות על האונייה 'מרמרה',שלדעתם הסתיים בכישלון.

    לא סגר ולא פלשתינים גורמים לאווירת האיבה של האיסלמיסט החדש, ארדואן, שבחר צד אחר מקודמיו…שלפניו היה שת"פ מלא יחסי ידידות בין המדינות. הכל תירוץ, הפלשתינאים בשבילו הם רק כלי-המשחק.

    המשט שתוכנן ע"י הטורקים לא היה הומניטרי הומניטארי

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: