1990, רחוב תל מאנה, חיפה

סתיו בת שנתיים, סהר בת חצי שנה, אמא מגלחת לאבא את הראש. תספורת. שבת אצל סבא וסבתא בחיפה.  צלם: ליאופולד גרשטל, אדריכל, פרופ'. סבא.                                                                              

                                                         

מצלם גם את בתו, הדודה רחלי גרשטל

                                                      עשרים שנה מאוחר יותר,

                                                      כאב גדול במשפחה. סבא עצוב נורא.

                                                      סבתא, אח ואחייניות גם.

                                                      סרטן מכריע את רחלי, בטרם עת. 

                                                      אוהבים אותך רחלי. 

                                                      זכרך ברוך. ינואר 2010.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • טלי  On 23 בינואר 2010 at 23:14

    אבל יש השתתפות בכאב שלך, שלכם.

    יהיה זכרה ברוך.

    אהבתי

  • שאול סלע  On 24 בינואר 2010 at 0:14

    שַׂר הַיַּעַר

    מגרמנית: אמיר אור, אריאל הירשפלד

    מִי דּוֹהֵר מְאֻחָר דֶּרֶךְ לַיְלָה וָסַעַר?

    זֶה הָאָב דּוֹהֵר וְעִמּוֹ הַנַּעַר.

    יַלְדּוֹ מְצֻנָּף מִתַּחַת זְרוֹעוֹ,

    הוּא אוֹחֵז בּוֹ לָבֶטַח, מֵחֵם אֶת בְּשָׂרוֹ.

    מַה מַּחֲוִיר אֶת פָּנֶיךָ, בְּנִי שֶׁלִּי?

    – הֲלֹא-תִּרְאֶה אֶת שַׂר הַיַּעַר, אָבִי?

    שַׂר-הַיַּעַר, עִם כִּתְרוֹ וּזְנָבוֹ מִטַּלְטֵל?

    – בְּנִי שֶׁלִּי, זֶהוּ פַּס עֲרָפֶל.

    "יֶלֶד נֶחְמָד, בּוֹא-נָא אֶצְלִי,

    מִשְׂחָקִים אֲשַׂחֵק אִתְּךָ לְהַפְלִיא,

    שָׁם עַל גְּדַת הַנָּהָר יֵשׁ זֵרִים שֶׁל פְּרָחִים

    וּלְאִמָּא שֶׁלִּי יֵשׁ פְּרָחִים זְהוּבִים."

    אַבָּא, אַבָּא, הַאָמְנָם לֹא תִּשְׁמַע

    מַה לּוֹחֵש שַׂר-הַיַּעַר אֵלַי בִּדְמָמָה?

    – הֱיֵה שָקֵט, יַלְדִּי, וְנוּחַ;

    בַּעֲלֵי הַשַּׁלֶּכֶת מְאַוֶּשֶת הָרוּחַ.

    "יֶלֶד טוֹב, הֵן תָּבוֹא וְנֵלְכָה?

    בְּנוֹתַי הַיָּפוֹת מְחַכּות רַק לְךָ,

    אֶת מְחוֹל הַלַּיְלָה בְּנוֹתַי תְּחוֹלֵלְנָה

    תָּשֵרְנָה, תִּרְקֹדְנָה, וְאוֹתְךָ תְּעַרְסֵלְנָה."

    אַבָּא, אַבָּא, אֵינְךָ מִסְתַּכֵּל?

    שָׁם בְּנוֹת שַׂר-הַיַּעַר בַּמָּקוֹם הָאָפֵל?

    – בְּנִי שֶׁלִּי, אֲנִי רוֹאֶה זֹאת בְּרוּרוֹת:

    כָּךְ זוֹרְחוֹת הָעֲרָבוֹת הַזּקֵנוֹת, אֲפוֹרוֹת.

    "אֲהַבְתִּיךָ, דְּמוּתְךָ לִי קוֹסֶמֶת כָּל כָּךְ,

    אִם לָבוֹא לֹא תֵּיאוֹת, בְּכֹחַ אֶקַּח!"

    אַבָּא, אַבָּא, הוּא אוֹחֵז בִּי עַכְשָׁו!

    שַׂר-הַיַּעַר נָגַע בִּי וְעָשָׂה שֶׁיִּכְאַב!

    גָּנַח הָאָב, קַל כָּרוּחַ דָהַר,

    כָּרַךְ בְּיָדָיו אֶת יַלְדּוֹ הַנִּכְמָר;

    אֶל הֶחָצֵר הִגִּיעַ אָבֵל וְאוֹבֵד,

    בִּזְרוֹעוֹתָיו הָיָה הַיֶּלֶד מֵת.

    הליד של שוברט

    אהבתי

  • שרון רז  On 24 בינואר 2010 at 7:37

    תנחומיי, זה עצוב
    התמונות יפות ומעבירות הרבה

    אהבתי

  • יוסי דר  On 24 בינואר 2010 at 8:08

    תנחומי

    אהבתי

  • עידית פארן  On 24 בינואר 2010 at 8:45

    אני איתך
    (והתמונות יש בהן כל כך הרבה)

    אהבתי

  • אורה  On 24 בינואר 2010 at 10:03

    קשה לבטא במלים- אבל רוצה להביע את השתתפותי בכאבך ובכאב המשפחה.

    אהבתי

  • שלומי  On 24 בינואר 2010 at 11:45

    מיסרי את תנחומי
    ואיך שאת מעבירה את הסיפור – צמרמורת

    אהבתי

  • אהרן  On 24 בינואר 2010 at 12:44

    עצוב כל כך לאבד קרובים.
    תנוחמו

    אהבתי

  • יולי  On 24 בינואר 2010 at 15:36

    טלי, שאול, שרון רז, יוסי דר, עידית, אורה, שלומי ואהרן, המון תודה.
    נהייתה לי כאן ממש שכונה, במובן החיובי של המושג. חברים בבלוגספירה.
    האמפטיה, הסימפטיה והשיר של גתה (שאול) ביחד עם שוברט, העבירו אלי המון חום. מתחייבת בזאת להעביר את זה הלאה לסבא, לסבתא, לאח, לאחייניות האבלים .

    אהבתי

  • whisper  On 24 בינואר 2010 at 18:35

    חסרת מילים מול האובדן,
    שלא תדעי עוד צער.
    (ובכל זאת יודעת בפנים שהכנת את עצמך
    בדרכך הבודהיסטית,
    מה שמספק, לפחות לי,
    איזה סוג של נחמה)

    אהבתי

  • יולי  On 24 בינואר 2010 at 22:51

    תודה רבה על העידוד והתמיכה. ואכן, הכלים שרכשתי בלימודי הבודהיזם עוזרים הרבה ברגעים קשים אלה.

    אהבתי

  • מיכל  On 26 בינואר 2010 at 12:59

    עצוב מאוד – שולחת אליך ניחומים

    יהי זכרה ברוך

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: