שושנה, הפנים של הנקמה *

                                                                              * יש ספוילר

אמש פגשתי לראשונה את שושנה.   שושנה היא יהודיה שמאמינה בנקמה.  שושנה היא אחת מהדמויות הראשיות בסרטו של טרנטינו ממזרים חסרי כבוד (2009).  שושנה, כדרכו של הבמאי שיצר אותה, מאמינה כנראה שנקמה מביאה לנחמה. 

ואני, שמאמינה בסליחה, דווקא אהבתי את שושנה. לראשונה יכולתי לראות סליחה שמכילה גם נקמה. אחרי הכול, שושנה הייתה צריכה לסלוח לעצמה על שנותרה בחיים מהרצח האכזרי של הוריה ואחיה על ידי הקצין וחייליו הנאצים.  אחרי הכול, שושנה הייתה חייבת להילחם על חייה כי לא היה לזה סוף. הגרמנים המשיכו והמשיכו והמשיכו, ולשושנה לא היה מושג שיום אחד, יצליח מישהו לעצור אותם.  אחרי הכול, לקחה שושנה את הכוח שהיה בידיה, הנשיות, היופי, האמינות, החכמה, בהירות המחשבה ובית הקולנוע, והשתמשה בהם למופת. בתכנון מדוקדק של פרט לפרט, יצרה שושנה, באמצעות קולנוע (cinema & filmmaking), נקמה מתוקה. והנקמה של שושנה נראית מתוקה מדבש.

                                    

                                      שושנה דרייפוס:  Melanie Laurent

ואז, מגיע טרנטינו, הבמאי שיצר את שושנה דרייפוס, להקרנת סרטו במדינת היהודים, ומגלה שברגע השיא, בו חוגגת שושנה את נקמתה, נשמעת נהמת סיפוק בקהל הישראלי שמגיע לקתרזיס.  בראיון לניו יורק מגזין מצוטט טרנטינו אומר שלהפתעתו כאשר צפה בסרט בישראל, כאשר שומעים את שושנה אומרת, על מסך בית הקולנוע שלה, העולה בלהבות שהיא הציתה, על כל הנאצים רמי הדרג הלכודים בו, 'זהו פרצופה של נקמת העם היהודי', (ולא כשהיטלר נהרג), פרץ הקהל במחיאות כפיים. טרנטינו אומר למראיין שזה היה אלים. שזה היה מפחיד. שהייתה אלימות בתרועה הזו. שזה לא היה כמו שמריעים בהקרנה של 'אינדיאנה ג'ונס'. שהיה משהו צמא דם בכך. שהיה בזה משהו שהלך על הקצה. שהייתה אלימות…שהיה דם באוויר, ושזה היה פראי.

ואני שואלת, האומנם טרנטינו היוצר סרטים עתירי אלימות ומבוססי נקמה, יכול להיות מופתע בהקרנת סרטו ממזרים חסרי כבוד באולם קולנוע במדינת ישראל, שישים וכמה שנים אחרי רצח שישה מיליון יהודים על ידי נאצים, ש-כאשר שושנה אחת חוגגת את נקמתה בנאצים, מתחילות מחיאות כפיים נלהבות?  האומנם טרנטינו לא מבין ששושנה היא ביטוי להשבת כוח של אינדיבידואל חסר אונים מול כוחות גדולים וחזקים ממנו בהרבה. 

אני חולקת על טרנטינו שמדובר בצימאון לדם.  אני חושבת שתחושת השמחה נוכח נקמתה של שושנה, היא ביטוי בריא לתחושה של החזרת שליטה בחיים.  של השלת חוסר האונים. 

אך לצערי, כל זה לא עומד בסתירה לעובדה שהאלימות במדינת ישראל שנת 2010 מרקיעה לשחקים מעוררי תהייה: האם לזה יהיה סוף?

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שלומי  On 17 בינואר 2010 at 23:18

    סרט נפלא מדהים וחזק
    סרט מצחיק וכואב
    התאהבתי בשושנה האישה
    ככל גבר ממוצע מינוס
    ליבי הלם בחוזקה
    כששונה רצה אל חייה
    מתוך רצח משפחתה
    והתפללתי שתינצל

    אנו בני האדם כחלק מהטבע
    אומנם בינה בתוכנו
    אבל חיות אנחנו
    כן כן חיות כחיות השדה

    אלימות היא חלק
    מהד.נ.א. שלנו
    כשצרה בדמות אלימות
    תוקפת אותנו
    אנו מתנהגים כמו חיות
    הגיבורים שבינינו נלחמים
    והפחדנים שבינינו בורחים

    לצערי, למרות שאני איש אופטימי ואוהב
    תשובתי אליך בליל גשום זה

    אין לזה סוף
    ולא יהיה לזה סוף

    רות סוף

    אהבתי

  • אודי  On 18 בינואר 2010 at 0:51

    היי יולי
    אכן מחיאות הכפיים שנשמעות בסוף הסרט
    (ככה לפחות זה קרה בסוף ההקרנה שבה נכחתי בקולנוע לב)
    הן מפתיעות ומעוררות מחשבה

    אני נוטה לחשוב שעל אף כל האוגדות והטנקים והאף 16
    עדיין מתקיימת כאן אולי חרדה גדולה
    במובן הזה נחשף כאן צד ילדי
    שמבקש להנשא על גב הסיגריה הבוערת הנזרקת
    לעבר גלגלי הצללואיד
    כי זה המרכיב החשוב לדעתי-
    הצד של "תמות נפשי עם הפלשתים"
    מין מרכבות של אש ועשן
    שיעלימו את החרדה
    אבל יישאו את כולם לעבר השמיים

    אהבתי

  • אהרן  On 18 בינואר 2010 at 6:18

    בשנים האחרונות קשה לי השואה יותר מאי פעם. לא מסוגל לראות סרטים בנושא. גם הפנטזיה הזאת עלתה לי בדם….לא שמחתי כשהנאצים מתו ולא שמחתי כשהיטלר מת. יותר מדי אנשים מתים היו בתוכי באותו רגע

    אהבתי

  • שרון רז  On 18 בינואר 2010 at 7:33

    אני חושב שאת עלית על הנקודה יולי
    זה סרט טוב, ממש לא הכי טוב שלו, אבל טוב, ומה שהכי אהבתי בו זה את שושנה, הדמות הזו, הסיפור הזה שלה, הנקמה, הקולנוע, זה היה יפה, לזה הכי התחברתי בסרט, גם השחקנית מוצלחת, העבירה נהדר את הדמות הזו
    לגבי האלימות האמיתית, כאן ועכשיו, כן, בעיה חמורה, שלא נראה לי שמנסים לפתור אותה שם למעלה

    אהבתי

  • מיכל  On 18 בינואר 2010 at 9:21

    קראתי רק פיסקה אחת ומשהו, כי עדיין לא ראיתי את הסרט, ומאותה סיבה אני לא קוראת גם את התגובות שבדיון.

    אבל בקשר לסליחה – אני בעד את יודעת.., אבל לפעמים, ואולי כדאי לשים לב, יש בסליחה משהו עוצר, מסרס, מחליש. האפשרות לסליחה מלאה יכולה לבוא ממקום מסופק ומלא בלבד. כך לדעתי. ואנחנו, כלומר כלל בני האדם, לעולם לא נהיה במקום כזה באופן מובטח. החיים מעניקים לנו שינויים ומצבים חדשים להתמודד איתם.
    נושא הסליחה נקמה הוא נושא די עמוס ורב פנים.

    אהבתי

  • יוסף  On 18 בינואר 2010 at 9:28

    ודוחה, והסרטים שלו משקפים זאת.
    הוא מתפלא שהיה "דם באויר"? הם יתכן שהוא לא צפה בסרטים שלו?
    הרי בסרטים קודמים שלו הוא הראה עשרות בני אדם נישחטים בחרב בתור סצינה קומית.

    אהבתי

  • דוד שליט  On 18 בינואר 2010 at 9:50

    שטרנטינו מבדיל בין מחיאות הכפיים וצהלות השמחה בישראל לעומת אלה של קהל בארץ אחרת. נראה לי שקרי וציני מצדו. הרי הוא נכח בפרימיירה, בנוכחות קהל מסונן, ולא ביומיות בקולנוע השכונתי.
    ממזרים הוא פנטזיה קולנועית שמתכתבת עם הפנטזיות הקולנועיות הקודמות על השואה, בזה כוחו של הסרט, ואין בעיה עם קריאות שמחה בסופו, או במהלכו.

    אהבתי

  • אורה  On 18 בינואר 2010 at 10:06

    יולי, עדיין לא ראיתי את הסרט ובכל זאת המשכתי לקרוא את הפוסט- לא נראה לי שזה יפריע לי לצפות בסרט, מקסימום יקל עלי בידיעה שהיא, איכשהו, 'ניצחה'. אני כל כך מסכימה עם האמירה שלך שיש מקום לסליחה, אבל לפעמים, אפשר גם אפשר להבין את הרצון לנקמה- ומעניין פי כמה לשמוע את הדברים מפיך- ובענין טרנטינו, אני מסכימה עם דוד שליט, צביעות.

    אהבתי

  • יולי  On 18 בינואר 2010 at 11:38

    אני מלאת הכרת תודה לכם
    שלומי, אודי בן סעדיה, אהרן,שרון רז, מיכל פרנקל,יוסף, דוד שליט ואורה על שאתם משתתפים בשיחה שמעניינת אותי במיוחד על סליחה VS נקמה.
    תגובותכם כאן, מעמיקות את המחשבה וזה מה שאני כל כך מחפשת. המון תודה.

    ותוגבה אחת אישית לאהרן, כדאי לך לנסות לצפות בסרטיי קולנוע כמו שאתה קורא טקסט או ספר או את פרשת השבוע. זו לא המציאות. זה סיפור. ומסיפור טוב, מי כמוך יודע, אפשר ללמוד הרבה.

    אהבתי

  • אורי  On 18 בינואר 2010 at 11:44

    גם בהקרנה שאני נכחתי בה – סתם הקרנה ב"לב", הקהל פרץ במחיאות כפיים כמה פעמים, גם בפצפוץ ראשים, וגם בנקודה ההיא בסוף. אפילו אם טרנטינו ציני כשהוא אומר שהוא מופתע, התחושה שלי היתה שזה מטריד ומפחיד.

    אהבתי

  • שלומי  On 18 בינואר 2010 at 11:49

    בהקרנה שאני הייתי ב"לב"
    לא היו מחיאות כף

    אהבתי

  • אהרן  On 18 בינואר 2010 at 11:53

    וברור שאפשר ללמוד. מה שביטאתי לא היה עמדה אלא מצב. סף הרגישות שלי ירד כל כך בכל מה שקשור לסבל- לשואה- שזה פשוט קשה לי מדי. ספרתי לעצמי כל הזמן שזה סיפור- אבל העובדה שהשואה היתה לא מרפה ממני, וכאילו אין לי שם חלל פנוי לסיפורים.

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 18 בינואר 2010 at 12:39

    אנחנו לא מכירים. נכנסתי דרך אודי בן סעדיה ורציתי להוסיף לדיון את מה שכתבתי לחניכים שלי שראו את הסרט בקנדה וקיבלו אורגזמה: "היי חבר'ה מה נשמע? חארות שכמוכם תפסיקו כבר להתענג על הקפיטליזם הצפון אמריקאי הרקוב ותחזרו כבר לערכי המכינה. לעצם העניין, לא ראיתי את הסרט אבל אני יודע ממה ששמעתי עליו שהוא "חלום רטוב של יהודים", ורק בגלל זה אני כבר שונא אותו. אין לכם דבר יותר גרוע לנושא החשבון שעומד בין גרמנים ליהודים מסרט של הגאון ההוליבודי הזה שעלילת הסרט, כל סרט, היא בשבילו חבל כביסה לתלות עליו את משחקי המחשב האלימים שהוא ממציא. בקיצור אני שונא אתכם על שהלכתם לראות את הסרט בקנדה, הייתם צריכים לראות אותו בארץ, זה היה משאיר אתכם בפרופורציות. ועכשיו תחזרו לארץ תתגייסו לצבא ואל תעשו לערבים את מה שראיתם שהיהודים בסרט של טרנטינו עושים לגרמנים. מתגעגע וחושב כל הזמן איפה טעיתי בקשר אליכם. אבל באמת אוהב המון דודו פלמה

    אהבתי

  • אודי  On 18 בינואר 2010 at 14:19

    היי דודו. שמח לראות אותך גם פה.

    ובאשר לנקמה יולי, זה באמת האבסורד הגדול.
    כלומר אחרי שישים וכמה שנות מדינה
    עדיין רוב הקהל מזהה את עצמו עם הנרדף והקורבן

    באשר לטרנטינו – דווקא הנונשלנטיות המושלמת שבה הוא מביים את סרטיו, מעצימה באופן מוזר את
    המשמעות של הצפייה

    גם אם אתה מה"עם" (אם יש דבר כזה) וגם אם
    אינטלקטואל דה לה שמטא (יש דבר כזה!)
    עדיין אתה מוצא את עצמך מתענג על סצנות הנקמה
    ואם לדבר ביושר גמור – גם על הסצנה הפותחת
    שבה חבורה של חיילים נאצים מנקבים בצרורות
    את היושבים מתחת לרצפת העץ של המרתף

    זהו אותו פורקן אלים כמו בסצנה המפורסמת של סמואל ג'ונסון בתחילת הסרט "ספרות זולה"
    משהו מתענג על הירי ובאותה העת מתבייש מאוד
    שאלה הפנים שנשקפים אליו במראה

    אהבתי

  • שלומי  On 18 בינואר 2010 at 14:25

    אבסורד?
    אומנם שישים שנה
    אומנם מדינה עצמאית
    אבל בן אדם
    שישה מיליון
    שישה מיליון
    שישה מ י ל י ו ן!!!!!!

    אהבתי

  • מיכל  On 18 בינואר 2010 at 15:52

    מצד אחד יולי, את צודקת, סרט זה יצירה וצריך לקרוא אותו כיצירה. מצד שני אני קוראת כאן את מה שכתבו קודמי, את שלומי, שכתב שהאדם הוא חיה, את דודו, שקורא לתלמידים שלו לבוא לעלות לארץ ולעשות לערבים את מה שבסרט עושים לנאצים…
    או או אוי… קשה לי נורא. אני לא מכירה אותך אישית אבל אני קצת יודעת על העניין שלך בסליחה ואני מצטמררת. אף ספר, ויהיה אלים ומזעזע בתכניו ככל שיהיה, אינו משתווה לאלימות הגראפית הריאליטית המחרידה בסרטים של טרנטינו, וכמו שלא הייתי הולכת עכשיו לראות גלדיאטורים נקרעים לגזרים על ידי אריות, או הוצאות להורג בכיכר העיר, אני גם לא הולכת לסרטים שלו יותר.
    אלימות היא אלימות היא אלימות.

    אהבתי

  • יולי  On 18 בינואר 2010 at 16:04

    דודו פלמה כתב לתלמידיו בקנדה הפוך ממה שקראת:
    " ואל תעשו לערבים את מה שראיתם שהיהודים בסרט של טרנטינו עושים לגרמנים"
    מבחינתי, הדיון שהתפתח כאן הוא השיח שמעניין אותי לעסוק בו. הרי אלימות החלה באדם הראשון והם גם היו אחים – קין והבל, אז אין ברירה אלא להתסכל נכוחה, ולכן גם שלומי מייצג מציאות,ולהעמיק בשורשיה של האלימות (קנאה, פחד, שרידה, אוכל, כסף ועוד ועוד) ולחפש דרכים להתפתח. אם נתעלם מהמציאות, היא תשוב ותציג את עצמה, אם נרצה או לא.

    אהבתי

  • יולי  On 18 בינואר 2010 at 16:25

    מה שהכי מפחיד זה להיות חסר אונים מול כוח רב ממול.
    כך, מזדהים אנשים רבים, בקלות, עם קורבנות שמקבלים (בנסיבות חדשות) כוח ונוקמים. ההזדהות הזו נותנת למזדהה כוח לכאורה לצאת מהקורבניות שלו עצמו; לחדול מלחוש חוסר אונים מול המציאות שלו/שלה אם בהווה או בעבר (פוסט טראומה). במקרה של ישראלים רבים השואה קרתה להם כי הם ינקו את הזוועה מחלב אימם שינקה מחלב אימה וכו'. זו לא ממש בחירה.
    הבחירה שאני מציעה היא לצאת מהמעגל הזה של נקמה כי הוא לא זה שמשחרר את האדם מהטראומה שלו. הוא רק עוד אשלייה של כוח. בסליחה יש הרבה יותר כוח בטווח הארוך. בסליחה יש תיקון פנימי שנותן המון כוח ולא מפסיק לגדול ולהתפתח. נקמה היא לטווח קצר.

    אהבתי

  • שלומי  On 18 בינואר 2010 at 16:40

    לא יודע אם יש לך ילדים
    ואם יש
    אז את בטח יודעת שכשמישהו או משהו "מאיים" עליהם, את מייד מתייצבת לגונן כמו חיה בטבע
    אינסטנקטיבית מתוך החיה שבך,
    ולא מתוך האינטלקט שלך.
    כי אם היית פועלת מתוך הראש
    אז בטח היית מנסה לדבר ולהבין וללטף ולהסביר
    אבל בינתיים האיום היה סוגר עניינים ואת היית נשארת פעורת פה.
    או מיבבת אוי אוי אוי

    באהבה
    שלומי

    דרך אגב
    גם אני לא הייתי הולך לצפות בגלדיאטורים נקרעים לגזרים על ידי אריות,
    או הוצאות להורג בכיכר העיר

    אהבתי

  • מיכל  On 18 בינואר 2010 at 16:59

    שהאשמתי את דודו בחפזוני, אבל תודי שהמשפט קצת משונה… בשביל מה ללכת לראות את זה? מה זה תורם? בשביל לא להרוג ערבים צריך לראות את הסרט? מה הקשר? אפשר להתייחס לאלימות בלי לבזבז עליה זמן וכסף… האינסטינקט להגן על הילדים הוא טבעי ואין לי שום ויכוח איתו ודווקא בגללו אני שואלת את עצמי אם עולם שכל כך ספוג באלימות זה המקום הנכון לגידולם. יש מי שבשם האינסטינקט הזה יפנה ל"עין תחת עין" ויש מי שבדיוק בשם אותו דבר יחפש דרכי חמלה וסליחה. איך את יכולה להיות בודהיסטית וללכת לראות את כל הדם הזה? בשביל מה?

    אהבתי

  • שלומי  On 18 בינואר 2010 at 17:59

    להביא ילדים לעולם
    זה חלק מהאבולוציה או במילים
    של שכונה. זו התכלית!!!
    ולהגן על עצמך על רכושך על ביתך על הורייך
    הוא גם טיבעי? אני מעריך שכן.
    אז לשיטתך בואו נתאבד כי למה לחיות בעולם ספוג אלימות

    אהבתי

  • מיכל  On 18 בינואר 2010 at 18:05

    לא הבהרתי את עצמי בכלל.
    העולם ספוג באלימות?
    בואו נהיה אלה שלא משתתפים. לא משתתפים בכלל.
    לא טומנים את הראש בחול, להיפך, מכירים בזה , , ואומרים לזה לא. אני ממש לא יכולה לדמיין לעצמי את הדלאי למה הולך לסרט הזה… למה לו? הוא יודע שיש אלימות, הוא מתמודד איתה בדרכים לא אלימות.
    לא להתאבד כי העולם אלים אלא לא לשתף שום פעולה איתה גם אם היא רק בסרט.

    אהבתי

  • שלומי  On 18 בינואר 2010 at 18:17

    אומנויות לחימה
    כן או לא?

    אהבתי

  • מיכל  On 18 בינואר 2010 at 18:39

    לפי מה שאני יודעת אז רוב אמנויות הלחימה דוגלות באי אלימות ונועדו או לפחות הלומדים אותם מצהירים שנועדו להגנה עצמית, ואין לי שום דבר נגד הגנה עצמית.
    איפה עובר הקו הדקיק בין הגנה עצמית ואלימות לשמה, זה כבר עניין אחר. איפה עובר הקו בין צבא הגנה לישראל לבין צבא כיבוש, זה כבר עניין אחר, ובנושא בו אנחנו מדברים עכשיו, איפה עובר הקו בין אמנות לאלימות…
    לי הוא מאוד ברור.
    את טרנטינו אני לא הולכת לראות
    ולא מתפלאה שהוא נפעם מהעובדה שאנשים מוחאים לו כפיים, זו הרי צדקנות לשמה.

    אהבתי

  • שלומי  On 18 בינואר 2010 at 19:54

    סיכמת יפה
    כמו שיולי אוהבת לסכם

    אמנויות לחימה הן לצורך הגנה עצמית
    הגנה עצמית מול אלימות שקיימת
    ומתכוננים לקראתה.
    בעבר הייתה אלימות כעט יש אלימות ותהייה אלימות
    גם בחיים וגם בסרטים

    ולגבי הטעם האמנותי שלך
    איתו אין לנו כלל וכלל בעיה
    להפך!!!

    אהבתי

  • נעם  On 18 בינואר 2010 at 20:48

    טרנטינו לא משתמש באלימות אלא כאמצעי אמנותי לכל דבר. הוא אינו מצדיק אלימות ואינו קורא לאלימות.
    באשר לנושא עצמו- קודם כל בעיתונים הישראליים צריכים סוף סוף להבדיל בין מלחמת העולם לבין השואה. הסרט הוא לא על השואה אלא על כוחות של צבאות ארה"ב ובריטניה שנכנסו לצרפת הנאצית. שנית, לי אישית לא היה הצורך למחוא כפיים נוכח האירועים שבסרט וגם אם הייתי נוכח באולם שהיה מוחא כפיים כנראה הייתי מתמלא תחושת גועל. מותו של כל בן אדם, נאצי או לא, לא אמור להיות לדעתי מקור שעשוע והנאה.
    וחבל שרק כריסטוף וולץ זכה בגלובוס זהב (בטח ובטח כשהמתמודדים האחרים הם אווטר ו"Precious")

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 18 בינואר 2010 at 21:48

    לתוך השיחה המתפתחת בעניין "האלימות הטבעית", ממש מתבקש לשרבב ולהעלות באוב את רוחה המיוסרת של המשוררת לאה גולדברג. בשנת 1943 כותבת המשוררת לאה גולדברג שיר המתחיל במילים: "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד"… השיר הוא שיר תגובה למוראות מלחמת העולם השנייה כאשר ממדי האסון כבר החלו להתברר לישוב בארץ, שבחלקו הגדול מתמלא בייסורי מצפון על כך שנותר בכלל בחיים. באמצעות השיר ביקשה לאה גולדברג לבטא את זכות החיים של הנשארים בחיים, ולהעמיד אלטרנטיבה, משורטטת בעדינות אקוורלית, לאימי המלחמה. להמציא מרגוע לתחושות הקשות המלוות את האדם נוכח הידיעות הנוראות ההולכות ומצטברות על סף מפתנו התרבותי.
    על השאלה שהתריסה מולה החברה בארץ: "מה יש לך לומר לנו אל מול האימה והרצח,
    או יותר נכון, מה את מתכוונת לעשות למען המאמץ המלחמתי", היא משיבה כדרכה בשיר.
    "את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם". מנחמת לאה גולדברג את ניצולת השואה שרק הגיעה לכאן. המקום שלאה גולדברג בוראת בהבל מכושף של מילים מדודות ומאופקות כל-כך, הוא מקום של שחרור גדול לצלם האדם שהגיח חבול ונכה מכבשני המשרפות. בקצהו של השיר מסמנת לאה גולדברג את הדרך האנושית הנכונה שבה לדעתה יש להלך כדי להישאר בני אדם: "וביושר לבב תהיי ענוה ונכנעת/ כאחד הדשאים כאחד האדם". השדה של לאה גולדברג הוא מקום של מרפא לאדם החבול.
    לעומת המארשים הצבאיים הגבריים, החסונים ותפוחי השרירים שהעמידה השירה העברית המגויסת מול המלחמה, משרטטת לאה גולדברג בעדינות של אישה שהיא משוררת גדולה, את התקווה המתרקמת בה ליום שעוד יבוא ואפשר יהיה להלך בו בשדה כהלך התם, יום בו מחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם. יום שירחב בו השקט כאור בשולי הענן. ובאמת זהו השדה שביקשנו לברוא כאן. טרנטינו כדי לענות על אותו הצורך עשה את "ממזרים חסרי כבוד" ובמקום הסליחה והחסד הניח על מפתננו את האלימות. מה תעדיפו?

    אהבתי

  • שלומי  On 18 בינואר 2010 at 21:52

    מלים כאלו חזקות
    שירה כזו מבריקה

    איך
    איך היו נבראות
    ללא הכאב והצער
    מהיכן היו באות
    אם לא משם
    משדות ההרג

    אהבתי

  • יולי  On 19 בינואר 2010 at 10:16

    תודה למיכל, לשלומי, לנעם ולדודו פלמה על התרומה לשיחה כאן. בשבילי זה העיקר. באמת.

    מה שמעניין אותי עכשיו הוא להעמיד את לאה גולדברג, מושא הערצתי שנים כה רבות, מול טרנטינו, אשר עושה עבודה מרשימה כבמאי קולנוע.
    אז בהנחה שהיצירות שהוזכרו כאן, שתיהן אכן באו בעקבות מלחמת העולם השנייה (או כמו שנהוג אצל היהודים לכנות את המלחמה ההיא: השואה),אולי דווקא דרכו של טרנטינו נותנת הזדמנות ליהודים/ישראלים לצאת מהקורבניות האינוסופית מול מה שהציעה לאה גולדברג שחיזקה את הקורבניות ההיא או הזאת, תלוי מי מדובר.

    ואולי בכלל שושנה של טרנטינו היא ה"את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם". אולי זו הייתה התקווה של גולדברג?

    מה שבטוח ששונה היא לא: "וביושר לבב תהיי ענוה ונכנעת/ כאחד הדשאים כאחד האדם"

    אהבתי

  • נעם  On 19 בינואר 2010 at 12:25

    האמת שבסרט שושנה רצה בשדות ולא הולכת אבל הנקודה הועברה

    אהבתי

  • דודו פלמה  On 19 בינואר 2010 at 15:20

    יולי, את בעצם שואלת מה עדיף בחיים, נקמה או סליחה? נדמה שכדי לעשות את הדיון מורכב צריך להגיד שהשאלה היא לא מי מהשתיים איננה אפשרית כתגובה אנושית למציאות. אלא איזו מהשתיים מתאימה יותר כדרך חיים ולא כתגובה אפיזודית.
    זאת אומרת האם לבסס את דרך החיים, את המוטיב המרכזי בחיים על הסליחה או על הנקמה.
    נדמה לי שמבחינת ניצולי שואה הרי שהשאלה המרכזית יותר איננה אם הם מסוגלים לסלוח לגרמנים, אלא אם הם מסוגלים לסלוח לעצמם. ידוע שאחד הדברים המאפיינים ניצולי שואה (כמו גם נפגעות אונס) זה ההאשמה העצמית, שיש לי חלק בעובדה שנעשיתי קורבן.
    מתוך כך השאלה היא בעצם מה יוכל יותר להביא אותם לסלוח לעצמם הנקמה או הסליחה.
    ומכאן, מהנקודה הזאת, אפשר כבר לראות שמהסליחה והחסד יותר קל להגיע אל הסליחה העצמית מאשר מן הנקמה ומהאלימות הממשת אותה.
    אפשר אולי לדגים את זה באמצעות החתירה של חז"ל למידתיות. הנקמה ותחושת השמחה בנפול אויבך הן כל-כך אנושיות, עד שמובן כמעט מאליו שהדבר הראשון שאתה מגייס מתוך עצמך כתגובה זה אלימות ושמחה לאיד. כאשר המצרים רודפים אחרי בני ישראל בים סוף וים סוף מכסה עליהם, בני ישראל שרים בהתפרצות רגשות גדולה את שירת הים- "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". זהו מקום מאוד אנושי רגע השחרור הזה, מתחושת הסכנה והשמחה על מה שעלה בגורל המצרים. הבעיה היא שאם אתה נשאר במקום הזה ובוחר בה כדרך חיים, תהפוך להיות מי שאתה שונא ואז זה כבר יהיה הנצחון שלו.
    חז"ל שמרגישים שצריך לאזן את האדם ומתוך חתירה למידתיות ואנושיות, מוסיפים מדרש שמחזיר אותנו לנורמליות (ולזה אולי מתכוונת לאה גולדברג ב"כאחד הדשאים כאחד האדם") במדרש הזה מספרים לנו חז"ל על המלאכים שרצו להצטרף לשירת בני ישראל, וכשזה קורה אלוהים גוער בהם ואומר:"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני".
    המקום הזה בו אני נזכר שגם המצרים השנואים נבראו בצלם אלוהים הוא המקום המידתי. שממנו אני יכול להגיע לסליחה העצמית. מפני שעד אותו רגע הייתי אסור וכבול בשנאה המאיימת להפוך אותי למי שאני מבקש לנקום בו.
    שאלת ההחלמה מן האלימות היא שאלה חשובה לא פחות, משום שממנה תיגזר איזה חברה תהיה כאן ואיך יראה השדה המטפורי/תרבותי שנבנה כאן בעתיד. האם הוא יושתת על הנקמה כמוטיב מרכזי או על הסליחה והחסד. ימים ואנשים יגידו.

    אהבתי

  • טלי  On 19 בינואר 2010 at 16:57

    לא ראיתי את הסרט, יש יותר מדי אלימות מסביב ומצטערת – אלימות קולנועית לא מבדרת ולא מהנה אותי, לרוב היא עושה אותי עצובה.

    אמנם יש משהו צבוע בפליאה של טרנטינו, כמו מי שמצלם אדם מחליק על בננה ומתפלא על האנשים שצוחקים על זה, ועדיין, זה מעורר בי צמרמורת, תאוות הנקם הזו, להגיב במחיאות כפיים וצחוק על הרג של בני אדם זה מחליא בעיני.

    אני מאוד מאוד אוהבת את הפירוש של דודו לשיר של לאה גולדברג, זה שיר שאני מאוד מאוד מאוד אוהבת ואף פעם לא חשבתי עליו ככה – תודה!

    אני חושבת שנקמה לא יכולה להיות פתרון לכלום בשל האפקט המעגלי של נקמה – מי שנוקם, מייצר את הקורבן הבא והנוקם הבא והנקמה הבאה וכו' עד עולם. עד כמה שאני לא לגמרי מזדהה עם הסליחה הבודהיסטית המוחלטת של יולי (וסליחה, יולי, אם אני מפשטת מדי את הדברים), זה נראה לי הרבה יותר בריא ונכון מנקמה.

    אהבתי

  • יולי  On 20 בינואר 2010 at 9:15

    תודה. ההשתתפות שלכם בדיון כאן, מעשירה את המחשבה. נהניתי ממקבץ המקורות שהבאת לכאן דודו. תודה. ולך טלי, אנחנו עוד נמשיך לדון בנושא כי כנראה הדבר מעסיק את שתינו. בכל מקרה, רק אחרי שפגשתי את שושנה אצל טרנטינו התחלתי להבין שסליחה ונקמה הן לא רק שחור ולבן. זה לא רק או סליחה או נקמה. יש שם גוונים מעניינים שאני מתעניינת בהם עכשיו. ובכל מקרה סליחה העיקרית היא הסליחה העצמית, כמו שמביא כאן דודו.
    אני אומרת ש:
    TO COME TO TERM WITH WHAT WE ARE, IS TO FORGIVE.

    אהבתי

  • יולי  On 27 בינואר 2010 at 17:28

    יולי שלום.
    השתמשתי בדברים שכתבתי בבלוג שלך (קצת עיבדתי אותם) ושאלתי גם מעט משלך למאמר שפרסמתי ב"הגדה השמאלית".
    אני מודה לך על המוטיבציה שהענקת לי לכתוב את המאמר.
    שולח לך את הלינק.
    עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד.
    דודו פלמה http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=7242

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: