וידוי של מוטרדת סדרתית

לא, הם לא הכריחו אותי. לא הם לא אנסו אותי.  אבל הם ביקשו ממני משהו, והציעו תמורה. הציעו את מה שלשמו הגעתי לאותה המסגרת והייתי אמורה לקבל באופן טבעי. בילדות זה היה המורֶה. בהתבגרות זה היה המדריך בצופים.  בבגרות זה היה המעסיק. בצבא זה היה המפקד. באל על היו הטייסים, הדיילים הבכירים וגם הנוסעים שהיו מבוגרים לעיתים פי שתיים ויותר ממני. באוניברסיטה זה היה המרצֶה.
כולם היו גברים.
כולם אמרו אותם דברים.
את יפה.
יש לך עיניים יפות.
מה דעתך ש…

לא ידעתי אז שיש לי איזה סיכוי לקבל את התמורה ללא מה שהם ביקשו ממני. לא ידעתי אז דבר, וחצי דבר, על הטרדה, ניצול או אונס.  אף פעם לא נהניתי מזה.  אף פעם לא רציתי בזה.  תמיד חשבתי שזו העסקה.  שאין לי ברירה. שכך מתנהלים להם יחסי החליפין בין הגברים הנמצאים במעמד הניהול לבין נשים שנמצאות מתחתן.

החוק למניעת הטרדה מינית חוקק בישראל רק כאשר הייתי כבר בת ארבעים ושתיים.  אם לשתי בנות. סתיו הייתה בת עשר וסהר בת שמונה.  מה לימדתי אותן?  עוד שנים רבות אחרי זה, אני והמודעות שלי היינו בפיגור.

והיום, אחרי שנים של הדחקה, אני שבה וקוראת עוד ועוד מילים על מטריד סדרתי אחד, ומטריד סדרתי שני, ולא יכולה יותר שלא לומר, גם אני הוטרדתי.  גם אותי ניצלו.  עשרות פעמים.  מאות פעמים.  גם אותי אנסו.  אונס לייט, כפי שמכנה זאת אשכר אלדן כהן.

הם דיברו על כל אברי הגוף שלי, והייתי מחייכת בהכנעה.  הם לא דיברו אלי. הם דיברו עלי, בנוכחותי ואני רק חייכתי בהכנעה, כי לא ידעתי שיש לי אפשרות אחרת. כי לא הייתה לי ברירה.  זו הייתה דרכו של העולם. הם הסתכלו עלי כאילו אני מוצר צריכה. הם צרכו אותי. והם גם הציעו אותי למכירה לא פעם, כתמורה לגמלים או סוסים או כסף.  לגברים אחרים. בבדיחה? אולי.  אותי זה כבר לא מצחיק.  אז, עוד הייתי מחייכת על זה. הם עשו בי כבשלהם ואני לא פתחתי את הפה.

האומנם השתנה העולם, או שמא העובדה שאני יושבת, כאן ועכשיו, וכותבת את המילים האלה, בחוסר אונים מסוים, אומר שהעולם לא השתנה.  כי ברגעים אלה, ממשיך הגבר-המטריד-הסדרתי-האקטואלי כרגע על סדר היום הישראלי, וכל שאר האחרים, להסתובב ולהטריד נשים, ולא לשלם את המחיר. והוא יודע שעד שלא יוגשו תלונות במשטרה, ועד שלא יובאו העדויות, ועד שלא יגיע לבית המשפט, ועד שלא יוכח ויורשע ויישפט, אנחנו נדרשות לשתוק.

ולמה לשתוק? כי אנחנו פוחדות מהוצאת דיבה? כי אדם הוא חף מפשע עד שמוכח אחרת?

לא יכול להיות שחברה מתוקנת לא תבין סוף סוף שהטעם להתלונן הולך ומתמסמס נוכח מערכת משפטית גברית, שחלקה אף לוקחת חלק במאבקים על לוחמי חופש וזכויות אדם, שמגינה כבר שנים על גבר אחד בחירוף נפש. מגנה על מטריד סדרתי, שהשתמש לאורך שנים במעמדו כשר ונשיא מדינה לשעבר ודרש מ-מי-יודע-כמה בנות להתמסר לצרכיו המיניים ואשר לא יושב עדיין בכלא ומי יודע אם אי פעם יישב.  אז אני שואלת, בשביל מה להתלונן?

אני פונה למרכז לסיוע  להקים את שוברות שתיקה. ומציעה תקציר ידידותי למשתמשת על החוק למניעת הטרדה מינית. די לצביעות. ודי להשתקה.  אסור לתת לדרכה האיטית של האמת לצאת לאור, להשתיק ולשתק אותנו. אסור.

הרשימה הזו נכתבה בשנת 2010. מאז, נחשפים עוד ועוד שמות של גברים בעמדות כוח שניצלו נשים מה שגורם לתגובת נגד.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 13:22

    ליותר מידי נשים בעולמנו.

    המונים של נשים גדלות בתפיסה שמגיע להן פחות, אלא אם.. – והכל מתחבר יחד, יולי. העמדות בדרגים הניהוליים, השכר הלא שוויוני וכו'. כל אלו יוצרים הבדלי מעמדות שגוררים, בהיעדר גבולות ברורים, ועם קורטוב חוצפה וחוסר חינוך את התחושה של אנשים מסויימים שהעולם שייך להם. בעיקר נשות העולם.

    כן, אני אומרת שהכל קשור לסמכות / כוח או להיעדרם. מחפשת בנרות את העובד שהטריד מינית או העיר הערות בוטות לגבי הופעתו של הבוסית שלו בעבודה.

    אהבתי

  • דבורה לדרמן דניאלי  On 16 בפברואר 2010 at 13:23

    יולי,
    פוסט חשוב ונכון.
    תודה,
    דבורה.

    אהבתי

  • אהרן  On 16 בפברואר 2010 at 14:51

    אבל שוב זקוק להבהרה… מה את מציעה בעצם ?

    אהבתי

  • יולי  On 16 בפברואר 2010 at 15:09

    תודה רבה מיכל.

    גם לך דבורה, רוב תודות.

    ולך אהרן, מה אני מציעה? ראשית, מודעות. לי לא הייתה כי זו הייתה הנורמה. כמו שסיפרתי עליה כאן. אח"כ, נחקקו חוקים אבל הם לא בהרכח משנים את הנורמה. כרגע נראה שכל כך קשה לעצור את המטרידים הסדרתיים שאני מציעה – לא לשתוק. לא להפסיק לדווח, לספר, לומר, לכתוב, להראות, לצלם, לחשוף לעשות הכול רק לא לשתוק. כי החברה עדיין גברית מאוד ומעוניינת בהשתקה הזו. האם הבהרתי?

    אהבתי

  • טלי  On 16 בפברואר 2010 at 15:38

    כל אישה חוותה רגעים גבוליים כאלה – באוטובוס, ברחוב, אצל רופא, בכלמיני סיטואציות, גם אני, אבל אני מודה שאני מצטמררת למקרא כל ה"רשימה" שלך. עצוב לי שנאלצת לעבור את כל אלה עד שהבנת שזה ממש לא הכרח המציאות, עד שהחברה מסביב – בלשון הדיבור ובלשון החוק התחילה לדבר בשפה אחרת וללמד גם אותך וגם את הגברים שמסביב שזה לגמרי לא הכרח המציאות.

    שוברות שתיקה זה רעיון גדול וחשוב, אני מסכימה.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 15:44

    (מעוד מיכל אחת)
    אני רק רוצה להתייחס למשהו שמפריע לי מההתחלה, וזה הביטוי המשונה "אונס לייט" לא מבינה מה זה. זה כמו הריון לייט או מוות לייט, אין דבר כזה…
    ואפילו, נגיד אם היה, אז הסיפור שאשכר מספרת הוא אונס נקודה.
    ציטוט מהמאמר שלה:
    "אני זוכרת שלא רציתי לתת לו להיכנס הביתה והוא דחף את הרגל שלו בין הדלת והמשקוף ונתן לי להבין שאין לי הרבה ברירות ,לא הבנתי איך הוא מצא את ביתי הוא אמר שזכר שפגש אותי ברחוב ועבר והסתכל על כל תיבות הדואר , ידעתי שיש לו חברה שהוא חי איתה , זה לא הפריע לו לבעול אותי , תוך זמן קצר ביותר מעמידתו בפתח הדלת מצאתי עצמי שרועה תחתיו והוא עושה בי כבתוך שלו"
    מה כאן לייט?
    מה בגלל שהוא לא הרביץ לה? בגלל שהם הכירו מלפני? למה לייט?

    חוץ מזה יולי, תודה על הפשטות והכנות שבהם את עוסקת בדברים שרוב הנשים עדיין פוחדות לגעת בהם.

    אהבתי

  • עידית פארן  On 16 בפברואר 2010 at 15:51

    בשבוע שעבר
    ישבתי עם חברה וסיפרתי לה על השתלשלות מעניינתך שקוראת בהקשר הזה שאת כותבת עליו והיא מספרת לי

    איך היא היתה עם בעלה בחול בטיול של העבודה שלו, והיו עוד אנשים מהעבודה
    ואיש אחד מהוועד או וואטאבר
    אמר לבעלה "למה לא סיפרת שאשתך כל כך יפה?"
    וכל הטיול לא הפסיק להסתכל עליה "את יודעת כמה זה מעניין אותי שמסתכלים עלי" היא אומרת לי (וזה באמת לא!!)
    ופעם אחת, היא גם נאלצה להדוף את היד שלו מהכתף שלה, וכל הזמן לא נעים לה כי זה בטח יפגע במשרה של בעלה….

    פעם אחת את היד להדוף…זה פיזי, את המילים שלו שחלק צוטטו באוזני היא לא יכלה להדוף

    "התלבשת כל כך יפה"
    "למה את מסתירה"
    ועוד כל מיני

    זה נחשב הטרדה??

    אהבתי

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 16:36

    הסיפור שלך עידית, זה משגע. זה כל כך נפוץ.

    איכס!

    מקרה קלאסי, הכל כל כך מסובך.
    ואני תוהה: האם היא היתה מסוגלת לומר לבעלה? ואם כן, מה היתה תגובתו?
    שהרי הסיטואציה הזאת מעמידה גם אותו במקום המוטרד…

    אהבתי

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 17:04

    בן זוגה יודע ולא מגיב על כך?

    אהבתי

  • יולי  On 16 בפברואר 2010 at 17:06

    טלי, תודה. מעודד אותי לקרוא אותך כי את יותר צעירה ואולי כן יש שינוי וגברים יותר נמנעים מבעבר לנהוג בבנות כחפצי נוי.

    מיכל (השנייה), תודה. אני כותבת אונס לייט כי בשבילי אונס הוא איש זר בסמטה חשוכה. אבל כמובן שגבר שכופה את עצמו על אישה, במיוחד בתוך ביתה, זה אונס. אני אשאיר לאשכר לנסח את החוויות שלה ואנסה להמשיך ולנסח את שלי. להמשיג. זה חשוב שכל אחת תכתוב את שלה. זה חלק חשוב מהסיפור.

    עידית, אין ספק שזו הטרדה וזה קרה גם לי. אני תמיד נהגתי לספר את התחשות הרעות שהייתי מקבלת מגברים לבן הזוג שלי ואף נעזרת בו בהתמודדות. אחרי הכול, יש להם שפה משלהם לגברים ולעיתים זה יכול מאוד להקל. בלכ מקרה, אני מקווה שבן הזוג של החברה שלך לא עומד לבקש ממנה לשתף את המטרידן ההוא פעולה כשי שהוא יקבל העלאה במשכורת או בדרגה או משהו… זה איום ונורא וזה גם קורה.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 17:27

    נתון חשוב מאוד,
    שהוא משמעותי ביותר להבנת כל תופעת התקיפה המינית:
    אחוז קטן מאוד ממקרי התקיפה מבוצע על ידי זר במקום זר,
    רוב המקרים, בסביבות ה-90%
    מתרחשים בין מי שמכירים
    ובמקומות הכי קרובים, בבית ובעבודה.

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 16 בפברואר 2010 at 19:13

    הפוסט הזה מנוסח כל כך מדויק, עד שאי אפשר וגם לא צריך להוסיף בו אפילו לא מילה אחת. צריך לשכפל אותו ולהפיץ אותו לכל עבר: על תחנות אוטובוס, עמודי חשמל, אוטובוסים, רכבות, לקרוא אותו כל יום כמו קריאת "שמע ישראל": וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ (בעיקר לבניך) וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

    אהבתי

  • סרנה  On 16 בפברואר 2010 at 19:16

    אותך והבהיר לך מה מותר לעשות לך או לא
    בתי הוטרדה בגן טרום חובה עי שני פעוטים בגילה ולימדנו אותה בעדינות כי זה לא תקין. מאז אפילו כשאני הייתי מתרגז עליה היא היתה מבהירה לי מה מותר לאב ואם
    אבל רבים מידידותי מספרות לי כמה היה ביתן אדיש, אטום או לא מסוקרן באשר למה שקורה להן שם מתחיל הכל. הבית
    מהכי גרוע עצמו דרך האדיש והעצל
    וכל אחד, נער- גבר אצל הרב אלון או אשה אצל אחר, יכול להגיד לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא .

    אהבתי

  • סרנה  On 16 בפברואר 2010 at 19:19

    מספרים מספרות לי

    אהבתי

  • ג  On 16 בפברואר 2010 at 19:36

    אין זה עניין של אטימות של בית, זה לא עניין של אטימות נקודתית או בורות, זה פשוט היה נחשב תקין, נורמלי ושגרתי. מאז השתנו דברים, אבל ישנם דברים איומים שעדיין חלק מהנורמה ויעידו על כך התגובות לפרשה הזו ולסיפורים שסופרו בעקבותיה.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 20:44

    אני שמחה בשבילך ובשביל ביתך, שמה שהנחלת לה הצליח. אבל זה לא אומר שום דבר על שום דבר. יש המון ילדים מבתים ומחינוך בדיוק כמו שאתה נתת, שברגע הקשה לא מצליחים לבטא את הלאאאא… ומאידך יש ילדים שכן. אין תעודות ביטוח לשום דבר ואסור בכלל לצפות מילדים שישמרו על עצמם.
    זה עצוב לי שאתה מטיל את האחריות והאשמה על ההורים. יש הורים נפלאים שהילדים שלהם נפגעים.

    אהבתי

  • כבר עצבני  On 16 בפברואר 2010 at 21:24

    את מוכנה לא להטיף מוסר לכל אזרח. הצקת לעידן לנדו, עכשיו ליגאל סרנה
    מה יהיה? אולי תכבי את המחשב לשבוע ותניחי לנו.
    אנו דנים פה בנושאים הרי גורל ואת מנדנדת לנו בלי סוף.

    אהבתי

  • יולי  On 16 בפברואר 2010 at 21:39

    מיכל,תודה על הנתון שהבאת. אשמח לדעת מהיכן הוא.

    לדודו, המון תודה. התגובה שלך מאוד מרגשת.

    לסרנה, תודה שהגבת כאן ובמיוחד הפעם. זה חשוב. אני לצערי מסכימה שהכול מתחיל בבית. אבל מדינה מתוקנת אמורה לספק הגנה לאזרחיה גם אם לא קיבלו בבית את מה שייגן עליהם בחוץ

    ןלמי שכבר נהיה עצבני, אשמח לקרוא תגובה עיניינית למה שכתבתי כאן אם מודבר בדיון בנושאים הרי גורל. מאוד אשמח.

    ותודה לכולכם על ההשתתפות והמחשבה.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 21:50

    את הנתונים אפשר לקרוא בדוחות של מרכזי הסיוע ואני אישית פגשתי אותם בשטח.

    לעצבני
    דווקא בגלל שאלה נושאים הרי גורל אז אני לא אשתוק, ואפילו אשמח לעצבן אותך עוד קצת. לכבוד הוא לי.

    יולי את יכולה למחוק את זה אם זה מציק לך…

    אהבתי

  • עידו לם  On 16 בפברואר 2010 at 21:57

    בכול חור אפשר לקרוא את הגיגים הטריוויאלים שלך הבנו חלאס.

    אהבתי

  • יולי  On 16 בפברואר 2010 at 22:10

    שלום עדו, האם יש לך מה לומר על מה שאני כתבתי כא? אם לא, אין מקום להעיף מכאן אנשים שקוראים ומגיבים. במיוחד אם הן נשים. תודה. סתימת פיות לא מקובלת עלי. אתה לא חייב לקרוא את מה שמיכל כותבת.

    ותודה מיכל.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 22:15

    אני מצטערת שזה מתרחש אצלך בבלוג, למרות הדחף שלי לדבר, אני מרגישה משותקת, וזו תגובה מאוד מאוד אופיינית בדיוק לנושא שעליו אנחנו מדברים… יולי את הסכמת עם סרנה בהנחה הגורפת שהדברים מתחילים בבית אבל חשוב לי בכל זאת להגיד שהמון ילדים ובני נוער שבאים מבתים חמים ופתוחים, עוברים תקיפות מיניות, לא מצליחים להפסיק אותן ולא מדווחים עליהן.

    אהבתי

  • מיכל  On 16 בפברואר 2010 at 22:41

    אז עכשיו זו אני, מיכל פרנקל🙂
    [גם בתגובה הראשונה לפוסט, וגם בשאלה הקצרה לעידית. כל השאר אינן אני – למי שיש זמן, אפשר לבדוק בלינקים שמצורפים לשם המגיב]

    סרנה, אני אתך מצד אחד, וזה נכון בהיבטים מסויימים. הראשית היא הבית, בבחינת מה מותר ומה אסור. אלו אכן דברים שאפשר וחשוב לגבש כבר בגיל צעיר, אלא שסיטואציות החיים מגוונות, ואני מניחה שלא כולן חזקות דיין לעמוד מול מצבים לא הולמים שכאלו. חלק לא יענו על משפט מיותר ויחייכו במבוכה, וחלק לא יעזו לעזוב מקום עבודה בשל עניין שכזה, שלא לדבר על להתלונן.

    אבל, וכאן האבל הוא חשוב, עצם זה שהאשה עונה או עומדת על גבולותיה (מה שעשוי לעקר את מעשה ההטרדה לפחות מחלק מפוטנציאל הפגיעה שבו) אינו מוחק את ההטרדה עצמה. ההטרדה קיימת. הטרדות מיניות קיימות כשגרה בחברה המודרנית, והן לרוב חד כיווניות (גבר מטריד אשה; לרוב מעמדו במסגרת גבוה ממעמדה, מה שלדעתו מתיר לו לעשות זאת). אחת הסיבות לכך היא שהן אינן מטופלות כראוי. סיבה אחרת היא הבדלי מעמדות כביכול, שבאים לידי בטוי גם בשכר וכו'.

    עוד עניין: הטרדה מינית קיימת גם כפוטנציאל כמעט בכל מערכת שבה מעורבים נשים, גברים ומע' עם מדרג סמכויות או יחסי מרות. הפוטנציאל הזה בעייתי כשלעצמו וקיים בכל מערכת.
    במקום העבודה האחרון בו עבדתי כשכירה, עם תחילת עבודתי הוסבר לי הנוהל שבו עלי להתלונן באופן מיידי אם אוטרד מינית באופן כלשהו, אפילו במרומז. הם אמרו שהם מקפידים על כך מאוד.

    זו, לדעתי, התנהלות מצויינת. כן ירבו.

    אהבתי

  • שיר  On 16 בפברואר 2010 at 23:58

    זהו כבר שפטת את הרב איילון?
    אפילו תלונה למשטרה עוד לא הוגשה אבל אתה החלטת שהוא אשם?
    ומי הוא אותו אדם אחר? למה כשמדובר במישהו מהצד הפוליטי שלך, לאור, אי אפשר לנקוב בשמו ואילו רב אפשר להכתים בקלות?

    אהבתי

  • עידית פארן  On 17 בפברואר 2010 at 2:34

    זה עיוות לחשוב
    שהוא אמור להגן עליה
    היא אמורה
    אני, כל אחת
    לא להזדקק לשומרי ראש
    גם אם זה הבן זוג האוהב והמלטף שלנו

    זה חלק מהעיוות
    יש עוד כמה

    היי,
    אל תשכחו, היה לנו נ-ש-י-א במדינה הזאת שהתקדם ככה יפה מאוד
    כולם ידעו
    שתקו
    קידמו…
    לא מדהים???

    אהבתי

  • אהרן  On 17 בפברואר 2010 at 6:01

    הסגנון שלך טרולי ומאוס לחלוטין. אל תשתיק בני אדם. פשוט אל. שלא לדבר על תגובות שלך בבלוגים אחרים שגובלים בהטרדה אפילו מינית. מיכל אמרה דברי טעם חשובים מאוד- לחלוטין לא טריוויאליים. אפשר לדבר על מניעת הטרדות מיניות. אפשר לנסות להכין ילדים בוגרים ומבוגרים. ברגע שזה קורה ממש זה כבר עניין אחר. ספרה לי מישהי אתמול- אשה חזקה מאוד- שבצבא התחיל איתה גבר אב לחמשה ושלח ידים והיא פשוט היתה בהלם. היא לא האמינה שזה קורה לה. צריך להעביר מסר לילדים ולמבוגרים, שאם הם קפאו בהתחלה או שתקו זה לא באשמתם. האשמה תמיד קודם כל במטריד.

    אהבתי

  • מיכל ש.  On 17 בפברואר 2010 at 8:18

    קודם כל, הוספתי ש. לשם שלי, לקיצור של השנייה… למען הבדל אותי ממיכל פרנקל שהיתה כאן ראשונה…
    הלכתי לישון עם טעם מר, לא נעים להיות מותקפת ככה ברישעות ומעצבן שמישהו מלכלך ככה את הבלוג שלך יולי בגללי.
    אבל זה יצא מצויין כי זה מאפשר לנו לראות בדיוק דינמיקה אופיינית של תקיפה מינית. אני לא צוחקת.
    עידית, את כועסת על השאלה אם חברתך סיפרה לבעלה, אני מסכימה איתך לגמרי, אנחנו נשים חזקות, מה אנחנו צריכות שומר ראש?
    אז לא, ממש לא.
    אבל הנה, אני, אישה חזקה מאוד מאוד, עמדתי אמש משותקת לנוכח ההתקפה, שגם העליבה אותי וגם ליכלכה כאן את הבלוג וגם העיפה רפש על מיכל פ. שלא באשמתה, והיה טוב אם היה לי חבר באותו רגע, או חברה. לא בגלל שאני חלשה אלא בגלל שתקפו אותי.
    והנה אני באה לכאן בבוקר ומוצאת שיש לי חבר, כלומר שמישהו קם לעזרתי, וזה בדיוק מה שצריך.
    אני חושבת עידית, שחברתך, היתה פשוט לבד שם למול הגבר הדוחה ההוא והיא היתה לבד שבעתיים כי היא לא רצתה לצער את בעלה ולסבך אותו בסיבוך הזה. נכון?
    וזה בדיוק מה שקורה לנשים שמוטרדות ומותקפות, הן לבד ונשארות לבד כי הן מתביישות לספר כי הן לא רוצות להעיק על אחרים וכי הן לא רוצות להיחשב בעיני עצמן או בעיני הסביבה כחלשות.
    אבל התקיפה מחלישה, אין מה לעשות.
    ומי שעומד מהצד צריך לעזור.
    תודה אהרון על רגישותך ונדיבותך.
    לא גרמת לי להרגיש חלשה כי אם מועצמת. מאוד.

    אהבתי

  • מיכל  On 17 בפברואר 2010 at 8:48

    לא ראיתי שמישהו העיף רפש – האמת שלא עלי ולא עליך – אם מישהו מתבטא בסגנון שאינו הולם, זה קודם כל מעיד עליו. לא עליך או עלי.

    האמת שזה בדיוק כמו בהטרדות. אם מישהו מוצא לנכון להטריד אשה בעבודה למשל, או בצבא, זה מעיד עליו, ורק עליו.

    העובדה שאנחנו חיים בחברה שוביניסטית – עדיין, מה לעשות – גורמת לכך שהאשה המוטרדת היא גם זו הנפגעת (גם אם היא מגיבה או לא מאפשרת להטרדה לבוא לידי ביטוי מעשי, היא נפגעת, באופנים אחרים, אבל נפגעת). העובדה שהחברה שלנו, עדיין, לא מוקיעה ונגעלת – כן, ממש נגעלת – מאותם גברים מטרידים, יהיה זה ברשת או בכל מקום אחר, היא הבעייתית. אבל מה לעשות: את זה עדיין לא הצלחנו לתקן.

    עידית – לו היתה היא יכולה להגיב, ברור שזה תפקידה ולא תפקידו של בן זוגה. אך הרושם שנוצר הוא שהיא נמנעה מלהגיב, בזמן שספגה מבטים ממושכים, הערות וכו'. תמהתני מדוע בן זוגה לא התערב במקרה כזה, שבו ברור שהיא הרגישה שלא בנוח. זו לא ביקורת עליה או עליו כמובן, אלא על הקודים החברתיים.. מישהו צריך היה להגיב על כך. או היא, או הוא. הלא כן?

    אהבתי

  • כבר עצבני  On 17 בפברואר 2010 at 8:50

    שמיכל שטיינר היא בחורה שפוייה ולא קוקו,
    כי כול מה שכתבתי היה זה:

    את מוכנה לא להטיף מוסר לכל אזרח. הצקת לעידן לנדו, עכשיו ליגאל סרנה
    מה יהיה? אולי תכבי את המחשב לשבוע ותניחי לנו.
    אנו דנים פה בנושאים הרי גורל ואת מנדנדת לנו בלי סוף.

    בתגובה טוענת מיכל שטיינר כי דבריי מאפשרים לראות בדיוק דינמיקה אופיינית של תקיפה מינית.

    האם לבקש ממך להרגיע מעט את הטונים ואת ההתעלקויות על יגאל סרנה זאת תקיפה מינית?

    מיכל שטיינר – את טרולית ממין נקבה.

    אהבתי

  • אהרן  On 17 בפברואר 2010 at 9:36

    התגובות שלך מלמדות על המחלה שפשתה בחברתנו. לא תוכל להשתיק אותה ולא אף אחד, אז כדאי שתתחיל להרגע.
    מיכל, מצער לראות את התופעות החברתיות הנל קורמות עור וגידים. שמח שיכולתי לעזור.

    אהבתי

  • יולי  On 17 בפברואר 2010 at 10:01

    אני לא מוחקת את התגובה הזו שלך כי היא אכן הוכחה להטרדה מאיימת, מילולית, רגשית וירטואלית.
    אני מבקשת ממך להפסיק לכתוב אצלי תגובות. התגובה הבאה שלך תימחק, גם אם תהיינה אליה התייחסויות, טרם הספיקותי למחוק אותה. ממליצה לך להתחיל טיפול. הטיפול כדאי שיעסוק בכעסים שלך. באלימות שלך. ןבכך שאתה לא רואה איש או אישה מסביבך חוץ מלבדך. בעייה נרקסיסטית ידועה.

    אהבתי

  • כבר עצבני  On 17 בפברואר 2010 at 10:28

    אני נמשך לגברים. אני מודה שאני לא אוהב נשים. ואני מבקש לא למחוק את זה.

    אהבתי

  • יולי  On 17 בפברואר 2010 at 10:51

    אני מעריכה את מה שכתבת כאן ומכבדת את נטיות הלב שלך. העובדה שאתה לא אוהב נשים היא עצובה. כדאי לך לנסות לפתוח את הנושא כי יש נשים רבות ששווה לאהוב אותן. גם אם לא נמשכים לנשים. בכל מקרה, אצלי כאן, אני מבקשת ממך לא לדבר בגסות רוח לנשים. תודה ושוב, אני מעריכה את הגילוי לב שלך.

    אהבתי

  • שלומי  On 17 בפברואר 2010 at 10:52

    אני הולך עם הטקסט שלך יממה
    אני ישן עם הטקסט שלך לילה שלם
    דיברתי עם בנות מהמערכת על הנושא
    אחת סיפרה לי סיפורים מסמריי שיער
    כששאלתי אותה אם היא הוטרדה מינית היא ענתה, ברור!

    יש לי כל כך הרבה מה לכתוב אבל לא מסתדרות לי המלים.

    אבל יש לי 2 שאלות

    אחת
    כשאת כתבת שחשבת שככה זה
    לא היה עם מי לדבר את מי לשאול את אמא למשל?

    ושאלה שנייה
    איך את מעבירה את המסר לבנות שלך?

    כי נראה לי שמה שבאמת באמת חשוב
    זה לדאוג לנשים הקטנות שלנו!!

    אהבתי

  • יולי  On 17 בפברואר 2010 at 11:03

    ראשית תודה שלומי. זה שאתה הולך עם הטקסט הזה, זה כבר המון בשבילי.

    לשאלותיך:
    לא היה עם מי לדבר כי זו הייתה הנורמה. אמא שלי הייתה קורבן לנורמה הזו אפילו יותר ממני אז וודאי שלא היה עם מי לדבר.

    לגבי הבנות שלי, באיחור מסויים, אני לא מפסיקה לתת דוגמא אישית שהיא מבחינתי הדבר היחיד שמלמד. זה לא מילים. זה איך אנחנו מסתכלים על החיים והילדים שלנו רואים, מפנימים ולוקחים איתן החוצה. ולכן זה נכון שזה מתחיל בבית. אבל אני גם דורשת מחוקי המדינה להגן על בנות שלא מקבלות את הדוגמא הנכונה בבית וזה עדיין לא קורה. ראה מקרה קצב.

    דוגמא: כאשר סתיו וסהר היו בגן וידלים היו אלימים כלפיהן שיזוזו הצידה. אלק טאי צ'י. אבל זו הייתה טעות מצדי. מזל שאבא שלהן אמר להן "תדחפו בחזרה". ואני, רק אחרי שנים, תיקנתי ואמרתי: לא לוותר ולא להיכנע לאלימות. איך? זו השאלה הגדולה. קורס להגנה עצמית.

    אהבתי

  • שלומי  On 17 בפברואר 2010 at 11:22

    שהדוגמא הכי טובה לילדים זו לא מלים אלה מעשים.

    ראיתי בגן של שירה ילד אחד ש"הציק" לה, משהו פיצפון כזה שירה בירה ונגע בה כלות. והיא כמו ארסית אמיתי העיפה לו את היד וסיננה לעברו.
    זוזזזז"
    ממש התמוגגתי"

    אהבתי

  • מיכל ש.  On 17 בפברואר 2010 at 14:24

    אתה יודע, השאלה הראשונה ששואלים בקורס למתנדבות במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, היא "האם את מכירה אישה שעברה תקיפה מינית?" ואחוז גבוה מבין הנשים בקורס בדרך כלל משיב בשלילה. במפגש השני או השלישי מתחילות לבוא הנשים עם הסיפורים, הן מספרות לנשים בסביבתן שהן בקורס והנשים מתחילות לגלות להן את סודותיהן, ואז מסתבר שלכל אישה יש סיפורים כאלה. צריך רק להקשיב. וזאת ההצלחה שלך יולי, בכך שהבאת את סיפורך גרמת לאנשים להקשיב ולשאול, והנה שלומי הלך ושאל ואני בטוחה שעוד, וככה המודעות צומחת.
    ולאהרון ששאלת ממש בהתחלת התגובות כאן, מה לעשות? אז קודם כל לא לעמוד בצד ולשתוק, בדיוק כמו שיצאת להגנתי, ושנית, להקשיב. להקשיב לנשים.

    אהבתי

  • מיכל  On 17 בפברואר 2010 at 14:59

    כתבתי שגם אם האשה מגיבה על ההטרדה ההטרדה עדיין קיימת. גם הנזק שבה אינו מתבטל, אלא רק משנה פנים, כלומר מרגע שהיתה הטרדה, במקרה למשל שהבאת, או שהיד תשאר על ברכה או שהיא תעוף מתפקידה.

    אין כאן קשר לבן זוג או לא, אלא לתגובה או לא.
    למרות מחיר התגובה, נדמה לי שתמיד כדאי להגיב בדרך כלשהי ולהפסיק את ההיבט בעל האופי המיני באיבו. עם השאר אפשר להסתדר טוב יותר, אני חושבת.

    שוב, אין לזה קשר לתגובת בן הזוג – כן או לא -אבל המקרה שבו אשה מוטרדת ברקע תעסוקתי של בן זוגה, ושניהם לא מגיבים, תוך ידיעה, הרי שניהם הופכים להיות מוטרדים במידה מסויימת.

    את עידית נכון?🙂

    אהבתי

  • יולי  On 17 בפברואר 2010 at 18:09

    התבקשתי להוריד את התגובה לפניכן

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 19 בפברואר 2010 at 8:46

    הפוסט הזה כל כך כאב בי, עד שכדי שאוכל להכיל אותו הייתי חייב ליצור איתו משהו שיבטא את התיסכול והצורך הדחוף להעלות את הדברים על סדר היום של התרבות והחברה

    לא, הם לא הכריחו אותי

    ביקום המתרחב ללא הרף פּוֹסְט/קוּרְנַס מפלס לו דרך גלקסיות
    שביל החלל האינטרנטי שביט מתפרץ ומחולל בי סערה.
    רסיסי מילים מתרסקות ממריאות למעוף מכאיב וחד פעמי
    וצונחות מפרפרות לרגלי: "הם דיברו על כל אברי הגוף שלי,
    והייתי מחייכת בהכנעה. הם לא דיברו אלי. הם דיברו עלי,
    בנוכחותי. ואני רק חייכתי בהכנעה, כי לא ידעתי שיש לי
    אפשרות אחרת. כי לא הייתה לי ברירה. כי זו הייתה דרכו של
    העולם. הם הסתכלו עלי כאילו אני מוצר צריכה. הם צרכו אותי.

    והם גם הציעו אותי למכירה לא פעם, כתמורה לגמלים או סוסים או כסף,
    לגברים אחרים. בבדיחה? אולי. אותי זה כבר לא מצחיק. אז, עוד
    הייתי מחייכת, עוד הייתי מחייכת על זה. הם עשו בי הם עשו בי עשו
    בי כבשלהם ואני לא פתחתי את הפה. די כבר די להשתקה. אסור לתת
    לדרכה האיטית של האמת לצאת לאור, להשתיק ולשתק אותנו. אסור."

    הפוסט/שביט הזה כאב כל כך מדויק שעשה בי
    אשמה, עד שאי אפשר היה לי לעשות בו דבר
    מלבד לשכפל ולהפיץ אותו לכל עבר: על תחנות
    אוטובוס, עמודי חשמל, אוטובוסים, רכבות,
    בתי- כנסת, מועדוני- לילה, מסעדות, קניונים,
    לקרוא אותו כל היום, לצרוח שמע ישראל: וְהָיוּ
    הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשר אָנֹכִי מְצַוכם הַיּוֹם עַל
    לְבָבְכֶם וְשִׁנַּנְתָּם לְבְנֵיכֶם בעיקר לבניכם וְדִבַּרְתם
    בָּם בְּשִׁבְתכם בְּבֵיתְכֶם וּבְלֶכְתְּכם בַדֶּרֶךְ וּבְשֹׁכְבכם
    וּבְקוּמכם– כי אסור אסור לתת לדרכה האיטית של
    האמת לצאת לאור, להשתיק ולשתק אותנו. אסור!

    אהבתי

  • יולי  On 19 בפברואר 2010 at 9:19

    תודה

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: