רבי שמעון בר יוחאי

בשיעור הראשון התבקשנו לברך לתחילת הדרך. הייתי במבוכה גדולה. לא הבנתי מה הכוונה ב"לברך". לאחר סבב של כמה אנשים, כאשר הבנתי שאין לי ברירה ודיתה גרי  עודדה אותי להיעזר במרכיבים אוטוביוגרפיים, אמרתי: "גדלתי בבית על השיר: פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות פה נחיה ופה ניצור חיי זוהר, חיי דרור. פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה נירו ניר ניר ניר, שירו שיר שיר שיר גילו גיל גיל גיל, עוד ינצו ניצנים, ולצערי יש היום פער עצום בין החזון למציאות. וכאן, אני מאחלת לעצמי, בבית המדרש הזה, לצמצם את הפער הזה".  

זה היה השיעור הראשון בבית המדרש ליוצרים, שנת 2006, שהתקיים באחת מקומות המשרדים של שידורי קשת , בשיתוף עלמא , בהנחיה משותפת של אודי ליאון, רות קלדרון והרב דובי זינגר מתקוע.  

שם, בשיעור ההוא, נשביתי בקסמו של רבי שמעון בר יוחאי. למדנו את סיפור המערה.  דמותו דיברה אלי ועוד לא ידעתי למה: בני, די לו לעולם, אני ואתה.  הוא אמר.  ראיתי שם צניעות.  מצאתי שאר רוח, גיליתי חכמה עמוקה.  פגשתי את מה שחיפשתי ומצאתי במקומות אחרים, ועכשיו היה גם כאן: איך נכון לחיות את החיים האלה.  חכמה שכה חסרה במקומותינו כבר כל כך הרבה זמן.  חסרה במנהיגים, חסרה באנשים, חסרה בכל מקום. 

אחרי קריאה נוספת, מצאתי שהייתה ברבי שמעון בר יוחאי קנאות מהסוג הנדיר.  קנאות מכילה. קנאות של מרטין בובר בה יש אני, ויש אתה, ואין לאחד קיום ללא השני. בניגוד לקנאות המצויה והכול כך ידועה של או אני – או אתה.  

בחגיגות ל"ג בעומר בשכונתי, הדר יוסף שבתל אביב-יפו, עורכים תהלוכת ענק ברחובות השכונה "לכבוד רבי שמעון בר יוחאי".  אני לא יודעת מי הוא הרשב"י בשבילם. אולי לעולם לא אוכל להבין. אבל אחרי שביקרתי במערה בפקיעין, שבה, נהוג להאמין, שהה רשב"י עם בנו שלוש עשרה שנים, ליד עץ החרוב ואמת המים, חשתי שאני מבינה אותו והוא מבין אותי. לדוגמא כשאמר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?! אלא, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן. ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן.  בפירוש הפשוט, אומר רשב"י שכשאתה לומד תורה אתה לא צריך להפסיק לתפילה. הלימוד הוא חזק מכל.  הפה שלומד תורה הוא פה קדוש. חבל שאותו פה יאכל ואפילו יתפלל. לימוד תורה מחוץ לבית המקדש, נהיה לעבודת קודש. אלוהים בורא עולם בפה.  המציאות נבראת במילים. הבל פה = בורא עולם.  "הבל הבלים הכול הבל" – העולם הוא דיבור, הוא יצירה. אם אתה מפסיק לדבר את זה, אתה מפסיק את העולם, לכן זה קדוש. 

"הדרך הראויה היא לחפש את המקום שבו יכולות המלים לסייע, וגם בשעות הקשות ביותר להתעקש לשמור על צלם אנוש ולהשתמש בשפה ככלי שאין מוותרים עליו ביחסים עם בני אדם האחרים, גם אם הם אויבים אלימים.  לקח זה מצוי גם בתנ"ך, בסיפור שמלת המפתח החוזרת בו היא הבל: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד' ח'). קין נמנע מלדבר עם אחיו. האלם נהפך לאלימות, והאנושות עדה לרצח ראשון במשפחה."  כותבת, צביה ולדן.  

רבי שמעון בר יוחאי שתק, הוא היה בשקט. אבל הוא לא בחר באלם.  כפי שאומרים היום: זה לא ייגמר, עד שלא נדבר.נראה שבמשך שלוש עשרה שנות התבודדותו במערה הבין ומצא רשב"י את רעיונו של בורא עולם לגבי מה היא הדרך לחיות את החיים ללא סבל.  מקביל לבודהה. 

רצונו של מקום שנעסוק בשלו. 
ובשבת שבת ממלאכתו אשר עשה –
שבת מדיבור.
שתק. 
שבת שלום.

נ.ב.  גם הרב קוק אמר על רבי שמעון בר יוחאי שכל מה שהוא ניסה ללמד את תלמידיו זה איך לחזור לגן העדן. וכידוע, נהוג להאמין שמרשב"י יצא המקור לספר הזוהר ולתורת הקבלה והנסתר.