מחיר החשיפה. לנשים בעיקר

מוקדש לאשכר כהן אלדן

"בדמוקרטיה, המחיר של החשיפה איננו שקול ליתרונות החברתיים של הפומביות".

המשפט הזה, שהמקור שלו אינו ידוע לי, ליווה אותי והיה נר לרגליי, בדרכי לספר את הסיפור שלי.

מהרגע בו החלטתי להפנות את המצלמה אל עצמי, לפני עשר שנים, ולספר את הסיפור שלי, תמיד הרגשתי שיש איזושהי חכמה גדולה יותר ממני, שיודעת ואומרת לי מה נכון. לי.

כאשר הייתי ילדה, שאלתי המון שאלות, ואמא שלי נהגה לומר: "מתי כבר תפסיקי לשאול כל כך הרבה שאלות". אבל, השאלות לא פסקו לעלות בי, אולי רק הפסקתי לשאול לאיזה זמן, מה שוודאי הוא שתשובות לא מצאתי.

לימים, בגרתי ורכשתי כמה כלים חדשים להעלאת שאלות ומציאת תשובות.  הכלים החדשים התווספו לשימוש שכבר ידעתי לעשות בנכסים שהיו לי; ספורטאית מצטיינת, קצינה מצטיינת, ילדה טובה ויפה עם עיניים כחולות.  אבל הכלים החדשים גילו לי עולם שלם של אינפורמציה שלא היה נגיש עבורי מוקדם יותר והתחלתי מסע אישי, מספרטה לאתונה.  זה התחיל באקדמיה. המרצים, הספרים והמאמרים. שם מצאתי עולם של חכמה מורכבת שבה שחור ולבן הוא לא אחת מהאפשרויות, ויש שם עומק ומחשבה שלא הכרתי קודם.  אינטרנט עוד לא היה אז, מדובר בשנים  1978 – 1984.  אלא שבהמשך גם גיליתי, ששוב, ושעדיין יש, במציאות של המבוגרים, המוני אנשים שלא רוצים שאמשיך ואשאל, כי הרי יש תשובות כבר לכל שאלה.  הרי ההיסטוריה כבר נכתבה, אז מה אם היא נכתבה על ידי החזק, הגברי, הלבן?

בעקשנות, שמקורה אינו ידוע, החלטתי אני, שלא הייתה החזקה ולא הגברית ורק קצת לבנה, שאני רוצה לחקור, למצוא ולכתוב את ההיסטוריה של עצמי.  השתוקקתי להפסיק להיות תיבת התהודה של הגברים, היהודים הציונים והלבנים.  אולי נבעה העקשנות מהפיכתי לאם. רציתי לספר לבנותיי סיפור אחר על החיים ממה ששמעתי אני בבית הוריי, בבתי הספר, בצופים ובצבא.  ידעתי מעומק הבטן, שאם אספר לעצמי את הסיפור שלי, ייפתח גם לבנותיי מסלול חדש.  דרך חדשה שלא הייתה לי כבחורה צעירה.  דרך… איך לומר, דרך לחיים של שוות בין שווים.  דרך לחיים שבהם, להן, יהיה כבר ברור שלהיות אישה עצמאית לא עומד בסתירה מלהיות אישה ואימא ואחת ככל האדם.

וכך, כאשר יצאתי לדרך בה רציתי להתפייס עם המחבל שירה עלי כאשר הייתי דיילת, עשרים ושתיים שנים מוקדם יותר, והוא לא הסכים להיחשף ולהצטלם, הפניתי את המצלמה אל עצמי.  מעולם לא צילמתי את עצמי קודם וגם לא אהבתי להצטלם.

בדרך, שהייתה קשה, הצטרפו אלי לא מעט אנשים למאמץ, אך רובם גם עזבו. נשארתי בעיקר עם עצמי, עם הסיפור שלי ועם הצמיחה שלי.  זו הייתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שלא נתתי לאיש לעצור אותי. ידעתי, מהבטן, שאני עושה את הדבר הנכון לי. ומה שנכון לי, איש איננו יודע.  היו רבים שניסו להשתיק אותי.  אבל מחיר השתיקה, מנקודת המבט שלי ושל הדרך שעשיתי, היה  גבוה בהרבה ממחיר החשיפה.  הפומביות הייתה בשבילי ההזדמנות לספר את הסיפור שלי. התחלתי תהליך של יציאה ממשבצת האובייקט לעולם עשיר של סובייקטים.  קמתי מכיסא הקורבן (טרור, במקרה ההוא, שלי) ועברתי לכיסא חדש.  כסא נוח בהרבה.

ברגע שפותחים את דלת ארון הקורבן/האובייקט, מתחיל תהליך יציאה משחרר שמפתה להמשיך בו. חרף הקשיים, אין כבר חשק ללכת אחורה.  על אף היות הארון מוכר, הוא קר ומנוכר, ובחוץ מחכה עולם אינסופי ועשיר של חוויות חיוביות.

מאותו יום, לפני עשר שנים, בו התחלתי את הדרך הזו שלי, נדחפת לה 'תקרת הזכוכית' שלי יום יום.  כל יום ועוד שלב של פחד נמס מחום האנרגיה של דחיפה אינסופית.  כמו לידה מחדש, מקבלת תודעת האישה כאובייקט שלי, חמצן נקי לריאות ומתמלאת חיים ושמחה.

אני כותבת לךְ, כדי לתמוך בךְ.  כדי לומר לךְ שתעשי לעצמך טובה ואל תיכנעי לחניקה הלופתת של ההגמוניה הגברית המשתיקה אותנו, הנשים.  אל תיכנעי לפחד כי יש אפשרויות אחרות. אבל גם אל תשכחי לא להיות שם לבד.  הצֵידה החשובה ביותר לדרך החדשה הזו היא חברים טובים. כדאי לצאת לדרך אבל לא לבד, ולא לוותר.

מישהו הולך תמיד איתי. מילים: רמי קידר. לחן: אפי נצר. עפרה חזה

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אהרן  On 14 בפברואר 2010 at 11:24

    אם כי אני לא עד הסוף מבין מה אמרת לאשכר
    מעבר לתמיכה החמה ועצתך לגבי חברים שהיא נכונה כל כך

    אהבתי

  • מיכל  On 14 בפברואר 2010 at 11:59

    את הכוחות שלך אפשר לחלק לעשר נשים ועוד ישאר עודף…
    מאוד מעניין לקרוא על התהליך ולראות איך הילדה ששואלת שאלות ממשיכה לגדול ולגדול ולפעמים אפילו מצליחה למצוא תשובות.
    תודה

    אהבתי

  • יולי  On 14 בפברואר 2010 at 12:13

    תודה אהרן. לשאלתך, הרשימה הזו מוקדשת לאשכר שיצאה בחשיפה אישית עם הסיפור שלה. אני לא אומרת, לא לה, ולא לאף אישה, מה נכון לה. להיפך, אני אומרת, הקשיבי רק לעצמך. מצאי את הקול הפנימי שלך והוא כבר יגיד לך מה נכון לך. האם עניתי לך?

    מיכל, תודה רבה. אני שמחה לחלק את מה שיש לי ולא בהשראת "שלח לחמך, כי ברבות הימים וגו'.." אלא שהנותן והמקבל נעשים לאחד (או אחת) ברגע כזה וזה אושר גדול.

    אהבתי

  • טלי  On 14 בפברואר 2010 at 12:18

    וגם מחזק, והכי מדבר אלי עניין הקול הפנימי. זו כבר קלישאה אבל נכונה – רק את יכולה לדעת מה נכון לך, רק אני יכולה לדעת מה נכון לי, רק כל אחד יכול לדעת מה נכון לו. זה כל כך כל כך נכון…

    אהבתי

  • אהרן  On 14 בפברואר 2010 at 13:19

    ומרגש יותר. תודה

    אהבתי

  • שאול  On 14 בפברואר 2010 at 13:20

    תקופות ממושכות של סבל נפשי איום שצלחתי חוויתי במשך 30 שנה. ביום בהיר אחד לא יכולתי יותר ופניתי לפסיכיאטר.
    מהיום שהתחלתי ליטול נוגדי דיכאון חשפתי את עצמי לעיני כל ובכל במה אפשרית. כמוני עשו רבים שהגיעו למסקנה שיש מה להתבייש בגניבה ולא במחלה.
    לשמחתי כל שנה מספר האנשים שמצפצפים על הסטיגמה גדל ב 10 אחוזים וזה הרבה תודות לנשים שמספרות על הדיכאון שלאחרי לידה ,צביאל רופא ורעייתו דליה שמנהלים בלוג,ועוד רבים וטובים אחרים.

    נכון שברשת יש לי שונאים שקוראים לי חולה נפש ומזמינים אותי לקחת תרופות אבל אותי זה רק מצחיק.

    ברצוני לברך את חנה בית הלחמי שעשתה מלאכה יוצאת מן הכלל בהעלאת הנושא לתודעה. האפשרות שאשה תרוץ למשטרה בגלל שחנה בית הלחמי פירסמה דיעה לגיטימית בבלוג שלההיא לא מציאות ולא דמוי מציאות ולכן ההתקפות עליה אינן במקום

    אהבתי

  • יולי  On 14 בפברואר 2010 at 13:27

    תודה טלי.

    תודה אהרן. אולי אשכתב מעט בעקבות ההבהרה הזו. ואם אעשה זאת, אעדכן בהערה כדי ששאלתך לא תראה מוזרה. הנושא גם מתקשר לשיחה שלי אתך על הקרבה לאלוהים.

    שאול, תודה. אני רואה את הדימיון וחושבת שחשוב מאוד לדבר על כל השלדים. במיוחד שאומרים עכשיו שהדיכאן הולך להיות גורם המוות המוקדם יותר מסרטן ולב. חשוב מאוד.

    אהבתי

  • ליאת גיל  On 14 בפברואר 2010 at 14:28

    יולי יקרה!
    אין ספק שיכולת הנתינה שלך לאחר גדולה כמו כן תוספות השירים שלך מידי פעם נוגעות ללב. כמוך גם אני סבורה שאדם צריך לנהוג ולהקשיב לעצמו ולא לחשוש ולפחד מדבר ,מלבד הפחד בעצמו

    אהבתי

  • whisper  On 14 בפברואר 2010 at 17:35

    רק תדעי שקראתי.

    אהבתי

  • לטיפה  On 14 בפברואר 2010 at 19:30

    יולי

    אהבתי

  • אייל גרוס  On 14 בפברואר 2010 at 22:20

    תודה על הרשימה המעניינת,לא יכולתי שלא לשים לב שהשיר הנפלא ששמת כאן הוא השיר שבחרת לשים בסוף "המחבל שלי", וכבר אז שמתי לב כמובן למשמעות של הבחירה.

    אהבתי

  • אייל גרוס  On 14 בפברואר 2010 at 22:24

    ועוד דבר
    המשפט שכתבת כאן
    " על אף היות הארון מוכר, הוא קר ומנוכר, ובחוץ מחכה עולם אינסופי ועשיר של חוויות חיוביות." –
    נשמע לי כל כך מוכר מהקשרים אחרים, בהם נפוץ יותר להשתמש במטאפורה "ארון". ומה שאת כותבת בסוף "אל תיכנעי לפחד כי יש אפשרויות אחרות. אבל גם אל תשכחי לא להיות שם לבד. הצֵידה החשובה ביותר לדרך החדשה הזו היא חברים טובים. כדאי לצאת לדרך אבל לא לבד, ולא לוותר." –
    נשמע ממש כעצה ליוצא מהארון ההוא. "אומץ הוא לא העדר הפחד" – כבר אמרנו:
    http://www.notes.co.il/gross/63237.asp

    אהבתי

  • יעל משעלי  On 15 בפברואר 2010 at 1:27

    נראה לי שבדברייך את מנחילה לבנותייך ולנשים אחרות היסטוריה נשית השוזרת את הניסיון של נשים שונות על רצף אחד של אחווה

    אהבתי

  • יולי  On 15 בפברואר 2010 at 10:53

    תודה לליאת, ל – WHISPER, ללטיפה,לאייל וליעל מישעלי. אני מעבירה את הכוח שאתם נותנים לי לאשכר אלדן כהן.

    ואייל, כן,החיפוש והמאמץ להיות מי שאנחנו באמת זהה לכולנו. לו רק כולם היו מבינים את זה, היה העולם טוב יותר. סלחני ואוהב.

    אהבתי

  • אורית  On 15 בפברואר 2010 at 13:10

    הגעתי לפה מהאתר של התיבה הלבנה. נעים להכיר.

    אהבתי

  • יולי  On 15 בפברואר 2010 at 13:17

    ותודה ליהודה בלו מהתיבה הלבנה

    http://www.notes.co.il/ben-hateva/65065.asp

    אהבתי

  • ג  On 15 בפברואר 2010 at 20:09

    כבר קשה לראות מה מימין ומה משמאל. מילא.

    אהבתי

  • יולי  On 15 בפברואר 2010 at 21:36

    לא הבנתי מה שכתבת כאן. אם את מתעניינת שאבין, אשמח שתרחיבי את התגובה שלך. תודה.

    אהבתי

  • שאול  On 16 בפברואר 2010 at 0:32

    http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=699765

    אהבתי

  • ג  On 16 בפברואר 2010 at 13:50

    ברשימות האחרונות חשובים מאין כמוהם.
    התגובה הקודמת התייחסה לתגובות שנמחקו כנראה.

    אהבתי

  • אשכר אלן כהן  On 18 בפברואר 2010 at 0:33

    יולי יקרה
    תודה על רגישותך ותמיכתך .
    המסע שאני עוברת הוא חשוב אבל לא קל , וכל תמיכה מאד חשובה ומעניקה כוחות להמשיך ולהשמיע את הקול האישי נשי
    תודה לך .

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: