מחיר החשיפה. לנשים בעיקר

מוקדש לאשכר כהן אלדן

"בדמוקרטיה, המחיר של החשיפה איננו שקול ליתרונות החברתיים של הפומביות".

המשפט הזה, שהמקור שלו אינו ידוע לי, ליווה אותי והיה נר לרגליי, בדרכי לספר את הסיפור שלי.

מהרגע בו החלטתי להפנות את המצלמה אל עצמי, לפני עשר שנים, ולספר את הסיפור שלי, תמיד הרגשתי שיש איזושהי חכמה גדולה יותר ממני, שיודעת ואומרת לי מה נכון. לי.

כאשר הייתי ילדה, שאלתי המון שאלות, ואמא שלי נהגה לומר: "מתי כבר תפסיקי לשאול כל כך הרבה שאלות". אבל, השאלות לא פסקו לעלות בי, אולי רק הפסקתי לשאול לאיזה זמן, מה שוודאי הוא שתשובות לא מצאתי.

לימים, בגרתי ורכשתי כמה כלים חדשים להעלאת שאלות ומציאת תשובות.  הכלים החדשים התווספו לשימוש שכבר ידעתי לעשות בנכסים שהיו לי; ספורטאית מצטיינת, קצינה מצטיינת, ילדה טובה ויפה עם עיניים כחולות.  אבל הכלים החדשים גילו לי עולם שלם של אינפורמציה שלא היה נגיש עבורי מוקדם יותר והתחלתי מסע אישי, מספרטה לאתונה.  זה התחיל באקדמיה. המרצים, הספרים והמאמרים. שם מצאתי עולם של חכמה מורכבת שבה שחור ולבן הוא לא אחת מהאפשרויות, ויש שם עומק ומחשבה שלא הכרתי קודם.  אינטרנט עוד לא היה אז, מדובר בשנים  1978 – 1984.  אלא שבהמשך גם גיליתי, ששוב, ושעדיין יש, במציאות של המבוגרים, המוני אנשים שלא רוצים שאמשיך ואשאל, כי הרי יש תשובות כבר לכל שאלה.  הרי ההיסטוריה כבר נכתבה, אז מה אם היא נכתבה על ידי החזק, הגברי, הלבן?

בעקשנות, שמקורה אינו ידוע, החלטתי אני, שלא הייתה החזקה ולא הגברית ורק קצת לבנה, שאני רוצה לחקור, למצוא ולכתוב את ההיסטוריה של עצמי.  השתוקקתי להפסיק להיות תיבת התהודה של הגברים, היהודים הציונים והלבנים.  אולי נבעה העקשנות מהפיכתי לאם. רציתי לספר לבנותיי סיפור אחר על החיים ממה ששמעתי אני בבית הוריי, בבתי הספר, בצופים ובצבא.  ידעתי מעומק הבטן, שאם אספר לעצמי את הסיפור שלי, ייפתח גם לבנותיי מסלול חדש.  דרך חדשה שלא הייתה לי כבחורה צעירה.  דרך… איך לומר, דרך לחיים של שוות בין שווים.  דרך לחיים שבהם, להן, יהיה כבר ברור שלהיות אישה עצמאית לא עומד בסתירה מלהיות אישה ואימא ואחת ככל האדם.

וכך, כאשר יצאתי לדרך בה רציתי להתפייס עם המחבל שירה עלי כאשר הייתי דיילת, עשרים ושתיים שנים מוקדם יותר, והוא לא הסכים להיחשף ולהצטלם, הפניתי את המצלמה אל עצמי.  מעולם לא צילמתי את עצמי קודם וגם לא אהבתי להצטלם.

בדרך, שהייתה קשה, הצטרפו אלי לא מעט אנשים למאמץ, אך רובם גם עזבו. נשארתי בעיקר עם עצמי, עם הסיפור שלי ועם הצמיחה שלי.  זו הייתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שלא נתתי לאיש לעצור אותי. ידעתי, מהבטן, שאני עושה את הדבר הנכון לי. ומה שנכון לי, איש איננו יודע.  היו רבים שניסו להשתיק אותי.  אבל מחיר השתיקה, מנקודת המבט שלי ושל הדרך שעשיתי, היה  גבוה בהרבה ממחיר החשיפה.  הפומביות הייתה בשבילי ההזדמנות לספר את הסיפור שלי. התחלתי תהליך של יציאה ממשבצת האובייקט לעולם עשיר של סובייקטים.  קמתי מכיסא הקורבן (טרור, במקרה ההוא, שלי) ועברתי לכיסא חדש.  כסא נוח בהרבה.

ברגע שפותחים את דלת ארון הקורבן/האובייקט, מתחיל תהליך יציאה משחרר שמפתה להמשיך בו. חרף הקשיים, אין כבר חשק ללכת אחורה.  על אף היות הארון מוכר, הוא קר ומנוכר, ובחוץ מחכה עולם אינסופי ועשיר של חוויות חיוביות.

מאותו יום, לפני עשר שנים, בו התחלתי את הדרך הזו שלי, נדחפת לה 'תקרת הזכוכית' שלי יום יום.  כל יום ועוד שלב של פחד נמס מחום האנרגיה של דחיפה אינסופית.  כמו לידה מחדש, מקבלת תודעת האישה כאובייקט שלי, חמצן נקי לריאות ומתמלאת חיים ושמחה.

אני כותבת לךְ, כדי לתמוך בךְ.  כדי לומר לךְ שתעשי לעצמך טובה ואל תיכנעי לחניקה הלופתת של ההגמוניה הגברית המשתיקה אותנו, הנשים.  אל תיכנעי לפחד כי יש אפשרויות אחרות. אבל גם אל תשכחי לא להיות שם לבד.  הצֵידה החשובה ביותר לדרך החדשה הזו היא חברים טובים. כדאי לצאת לדרך אבל לא לבד, ולא לוותר.

מישהו הולך תמיד איתי. מילים: רמי קידר. לחן: אפי נצר. עפרה חזה