סתיו מטיילת בהודו

                                                        התרמיל העטוף בכיסוי הכתום הוא של סתיו.

אני מתגעגעת לסתיו

אבל, יודעת.

יודעת

מהיום שילדתי אותה,

לפני עשרים ואחת וחצי שנים,

שאנחנו יוצרים אנשים

שמגיע להם להיות חופשיים.

מגיע להם

לא פחות, ואף יותר, מכמה שאנחנו רוצים להיות מאושרים.

חייבים לתת להם למצוא את הדרך שלהם.

חייבים

לתת להם ללכת לדרכם.

צילום: סתיו גרשטל. דצמבר 2009, הודו.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • טלי  On 4 בינואר 2010 at 15:43

    אין לי ספק שזה שאת יודעת את זה מיום שהיא נולדה משמעותית מאוד לה ולך.

    שיהיה לה מסע טוב, מעשיר, מלמד ונעים, וגם לך.

    (-:

    אהבתי

  • שאול  On 4 בינואר 2010 at 15:46

    הכתום נמצא בין האדום לצהוב .האדום הוא האנדרנלין והאנרגיה והצהוב הוא החמניה,הבילד והסאן,אוטובוס צהוב שכולם רואים אותו וגם עוינות צהובים זה לזה.

    כאשר סתיו בהודו כתום זה בסדר כי הכתום הוא הסמל של ההינדואיזם.

    בישראל לכתום הוא צבע צורם

    מי שראה את סרטו של אייל JAFFA מבין כיצד ניכסה התנועה הציונית את התפוז לעצמה. את התפוזים שלחו הערבים למלכת אנגליה כבר ב 1850.

    כתום נבחר גם לצבעם של המתנחלים בעזה.

    אורנג' הוא שמה של חברת סלולר שפוגעת בכיסינו ובבריאותינו

    אני לא יודע מה מהות האינדואיזם כי בהודו יש קסטות ובהם כת הטמאים.

    לסיום משהו אישי

    תענוג להגיב ליולי בפוסט לא פוליטי שהיא כותבת ואפשר לכתוב תגובה ארוכה ממילה שיוצאת מהפוסט ולתרום לדיון

    אהבתי

  • מיכאל ז.  On 4 בינואר 2010 at 15:49

    עמוד במקום שבו עמדו הורי לפני עשרים שנה, ואברך לשלם את בנותי בדרך לטיול הארוך בחו"ל, אני מצטמרר ונאלם מרוב פחד.
    ובכ"ז – יודע שאתן להם את החופש שביקשתי לעצמי

    אהבתי

  • אהרן  On 4 בינואר 2010 at 16:44

    לכולנו
    גם אנחנו ממשיכים ללכת, לא כך ?

    אהבתי

  • יולי  On 4 בינואר 2010 at 19:15

    תודה לארבעתכם שחלקתם איתי את כאב הגעגועים וגם על האיחולים.

    הכולנו ממשיכים ללכת? כמובן. רק נעים יותר להמשיך וללכת עם האהובים שלנו ליד. קרוב. אך צריך לתת להם ללכת (לדרכם) כאשר הם הילדים שלנו

    אהבתי

  • שלומי  On 4 בינואר 2010 at 22:27

    הרדמתי את שירה שלי, אמא שלה נסעה ליצירה שלה.
    והיינו בגינה וחזרנו ואכלנו ושתינו וראינו את "כספיון" וצחצחנו שיניים והקראנו את הספר "כספיון הדג הקטון". פעמיים. ושתינו מים ועשינו פיפי ושוב שתינו מים ושוב עשינו פיפי. ושוב "אבא ידיים" ואני מחבק אותה כי מספר שבועות היא רוצה רק את אמא. אז אני מנצל את התענוג הזה לחבק את הגוף הקטנטן עם הנשימות על העורף שלי. ושוב פיפי. אבל אני אומר זועף. "די"! "מספיק"! "לישון"!
    ואז אני רואה את הפוסט הזה שלך יולי
    ואני חושש מהרגע הזה מאז שהיא נולדה
    ואני בצחוק כמובן תמיד אומר, "מה פתאום היא תתחתן רק עם אבא". אבל ברור שלא. לא?
    אז אני חוזר לחדר להריח אותה ולשמוע שהיא נושמת טוב ושהיא מכוסה היטב
    ואז אני שוב חוזר לפוסט שלך
    ומקנא בגלל שק השינה ובגלל האופנוע
    ולמטה אני רואה ילדים עם תיק אולי הולכים לבית הספר ואולי חוזרים ממנו. וסוס שמזכיר לי חופש וטבע ולרוץ.
    ואז אני חושב החיים האלו זה לרוץ ולרוץ ולרוץ
    ואז לשבת ולהתגעגע ולהתגעגע ולהתגעגע.

    אהבתי

  • יולי  On 4 בינואר 2010 at 22:39

    גרמת לי להעלות דמעות (שוב) שלומי. תודה. כי נזכרתי שוב במה שחשוב. ומה שחשוב זה לא לרוץ. לא לרוץ אלא להיות בכל רגע ומה שיש לו להציע לנוץ הריצה היא עוד אשלייה שנגיע למקום טוב יותר. תהנה משירה, תהנה עם שירה ותן לשירה גם ללכת. תודה.

    אהבתי

  • בעז יניב  On 5 בינואר 2010 at 12:28

    היכולת שלנו לשחרר את אלו שאנחנו אוהבים לדרכם היא אחת היכולות הקשות. הודו היא מקום נפלא ללמוד על עצמך על העולם ועל הגעגוע. הרי הדרכים שלכן שלובות אחת בשניה וחלק מהיופי זה להביט בדרך של כל אחת ולראות כמה היא יפה בפני עצמה.

    אהבתי

  • יולי  On 5 בינואר 2010 at 17:09

    המילים שלך חמות ולכן מנחמות. תודה.

    אהבתי

  • Yoni Ofir  On 5 בינואר 2010 at 18:11

    לפעמים שני אנשים שגרים ביחד באותו בית יכולים להיות רחוקים
    רחוקים יותר משניים שגרים בשני קצוות עולם
    לפעמים שניים שנמצאים בשני קצוות עולם
    יכולים להיות ביחד ברגע

    אומרים, שאם היו מבטלים את החלל שבין מרכיבי האטום (גרעין, אלקטרון וכו)
    כדור הארץ היה מתגמד לגודל של מגרש כדורגל
    אז מה יש בינינו, בעצם? רק חלל
    והחלל הזה יכול להיות ריק, שחור וקר
    או מואר באור האהבה

    כל עוד האהבה שם
    גם אם קשה ומרגיש רחוק
    אז כל השאר זה רק חלל

    כדור קטן וכחול
    באמצע גלקסיה של 200.000.000.000 כוכבים
    אנחנו קרובים, בעצם
    האהבה מחברת
    האהבה מקשרת

    אהבתי

  • יולי  On 5 בינואר 2010 at 18:48

    מסכימה לכל מילה אבל לא מחליפה את המגע. ההרגשה שבמגע היא הגעגוע. הריח. המישוש. געגוע פיסי בגוף. וללא ה-אהבה, לא היה הגעגוע

    אהבתי

  • מיכל  On 5 בינואר 2010 at 19:13

    מבחוץ, זה מתבקש.

    אבל מיום שנולד לאדם הילד הראשון הוא כבר לא מבחוץ.

    חופש הוא עניין מכריע עבור האדם יולי. כתבת תמציתי ומדוייק. כהרגלך.

    אהבתי

  • יולי  On 5 בינואר 2010 at 22:28

    תודה מיכל…

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: