רבי שמעון בר יוחאי

בשיעור הראשון התבקשנו לברך לתחילת הדרך. הייתי במבוכה גדולה. לא הבנתי מה הכוונה ב"לברך". לאחר סבב של כמה אנשים, כאשר הבנתי שאין לי ברירה ודיתה גרי  עודדה אותי להיעזר במרכיבים אוטוביוגרפיים, אמרתי: "גדלתי בבית על השיר: פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות פה נחיה ופה ניצור חיי זוהר, חיי דרור. פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה נירו ניר ניר ניר, שירו שיר שיר שיר גילו גיל גיל גיל, עוד ינצו ניצנים, ולצערי יש היום פער עצום בין החזון למציאות. וכאן, אני מאחלת לעצמי, בבית המדרש הזה, לצמצם את הפער הזה".  

זה היה השיעור הראשון בבית המדרש ליוצרים, שנת 2006, שהתקיים באחת מקומות המשרדים של שידורי קשת , בשיתוף עלמא , בהנחיה משותפת של אודי ליאון, רות קלדרון והרב דובי זינגר מתקוע.  

שם, בשיעור ההוא, נשביתי בקסמו של רבי שמעון בר יוחאי. למדנו את סיפור המערה.  דמותו דיברה אלי ועוד לא ידעתי למה: בני, די לו לעולם, אני ואתה.  הוא אמר.  ראיתי שם צניעות.  מצאתי שאר רוח, גיליתי חכמה עמוקה.  פגשתי את מה שחיפשתי ומצאתי במקומות אחרים, ועכשיו היה גם כאן: איך נכון לחיות את החיים האלה.  חכמה שכה חסרה במקומותינו כבר כל כך הרבה זמן.  חסרה במנהיגים, חסרה באנשים, חסרה בכל מקום. 

אחרי קריאה נוספת, מצאתי שהייתה ברבי שמעון בר יוחאי קנאות מהסוג הנדיר.  קנאות מכילה. קנאות של מרטין בובר בה יש אני, ויש אתה, ואין לאחד קיום ללא השני. בניגוד לקנאות המצויה והכול כך ידועה של או אניאו אתה.  

בחגיגות ל"ג בעומר בשכונתי, הדר יוסף שבתל אביב-יפו, עורכים תהלוכת ענק ברחובות השכונה "לכבוד רבי שמעון בר יוחאי".  אני לא יודעת מי הוא הרשב"י בשבילם. אולי לעולם לא אוכל להבין. אבל אחרי שביקרתי במערה בפקיעין, שבה, נהוג להאמין, שהה רשב"י עם בנו שלוש עשרה שנים, ליד עץ החרוב ואמת המים, חשתי שאני מבינה אותו והוא מבין אותי. לדוגמא כשאמר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?! אלא, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן. ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן.  בפירוש הפשוט, אומר רשב"י שכשאתה לומד תורה אתה לא צריך להפסיק לתפילה. הלימוד הוא חזק מכל.  הפה שלומד תורה הוא פה קדוש. חבל שאותו פה יאכל ואפילו יתפלל. לימוד תורה מחוץ לבית המקדש, נהיה לעבודת קודש. אלוהים בורא עולם בפה.  המציאות נבראת במילים. הבל פה = בורא עולם.  "הבל הבלים הכול הבל" – העולם הוא דיבור, הוא יצירה. אם אתה מפסיק לדבר את זה, אתה מפסיק את העולם, לכן זה קדוש. 

"הדרך הראויה היא לחפש את המקום שבו יכולות המלים לסייע, וגם בשעות הקשות ביותר להתעקש לשמור על צלם אנוש ולהשתמש בשפה ככלי שאין מוותרים עליו ביחסים עם בני אדם האחרים, גם אם הם אויבים אלימים.  לקח זה מצוי גם בתנ"ך, בסיפור שמלת המפתח החוזרת בו היא הבל: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד' ח'). קין נמנע מלדבר עם אחיו. האלם נהפך לאלימות, והאנושות עדה לרצח ראשון במשפחה."  כותבת, צביה ולדן.  

רבי שמעון בר יוחאי שתק, הוא היה בשקט. אבל הוא לא בחר באלם.  כפי שאומרים היום: זה לא ייגמר, עד שלא נדבר.נראה שבמשך שלוש עשרה שנות התבודדותו במערה הבין ומצא רשב"י את רעיונו של בורא עולם לגבי מה היא הדרך לחיות את החיים ללא סבל.  מקביל לבודהה. 

רצונו של מקום שנעסוק בשלו. 
ובשבת שבת ממלאכתו אשר עשה –
שבת מדיבור.
שתק. 
שבת שלום.

נ.ב.  גם הרב קוק אמר על רבי שמעון בר יוחאי שכל מה שהוא ניסה ללמד את תלמידיו זה איך לחזור לגן העדן. וכידוע, נהוג להאמין שמרשב"י יצא המקור לספר הזוהר ולתורת הקבלה והנסתר.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שועי  On 5 במרץ 2010 at 13:26

    ספר הזהר המיוחס לרשב"י (לאמיתו של דבר נכתב או נערך ממסורות קודמות בקסטיליה בשלהי המאה השלוש עשרה על ידי חבורה של מקובלים, כנראה בעיר טולדו) הוא יצירה רוחנית נהדרת, שיש בה פנים נהדרים מבחינה תיאוסופית, וגם מבחינת הספיריטואליזציה של הטקסט המקראי, אבל משרע הדעות הפוליטי-חברתי, המובע בה במיוחד באשר לעמים הלא-יהודיים, מעלת נשמתם וכיו"ב הוא בעייתי מאוד. צריך לדעת מה לקבל ומה להותיר בצד.

    ובאשר לתנא ר' שמעון בר יוחאי, מעבר לאגדות התלמוד אודותיו, מדובר באיש הלכה דקדקן מחמיר,
    שבין היתר השמיע את הדברים: הטוב שבגויים רצוץ את מוחו(דברים שלטעמי ודאי מצוטטים גם היום על ידי כהניסטים ודומיהם). כך שגם כאן נחוץ משנה זהירות מסויים בטרם נזמר בשבחיו
    ונצטרף להילולתו.

    אהבתי

  • שאול  On 5 במרץ 2010 at 13:33

    וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל כי אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך

    מעניין ההקשר בין ההסתתרות במערה ,לדרווישים המוסלמים שפורשים הצידה וכל עולמם הוא הגיה ותורה

    פרנציסקוס הקדוש לא חידש כלום

    אהבתי

  • יולי  On 5 במרץ 2010 at 14:46

    האם אתה רומז או אומר, שרבי שמעון בר יוחאי ךא היה מסוג הקנאים שאני מכנה קנאות מכילה. קנאות של מרטין בובר שיש בה אני, ויש אתה?
    וזה לא או אני או אתה?

    אהבתי

  • יולי  On 5 במרץ 2010 at 14:50

    אכן רבי שמעון בר יוחאי החל את השהות במערה בפקיעין כי מסתור מהרומאים והפך בכך לנזיר שהיהדות לא נותנת כאופציה אולי ה"פרו ורבו ומלאו את הארץ"…אבל, מה שנראה הוא שהוא גילה את היופי שבנזירות והפיק מכך הרבה תועלת גם לדורות הבאים, על אף ששועי כאן למעלה מטיל בזה ספק.

    אהבתי

  • שועי  On 5 במרץ 2010 at 15:24

    אני מניח כי בובר היה רואה בו בתנא רשב"י את מי שמגלם את הממסד הדתי, שלדידו של בובר עצמו
    גילם את עולם הלז.
    ובאשר לרשב"י של הזוהר, אני מניח כי הסיטואציה
    היתה עשויה להיות מורכבת יותר, בפרט שעל פי הברסלבים האדוּקים, ר' נחמן מברסלב הוא ניצוץ נשמתו של רשב"י.
    אבל רשב"י המתבודד, כך או כך, ספק אם היה בו משהו מזיקת האני-אתה הבובריאנית. רשב"י התנא זה היה מעדיף לשנן עוד קצת דברי תורה, ורשב"י של הזוהר היה מעדיף את בני חבורתו האליטיסטית, על פני שיחה עם איכר גלילי או מוביל-חמוֹרים, שאינם אלא אנשי עמל ומלאכה ולא עילויים תורניים.

    אהבתי

  • שאול סלע  On 5 במרץ 2010 at 15:45

    רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם שווקים להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר (חגיי ב) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות כלום יש בכם מגיד זאת [שנאמר מי בכם יגיד זאת] ואין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה אשר שם משה מיד יצאו בפחי נפש יצאת מלכות רומי ונכנסה מלכות פרס אחריה מ"ט דהא חשיבא בתרה ומנלן דכתיב (דנייאל ז) וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב ותני

    על נזירות

    http://www.mechon-mamre.org/i/6301.htm

    אהבתי

  • יולי  On 5 במרץ 2010 at 15:51

    תודה. למיטב הבנתי "שינון דברי תורה" בזמן התנאים זהה לשיח של חבורת אליטיסטים של ספר הזוהר שזהה לאנשי עמל ומלאכה שהם העילויים התורניים על פי לא מעט סיפורי זוהר – כפי שלמדתי ממלילה הלנר אשד שכתבה את הספר "ונהר יצא מעדן – על שפת החוויה המיסטית בזוהר
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=44322

    אהבתי

  • יולי  On 5 במרץ 2010 at 16:39

    תודה. מעניין הלינק. לא הכרתי אותו.

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 6 במרץ 2010 at 14:14

    היי יולי. אמנם אין לי שמץ של מושג מי היה רשב"י באמת, אבל בואי ונאמר שלעניות דעתי הבלתי קובעת, בתלמוד, רשב"י נחשב לאחד הרבנים הקנאים ביותר שהילכו אי-פעם על אדמת ארץ ישראל. מן התלמוד עולה דמות מאוד לא בודהיסטית. איומה ונוראה הייתי אומר. גם את הקטע אליו את מתייחסת, רשב"י ובנו במערה, אני קורא אחרת לגמרי ממך. אני מבחין כאן שני פרקים:

    פרק א':
    הלכו הוא ובנו… והתחבאו במערה. התרחש נס ונברא להם חרוב ומעיין מים, והיו פושטים בגדיהם והיו יושבים עד צווארם בחול. כל היום למדו ובזמן התפילה היו מתלבשים, מתכסים ומתפללים וחוזרים ופושטים בגדיהם שלא יבלו. ישבו שתים עשרה שנים במערה.
    בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: "מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו". יצאו, ראו אנשים חורשים וזורעים.
    אמר: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" כל מקום שנותנים היו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם".

    פרק ב':
    הלכו וישבו שנים עשר חודש. אמרו: "משפט רשעים בגיהינום שנים עשר חודש".
    יצאה בת קול ואמרה להם: "צאו ממערתכם". יצאו וישבו בפתח המערה. כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון. אמר לו: "בני, די לעולם אני ואתה".
    (תלמוד בבלי, מסכת שבת לג, ע"ב)
    למעשה הסיפור על רשב"י ובנו ר' אלעזר במערה מובא כדוגמה של חז"ל למה קורה כאשר מערבים "אמת מוחלטת" בתוך "מציאות יחסית". במשך 12 שנה מתחבאים רשב"י ובנו במערה מפני הרומאים. די ברור שכבר בשנה השלישית הם כבר שכחו למה הם מתחבאים והיו עסוקים בדבר אחד בלבד, בגיבוש תפיסה מוחלטת לגבי המציאות. כעבור 12 שנה הם גחים החוצה מן המערה (כדאי לשים לב להבדל בין היציאה הראשונה מן המערה של רשב"י ובנו לעומת היציאה השניה.) כשהם מבקשים להחיל את האמת המוחלטת שגיבשו על המציאות היחסית שפגשו מחוץ למערה. הם מתבוננים אל העולם מבעד למשקפי תפיסתם החדשה והמוחלטת, ומשהם רואים אנשים חורשים וזורעים (כלומר עסוקים במלחמת הקיום האנושית מאז גורש האדם מגן עדן) מתחרפנים רשב"י ובנו וכל מקום שהם נותנים בו עיניהם עולה באש.
    תגובתו של אלוהים על ההשתוללות הקנאית היא מיידית- "להחריב את עולמי באתם?" הוא שואל אותם בכעס גדול "חיזרו מיד למערתכם".

    ובכן, אומרים לנו חז"ל מבעד לשורות הסיפור, אמת מוחלטת יכולה להתקיים בתוך מציאות יחסית רק באמצעים אלימים. שריפה בדרך כלל.
    ראי מה עלה בגורל כל מי שהתנגד לאמת המוחלטת של הכנסיה. ג'רדנו ברונו עלה באש בקמפו די פיורי, וגם המכשפות בכל רחבי אירופה. וכנ"ל כל מי שהתעקש לראות אמת אחרת מזו המוחלטת ע"י מי שהכוח בידו להחליט מהי אמת מוחלטת ומהי לא. (כמו כל הקנאים המחזיקים באמת מוחלטת בעולם רשב"י ובנו שורפים את מי שאינו נוהג או רואה את העולם כמוהם). העונש שניתן לרשב"י ובנו, סימסטר שני של 12 חודש במערה, הופך להיות, מבחינת חז"ל לתקדים לעונשם של רשעים בגיהנום.

    בפעם השניה יוצאים שני הקנאים "המוחלטים" בזהירות "ומאפסים" את ראיית העולם שלהם. מתאימים אותה למציאות שמתרחשת בחוץ.
    הפעם הבן ר' אלעזר, כדרכם של צעירים, ממשיך להשתולל ואילו רשב"י מפנים את המסר האלוהי, שאוהב להבחין בשוני המתקיים בין בני האדם השונים זה מזה, ואומר לו כאילו הוא מניח יד מרגיעה על כתפו "די לעולם בני אני ואתה".

    יוצא שישנן לנו לפחות שתי דרכים בעולם (ואולי אף הרבה יותר), דרכה האלימה של האמת המוחלטת ודרכה המקבלת של המציאות היחסית.
    לכן נדמה לי, שקשה, ואולי גם לא צריך, לפרש את הסיפור הזה מבלי להתייחס אל הפן הקנאי ונורא ההוד היצוק בו.

    אהבתי

  • יולי  On 6 במרץ 2010 at 15:04

    דודו תודה.
    אנחנו מסכימים לגמריי דווקא. אני דילגתי על היציאה אחרי שתיים עשרה שנה והשנה השלוש עשרה – מועד ב'- והגעתי למסקנה הסופית שנראה שהיא די זהה בין שנינו רק הפירוט שלך מעשיר את הסיפור הזה. כמו שאתה כותב:
    " רשב"י מפנים את המסר האלוהי, שאוהב להבחין בשוני המתקיים בין בני האדם השונים זה מזה"

    אהבתי

  • שועי  On 6 במרץ 2010 at 20:29

    כמובן שאת הסבא דמשפטים שהוא חמר (כלומר מוביל חמורים) ואת הינוקא של ספר הזהר אני מכיר היטב, והם אמנם גם לדעת בני החבורה עילויים נסתרים יותר מאשר אנשים מן היישוב. ואף על פי כן, חבורת הזוהר,ככלל חבורות המקובלים של המאה השלוש-עשרה היתה חבורה סגורה ואליטיסטית, הזוהר מתאר את מי שלא נפקחו לסוד כעיוורים או כמתים בעולם הזה
    כאשר הנגיעה בסוד בלבד היא שפוקחת את עיניי האדם. זוהי תפישה רבנית-אליטיסטית וקשה לשנות זאת.ספר הזהר עצמו עד להדפסת נוסחו הראשון בדפוס קרימונה ואחר כך בוינציה (עם כמה וכמה שינויים גרסות) היה נחלתם של עלית תלמידי חכמים ולא של העם כולו. הפצת ס' הזהר בכלל ישראל תלויה היתה במהלכים תרבותיים-וחברתיים בצפון אפריקה ובמזרח אירופה (עליית החסידות)
    ועד המאה השמונה עשרה דומני כי הספר היה נחלתם של תלמידי חכמים הספונים על תלמודם בעיקר.

    אני מכיר כמובן את ספרהּ של הלנר-אשד. ספר טוב
    בסוגו, אין חולק.

    אהבתי

  • יולי  On 6 במרץ 2010 at 22:24

    תודה רבה..
    העשרתני

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: