החירות ומסעותיי עם סרטיי

את אייל גרוס פגשתי לראשונה בסינמטק תל אביב לאחר הקרנה של סרט לפני מספר שנים. הוא ניגש אלי, הציג את עצמו, הביע הערכה על המחבל שלי, וביקש לרכוש עותק DVD שלו. מאז נפגשנו בעיקר וירטואלית. 

בשונה מהבלוגספירה, נוכחות ומפגש עם הקהל בליווי Q & A = שאלות ותשובות, לאחר הקרנת סרט היא חלק חשוב ושאני מאוד אוהבת בעבודה שלי. עבודה של יוצר/ת קולנוע.

וכך, בשמונה השנים האחרונות, נכחתי במאות הקרנות של סרטיי הדוקומנטריים.  בכל הקרנה, לא קרה אפילו פעם אחד, שלא למדתי דבר מה חדש. לא משנה אם היו אלה תלמידי תיכון ישראלים, קיבוצניקים בגבול הצפוני או בנגב המערבי, סטודנטים באוניברסיטת לונדון או הרווארד או ברקלי,  קשישים בפסטיבל קולנוע יהודי במיאמי, מבוגרים בברייטון (UK), קטלונים בברצלונה, נורווגים באוסלו וכן הלאה, תמיד כולם סקרנים, רוצים להבין, מתעמקים.  גם מדינת ישראל מעניינת אותם.  ישנם כמובן גם כאלה שרוצים לבטל ולהשתיק, אבל עם הזמן והניסיון למדתי להתמודד גם איתם. בדרך כלל, עולות שאלות, אני עונה, קולחת שיחה ומתקיים מפגש עם אנשים שבאמת מתעניינים במה שגם מעסיק אותי.  בזמן ההקרנה, מכיוון שאת הסרטים אני מכירה די טוב, אני מקשיבה לקהל. התגובות שם, אף פעם לא זהות. את החלק הזה ביצירה ובפרנסה שלי, אני כאמור, במיוחד אוהבת.

יום אחד, לפני למעלה משנה, הוזמנתי לדבר (give a talk) בלונדון, ללא הקרנת סרט. חששתי שאין סיכוי.  נתקפתי אימה. על מה אדבר? מה כבר יש לי להגיד ללא סרט לצדי. ואז, בעקבות הכנה מדוייקת, בכתיבה ועריכה, ושוב כתיבה ושוב עריכה, וחשבון זמנים – עשר דקות = 1200 מילים –   יצא כי טוב. הקהל (הבריטי) היה מרותק ואני הייתי מרוצה. עברתי שם את מחסום ההרצאה.  צלחתי מעצור פנימי שהיה עמוק ובפנים.  פתאום היה לי מה לספר גם ללא סרט.

בקרוב, אני יוצאת לסיבוב הקרנות והרצאות בארה"ב. 

ההתחלה בעיר האהובה עלי ביותר, ניו יורק.  בני ישורון ביקשו שאספר על המסע שלי מ-סליחה לחירות (my way from Forgiveness to Freedom), במסגרת סדר פסח השני, שהם עורכים לחברי הקהילה שלהם בבית הכנסת. יומיים לאחר מכן, תתקיים הקרנה של ישראל שלי בבית הכנסת, מלווה בשאלות ותשובות.

בחול המועד פסח, אתן הרצאה  במסגרת אירוע על Forgivenss שיתקיים בבית הכננסת.

מניו יורק, אמשיך לצפון קרולינה, להקרנה של ישראל שלי ושיחה עם סטודנטים ב- University of North Carolina, Chapel Hill.  משם, לבוסטון. שם יוקרן ישראל שלי ב – Northeastern University  מלווה בשאלות ותשובות, ולמחרת אתן שיעור לסטודנטים לקולנוע ב – Cinema Studies. 

לסיום, כמו בארוחה טובה, אתארח בהקרנת המחבל שלי ב- Harvard Law School .  את הערב תנחה זינאידה מילר מהתוכנית לזכויות אדם בהרווארד, שעוסקת גם בנושאים של צדק מעברי ב- Brown , ולקינוח ייתן אייל גרוס, כמו דובדבן על הקצפת, הרצאה קצרה על הזווית שלו על הסרט. 

                                                                                     חג חירות שמח לכולנו.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שאול  On 21 במרץ 2010 at 0:54

    צפיתי בעג'מי וראיתי סרט של במאי ערבי אמיץ שלוקח אחריות . את מדינת ישראל הוא מצניע וחושף את המציאות השחורה שנובעת מהמסורת הערבית ומתבטאת ברציחות של חפים מפשע בריב חמולות. הסרט מציג גם סגירת חשבונות פנים ערביים דרך משטרת ישראל.

    בראיון להארץ הבמאי מצהיר הצהרות פוליטיות שמצלצלות יפה באזניים ערביות

    אהבתי

  • שלומי  On 21 במרץ 2010 at 9:58

    מיסרי ד"ש

    אהבתי

  • אורה  On 21 במרץ 2010 at 11:14

    נסיעה טובה יולי- ובהצלחה

    אהבתי

  • נועם  On 21 במרץ 2010 at 11:37

    כבר מחכה לפוסטים שיספרו איך היה כל זה (אולי גם פוסט משותף אם אייל?)

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 21 במרץ 2010 at 12:33

    מסעותי עם דודתי. (רק בשביל החרוז) קחי גם אותי

    אהבתי

  • טלי  On 21 במרץ 2010 at 13:07

    בהצלחה!

    ולצלוח מחסומים – פנימיים או חיצוניים- זה תמיד מבורך וטוב (-:

    נסיעה טובה, יולי!

    אהבתי

  • יולי  On 21 במרץ 2010 at 22:01

    שאול, היוצר/ת לצד יצירתו, היא דבר נוסף שעומד בזכות עצמו. "הצהרות פוליטיות" זה נושא אחר.

    שלומי, תודה. למי למסור ד"ש? לאובמה?

    אורה, במון תודה.

    נועם, תודה רבה. מקווה לכתוב בהמשך גל על מה שהיה שם. אולי גם עם אייל. הדבר הזה שמחד 'אנחנו' מתעניינים בזכויות אדם ומנגד שוכחים זכויות אדם – באותו הזמן, מרתק אותי.

    דודו, אכן, מסעותיי עם דודתי עמד לנגד עיניי כשכתבתי את הכותרת. וגם, אני לוקחת איתי גם אותך. כי אתה כבר חלק ממני – הוירטואלי. תודה וחג אביב פורח. בטח יפה עכשיו בעמק הירדן.

    ואחרונה חביבה, טלי. תודה רבה. לצלוח מחסומים – אכן, תכלית החיים. חג שמח לך.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: