בעקבות חוויתי האישית, אני מרחיבה כאן על מה הוא הבודהיזם עבורי. אתחיל בציטוט מהמבוא לספר מה שלימד הבודהה מאת ואלפולה ראהולה, אשר כתב פרופ' יעקב רז,עמ' 12 – 13:
|
"את תחילתה ואת סופה של הדרך אפשר לסכם במשפט אחד: הדרך לשחרור מתחילה בראיית הדברים כמות שהם. לא יותר. לא פחות. האם הדרך דורשת אמונה? כן, אולי באותו מקום אנושי שעצלותנו הרוחנית מטילה ספק עד שלא נראה תוצאות. האמונה איננה דווקא אמונה ב…[בודהה, למשל], אלא האמונה ביכולתו של היחיד להיחלץ מהסבל באמצעות אימון התודעה שלו עצמו. לא באמצעות כוחות חיצוניים, לא בכוחו של האל, אלא באמצעות התבוננות אינסופית, בתשומת לב, בחכמה, בחמלה. אלא שהיכולת להיחלץ מן הסבל אינה תוצאה של אמונה, אלא בעיקר של אימון. ולכן האימון קודם לאמונה. ופירושו של אימון הוא ללכת בדרך, לראות באופן ישיר וצלול. ושוב ללכת בדרך. אין דרך אלא להתבונן. ההתבוננות אינה מתיישבת ואינה מגיעה אל סיפוקה בשום "אמת" קבועה ויציבה, שהרי ה"אמת" הבודהיסטית עצמה היא הבנת ההשתנות האינסופית. לכן האמת עצמה היא השתנות אינסופית. ולכן אין סוף להתבוננות, אין סוף לדרך, אין סוף לאמונה, ואין סוף לאימון. שכן התודעה או תעתועי התודעה הם מקור הסבל – לא אלוהים, לא היקום, לא האבסורד ולא הממשלה. אבל אם מקור הסבל הוא התודעה, הרי גם מקור השחרור מן הסבל הוא בתודעה. וזה בידינו. האימון הוא טרנספורמטיבי – עניינו הוא שינוי. והשינוי חל בתודעה. התלמיד עובר מתודעה מתעתעת לתודעה בהירה. והבהירות משחררת. עניינו של הבודהיזם הוא אפוא עיון אינסופי בתודעה ואימונה של התודעה. את השחרור אפשר למצוא בראיית הדברים נכוחה. ראיית הדברים נכוחה פירושה לראות שהעולם הוא השתנות אינסופית של כל הדברים, שהמציאות מתרחשת תוך תלות הדדית בין כל התופעות שבעולם, ומכאן שאין דבר או התרחשות בעולם שהם קיום עצמי, נפרד וקבוע.". |
ואני, מכיוון שמגיל צעיר הייתי ספורטאית שחתרה למצויינות, כפי שהיה מקובל בספרטה, האמנתי ביכולת של אימונים ליצור תמורה. וכאשר בשנות הארבעים לחיי הגיע הסבל (שלי) לרמות בלתי ניתנות להכלה, חיפשתי דרך שונה מכל מה שהכרתי עד אותו היום. כניעה לא הייתה אפשרות כי בספרטה לא נכנעים, אז חיפשתי מוצא. דרך ספרו של ויליאם הארט אמנות החיים, התחלתי לראות אור ותקווה. המשכתי וקראתי ספרים נוספים על בודהיזם, אך הקריאה הייתה רק הכנה לחוויה עצמה. ללא חווית השתיקה במשך שבוע אשר הניבה תוצאות מיידיות, גם מאות ספרים לא היו עוזרים. מה שלמדתי די מהר היה הצורך בכניעה. כניעה אחרת ממה שהכרתי עד אז. כניעה שמוותרת על האשלייה שיש לנו שליטה = Let Go.
לא פשוט, אבל פשוט; Let Go.
בְּלוֹגאִישִׁי 
תגובות
וכל כך מדוייק לי עכשיו.
במיוחד עכשיו
במיוחד הרגע.
רגע אחרי שעשיתי
Let Go
די רציני,
לאנונימיות שלי.
אהבתיאהבתי
לגזור ולשמור.
תמציתי ומעולה.
Let Go
כמה קשה, ככה מובן מאליו. ונקי.
אהבתיאהבתי
על שנתת לי ההזדמנות להגיב לטקסט שצירפת.
אקדים ואומר שאני לא מומחה גדול וגם לא קטן לבודהיזם. אני גם יודע שיש בבודהיזם זרמים ותת זרמים ושקשה להתייחס אליו כגוף קוהרנטי אחד. לכן אני לא מתייחס לבודהיזם אלא לטקסט המצוטט.
למה חשוב לי להגיב? מכיוון שתמונת המציאות העולה מהציטוט למעלה היא מאד בעייתית ולדעתי לא נכונה.
יש מספר נקודות בדברים של פרופ' יעקב רז שמפריעות לי, אבל אתמקד באחת שהיא לדעתי המרכזית וממנה נובעות האחרות. מהאמור ניתן להבין שכל מה שיש במציאות, הם דברים בעלי תלות הדדית, ללא כל קיום עצמי אינהרנטי ואשר משתנים לאין סוף. אם "אין דבר או התרחשות בעולם שהם קיום עצמי, נפרד וקבוע." אם כל מה שיש הם יחסים בין ישויות שאין להם קיום משלהם, אז אפשר לשאול מה נותן לדברים בעולם הזה את הממשות שלהם.
הדבר דומה לאדם שיושב על שפת הים ומבחין בגלים אשר קרבים ונסוגים, עולים ויורדים ומתרכבים עם גלים אחרים ליצירת צורות שונות ומשונות. לאחר מכן מכריז אותו אדם שכל מה שיש בים הם גלים שמשתנים עד לאין סוף. אבל הוא שוכח או לא שם לב לשלמות של הים ולמעמקיו, שהגלים אינם אלא תבניות שמשתנות על פניו. עצם הקיום של המילה 'שינוי' מניח מצב שהוא ללא שינוי.
זה לא שאין כלל אמת בדברים למעלה, אבל זוהי אמת חלקית בלבד ומכאן הבעייתיות שלה. יש בה התייחסות לרובד היחסי של המציאות, שמשתנה עד לאין סוף, תוך שלילה של הרובד המוחלט הקבוע והנצחי שנותן לרובד היחסי את הממשות שלו. זה כמו בניית בניין ללא יסודות.
אהבתיאהבתי
אמא שלי הפולניה היתה שואלת למה צריך להחלץ מן הסבל – אם אפשר להנות ממנו.
וברצינות, הטקסט הזה קצת מפחיד מבחינה זו שהפחד מן הסבל – גם הוא – מנווט את מעשינו. על פי הטקסט הזה הסבל מפסיק להיות גורם שמאיים עליך, והשאלה אם זה דבר נכון או לא.
אהבתיאהבתי
הבהרה: "נכון" במובן ראוי
אהבתיאהבתי
ל – whisper, בהצלחה ותודה.
אין דבר משמח יותר מלהרגיש שתרמנו לאדם אחר בעת שתרמנו לעצמנו.
מיכל, תודה. בהצלחה לנו.
הרצל, מעניין מה שאאתה כותב אבל אני נוטה יותר להאמין שאין דבר קבוע והכול משתנה כל רגע ורגע. הנציות היא אשליה. והקבוע הוא הנכד של הנצחיות. גם החלקיקים היסודיים של המציאות בתורת הפיסיקה נמצאים בשינוי מתמיד… וגם בביולוגיה וגם באקולוגיה וכו'.
יוסי, שאקימוני (הלא הוא הבודהה) יצא לדרך מתוך אי-נחת למראה הסבל ומצא את הסבל כנקודת מוצא לריפוי. הוא לא חשב על דרך עוקפת סבל, אלא על דרך חוצה סבל. הוא יצא לדרך החיפוש מתוך ויתור על ממלכה, וגילה את הוויתור כנקודת מוצא לריפוי… ועוד.
אז האמא הפולניה כבודה במקומה מונח, אבל מה שאני מצאתי היא דרך הרבה יותר נעימה לחוות את החיים מאז זנחתי את הקונספציה ה"פולנית".
אהבתיאהבתי
החלקיקים היסודיים, שאולי אינם יסודיים, וגם כל דבר אחר שהוא בעל מימד, הוא חלק מהמציאות היחסית. המוחלט שעומד בבסיסים הוא טרנסצנדנטלי, חסר גבולות וחסר ממדים, אבל בלעדיו אין שום קיום למה שהוא בעל מדדים.
נדמה לי שגם הבודהא אם אכן היה מה שמייחסים לו. (ואני מאמין שכן) לא היה חותם על תמונת המציאות המתוארת למעלה.
מכיוון שאני לא בקי כל כך בדברי הבודהא, אני אביא ציטוט שלו מיד שנייה (מרטין בובר מצטט את הבודהא בספרו אני ואתה) : "יש, אישי הנזירים, לא נולד, לא נהיה, לא נברא, לא מעוצב". ומוסיף מרטין בובר בלשונו הוא: "אלמלא לא היה קיים זה לא הייתה קיימת תכלית, כיוון שישנו, הרי לדרך יש תכלית.
אהבתיאהבתי
קראתי פעם על בודהיזם, ואני חש שהוא מחלחל בלא מעט דברים לתודעה שלי, יחד עם זה אני נרתע מדיונים פילוסופיים מדי, שכן אני לא באמת אוהב חכמה. יותר אוהב חיים באופיי, ונזהר מתורות שאני מבין אותן באופן חלקי, כי כולם מציגים בויטרינה את הצדדים היפים שלהם, ורק אחר כך אתה לומד את הבעיות… כך אגב כמובן גם ביהדות, רק ששם לא היתה לי ממש ברירה…
אשמח לקרוא ולשמוע עוד במיוחד מן הזווית האישית שלך. מה שם מדבר אלייך, איך את מתרגלת וכדומה- אם יש בכוחותיך- אני אשמח מאוד לקרוא.
אהבתיאהבתי
גם אני לא מבין מי יודע מה בתאורי בודהיסטית אז אני נתלה פה באילנות גבוהים ממני בהרבה הרבה.
עד כמה שאני מבין. האמירה ההיא בעניין קיומו של המוחלט מתיחסת לעובדה שהדרך עצמה, האמיתות הנאצלות והפתרון לסבל שהבודהה מצא, היא מוחלטת. במלים אחרות, אתה יכול להסתמך ב-100% רק על התובנות הבסיסיות של הבודהה ובתוכן הקביעה שאין שום דבר קבוע ומוחלט, והסרוב לקבל אמת זאת הוא המקור לכל הסבל.
הכל יחסי ותלוי בצורה הדדית. פרושים אחרים מכניסים מהדלת האחורית את המטאפיסיקה ההינדית (ואת אלו של כל שאר המאמינים למיניהם)ויחד איתן את כל הקטסטרופה שהבודהה מצא ממנה מוצא
זאת לא סתירה. זה מתחיב לוגית מהעובדה שנקודת המשען הזאת קימת ועובדת מחד ונעלמת ברגע שאינך עובד לשמר אותה מאידך.
אהבתיאהבתי
בוא נעזוב בצד לרגע את הבודהיזם והבודהא ואת האילנות הגדולים והקטנים.
נניח שלפני שהתיישבת לקרא את הפוסט הזה חשת בצמא ומזגת לעצמך כוס מים להרוות את צימאונך. מכיוון שכידוע, אין דבר שיש לו קיום עצמי בלתי תלוי, החלטת לבדוק האם למים בכוס שלפניך יש ממשות כלשהי. המים, כמו כל דבר אחר, אין להם כידוע קיום בלתי תלוי משלהם. אבל למדנו גם שאת המים ניתן לתאר כאוסף של דברים בשם מולקולות ויחסים ביניהן. אם כך, האם יש לך מים לשתות? לא כל כך מהר. הרי גם למה שקוראים בשם מולקולות אין קיום עצמאי בלתי תלוי. למזלך, מצאו אנשים חכמים שאת המולקולות ניתן לתאר כאוסף של אטומים. נדמה לי שהיוונים אפילו קראו למה שהם חשבו כיחידות הבסיסיות של החומר בשם זה. אז אפשר לשתות סוף סוף? למרבה הצער, גם עכשיו מצבך לא טוב יותר. בניגוד למה שהיוונים חשבו, הרי גם לאטומים אין קיום עצמאי בלתי תלוי וניתן לתאר אותם כיחס בין יחידות בסיסיות יותר. וגרוע מזה, מספרים לנו שאין במציאות מין מהות כזאת שיש לה קיום עצמאי בלתי תלוי. ולכן, ככל שתעמיק לחפור ולאן שלא תפנה, כל שתמצא הוא שרשרת אין סופית של יחסים בין ישויות שאין להם קיום עצמאי בלתי תלוי ולעולם לא תצליח לעגן את הקיום של המים. לצערך, כנראה שתאלץ להתייבש בצמא. אבל אל דאגה, מכיוון שעל פי אותו הגיון גם לך אין קיום.
אהבתיאהבתי
נו, ומה הואילו אם כך חכמים בתקנתם? בלבולי מוח הרי יש בעולם הרבה יותר מדי.והממשות של כוס המים לא ממש שנויה במחלוקת בין אנשים רציניים.השאלה בעיני היא יותר בתחום של משהו כמו המשמעות של המים.
הבודהה אמר שהוא עוסק רק בדבר אחד, קץ לסבל. בהקשר הזה לא ממש חשוב אם למים יש קיום של ממש. הרבה יותר חשוב איך אתה צמא ואיך אתה שותה לרויה. אם תלך לשבוע של שתיקה תמצא שהקיום של המים והאוכל ממש משתנה. הבולמוס נעלם ובמקומו באה הנאה שקטה. הממשות של הגוף לא ממש משתנה ואף לא הצורך שלך בתזונה. מה שמשתנה הוא היחס שלך לכל הענין. ואז מתברר שמה שנראה מוצק ופיזיולוגי בעצם ניתן לשינוי מן הקצה לקצה. כן, נכון, יש גוף ובסוף גם מתים מצמא אבל אפילו זה תלוי במדה רבה בשלוות הנפש. זהו, זה דבר קטן ומאד לא מטאפיסי בסופו של דבר אבל זה גלגל הצלה מבורך ויקר. תלך לשתיקה של ויפסנה (אני אוהב את עמותת תובנה) ותראה כמה חלל פתוח יש במוצק.
אהבתיאהבתי
הנושא הוא האבסורד של תפיסת מציאות מסוימת ולא הממשות של המים.
אהבתיאהבתי
אני חשבתי שהשאלה היא אם יש מה שקראת, "מוחלט טרנסנדטלי" או לא. חשבתי שאתה אומר שנראה לך שיש בבסיס של הדברים משהו מוחלט שאינו משתנה. התשובה של הבודהה היא שלא. כתוצאה מכך הבודהיסט אינו מחפש, כפי שחיפשו מאמינים לפניו וסביבו, את הקשר עם המוחלט, אלא את היציבות בתוך שינוי שאין לו מרכז.אני חשבתי שהקטע שלך עם המים מתכוון להראות את האבסורד בספקנות רדיקלית. הספקנות הזאת היא אכן אבסורדית אבל לא ממש בודהיסטית עד כמה שאני מבין. מכל מקום, אני אומר פשוט שבשבילי היחסיות של הבודהיזם אינה בעיתית אלא ההפך, מים קרים במדבר.
אהבתיאהבתי
מה שביקשתי להמחיש הוא לאן יכולות להוביל הטענות למעלה. אם גם לדעתך ה"ספקנות הזאת היא אכן אבסורדית" אז יש בינינו הסכמה לגבי הבעייתיות שלהן. יחד עם זאת, עומדת עדיין השאלה: מה פגום או חסר בהן על מנת לקבל תפיסה קוהרנטית של המציאות?
אני לא יודע עד כמה הדברים שיולי הביאה מייצגים את הלכי הרוחות בקהילה הבודהיסטית. הרושם שלי שהם לא חריגים.
בקשר לבודהא והאין מוחלט, אסתפק בזה שאומר שהפרשנות שלי לדברים: "יש, אישי הנזירים, לא נולד, לא נהיה, לא נברא, לא מעוצב." היא הפוכה. כלמור שיש בהם אישור למציאותו של מצוי מוחלט.
על כל פנים, אני אישית משוכנע בקיומו של רובד מוחלט במציאות שהוא הבסיס למציאותה ולמציאותו של כל מה שיש ללא קשר למה שאמר או לא אמר הבודהא. כך שמבחינה זו, דבריו לא מעלים או מורידים בעיני.
אהבתיאהבתי
הרצל, יד על הלב, האם אתה אישית חווית את המצוי המוחלט (קיומו או אי-קיומו) בצורה חד-משמעית כך שאתה לגמרי בטוח? חווית אני מתכוון ניסיון אישי כמו שהתנסית ברעב, צמא, געגועים ושמחה.
אם כן, אני מאד מעוניין שתיתן לי תאור, תספר לי סיפור.
לי נראה שאין לדעת וששתי העמדות מובילות בסופו של דבר לאבסורדים כשאתה מנסה להביא אותן לרמת חיי היומיום.
הקריאה שלי את הבודהה, שבודאי אינה היחידה או השלטת, היא שהוא פשוט סירב להכריע בשאלה הזאת. כששאלו אותו על דברים כאלו הוא כיוון אנשים חזרה לסבל האנושי הפשוט שלהם. כאן, ברמת חיי היומיום, אין מצוי מוחלט. הכול משתנה. הכול עובר. אין דברים שנותנים לנו פתרון ובטחון אחת ולתמיד. השאלה היא איך למצוא שקט בתוך הזרימה המתמשכת הזאת.
אני לא יודע מה בשבילך המצוי המוחלט. איך הוא פותר לך בעיות עם היצרים שלך והזמניות של הכול. בשבילי זה לא עובד. בשבילי יש רק את הנחמה של הרעיונות של הבודהה. שאפשר לזרום. אפשר להשלים עם הבלתי נמנע. אפשר לחיות כאן בקבלת העובדה שהעולם האנושי שלנו לא נותן לנו שום דבר ממשי ומוצק עד הסוף. שיש סוף. עד כמה שאני מבין, זה מאד קרוב לפילוסופיה הסטואית של היוונים. לא יודע כמה זה רווח בקהילה הבודהיסטית. אני ישבתי עם קהל די גדול ולמדנו מזוג נשוי, מורים בשם
Stephen and Martine Batchelor
http://www.stephenbatchelor.org/
והם הביאו חגיגה מהכוון הכללי הזה שכל הנוכחים שמחו בה.
אז, אם לחזור להתחלה, מה עוזר לך למצוא שקט? המצוי המוחלט?
אהבתיאהבתי
וחלטתי להצטמצם לנושא שהתחלתי בו. זה יהיה יומרה מצידי להרחיב במסגרת הזאת (ולא רק בה) מעבר לכך.
בסופו של דבר תפיסת מציאות לא נכונה כמו זו המתוארת למעלה תביא בהכרח לפתרונות לא נכונים ואסתפק בזה שהצבעתי על כך.
אנשים מוצאים כל מיני דרכים להקלה בסבלם בהתאם לנסיבות חייהם. אם כל מה שעומד על הפרק הוא הקלה זמנית בסבל, אז אפשר אפילו לפנות לחומרים פסיכו אקטיביים. לא זה הנושא מבחינתי. ונדמה לי שגם הבודהיזם, על גלגוליו השונים, שואף ליותר מכך.
לצערי אין לי סיפורים לספר לך, ואני לא בטוח שהם חיוניים. אבל אם חובב סיפורים אתה, אני מציע לך לקרא את הקדמה שכתב מרטין בובר לאוסף שלו שניקרא בשם "וידויים אכסטטיים". את רוב הסיפורים באוסף לא קראתי, אבל את ההקדמה, היוצאת מהכלל, קראתי יותר מפעם אחת. היא תעזור לך לעשות סדר ולתת פרספקטיבה לסיפורים מהסוג הזה. אני לא יודע אם יש תרגום עברי לספר. הנה לינק לתרגום האנגלי:
מרטין בובר כתב הרבה על האדם מתוך נקודת מבט של מציאות שיש בה מוחלט. אני חושב שיהיה זה נכון לומר שהוא ראה את היסוד למחלות שהאנושות נתונה בהן בניתוק הקשר עם המוחלט.
המשפט הבה מהעטיפה של ספרו "פני אדם" מסכם את זה: "בדפים מזהירים מנתח בובר את שלמותו או אחדותו של האדם שאבדה. פוצץ, לדעתו, הגשר אל המוחלט, נשתלט היחסי שהוליך מצידו ישירות אל הניהיליסטי, אל האבסורדי."
אז הנה, לא השארתי אותך לגמרי בידיים ריקות, ונדמה לי שבזה אסיים את השרשור הזה.
אהבתיאהבתי
בעיני הכל זמני אבל הפתרון של הבודהה לסבל הוא הדבר הרחוק ביותר שאפשר מזמני. מיסטיקן אוליתשמח בפרדוקס.
אהבתיאהבתי