הבודהה, שוכב

זה כבר כמה שנים שבודהיזם הוא חלק מחיי היומיום שלי. התחלתי את דרכי בשתיקות של שבוע בישיבה, הליכה ועמידה מדידטיביות ב – Retreats של עמותת תובנה, הקשבתי ל – Dharma Talks, למדתי על תעתועי ה – Mind ועל ה –  Attachment לאשליית ה – Self וקראתי עשרות ספרים.  למתעניינים אני מספרת שבודהיזם הציל את חיי.  רגע לפני שקצה נפשי בסבל האינסופי, גיליתי דרך החוצה ממנו.  שני ספרים עזרו לי מאוד: האמנות לחיות מאת: ויליאם הארט, ומה שלימוד הבודהה מאת: ואלפולה ראהולה, תרגום לעברית: אילן לוטנברג ואבי פאר.

                                   

ואז, הביקור בבנקוק, בחודש שעבר היה כמו מגהץ לנשמה.  

הבודהה השוכב במקדש War Pho ריכך את לבי ופתח אותו לכל עבר.

ואז, הבעייה היחידה היא  בחזרה לארץ. לארץ ישראל.

כאן, נראה לי, נורא מסוכן להישאר עם הלב פתוח.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שאול  On 13 בדצמבר 2009 at 0:37

    הייתי מרותק חודשיים לבית בגלל התקפי אסמה שחשבתי שאפשר לטפל בהם רק בעזרת אינילציות. יש סבל גרוע יותר מאסמה וקוראים לו דיכאון.כמו שאמרה מיכל ניב ז"ל אתה קם בבוקר ואתה מאוכזב שאתה רואה את עצמך חי. הפסקת החיים מעסיקה אותי לא בגלל הפחד מהחזרת הנשמה לבורא כמו מהפחד להיות סיעודי על כיסא גלגלים בבית אבות. לשמחתי למצב שאי אפשר לחיות עם דיכאון ואי אפשר למות ממנו הרפואה נותנת מענה.

    מה שמפתיע שבדיכאון לא יורדים מהפסים. האופציה לעשות הסכם עם הכנסיה הקתולית שתירש אותי ובתמורה תטבל בי אני רואה כמעשית רק שאני לא יודעת אם הכנסייה רואה זאת כך.

    אין לי היושר לשקר ולהגיד שאני מסוגל להאמין בדבר שאני דוחה אותו על הסף והוא קבלת הסעד מישוע

    אהבתי

  • אהרן  On 13 בדצמבר 2009 at 0:40

    לשים את מבטחי באל אחר- גם אם הוא יודע לשכב…
    האל שלי- קפריזי ועצבני לעתים- אבל התרגלתי אליו כנראה. (וגם יש לי פרוטקציות בגלל אבא שלי). והלב הפתוח- בבית הכי קשה. לא ?

    אהבתי

  • יולי  On 13 בדצמבר 2009 at 0:48

    שאול, מיכל ניב הייתה ידידתי האהובה ואכן הדיכאון שלה הוא שהכריעה אותה. אני בכל מקרה ממליצה על דרך הבוזהיזם באמתעות עמותת תובנה. החיים יכולים להיות אחרים לגמריי אחרי תרגול של כמה חודשים…נורא כדאי לנסות.

    ואהרן, הבודהה הא לא אל והבודהיזם היא לא דת. ואין שם פרוטקציות. יש המוני יהודים מאמינים שמתרגלים בודהיזם ואים בכך כל סתירה. בכל נקרה, אצלי, לא התמודדתי כמובן עם שאלת האל, כי אינני מאמינה בקיומו. האם אתה כן?

    אהבתי

  • אהרן  On 13 בדצמבר 2009 at 7:47

    קלוש לגבי מה הוא רוצה ואיך הוא רוצה את זה אם הוא רוצה בכלל. טוב, אולי טיפה. ממש קצת.
    אני יודע שהבודהיזם הוא לא דת, ובודהה הוא לא אל, אם כי תלוי איפה. יש באסיה מאות מליונים שסוגדים לו ממש ומתפללים אליו שיעזור להם בצרותיו.
    חוץ מזה גם אני נגד פרוטקציות באופן חמור- עד שזה מגיע אלי 🙂

    אני אשמח אם תרחיבי לגבי הבודהיזם- יש שם דברים שאני יודע שיישום שלהם הוא נכון לגבי,
    בקיצר- את מוזמנת להרים את פרשת השבוע שלך 🙂
    אשמח מאוד לקרוא.

    אהבתי

  • יולי  On 13 בדצמבר 2009 at 8:11

    תודה על האיתגור. אולי גדול עלי.
    בינתיים רק אצטט מעט מדברי המבוא של פרופ' יעקב רז לספר שהמלצתי כאן
    WHAT THE BUDDHA TAUGHT
    "האם התורה קדושה למאמיניה? כן ולא. מי שמתבונן בדבקות הנוגעת ללב של הבודהיסטים בברומה או בטיבט, למשל, לא יטיל ספק בקדושתה של הדרך עבור ההולכים בה. אבל, שאל פעם הבודהה את תלמידיו, אם אנחנו חוצין נהר ברפסודה והגענו בבטחה אל הגדה האחרת, מה נעשה ברפסודה? האם ניקח אותה איתנו בהמשך מסענו או שנשאיר אותה מאחור בנהר? ענו התלמידים: ודאי שנשאיר אותה מאחור בנהר. כך, אמר הבודהה, כשתגיעו לגדה האחרת, תשאירו את תורתי מאחור.".

    והיהדות, אהרן, לוקחת את כל הרפסודת משחר בריאתינו איתנו על הגב… ולו למען נזכור, לא נשכח ולא נסלח….

    זו הטרגדיה שלנו, היהודים. בבודהיזם יש הקלה גדודלה מהכיוון הזה. ממליצה להתנסות בריטריט שתיקה יותר מאשר לכתוב או לקרוא (על "זה").
    תודה.

    אהבתי

  • אבנר  On 13 בדצמבר 2009 at 9:57

    ונשאיר את כל הרפסודות בגדה,
    איך נלמד?
    בכל פעם נחזור על כל הדרך?
    נטעה, נשגה ונשאיר את הלקחים אי שם מאחור?

    אהבתי

  • avivsky  On 13 בדצמבר 2009 at 10:02

    יולי יקרה,
    נפלא שנפתח הלב והבעדינות של דמותך ליד הפסל המיסה בי משהו.

    ממש לא מסוכן להישאר עם לב פתוח.

    אביב

    אהבתי

  • יולי  On 13 בדצמבר 2009 at 10:32

    אבנר, לבן האנוש יש תבונה שנאגרת בגופו והיא הלימוד החשוב מכל ושם גם התיקון. כאשר לא לקוחים את הרפסודה אחרי שחוצים את הנהר זה רק בגלל שביבשה אין צורך ברפסודה וכן הלאה… הלקחים נכללים בגופנו כל רגע ורגע. אנחנו לא מפסיקים ללמוד. הבעייה היא כאשר אנחנו תקועים בפחד וטראומות וסגורים ללמידה חדשה.

    אביב, תודה רבה. בהולכי בדרך, אני משתדלת ללמוד שאין סכנות. גם לא במזרח התיכון האלים.

    אהבתי

  • תמי  On 13 בדצמבר 2009 at 11:44

    על התזכורת לפתיחת הלב,
    שוב ושוב ושוב כל יום כל רגע מחדש.. בכל מקום, מול כל סיטואציה, לא פשוט בכלל אבל אני מסכימה עם אביב שזה לא מסוכן – לפעמים קשה, לפעמים כואב ולפעמים בלתי אפשרי.
    אבל מסוכן יותר להיות כמו שאמרת סגורים בתוך הפחד.

    אהבתי

  • מישהו  On 13 בדצמבר 2009 at 11:47

    מדינות המזרח הרחוק לא יצרו חברה צודקת ומרשימה. תאילנד היא מדינה מלאה בפערים כלכליים ובנשים שמוכרות את עצמן לכל מערבי שמסתובב באזור, בגלל שהמדינה והחברה התאילנדית לא מסוגלת לספק את צרכי החיים הבסיסייים.
    אולי היה כדאי לתושבי מדינות כמו תאילנד לפתח קצת תפיסה של זכויות, להתמרד קצת ולדרוש מהשלטון תנאים ראוים לחיים.
    ובכלל מה ההערצה העיוורת הזו בתאילנד למלך (אסור להגיד שום דבר שיפגע בו)??

    אהבתי

  • יולי  On 13 בדצמבר 2009 at 11:52

    תודה תמי על התודה ועל התזכורת. המאמץ באמת משתלם.

    למישהו, זה נכון במידה רבה. אני לא מבינה הרבה בכלכלה של מדינות ואין ספק שבתאילנד יש עוני רב והערצה למלך ותיירות מין ועוד הרבה דברים נוראים אבל, בחיי שהאנשים שם מאושרים יותר מכאן. מחייכים, נחמדים, טובי לב וחווים את החיים אחרת לגמרי מהחברה הקפיטליסטית, מיליטריסטית שלנו… ואולי העיקר בשמה שאני מאמינה הוא לקחת מכל מקום את הטוב שבו ולהתפתח, לא לשפוט מי יותר טוב או יותר חכם וכו'…

    אהבתי

  • תמי  On 13 בדצמבר 2009 at 12:03

    אולי היה כדאי גם לתושבי מדינות כמו ישראל לפתח קצת תפיסה של זכויות, להתמרד קצת ולדרוש מהשלטון תנאים ראוים לחיים…?

    אהבתי

  • whisper  On 13 בדצמבר 2009 at 15:29

    יולי פוסט מקסים.
    אני שאת האף שלי לא הוצאתי מהמדינה הזו ליותר משמונה ימים במהלך חיי, מצהירה בזו, שאין כל קשר בין הלב הפתוח למיקום הגאוגרפי של הגוף.
    כי הבודהה בתוכי.
    ואני בכלל לא בודהיסטית
    או כל דבר אחר, חוץ מעצמי.

    אהבתי

  • מיכל  On 13 בדצמבר 2009 at 16:05

    אני לא בודהיסטית ולא הייתי עדיין בתאילנד, אבל גם לי הבודהה השוכב עשה משהו. אני חושבת שיש משהו, מכמיר לב, אנושי לחלוטין, בתנוחה הזו. לא בודהה ההוגה או המלכותי או השופע חמלה וחסד, אלא בודהה הגבר, בן תמותה, אנושי כמוך וכמוני, עייף, נח.

    אהבתי

  • מיכל  On 13 בדצמבר 2009 at 16:41

    לא מבינה בבודהיזם, אבל נשמע שזה עושה לך טוב 🙂

    פוסט נפלא. תודה על ההצצה המיניאטורית

    אהבתי

  • יולי  On 13 בדצמבר 2009 at 17:12

    תמי, אני מניחה שכתבת ל'מישהו', אז אני משאירה לו/לה לענות לך, אם וכאשר. אני בכל מקרה, מתעניינת בהקטנת הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה הישראלית, הרבה יותר מאשר בחברה התאילנדית.

    ל – whisper, תודה רבה. את בטח אישה מאושרת אם הבודהה בתוכך. אני עובדת על זה.

    למיכל שכתבה מבט אחר, תודה. נגע ללבי המילים שכתבת. מאוד.

    ולמיכל המעצבת-הרוכבת-הנהדרת, תודה רבה. אכן, עושה לי הרבה טוב הבודהיזם.

    אהבתי

  • מישהו  On 13 בדצמבר 2009 at 18:11

    האנשים בתאילנד ובהודו לא מאושרים כל כך. באוניברסיטה בבריטניה ערכו מחקר שהתפרש על פני עשור בו בדקו את רמת האושר ושביעות הרצון של התושבים. תושבי תאילנד היו במקום ה-76 והודו במקום ה-125. הם הרבה פחות מאושרים מהדנים או מהפינים לדוגמה וגם פחות מהישראלים
    http://en.wikipedia.org/wiki/Satisfaction_with_life_index

    אהבתי

  • יולי  On 13 בדצמבר 2009 at 18:26

    יותר מכך, מדו"ח על איכות החיים של תושבים במדינות העולם שנתוניו נאספו ע"י האום בשנת 2007 ופורסמו לאחרונה (2009) , דורגה מדינת ישראל במקום ה-27 מתוך 182 מדינות.
    http://hdr.undp.org/en/statistics/
    תאילנד במקום ה – 87.

    ואני בכל זאת מתעקשת ואומרת שמה שעיניי ראו היה שהתאילנדים הם אנשים רגועים יותר ושמחים בחלקם, הרבה יותר מהישראלים…

    אהבתי

  • אורה  On 13 בדצמבר 2009 at 19:38

    יולי- פתאום חשבתי על הפער שבא לביטוי בין הפוסט הזה שלך לפוסט האחרון שלי (קינדל וקידמה)- אז, בעצם, את נותנת את התשובה: הקידמה לא עושה אותך בהכרח מאושר. אני שמחה שמצאת נישה שבה את יכולה 'לפתוח את הלב'- אני מאוד מאמינה שבתורות המזרח העתיקות יש הרבה חוכמה ושקט שהעולם הלוחמני שלנו לא יודע לספוג וזה כל כך חבל בשביל כולנו

    אהבתי

  • מישהו  On 13 בדצמבר 2009 at 21:25

    אין ספק שבישראל איכות החיים גבוהה יותר (ומקום 27 הוא די נמוך, כיוון שהוא האחרון בין המדינות המפותחות), מה שמפתיע זה שגם סקר שבדק אושר לא מצא יתרון לתאילנד הבודהיסטית או להודו ההינדואיסטית.
    השאלה היא גם איזה תאילנדים – האם שפחות המין, התאילנדים שחיים בעוני מחפיר והאסירים הפוליטיים מאושרים?

    אהבתי

  • אסף  On 14 בדצמבר 2009 at 0:17

    אני באמת שמח לשמוע, כי אנחנו יודעים מעט מדי על ההשפעה של העבודה בתובנה על אנשים (בסוף קורס הרבה אומרים דברים יפים אבל קשה לדעת מה נשאר מזה לאורך זמן).

    אני מאחל לך שהלב העדין יגדל ויתיצב בלי להסגר.

    אהבתי

  • דרור  On 14 בדצמבר 2009 at 7:57

    http://video.tau.ac.il/Lectures/The_Rector_Wednesday/Raz_2006/

    אהבתי

  • יולי  On 14 בדצמבר 2009 at 10:35

    אורה,תודה על המחשבה והחיבור.

    מישהו, אני בוחרת להפסיק כאן את הפינגפונג הזה, כי אין לי באמת כוונה להוכיח איפה יותר טוב לחיות. העיקר הוא עולמנו הפנימי ויש הרבה מה ללמוד, גם כמו שכתבה כאן אורה, בתורות המזרח הבודהיסטיות.

    אסף, תודה. עלתה בי השאלה למי הכוונה ב"אנחנו" שאתה כותב?

    דרור, תודה רבה על ההפנייה. מבורך ביותר.

    אהבתי

  • יואב  On 14 בדצמבר 2009 at 15:37

    אני מאוד אוהב את הפסל הזה. כשעומדים לידו מקבלים תחושה של גוּר קטן, ליד הורה רגוע ושקט.

    הנה משהו חלופי – הפוך על הפוך – שכתבתי על הבודהא:
    http://www.notes.co.il/yoavavni/62131.asp

    אהבתי

  • יולי  On 14 בדצמבר 2009 at 15:54

    כן, ממש כך. העוצמה של הגודל הפיסי שנמצא בשכיבה מרגיעה במיוחד…
    וקראתי את שלך ונהניתי גם. הגבתי גם שם. תודה.

    אהבתי

%d בלוגרים אהבו את זה: