מחבל לשעבר

היום, לפני חודש, חזרתי משהייה של שלושה ימים בביתו של 'מחבל לשעבר'.

האיש, שהגיע אלי, באמצעות האינטרנט, ראה אחד הסרטים שלי, כתב לי מכתב וביקש עזרה.

ביקש שאעזור לו ליצור קשר עם המשפחה הישראלית של הקורבן שלו.  רצה לבקש את סליחתם של מי שנותרו יתומים ושכולים לאחר שהוא רצח ישראלי אחד לפני הרבה שנים בפיגוע.

האיש, שבביתו ישנתי שני לילות קרים בתחילת חודש ינואר, נתפס, נשפט ישב בכלא והשתחרר, אבל מעולם לא השתחרר מרגשות האשמה על מה שעשה.

ההצדקות הפוליטיות שהיו איתו בזמן המעשה, נראות לו היום, בפרספקטיבה של זמן, לא שוות את המחיר. את המחיר שהוא מתאר לעצמו שמשפחת הקורבן שלו משלמת, ואת המחיר שגם הוא לא מפסיק לשלם.

האיש, אשר מנהל כבר שנים חיים שלמים ככל אדם, נשאר מיוסר, וחרף ניסיונות אינסופיים זה כמה שנים, לא מצליח להביט קדימה ללא שהעבר שלו עצמו רודף את חיי היום יום שלו בהווה; הוא לא מצליח לנער מעליו את מעשה ידיו שלו.

שמחתי על ההזדמנות והסכמתי לעזור. ביקשתי גם לעשות על הסיפור סרט דוקומנטרי. סרט שיעקוב אחר תהליך בקשת הסליחה.  הוא הסכים.  השם שביקשתי לתת לסרט הוא תיקון. REPENTANCE.  הייתה שמחה גדולה.  תקווה לעולם טוב יותר, ביצבצה מכל עבר. ידידות של ממש החלה להירקם.

אבל, ולעת עתה, לא אפרט את שם האיש, הפיגוע, הלאום או המקום, כי טרם בשלו התנאים.

אבל, ולעת עתה, מידת המאמצים ומשך הזמן שלוקח לאיש האחד הזה, לכתוב את מכתב הסליחה האחד הזה, למשפחת הקורבן האחת הזאת, מעורר לא מעט ייאוש.

הייתה לו מוטיבציה גבוהה. 
יש לו אינטליגנציה רבה.
ומשום מה, זה נהיה לו קשה נורא.

מה זה יכול להיות? מה הוא הקושי הזה?

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • שלומי  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 15:58

    השנאה החזקה,
    הפחד מהחברה
    הבילבול מהפגישה
    …………….

    אהבתי

  • אהרן  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 16:07

    היה פרוייקט כזה, שניסה להפגיש את הקורבנות עם פוגעיהם. משום מה שם זה לא ממש עלה יפה, אבל זאת היתה סדרה פסימית להחריד.
    הפרוייקט שלך נשמע מרתק בעצמתו. אשמח לשמוע עוד ועוד.
    נשמע כאילו משק הכנפיים שלך מאפשר תנועות רבות נוספות.

    אהבתי

  • ממליץ  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 16:18

    שידבר עם המחבלים הפוטנציאלים שמחר יכולים לעשות זאת שוב

    תרומתו לאנושות תהיה גדולה יותר

    אהבתי

  • אורה  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 16:20

    האם משפחת הקרבן מסכימה להפגש איתו? או שעדיין לא נעשתה פנייה אליהם? משום שאני מניחה שלא כל משפחה תסכים לכך- בכל מקרה, מסקרן לשמוע מה קורה בהמשך. האם מתשיכי לעדכן אותנו?

    אהבתי

  • טלי  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 16:33

    אין ספק שאת צודקת שאת לא מפרסמת כאן פרטים, אני חושבת שזו בראש ובראשונה זכותה של משפחת הקורבן להחליט אם ועד כמה להיחשף. קחי בחשבון גם שהנוכחות שלך ושל המצלמה עלולה להרתיע אותם… ועדיין, כמו אהרן, גם אני רואה איך משק הכנפיים שלך מזיז וזין דברים בעולם.

    אין לי ספק, אגב, לגבי הערתו של הממליץ, שהאיש יספר על החויה שלו למחבלים פוטנציאלים, זה חלק מהתהליך שהוא עובר, בודאי אם הוא רוצה להיחשף בסרט.

    אני לא חושבת שאפשר או צריך לסלוח, סליחה זו מילה גדולה, אבל אפשר לעשות תיקון, ולהמשיך הלאה כדי להפחית מעשים כאלה. זה מרגש.

    ולגבי ניסוח המכתב, לפעמים דבר שמתבשל בבטן הרבה שנים יוצא החוצה מהר ובקלות ולפעמים דוקא בקושי רב ובחבלי לידה קשים, כמו אצלו. תמשיכי לתמוך בו וזה יבוא.

    ואגב, אני ממליצה שתקשרי אותו ל"לוחמים לשלום", אולי יימצאו שם אנשים שיוכלו לתמוך בתהליך הזה שלו, מנסיונם שלהם.

    מרגש.

    אהבתי

  • מיכאל  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 17:00

    רק בגיל 40 ישחררו אותי מהארגון, ועד אז מידי פעם אפורץ ואהרוג, על פי פקודה כמובן. אני רק בורג קטן במערכת.

    אהבתי

  • יולי  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 17:31

    שלומי, אני חושבת שהפחד יותר מהכול. כל אחד והפחד שלו. לאיש הזה יש את הפחד שלו מהחברה בה הוא חי. כן.

    אהרן, זהו, אתה מבין, זה כנראה מאמץ לא אנושי המחילה. אני מאוכזבת אבל ממשיכה. תודה.

    ממליץ, בוודאי שמדובר במהלך שמבקש לפנות לאלה (לכל אלה) שיוצאים למשימות בהם נהרגים אזרחים חפים מפשע לחשוב שוב ושוב על המחיר וכד'. זו הכוונה.

    אורה, טרם נעשית הפנייה. טרם בשלו התנאים. ואם המשפחה לא תסכים, גם זה סיפור. בכל מקרה, אני מבטיחה לעדכן כאן רק במידת האפשר אם וכאשר וכו'. החשיבות סיפור כזה היא הפומביות שלו.

    טלי, תודה. את מאוד מעודדת אותי להמשיך. ואני ממשיכה. ואם יהיה צורך ייעשה החיבורל-לוחמים לשלום. אמן.

    מיכאל, האם כוונתך שבגיל ארבעים תחדול להיקרא למילואים?

    אהבתי

  • מיכל  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 17:44

    וזה דבר שיכול לעשות משהו אמיתי בדרך לשינוי.
    אני יכולה לתאר לעצמי את הפחד הנורא של האיש הזה. יכול להיות שהפחד הזה אפילו יותר גדול מהפחד שהיה לו כשהלך לעשות את הפיגוע ולהרוג. כי אז הוא היה בטוח שהוא צודק והיום בטח ספקות כבדים הצטברו בדרך. והפחד שהמשפחה לא תסלח ואולי תסלח והרגשות לא ישתנו, החרטות והכאבים ימשיכו לאכל אותו. זה נשמע לי תהליך קשה מאוד.
    איזה יופי שאת מלווה אותו.
    תבורכי.

    אהבתי

  • שאול  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 20:13

    המחבלת בהא הידיעה היתה גולדה מאיר ומתחתיה היו דיין,בגין ואריק שרון.

    סליחה גם יגאל אלון וישראל גלילי

    אהבתי

  • רוזה ירוס  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 20:21

    דוקא סרטים על דגי רקק יכולים להזיז משהו. בודאי חשיפה של נסיון תיקון כזה, נוגעת במהות האנושית המורכבת, ומעוררת מחשבה. דוקא לא ההתלהמות הפופולרית, אלא נגיעה בסיפור אחד קטן אך גדול. בהצלחה, מחכה לקרוא המשכים.

    אהבתי

  • יולי  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 21:00

    תודה רבה מיכל. המון תודה. משתדלים, את בטח יודעת.

    שאול, נראה לי קצת נסחפת הפעם. זאת אומרת, אין לי בעייה שתכנה את כל מנהיגי ישראלי או מפא"י או מפ"ם ההיסטורית מחבלים אבל למה לומר לי שאני כותבת כאן על סרט על דג רקק. יש לך מושג כמה אנשים מכספין לשמוע שגם מהצד "השני" אנשים מבקשים סליחה?

    רוזה, תודה. אני מסכימה אתך שסרט כזה יכול להזיז הרבה, אבל בינתיים, הוא בעצמו לא זז. כנראה ייקח עוד זמן. מבטיחה להמשיך ולעדכן, בכל שלב שאפשר יהיה. שרק יהיה במה.
    אמן.

    אהבתי

  • שאול  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 21:11

    כיוונתי את הדברים לכך שחיל בודד גם אם הוא חלילה מחבל מתאבד לא מסוגל לגרום את הקטסטרפות שמנהיגים עלולים לגרום.

    המופתי ,סטאלין ואידי אמין הם הדוגמא לכך

    נכון גולדה לא היתה סטאלין ולא אידי אמין

    אהבתי

  • יולי  ביום 3 בפברואר 2010 בשעה 21:51

    תודה על ההבהרה. אכן לא הבנתי אותך אז טוב שהתעקשתי. ובכל מקרה, אחרי שנואשתי ממנהיגים ופוליטיקאים, אני נותנת תקווה שמעשים של אנשים אינדיבידואלים שעשויים לגרום לאנשים רבים לחשוב אחרת. וגם, במקרה של האיש הזה, הוא לא היה מחבל מתאבד, הוא הרי חי….

    אהבתי

  • ליאת גיל  ביום 4 בפברואר 2010 בשעה 18:57

    הי יולי! אני המומה וגאה בך שעדין בגילך את מגלה אופטימיות וסלחנות כה רבה . אני את ילדי בגיל צעיר לימדתי שסוף מעשה במחשבה תחילה.

    אהבתי

  • יולי  ביום 5 בפברואר 2010 בשעה 13:56

    ליאת יקרה, תודה שאת מגחבה כאן. בשבילי האופטימיות היא סם החיים. לגבי "סוף מעשה במחשבה תחילה", בארגון החיילים שוברים שתיקה, ישנם המוני בחורים ובחורות שלא ידעו את זה כאשר הם התגייסו לצבא וסובלים מפוסט טראומה על מה שהם עוללו בזמן השירות או רק ראו אחרים מעוללים. אז, סליחה, בעיקר לעצמינו על מה שעשינו ועל מה שלא עשינו, היא חיונית וחיובית. שבת שלום

    אהבתי

  • יולי  ביום 5 בפברואר 2010 בשעה 13:56

    ליאת, התכוונתי כמובן – מגיבה ולא מגחבה

    אהבתי

  • ליאת גיל  ביום 14 בפברואר 2010 בשעה 9:23

    יולי יקרה!
    האם התובנות האשיות הללו נמצאות וקימות גם אצל פוגעים במכוון?גם כאשר מחשבתם מכוונת להרג וחיסול מתוך שנאה אמיתית שזוהי למעשה גישת חייהם?עבורם זה סוף המעשה אחרי מחשבה{אולי לא מספיק עמוקה}איזו סליחה יכולים להרגיש אנשים כאלה ?אני אישית מאד אופטימית לגבי החיים אך לא מניחה גם לידע וגם לתחושות להנחות אותי?????}באהבה גדולה ליאת

    אהבתי

  • ליאת גיל  ביום 14 בפברואר 2010 בשעה 9:42

    תוספת
    אנחנו לא מדברים על אנשים או חילים שנמצאים במצבי פוסט טראומה ,כי מצפונם קיים אחרת הם לא היו נמצאים במצבם זה, ואכן זוהי הסליחה האישית שגם לצערי לא קימת בכל אחד מאיתנו אי לכך אני מאמינה בשכר וענש כי הרגש והחמלה לא נמצאים בכל אחד

    אהבתי

  • ליאת גיל  ביום 14 בפברואר 2010 בשעה 10:33

    תוספת לתוספת
    חמלה וסליחה תמידית הופכת את האדם בסופו של דבר לקורבן
    לא שם הייתי רוצה למצא את עצמי.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: